פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 124)

כאב ודם ואש

מלחמות של אח על רע

איש לא מתבייש

גם השוטר מפריע

דרכנו זה על זה

אחד על השני

רמסנו את הלב

וכל הגוף פגוע

וכל הגוף כואב

הכובע לא קובע

 

נמחצנו כבר למוות

שפטנו את עצמנו

נחנקנו מהאש

איה מקור חיינו

 

זהו זה

רוצים לנשום

רוצים את האוויר הזה

רוצים ת'אור

 

רוצים את זה

רוצים היום

לחזור אחד אל השני

רוצים שלום

 

@חותם-צורי

בחרו לכם רגע חם, לח, דביק, מזיע. התמסרו לחום, לתחושה, לקייציות.
ואז לאט לאט התחילו לכתוב שיר מקרר, מלא רוח נעימה, מרעננת, מלטפת.

בהצלחה

 

והנה השמיים נפתחים,

ונראה מראות אלוקים.

כל העולמות שמחים,

כל הרקיעים צוהלים.

עמך ישראל דבקים,

אחד לשני ובאלוקים.

בלילה זה אין רוע ושנאה,

כלא היו כל צער ותוגה.

יש רק שמחה ואהבה,

קדושה דבקות ואחווה.

 

ובת קול שואלת ואיננה נשמעת -

הראויים אתם לשמוח בהילולא דרשב"י?

אחדות בפיכם ושנאה בלבבכם,

יבא אסון ויערבב את שמחתכם.

השמיים כבר פתוחים, מוכנים,

יבואו ויעלו אותם הדבקים:

החסידים, התמימים, שאהבה בליבם,

שעל כל אחד מישראל טובה עינם,

חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים,

ציונים ומתנגדים - חבוקים ודבוקים.

ישראל קדושים הביטו בהם,

על אור השכינה שמאיר מפניהם.

למות ביחד הרי אתם יכולים,

ולמה תיפרדו בעודכם בחיים?

אוּלַי בְּאֶמֶת עָדִיף, שֶלֹא נִהְיֶה בְּיַחַד 
הַרֵי אַתּ, כְּבָר מִזְמַן לֹא מְאוֹהֶבֶת
בָּאַהַבָה שֶלָנוּ מִתְערְבְּבִים רִגְשוֹת אַשְמָה וּפַּחַד 
וְאַת גַם כָּל הַזְמָן מִתְאַכְזֶבֶת 

 

 

אַנִי הוֹלֵךְ עַל חֶבֶל דַק, עַל גֶשֶר צַר, 
אָמְרוּ לִי שֶמִתַּחַת לַגֶשֶר נִמְצָא הָאוֹצָר
אַנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ, הוּא בְּיָדִי 
אַנִי מְאַבֵּד אוֹתוֹ וְהִנֵה, אַנִי שוּב לְבַדִי 
אַת לְיָדִי, אַבָל כָּל כָּך מְרוּחֶקֶת
הוֹפּ בַּלֵב שֶלָנוּ נוֹצְרָה עוֹד צַלֶקֶת 

 

אוּלַי עָדִיף שֶכֵּן נִהְיֶה בְּיַחַד

יום אחד...

יוֹם אֶחָד נֵדַע,

לְהַגִּיד תּוֹדָה,

בְּשִׁיר וּבִרְנָנָה.

 

יוֹם אֶחָד נַצְלִיחַ

לַאֲחֵרִים לִסְלֹחַ

בְּלִי לִשְׁמֹר טִינָה.

 

אָז-

מָתַי הַיּוֹם יַגִּיעַ,

אֶת הַלֵּב יַפְתִּיעַ,

וִישַׁנֶּה אֶת הַתְּמוּנָה?

 

מָתַי?

הַשַּׁחַר פֹּה יַפְצִיעַ

הַבֹּקֶר אתו יַגִּיעַ

וְאִתּוֹ יָבוֹא-

הַטּוֹב!

שְׁקָרִים וְעוֹד שְׁקָרִים וְעוֹד שְׁקָרִים.
אֵשׁ אַחַת עָצְמָתִית בּוֹעֶרֶת.
אוּלַי זֶה כֹּח הַחַיִּים,
אוּלַי זוֹ הָאֱמֶת.

