פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 124)

נמאס לי להציג,

להראות שמחה,

כשבפנים אתה בתוך מלחמה,

מלחמה על הרגע, על המהות,

האם מוטב לחיות או למות?

כי בפועל זה תמיד מלחמה,

האם לסבול עוד דקה או שנייה,

ולפעמים במבט עם היגיון, נראה שעדיף להיות מן הנופלים,

מאלה שלא חוזרים,

שלאחר מותם, זוכרים רק את מעט הטוב שעשו בעולם,

כל הרע פתאום נעלם,

כי בשביל למצוא את הטוב,

צריך להסתכל ממש מקרוב,

וזה כואב,

וזה שורף,

ומעטים האנשים שיצליחו למצוא שם משהו בפנים,

בתוך החור השחור,

לחפש גם נקודה של אור,

ויש גם נשמות כמוני,

שבהם הנקודה לא קיימת,

ובשביל לראות אותה,

צריך אנשים לא מציאותיים,

שאפשר למצוא רק בצידי הדרכים,

אנשים שקשה לפגוש,

אבל לאחר שהנשמה תחזור לבורא,

ימצאו אותם,

ובעצם, במחשבה שנייה?

כולם יהפכו לכאלה,

כי מי מדבר רע על אדם שנפל?

על אדם שהיה ונעלם?

בזמן הזה כולם יהיו לא מציאותיים,

אז אולי באמת,

עדיף להיות מן הנופלים...

רגוע. שקט
והשקט הזה
מסמא עיניים, מסמא לב
והרוגע הזה מערפל.

והאני הזה
מתנגד
לשיכרון החושים
אך מתמסר אליהם,
בשקט. ברוגע.

מוזמנים/ות למלא את השאלון המצורף
שנדע אם יש לכך ביקוש:
‎https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSe40TNJsJ_ay-uq3IyBW82ZkLLA2p2AaeLbVjYePnONIp2UsA/viewform?vc=0&c=0&w=1&flr=0

'למשל "כשאלוהים ברא את החושך הוא ברא לנו ירח שיראו איך אנחנו בודדים". לא כזה נכון. בעיקר לא מעודד. כאילו, לשים ירח רק בשביל לגלות שאתה בודד? מה ההבדל בין זה לבין סתם לשבת בחושך?'
(שוב) עידן צודק. השירים החילוניים האלה, הם ממש בעייתיים. מוזיקה לעלא ולעלא, אבל מילים של הפח והפחת. 'זה הבעיה', אמרתי לו, 'המוזיקה הנוגעת, האיכותית, לא באה עם מילים טובות. אולי כולנו היינו רוצים לשמוע שירים של יוסל'ה שרמן, ואת כתבי הרב קוק מולחנים, אבל מה לעשות שזה לא הולך ביחד? ויותר מזה, יודע מה? אני מסכים איתך, וזה אפילו לא עניין דתי. מה הקטע בשיר שכולו ייאוש כזה, מרירות?'

