הוא יושב על החול החם שכבר איננו חם כי הוא יושב מול שקיעת השמש איך שהיא לאט לאט נעלמת ושוקעת לה.
הוא מסתכל על החול הלבן הוא מסתכל על הגלים שמתנפצים על האבנים, על הים הכחול והצלול, מחזיק לה את היד ומלטף את שיערה החלק בצבע חום שטני.
(זאת רק ההתחלה!)
הוא יושב על החול החם שכבר איננו חם כי הוא יושב מול שקיעת השמש איך שהיא לאט לאט נעלמת ושוקעת לה.
הוא מסתכל על החול הלבן הוא מסתכל על הגלים שמתנפצים על האבנים, על הים הכחול והצלול, מחזיק לה את היד ומלטף את שיערה החלק בצבע חום שטני.
(זאת רק ההתחלה!)
נשמע שהולך להיות בניהם דיאלוג עמוק. שזה קשר לא חדש, של הרבה זמן שעכשיו עבר או עובר איזשהו משבר.
שעכשיו צריכים למצוא או לבנות מחדש את הקשר.
הזכיר לי את הסיפור על הרב הנזיר ש-7 שנים לא פגש את ארוסתו(בגלל מלחמת העולם ה-1) ותמיד היה מסתובב עם תמונה שלה..
כשנפגשו סוף סוף בירושלים אחרי 7 שנים הם בהתחלה לא דיברו ואמרו אחד לשניה "נו.." לפי הסיפור..
כלומר יש משהו שהוא מעבר למילים..
מזכיר את הים..
השירים שלך כנים.
מלאי תקווה.
תמיד אני נהנית לקרוא אותם.
את אלופה!!!
לפחות משתדלת שכך יהיה !אופטימי, מחזק
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
אֵם רְחוּמָה,
רְאִי אֵיךְ הִפְרַחְנוּ
בָּךְ הַשְּׁמָמָה.
אֵיךְ הֵקַמְנוּ יִשּׁוּב
בֵּין עַשְׂרוֹת הַכְּפָרִים,
אֵיךְ הֶחְיֵינוּ בְּגוּפֵךְ
אֶת אַחַד הֶהָרִים.
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
שָׂמַחְנוּ כָּל-כָּךְ.
קִדַּשְׁנוּ עֲפָרֵךְ,
אַךְ הוּא מֵאִתָּנוּ נִלְקַח.
בְּעֶצֶב עָמֹק,
עִם תִּקְוָה שֶׁנָּשׁוּב,
נִשַּׁקְנוּ אַדְמָתֵךְ
וְעָזַבְנוּ הַיִּשּׁוּב.
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
אֵין זוֹ כְּנִיעָה.
אַהֲבָתֵנוּ אֵלַיִךְ
עוֹד נִמְצֵאת בְּשִׂיאָהּ.
זָעַקְנוּ אֲנָחְנוּ,
זַעֲקִי נָא גַּם אַתְּ,
שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁלְּגַבַּיִךְ
לֹא מִסְתַּפְּקִים בְּמוּעָט.
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
אֵינֶנּוּ נוֹטְשִׁים.
נַמְשִׁיךְ לְטַפְּחֵךְ
בַּגְּבָעוֹת וּבַטְּרָשִׁים.
נַחֲזֹר גַּם לָהָר,
לְחֶלְקְךָ הַנָּטוּשׁ,
נִירַשׁ בָּךְ גְּבוּלוֹת
שֶׁלֹּא יֵדְעוּ טִשְׁטוּשׁ.
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
אָנוּ כָּאן לְתָמִיד.
אֶת מְסִירוּתֵנוּ אֵלַיִךְ
אַף אֶחָד לֹא יַשְׁמִיד.
וְגַם אִם כָּעֵת
וִתַּרְנוּ עַל מִפְעָלֵנוּ,
אַתְּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
אַל נָא תְּוַתְּרִי עָלֵינוּ.
ותודה על ההשקעה לכתוב כל פעם תגובה!