מַעְגָּלִים בְּתוֹךְ מַעְגָּלִים
פְּנִיָּה חַדָּה, בְּסוֹף הָעוֹלָם יָמִינָהּ.
אוּלַי זֶה מִבְחַן הַחַיִּים,
אוּלַי זוֹ רַק אֲנִי.

אָהֲבָה אַהֲבָה אַהֲבָה
מֻרְכֶּבֶת מִשְּׁלַל זֶהוּיוֹת.
אוּלַי הִיא שׁוֹאֶלֶת כָּל הַזְּמַן
עַד כַּמָּה אַתְּ רוֹצָה לִחְיוֹת?

הלב לא יודע להתמודד.
גם הראש לא מבין.
רק העיניים יודעות להביע את עצמן בצורה הכי כנה.
וכשהן פעילות,
אז גם הלב מתחיל לעכל.
מתחיל להבין,
שיש כאן משהו לא הגיוני.
בל"ג בעומר, כשנגמרה המגיפה,
והתלמידים של רבי עקיבא הפסיקו למות-
45 נשמות מעם ישראל עולות לשמיים.
וכבר נאמר "שלוחי מצווה אינם ניזוקים"
ורק אני לא רואה איפה האמת פה.

יהי זכרם ברוך🔥

ובכל זאת- אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ
וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ
עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם
שֶׁיָּבוֹא

עוד נושא בליבי

את בושת החידלון

עוד צורב בי

כאב רוב הזמנים

 

איך חולפים על פניי

כל שנותיי וימיי,

קולות ילדות ובגרות

נתרבו באזניי

 

ושאלתי היא 'למען'

ואיפה הוא ה'שמה'

ואני כה יבש ומדולדל

כה אבוד ומבוזבז

 

מלאות רוגז הבריות

בעיניי, רושפות גיצי היאוש

תובעות הן פשוט

לרצות. לחיות.

בראש מתנגנים מליון שירים
קלישאות, משפטים
אתה רוצה לברוח מהראש שלך
אתה לא מבין מה דפוק בך
זה רק אתה שם
אתה מול העולם
אתה רוצה לצרוח, לברוח
למצוא מקום שבו תוכל לפרוח
לשיר לרקוד
אולי כבר לא לפחוד?
מיליון קולות קטנים
להוריד אותך הם מנסים
להילחם להיאבק
להפסיק להישחק
לעשות דבר נכון
להילחם עם השעון
להתרומם להתגבר
אולי בכלל להתבגר?
לעוף להתקדם
שהנשמה לא תדמם
לשאוג לכאוב
להעיז לאהוב?

הַנִּפְטָר בִּפְלָאִים
וּבְהִסְתַּלְּקוּתוֹ יַשְׁאִירֶנּוּ שְׁבוּרִים
אָנוּ הַחַיִּים

הַנִּזְכָּר בִּצְלִילִים
וּבְשַׁלְהֶבֶת אֵשׁ מְחוֹלְלִים
הִתְחַלְּלוּ חַיִּים

הַמְּגַלֶּה סְתָרִים
יַשְׁאִירֶנּוּ עֲלוּמִים וּמְבֹהָלִים
הֵיאַךְ נִטְלוּ חַיִּים

הַמְּכֻבָּד בָּרַבִּים
בְּפִי חֲסִידִים וּתְמִימִים
יִבְכּוּ עַל חַיִּים

הַמְּקַבֵּץ לִשְׂמֵחִים
וּמִשִּׂמְחָתְךָ לֹא נָחִים
אֵי שָׁם בְּעוֹלָם הַחַיִּים

הַמּוֹלִיךְ יְשָׁרִים
מֵחַיִל אֶל חַיִל רָצִים
אֶל עֵבֶר חַיִּים

הַמַּעֲמִיד עֲצֵי שִׁטִּים
אוֹהֲבֵי ה' מְרֻסָּקִים
לְפִיכָךְ אָנוּ אֵינֶנּוּ חַיִּים

הִמְלִיץ בְּעַד יְלָדִים
כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה
חַיִּים

 

עַד עוֹלָם
בּוֹכִים.