ככה זה. מעצבן אותי שעידן בא לי עם הציצית-עד-הרצפה שלו, והפאות האלו שרבי נחמן ימשוך אותו מהם כשהוא יגיע לגיהנם. כאילו לא היינו הולכים לאותם ברים בתיכון, ועוד מיני מקומות שציצית וכיפה(ובמיוחד פיאות) הם לא בדיוק ה"לבוש שיהלום את האירוע".
וואללה יופי, פתאום הוא נהיה לי דוס, מתחיל להטיף מוצר ליצירות פאר. אבל יותר מכל עיצבן אותי שהוא צודק, מנכס לדתיות החדשה הזו שלו תובנות חכמות ונכונות.
אז ברשעות, שהגיעה משום מקום, לחשתי לו בלחישות ארסיות, פוגעניות, 'תסתכל על עצמך. אתה כמו אביב גפן, למה לגדל פאות בשביל שימשכו אותך מהגיהנם, במקום פשוט להגיע לגן עדן?'
על פניו של עידן התפשטה הבעה חצי נדהמת. נהיה שקט. מביך, סמיך כזה, כבד. הפתעתי גם אותי. מניין לי כל המרירות? נבוכתי ממני, אך הגאווה שלי לא נתנה לי לחזור בי מדבריי. מה גם שבאמת קצת האמנתי בדברים שאמרתי לו.
עידן הוסיף לשתוק. יכולתי לראות את הפגיעה על פניו. הארס החל מבעבע בקרבו, מחליש אותו, מאט את קצב פעימות הלב, את זרימת הדם. לאט לאט, מבעד לשפתיו הוא החל ממלמל משו על הסיפורים שהרבנים שלו מספרים, ועל הפחד מגיהנם וגן עדן, ו"הלוואי שנזכה להגיע.." ו "זה לא כלכך פשוט...", כשדיבורו הולך ונחלש וגווע באמצעו, משאיר שובל של הבל פה חמים תלוי בשמי הלילה הקרירים.
ופתאום הוא נראה שברירי כלכך. משהו קצת נסדק בכל המאה טון מוצקות וכבדות האלו. לפתע התהפכו התפקידים, והרגשתי צורך לחבק אותו, להיות לו לאח גדול, להבטיח שהכל יהיה בסדר.
אז אימצתי אותו אל קרבי, וכשפי סמוך לאוזנו לחשתי לו את משפט המחץ המנחם -
'הטעות הכי גדולה של אביב גפן זה שהוא חושב שאפשר להיות בודד אחרי שאלוקים ברא לנו את הירח..'
הוא התרחק מעליי קמעא. חזותו נסדקה, וכתפיו נשמטו אף יותר משהיו, אך לעומתן, נראה שמשהו בפניו מעט נרגע ומבטו החל שוטט, הולך ונאבד בים של מחשבות.
ראיתי שהוורט שלי לא מתיישב על ליבו והוא זקוק לדחיפה אחרונה שתשכנע אותו, לאיזו הוכחה מן הכתובים שלא אני המצאתי את הדבר. או אז מיד פתחתי לו שירונט.
כחכחתי בגרוני והקראתי לו בקול בוטח,
"על כל הנשמות הבודדות, שומר ירח"
הוא טמן את ראשו בכתפי,
וחוששני שלראשונה בחיי שמעתיו מתייפח חרישית.

"הִתְעוֹרְרוּ"
קָרָא הַמַּלְאָךְ,
שְׁלִיחַ ה'
הִכָּה וְהָלַךְ.

 

וְחָזַר, וְדָפַק,
וְלֹא קַמְנוּ,
וְהִכָּה בְּעוֹצְמָהּ,
אַךְ הִתְעַלַּמְנוּ.

 

הִבִּיט מִלְּמַעְלָה
אַבָּא רַחוּם,
מָה יוּכַל לַעֲשׂוֹת
בִּכְדֵי שֶׁנָּקוּם..

 

מ"ה צַדִּיקִים
בְּצַעַר קָטָף,
הַמָּחוֹל הַקָּדוֹשׁ
בְּאֵבֶל נֶעֱטָף.

 

עָבְרוּ בִּכְאֵב
ג' יָמִים,
הִבִּיט שׁוּב הַבּוֹרֵא
אַךְ עוֹדֶנּוּ נָמִים.

 

בְּלֵב אוֹהֵב,
בִּלְטִיפָה חֲמִימָה,
הֶעֱלָה אֵלָיו נַעַר
שֶׁדָּמוֹ מַמְתִּין לִנְקָמָה.

 

עָבַר שָׁבוּעַ,
עוֹד עֵינֵינוּ עֲצוּמוֹת,
"חִזְּרוּ בִּתְשׁוּבָה!"
הִפְצִירוּ הַמַּהֲלֻמּוֹת.

 

נֶאֶנְחוּ גַּרְמֵי שָׁמַיִם,
יָרְדוּ שׁוּב לְהַכּוֹת,
בִּפְרָעוֹת, שְׂרֵפוֹת, פּוֹגְרוֹמִים,
נִמְלְאָה הָאָרֶץ צַלָּקוֹת.

 

אַךְ לֹא חָזַרְנוּ,
וְלֹא נוֹתְרָה בְּרֵרָה.
בִּדְמוּת טֵרוֹר עַזָּתִי
הֻפְצַצְנוּ בִּמְהֵרָה.

 

מַלְאַךְ הַמָּוֶת
עַל רֹאשֵׁנוּ רִחֵף,
עוֹקֵר מִפֹּה אִישָׁהּ
וּמִשָּׁם יֶלֶד יָחֵף.