כל הקרוב לארץ קרוב לברכה 
התרגשתי לקרוא כזו תגובה מושקעת וכנה..!
נתת לי מבט חדש על כמה נקודות בשיר, שגרם לי לעבור עליו שוב ולהתרגש מחדש. תודה רבה!
מדוייק
תודה על זה..
אסתי שטרנבוךאחרונהאהבתי את המהפך שקורה בשיר.
מאנשים שמפריעים לה היא מצריכה להתעלות על זה ולהיבנות למרות זה ומתוך זה.
הגדול סותר את הקטן אבל הענק מכיל בתוכו את שניהם.
️כנראה שמשוררים מורגלים ברמזים ובחידות גם בכתיבה רגילה
סתם , בדיחהכתוב יפה!
אהבתי ממש!
חלילושתודה על זה
כולם פשוט כותבים מדהים ומפעים וכיף תמיד לקרוא עוד ועוד שירים נפלאים של הכותבים פה
❤️
מה קשה לך?
באמת כותבים ממש יפה
וואו.
איזו כתיבה יפה!!!
אהבתי את זה!
אתה אמן מילים.
אני נהנית לקרוא דברים שאתה כותב.
שבוע טוב לכולם!
מקווה שייכנס משהו מהנשמה היתירה שבשבת לשיר .
נְשָׁרִים נְשָׂאוּנִי לִכְתֹּב שִׁיר,
עַל תְּשׁוּבָה, עַל עַצְמִי וְעַל הָעוֹלָם.
מִנַּיִן אֶחְצֹב אַבְנֵי זֹאת הָעִיר?
מֵאַיִן אֶחֱשֹׂף אֶת קוֹלָם?
הָרַעֲיוֹן שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב עָלָיו,
קוֹרֵא הוּא בְּקִרְיַת חוּצוֹת.
אַךְ תְּמָאֵן אֹזֶן לִשְׁמֹעַ,
וְתָסֵב עַיִן מֵרְאוֹת.
שֶׁעִם הַתְּשׁוּבָה הַבִּטָּחוֹן הַשַּׁלְוָה,
לֹא צַעַר לֹא נֵטֶל מֵעִיק.
הַחֹפֶשׁ, הַגֹּדֶל, הָאוֹר, הַטּוֹבָה.
לֹא בְּכִי, לֹא נְהִי וָרִיק.
אַךְ כָּל פַּעַם שֶׁאֶגַּשׁ,
אָשִׂים פְּעָמַי לַמַּעְיָן,
אוֹ אָז יִהְיֶה הַקְּרָב נִתָּשׁ,
וּמַיִם לְדֶרֶךְ אֵין כָּאן.
וּלְפֶתַע יִגָּלוּ אֵינְסְפוֹר מִכְשׁוֹלִים,
וְהַאִם אֶהְיֶה מִקּוֹצְרֵי שִׁבֳּלִים?
הֲלֹא אֶת מֵימַי בַּכֶּסֶף קָנִיתִי,
מֵאֵין אֶתֵּן לָעָם? וַאֲנִי נָשִׁיתִי.
אֲבָל הַמַּעְיָן מֵימָיו מְתוּקִים,
נְעִימִים צְלוּלִים וְזַכִּים.
לִי קוֹרְאִים אוֹתִי מְלַמְּדִים,
יֵשׁ שְׁבִיל נִסְתָּר, בֵּין עֲנָפִים.
וָאֶרְאֶה זַרְזִיף קָטָן, הֲיִתָּכֵן?
וּבַהֶמְשֵׁךְ פְּרָחִים וְגַם אָדָם זָקֵן.
הוּא נִשְׁלָח אֵלַי, יֵשׁ לוֹ מַיִם לַדֶּרֶךְ,
וּבְשׂוֹרָה בְּפִיו, שְׁמַע לִי הֵלֶךְ.
אַתָּה בָּאתָ מִשָּׁם כְּשֶׁהָיִיתָ קָטָן.