הלם 

לא נתפס

איך שירים ומחולות 

הפכו זעקות ובכיות

איך ריקודים מרוממים

הפכו לעשרות הספדים

איך פתאום במקום לרקוד ולשמוח

אנשים התחילו לצרוח

במקום להדליק מדורות

אנשים נרמסו במדרגות

במקום שמחה בלבבות

נוצר עוד קרע לאחות

במקום לשמוח על התגלות הסוד

 

כבו לפתע כל המאורות

בוכה אני על מי שאני מכיר אבל יותר מכך על מי שלא זכיתי

על אותם יהודים שחייהם נגדעו באיבחה אחת של חוסר שימת לב

של טעות אנוש

של חוסר אחדות.

אותם המוכרים. זכיתי להיות מושפע מהם

אותם שלא הכרתי, אפילו לזאת לא זכיתי.

כי אולי אחד מהם זה ההוא שראיתי בתחנה

או ההוא ששאל אותי מה השעה

או ההוא שקרא ברכבת "ואמרתם כה לחי"

או ההוא שדיבר איתי ארוכות.

או ההוא ששמע שיעור בדרך לרבי שמעון

כל אחד הוא עולם מלא.

גודל הכאב קשה מנשוא.

..

וְנִצְחַק
עַד אֵינְסוֹף
כְּמוֹ הַיָּם
שֶׁבָּא
וְנָסוֹג
וְעוֹלֶה.

 

כְּמוֹ הַיָּם

שֶׁחִכָּה רַק לָנוּ
מִיּוֹם הִבָּרְאוֹ,
שֶׁרוֹקֵד אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ
וּבִמְקוֹם לָגַעַת בָּהּ-
הִיא מִשְׁתַּקֶּפֶת בּוֹ.

 

 

עָלֵה?
שַׁלֶּכֶת?
בְּאָבִיב?
כֵּן. עָלֵה שַׁלֶּכֶת בְּאָבִיב.
שֶׁנּוֹשֵׁר.
אַחֲרֵי כֻּלָּם.
הוּא הֶחֱזִיק הֲכִי חָזָק,
הוּא נִסָּה לִהְיוֹת אַמִּיץ,
וּלְהִשָּׁאֵר.
בִּמְקוֹם לְהִשָּׁאֵר הוּא הֶחְלִיט לִנְשֹׁר.
"זֶה מֵאוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ" לָעֲגוּ לוֹ חֲבֵרָיו לְשֶׁלֶּכֶת, "מָה צִפִּיתָ?"
וְהוּא,
בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת,
נַשָׁר.
וְלֹא נִשְׁאַר.

קרדיט לילדה שנתנה לי מוזה לכתוב @לב שלם❤

תכף יגיעו השמות
תכף יתרוקנו הלבבות
עוד שם, ועוד שם
ועוד מסמר שננעץ
בארון הקבורה
עוד שם, ועוד שם
ומשפחה שלנצח
תשאר בוכיה

הנה מוטלות גופותינו
ורק הס ישמע
הנה מוטלות גופותינו
ואבא לא ריחם
ואבא לא שעה
לתחינה שתגיע
ותרסק את הדממה
הנה מוטלות גופותינו
שחורות, כמו מצבה

האביב שם בחוץ מחכה לפתוח ליבם של אנשים, לאוורר פינות שנאטמו, להקל את נשימות הלב, להוציא את האבק שחוסם את דרך הלב והשכל.
הוא רוצה. רוצה להגאל. לא בטוח שיודע ממה, לא בטוח שיודע לאיפה. ללכת הוא יודע.
לפעמים הוא עוצר, שואל את עצמו לאן אבל תמיד ממשיך. עכשיו די.
הוא מתיישב, מדליק מדורה קטנה. הרבה תפקידים לה. לגלות ולשרוף ואז לחמם ולהאיר, שלא ישאר ריק לחלוטין.