 

וּבֵין רָקֵטָה לְטִיל
קָרְסוּ הַטְּרִיבּוּנוֹת.
עוֹד שְׁנֵי הֲרוּגִים
בְּסִדְרַת הָאֲסוֹנוֹת.

 

אַךְ סֵרַבְנוּ לְהָבִין,
לֹא הִקְשַׁבְנוּ לַקּוֹלוֹת,
לֹא חָשַׁבְנוּ לָרֶגַע
שֶׁיֵּשׁ כָּאן סִבּוֹת נַעֲלוֹת.

 

וְגַם כָּעֵת
נַמְשִׁיךְ לְקָווֹת,
שֶׁעַד שֶׁנִּרְצֶה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה
לֹא יָבוֹאוּ עוֹד קְרָבוֹת.

יש בי שירה שרוצה לצאת החוצה

להשמע מסוף העולם ועד סופו

מחכה ליום שבו

אלמד לשיר את שירת החיים

עד שיגמרו לי המילים

לתפוס בזמן כמה רגעים

לעשות יותר בפחות דיבורים

כל עוד הנר בוער

לפני שהלילה יגיע 

לפני שהזמן יגמר

לעשות שמשהו אחרי ישאר

כמו מנגינה שאין לה סוף

להאזין לבריאה שרה לאלוקים 

ללכת הלאה, לעשות מרחקים

להתרסק לאדמה ולצמוח מהשברים

לכתוב עד שלא יעלו בי שירים

כל עוד הנר בוער

לפני שהלילה יגיע 

לפני שהזמן יגמר

לעשות שמשהו אחרי ישאר

כמו מנגינה שאין לה סוף

לצעוד יחפה על החוף

לתת לגלים אותי לסחוף

אבל לדעת לשחות

לעמוד איתנה מול הרוחות

לתת לגשם לשטוף 

באמת ובתמים לאהוב

כל עוד הנר בוער

לפני שהלילה יגיע 

לפני שהזמן יגמר

לעשות שמשהו אחרי ישאר

כמו מנגינה שאין לה סוף

 

 

 

 

היא יושבת עם כולם,

שותפה, פעילה,

כל מילה שנייה שנאמרת,

שייכת לה,

מדברת, צוחקת, מצחיקה,

ואז פתואם היא שותקת,

מקשיבה,

ומרגישה בודדה,

מרגישה שעד עכשיו, שיחקה תפקיד בהצגה,

שבעצם לאף אחד, ממנה לא איכפת,

שהכל קשור אבל לא קשור...

קשור לכולם,

והיא מחוץ לסיפור,

היא מנסה למצוא אפילו פינה,

קטנה, שקטה, מכילה,

שמראה את המקום שלה,

אבל היא לא מוצאת,

רק אי-שם מחוץ לכריכה,

פינתה קוראת לה, לועגת, לשוב לחיקה,

"את לא באמת שווה, את זרה"

כולם נכנסו לסיפור,

אבל היא, נשכחה,

מנסה למצוא מילים,

להכניס את עצמה,

אך מרגישה את מבטי כולם ננעצים בה בעוצמה:

"אנחנו אולי מאירי-פנים, אבל זה לא אומר שאת איתנו, בפנים"

מרימה ידיים, נכנעת,

לא מנסה יותר להיכנס,

ומרגישה יותר מתמיד,

את הבדידות והחסרון,

שמגיעים אחרי כשלון ההניסיון,

היא רואה את הכריכה נסגרת,

כולם נכנסים לאט,

מעיפים בה עוד מבט,

לא רוצה לראות,

מעדיפה לעצום עיניים,

כאילו כלום לא קרה,

כאילו היא חלק מכולם,

כאילו יש לה מקום בעולם...

הַמִּדְבָּר הַזֶּה, כַּמָּה יֹפִי יֵשׁ בּוֹ
וְכוֹכָבִים נוֹצְצִים מִשְׁתַּקְּפִים בְּעֵינֶיךָ.
כַּמָּה מִסְתּוֹרִי הוּא הַלַּיְלָה,
חֹשֶׁךְ שֶׁפּוֹתֵחַ שַׁעֲרֵי הַלֵּב.
אָמַרְתָּ שֶׁנִּמְאַס כְּבָר וְאֵין שׁוּם סִכּוּי, וַאֲנִי יָדַעְתִּי בְּלִבִּי כִּי עָדִיף שֶׁאֶשְׁתֹּק.
הָאֵשׁ מְאִירָה אֶת פָּנֶיךָ,
וְלִשְׁנֵינוּ אֵין תְּשׁוּבוֹת,
רַק שְׁאֵלוֹת וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד
וְעוֹד
וְגַם כְּעָסִים
עַל הָעוֹלָם הַזֶּה
וְאֵין מָה לַעֲשׂוֹת, רַק לִשְׁתֹּק
וּלְחַכּוֹת

היכן את, יקרה?