אָז, כְּשֶׁלֹּא הָיָה חֹשֶׁךְ, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן.
וְאַתָּה לְשָׂם חוֹזֵר, לְשָׂם אַתָּה שַׁיָּךְ,
אַל תִּפְחַד, עוֹד תָּשׁוּב, אַתָּה מֻבְטָח.
עָקַבְתִּי אַחַר הַזַּרְזִיף,
לִפְעָמִים הוּא נֶעְלָם.
לְאַחַר מִכֵּן נֶחְשַׂף וְהִתְחַזֵּק,
וְעַתָּה בָּרוּר לִי שֶׁאָשׁוּב לְשָׂם.
בגדול,
יש פה סתירה כי מצד אחד התשובה צריכה להביא לבטחון ושלוה ומצד שני נתקלים בהרבה מכשולים בדרך..
זרזיף זה זרם דק.
המעין, שיבה למקור החיים,לעצמו,לנשמתו, לקב"ה .
לשם, כי הוא עוד לא הגיע 
נראה לי אבל זה הגיוני בגלל השוני בין נפשות, בהכרח יהיה חוסר הבנה מסוים.
תשתפי איך הבנת אולי הבנת יותר טוב ממני.
הדרך אל המעיין יכולה להיות לימוד התורה.
הזקן מבטיח לו שהוא יכול להידבק בה' כמו שאמרת
המים הכוונה מה שמחיה את האדם, שצריך משאבים כדי להגיע למעין, ורוצה גם לעזור לאחרים להגיע למעין, אך מקור החיים שלו הוא חיצוני לו בנתיים, ולכן אפילו את החיות של עצמו נאלץ לקחת ממקורות זרים שלא מתאימים בהכרח לנשמתו.
הזרזיף זה הזרם הדק שמגיע מהמעין שהוא גם מחיה אותו לעת עתה (במקום לקנות מים) וגם מראה לו את הדרך.
כלומר הקרבה לה' גם מחיה את האדם וגם מדריכה אותו כיצד ניתן להתקרב עוד יותר לה'.
הפרחים פשוט כדי להראות שגם הדרך יכולה להיות יפה 
תורם דם"ומה כשרון בעליה כי אם ראות עיניו"
כלומר, יש צדיק שמספיק לו לראות שעשו לו נס , ואז זה מניח דעתו, כי ה' מראה לו כמה אוהבו וכמה עוזרו.
ואנשים אחרים באים ואוכלים.
החלומות מתנפצים כדי שנבנה חלומות יותר גדולים
והתמימות שהלכה תביא תמימות גדולה ועמוקה יותר
לבדה קראו לה. לבדה.
זאת אומרת, אף אחד לא ידע מה השם שלה. היו מכנים אותה בכל מיני שמות, כמו 'אהובה', 'מאמי', 'יקרה' ו'יפה שלי'. ככה הם קראו לה. והיא תמיד באה.
היא תמיד באה כי יותר משהיא הייתה 'אהובה' היא הייתה 'אוהבת'.
למען האמת, יותר משהיא הייתה 'אוהבת', היא הייתה, ובכן, 'רוצה להיות נאהבת'. אבל זה שם ארוך מידי, ואף אחד לא ידע על קיומו. כמו מן שם שני כזה, מביך, שמסתירים.
אז הם קראו לה בקיצור 'אהובה' (או 'מאמי', או 'יקרה', או 'יפה שלי').
אבל באמת באמת קראו לה לבדה. רק לבדה, זה הכל.
תדעו לכם שלבדה לא הייתה לבד בכלל. אפילו שזה נשמע ככה מהשם שלה.
היא הייתה מהילדות המעצבנות האלו, המושלמות, שתמיד מוקפות בהמון חברים. היא הייתה מהבנות האלו שתמיד שמעו בקולן, כי היה להן קול סמכותי כזה והן תמיד ידעו מה הן אומרות. גם כשהן לא ידעו.