הוא רוצה להמשיך ללכת אחר כך.
כל אדם צריך מצרים

שתצר על ליבו, שתמר המר בפשטות

שתכה ויצעק ויכאב ויבכה ויאמר אלוקים, זה נמאס.
"המצרים הזה נמאס" הוא לוחש "המצרים הזה והעמלק שהוא הביא".
כמה פעמים הוא עמד, הסתכל לעמלק בעיניים ולחש לו שהוא לא קיים.. "אתה לא קיים!" הוא צעק לו. צעק כדי להשתיק את הקולות. והקולות שתקו. שתקו אבל כדי להקשיב למה שיש לו לומר. ואז הם צחקו, כמה שהם צחקו. צחקו והחזירו לו מבט לעיניים, דורשים ממנו לצעוק שוב שעמלק לא קיים. אז הוא צעק שוב, ושוב הם צוחקים. צוחקים על האבסורד בלהגיד למשהו, בזמן שאתה מסתכל לו בעיניים, שהוא לא קיים.

הם צחקו והוא השתגע.
ועכשיו, מול המדורה, הוא צוחק. צוחק על כמה שהוא משוגע.

ועכשיו, מול המדורה, הקולות משתגעים ומשתתקים והולכים. הולכים כי הוא צוחק והוא צוחק כי הוא מבין.
יש אלוקים בשמיים ואנחנו לא באמת נפרדים.
פעם חשב שהקולות האלה באים מאחרים. הוא ניסה לאטום את האוזניים וללכת אבל הקולות עדיין הדהדו, והוא לא הבין.
"אני רוצה להגאל מעצמי" הוא זורק עץ קטן לאש "מהגלות שהיא אני"
מהרגעים האלה שהוא עשה לשם שמיים. והשמיים היו הוא.
מהרגעים האלה שהוא צועק לכולם שאנחנו בגאולה, בזמן שהם לא רואים את הגלות. שהוא צועק לעצמו שהוא בגאולה, בזמן שהוא לא רואה את הגלות.
ואולי זה לא בכוונה. אולי הוא באמת מאמין בזה, אולי כולם באמת מאמינים בזה.
"אבל אם אנחנו בגאולה אז ממה בדיוק אמורים להגאל?" הוא תוהה לעצמו.

"הדרך הפכה לנו לאידיאל, והאידיאל.. רק נבלע בתוך הדרך והפך לאולי הפך רצון ה'".

משם הוא רוצה להגאל. מהיפוך הדברים, מהעמדת דברים כסותרים, כנפרדים. מתפיסת עצמו כנפרד.
לשם הוא רוצה להגאל. למצב של דברים מדוייקים ודיבורים מאוזנים שהם לא סותרים. למצב של העמדת נקודות לפי הסדר, העמדת הדרך במקומה ואת סופה בסופה. לא באמצע, לא בהתחלה. במקומה.
הוא רוצה. רוצה להגאל. הוא יודע ממה, יודע לאיפה.
לפעמים הוא עוצר, שואל את עצמו שוב לאן, ואז הוא מתיישב. אבל תמיד ממשיך.
יש אלוקים בשמיים ואנחנו לא באמת נפרדים.

 

 

@רק הפעם.

אֲנִי מוֹצִיאָה תְּמוּנָה 
מְחֻדֶּדֶת שׁוּלַיִם,
וּמִסְתַּכֶּלֶת עָלֵינוּ בְּשָׁחֹר לָבָן
תּוֹהה מִי הִצְלִיחַ לְהַקְפִּיא
שַׁבְרִיר שְׁנִיָּה שֶׁל זְמַן

 

 

 

תשוקה

זה כשהגוף חוטף חולשה

מסתחרר 

מגלי העתיד שאליהם הוא שואף

ובהם להסחף כשהוא בגאון 

עליהם מנצח

כמו על תזמורת מורכבת 

מנגנים 

מצלילים וקולות שונים

ולפעמים הוא צונח 

אל הכרית

הגלים שלו נתקעו בשובר הגלים

וכשהגיעו אל החוף

נשתתקו אל מול החול 

וחזרו לאחוריהם 

ושוב 

על הכרית

לפחות הגוף אוסף את חולשתו ונאנח

התחיל לחלום.