לאן הלכת, חמקת לך?

מדוע את בורחת מפני?

 

אני יודעת,

זו לא את שברחת.

זו אני,

התרחקתי

חיפשתי להתמלא במקומות אחרים

התנערתי מקשר אליך

פגעתי בך

 

וכעת, קשה לי בלעדייך,

אני זקוקה לך!

לפשטות שבך, לחום העוטף, לאהבה ששפעה ממך

שבויה הייתי בקסמי שווא

לא ראיתי את אשר אני עושה.

אנא סלחי לי אהובתי,

סלחי, ושובי אלי!

 

 

את עצמי אנוכי מבקשת,

האם ראיתם אותה?

מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל
עוֹבֵר כֹּה הַרְבֵּה,
בּוֹכֶה וּמַקְשֶׁה
וְשׁוֹאֵל,
קָם וְנוֹפֵל.

 

מִי כְּעַמְּךָ מַאֲמִין
שֶׁאַחֲרֵי הַצָּרוֹת
תָּבוֹא גְּאֻלָּה,
עוֹד כַּמָּה יָמִים,
אֶת יְהָבָם עָלֶיךָ שָׂמִים.

 

מִי כְּעַמְּךָ כָּךְ אוֹהֵב
אֶת אֶחָיו וְאוֹתְךָ.
אַהֲבַת חִנָּם,
אַחְדוּת הוּא שׁוֹאֵב
מִכָּל צַעַר וּכְאֵב.

 

מִי כְּעַמְּךָ מִתְמַסֵּר
לְמַעַן אָח זָר,
אֶת חַיָּיו וְנַפְשׁוֹ 
הוּא מוֹסֵר,
מַשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר.

 

מִי כְּעַמְּךָ נֶאֱבַק,
מִתְוַכֵּחַ, עוֹקֵר אֶת אֶחָיו,
רֶגַע אֶחָד אַחֲרֵי
שֶׁאוֹתוֹ הוּא חָבַק
מוּל בֵּיתוֹ שֶׁהָפַךְ לְאָבָק.

 

אַךְ מִי כְּעַמְּךָ מִתְרוֹמֵם,
קָם עַל רַגְלָיו בִּגְבוּרָה,
מוֹתִיר אֶת הַמַּחְלוֹקוֹת
בְּחֶדֶר שׁוֹמֵם,
נִרְתַּם לַכְּאֵב הַדּוֹמֵם.

שתדע
חלמתי עליך בלילה
איש קרא בשמך
מחפש נואשות
להסב את תשומת ליבך
ורק כשהסתובבת
הבנתי שאין זה אתה
ובחלומי- בכיתי
כי עדיין לא חזרת
עדיין לא חזרת...

שׁוּב גְּדֵרִי נִפְרֶצֶת
שׁוּב לִבִּי לְמִרְמָס תַּחַת עוֹלו הַזָּר
שׁוּב הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ מְכֻנֶּסֶת
וְאֵין דָּבָר, אֵין דָּבָר.

שׁוּב חָדֵל הוּא מִלִּפְעֹם בְּרַחֲמִים
מִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף בְּקֶצֶב שָׁפוּי
נִסְדְּקוּ הַחוֹמוֹת
נִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת
נֶהֶרְסוּ שׁוּב, כַּצָּפוּי

וּמָה נוֹתַר כָּעֵת?
מִלְּבַד לֶקַח כּוֹאֵב
מִלְּבַד אֱמֶת מְיֻסֶּרֶת
גָּדֵר אַחַת נוֹסֶפֶת נִבְנְתָה בִּי
וּנְקָמָה מְכֹעֶרֶת