היו לה המון חברות אמת, שלא תחשבו אחרת! חברות כאלה שאפשר לספר להן ה-כ-ל. שאפשר לחפור להן עד ארבע לפנות בוקר על המריבה האחרונה עם ההורים (אפילו מריבות עם ההורים היו לה). חברות שנשארות חברות אפילו אחרי שהן מתחתנות. כאלה חברות היו לה.
הייתה לה משפחה מקסימה: הורים אוהבים, ואחים יפים. מה אתם יודעים כמה זה חשוב, אחים יפים שיהיו.
וכשהיו הולכים היא וששת אחיה ברחוב, לכל רוחבו, היו כולם מסתכלים עליהם ואומרים באנחה כזו של חצי-קנאה-חצי-הערכה: וואו, איזו משפחה יפה.
וחכמה גם. גם משפחה חכמה.
היה לה טוב, והיא הייתה שמחה, והיא הייתה מוכשרת, והיא הצליחה בכל מה שהיא נגעה בו, פחות או יותר. השביל שלרגליה היה תמיד, אבל תמיד יפה. תמיד שמיים כחולים. תמיד פורח. היא מאוד אהבה פרחים, אגב.
גם השביל שבליבה היה יפה. יפיפה. בדרך כלל. זאת אומרת, רוב הזמן. רוב הזמן הוא היה יפה. אבל לפעמים הוא לא היה יפה.
לפעמים הוא היה הופך לאפור. וכל הפרחים שבצידי הדרך – שבליבה, זאת אומרת – היו קמלים. ככה, בבת אחת. מאבדים חיות וצבע לחלוטין. כאילו ענן שחור כיסה את פני השמש והכל השחיר בבת אחת.
ככה, פתאום, לפעמים, זה היה קורה לה.
ואז היה קורה דבר מוזר. כי בפנים, בפנים היה הכל שחור וחשוך ונבול. ובחוץ, בשביל שלרגליה, בשביל שכולם רואים – ובכן, שם הכל המשיך כרגיל. עם שמש וציפורים מצייצות ופרחים פורחים ושמיים כחולים.
ואז העיניים שלה היו עוברות פנימה. היא הייתה רואה, ממש, את החלל הזה שפתאום התחיל להיווצר בין הלב שלה שבפנים ובין מה שרואים מבחוץ. היא ראתה איך הלב שלה הולך ומתכווץ, ומפנה את מקומות לתהום שחורה משחור.
והיא הרגישה את התהום הזו בכל מה שהיא עשתה: היא הזיזה את היד, למשל, כדי לשטוף כלים (כי הכל ממשיך כרגיל!!), אבל היה חלל כזה, בין מה שהיה בתוך היד ובין מה שהיה היד עצמה, ואז כל פעם שהיא הזיזה את היד, היד זזה בתוך חלל, ולקח זמן עד שהתנועה הזו עברה את החלל הזה והגיעה ליד שרואים מבחוץ.
הגוף כבר לא מקשה אחת. יש בו לב מכווץ, חלל שחור ובחוץ. וכשזה נהיה ככה, והכל מפחיד ומסורבל ולא בטוח, הכל עובד הרבה יותר לאט.
ולבדה חששה נורא שזה מאט את קצב ההתקדמות שלה על השביל שלרגליה, ואולי כולם רואים שיש לה חלל כזה בין הלב ובין החוץ.
לבדה אף פעם לא שמעה על חלל כזה אצל אף אחד אחר. גם כשהיא ניסתה לשאול ולברר, מהר מאוד היא הפסיקה כי זה היה נשמע לאנשים מוזר. והיא הרי לא יכולה להיות מוזרה.
אז לבדה סחבה את החלל הזה בלי עזרה. היא האמינה שהיא תסתדר. היא תמיד הסתדרה. תמיד זה עבר לה בסוף. יהיה בסדר.
החלל הזה תמיד עבר לה בסוף, באמת. כמעט כולו. והשביל שבלב חזר לפרוח, והגוף חזר להיות מקשה אחת, בלי חלל שחור ומפחיד שמפריד בין הלב ובין הגוף. והכל חזר לקצב הנכון, והיא חזרה לצעוד במרץ על השביל, כמעט רוקדת מרוב אושר ואסירות תודה. כי היה לה טוב, הכל הרי היה טוב.
הכל היה טוב לה, ללבדה.
היו פה כמה שירים ממש עמוקים בזמן האחרון והיה חסר לי גם סיפור כזה. כמה קשה כשיש ציפיות ענקיות וכל חושבים שהכל אצלך מדהים, הנתק בין איך שאנשים רואים אותך לבין איך שאתה מרגיש יכול להיות כואב מאוד.
הרבה פעמים אנשים אחרים תופסים רק את הצד החיצוני של הקיום שלנו ולכן דווקא בצד הפנימי, שהכי משמעותי לנו, מרגישים לבד. .מעניין שחכמים רואים שדווקא את השלמות האמיתית של האדם, דווקא אותה לא ניתן להעניק לאחרים, הם צריכים להגיע אליה לבד.
איזה כתיבה יפה!!!!
אני ממש אבל ממש אהבתי!!!!
אליפות!!!!!
התחברתי.
ולגבי התוכן-
לא הבנתי עד הסוף את ההקבלה בין האיש לבין העץ.
ודבר שני, העץ צומח ומתחדש אחרי שריפה.. אולי יהיה המשך גם לשיר?..
התחלה מקסימה
בע"ה ההמשך עוד יותר גדול
איזה יפה.
תודה!(:

אפילו
אפילו
אפילואחרונהיש לה פה שירים
היא כותבת מושלםםם
חפשי שירים שלה פה....
ובאמת שהתגובות שלך - @רחל יהודייה בדם (איך מתייגים?) תמיד מחממות תלב....
היא מהממת! ובאמת כיף לקרוא תגובות שלה,
ותעשי חיפוש, היא כותבת מדהים ומעלה לפורום
היא באמת סופר משוררת (עדיין צנועה, אבל לא מסתתרת)
רחל יהודייה בדםאחרונהנראה לי חבל לפספס...
טוב, הבטחתי לשלוח משהו קטן לפני עזיבתי...אז קבלו....
- לקראת נישואין וזוגיות
תות"ח!קחי את הזמן...
זה באמת חשוב עם כל הניואנסים, וצריך להיות בריכוז כדי לקלוט אותם...(לפעמים רק בקריאה שנייה...
)
לא קלטתי בהתחלה על מה מדובר אבל בסוף כשהבנתי קראתי שוב מהתחלה עד הסוף.
וואו.
ממש יפה!
אתה אומן.
!!תות"ח!אחרונהוואו, אשרייך שקראת פעמיים...
תודהרבה, שימחת...
"כמו גיבור משוגע רציתי להיות" (עמיר בניון)
והסוף(ילדה קטנה) גאוני לדעתי
הזמן עבר בלי ששמנו לב
סך הכל רצינו להתקרב
להוציא כמה מילים
להראות כמה אנחנו אוהבים
על הדשא עם רגליים יחפות
ולשפוך מהלב את כל הסודות
לשבת כמו שני אנשים זרים
שרוצים אחד לשני להתאים
חיוך עולה על הפנים
כשאותך רואים בין ההרים
רצים אחד אל השני
להרגיש שהכל אמיתי
הדיבור חומק מבין האצבעות
לראות אותך לא לראות
רואה אותך ברחוב בצד השני
ושואל למה אתה לא איתי
לא מוצאים את הזמן לדבר
צריך לדעת מתי לשחרר
מכירים כבר שנים
יושבים בלילה וצוחקים
עיניים גדולות ים גדול
מנסה שלא לשאול
אבל זה גדול עלינו
החיבור הזה בנינו.
בהתחלה חשבתי שזו אהבה פשוטה ועמוקה.
ובסוף פתאום כמיהה ותהיה משולבים.
ממש מכניס את הקורא לעולם של הכותב.