לשמוע את השיר
להישפט בפני כל העיר
לבכות ולצחוק שניה אחרי
אין לך בושה פשוט אין
אתה פשוט יושב ומתכנן
איך לשבור אותי 
הכל כואב
כמה פעמים יכול הלב להישבר
לראות אותך
ולרצות שהכל ייגמר
לשבת עם סכין מול העיניים
להמשיך לחייך בינתיים
הוא מתרחק
הולך לבית שלו
טורק לי את הדלת בפנים
כל כך כואב לי בפנים
דופקת כותבת צורחת
הוא שותק
יודע שאני בוכה כשאין לידי אף אחד
אבל זה לא הפריע לו להשאיר אותי לבד
מבט נבוך כשאני מתקרבת
כמה כיף להרוס לי עד שאני מתאהבת
לסנן כל תגובה רעה
לא מבינה כבר מה זה אהבה
כאב שלא נגמר?
שני מתוסבכים
בעולם הענק הזה
שני ילדים קטנים
בכאב המטורף הזה
פעם כשהייתי מאושרת
חשבתי על איך להפוך אותך גם למאושר
עד שהכל נגמר
וכמה שהיה לי אכפת ממך
ואיך אתה מרגיש 
והיום כשהלב שבור
הכל אותי מתיש
לשמוע על מישהו שאכפת לו
מישהו שהוא לא אתה 
לקנא בחברה כי מישהו אוהב אותה
לברוח הכי רחוק שאפשר
להפסיק לבכות
כי אצלך לפחות זה נגמר

 

לָמוּת זֶה לְחַלָּשִׁים, אָמַרְתְּ
וְהֶחֱזַקְתְּ בָּרְגָעִים הַדַּלִּים וְהַפְּשׁוּטִים
בְּלַהַט שֶׁל רִקּוּד יָחֵף עַל הֶהָרִים
עַד שֶׁהָרַגְלַיִם מְאַבְּדוֹת אֶת הַתְּחוּשָׁה.
תִּכְנַנְתָּ אֶת הֶעָתִיד לְפִרְטֵי פְּרָטִים
בִּמְשִׁיחַת מִכְחוֹל אַחַת עַל שְּׁבָרִים
וּבְעִרְבּוּב שֶׁל הַבְטָחוֹת חַסְרוֹת בּוּשָׁה
לֹא הִרְפֵּית מֵאֵדֵי הַקִּנָּמוֹן הַמִּתְפַּשְּׁטִים
וּמֵרֵיחָהּ שֶׁל פְּרוּסַת שְׁמָרִים.
וְלַמְרוֹת זֹאת הָלַכְתְּ. שׁוֹתֶקֶת וְחַלָּשָׁה.

 

אני קורא לך
רחוקה שלי
מתי תבואי אלי קרוב
את כל כך חסרה לי
אני קורא לך
ואת לא עונה
נודדת בוכיה
חיוורת
במשעול של שתיקה

בין עבר לעתיד
בין אופק כוסף למוריק
את נושאת את מסע חייך
על שכמך
בין שדי עבר לשדי עתיד
את נונדת, מנסה להסיר
את מרבד העלים
לנתץ שלשלאות
שבהם כבלת
את עצמך

לוואי יבוא יום
ועורפך הנוקשה
יתעדן
כשהוא יבוא
וילטף את גבך הדואב
ואת תתמסרי
לידים מחבקות,
לביטחון, לקרבה
לכל אותם דברים
עליהם חלמת
ולהם כספת

ולוואי יבוא יום
בו התאחדו נשמתינו
ברגעי האור, ברגעי החושך
עת יקרינו לבבותינו
את מחול השדים
את שיברונו של היום
בין חיים- ללא חיים
אני ואת
עוד נשוב לחלום...

הלוואי שהייתי יכול להסביר לכם
מה זה להישרף מכאב
להרגיש את עצמך בוער מבפנים
ולדעת שאין שום מים
שיכבו את האש
להיטלטל במיטה מצד לצד
לילה אחר לילה אחר לילה
במין חיים-לא-חיים
שאין להם סוף
ואין להם התחלה

אז אתה מחלק פיסות מחייך
לכל דורש, לכל ידיד
והם נוגסים, ונוגסים, ונוגסים
עד שלך לא נשאר דבר
אז אתה מתרכז בכאב
שלהן, שלהם
רק לברוח, רק לשכוח
רק לא להתמקד בזה שלך

ואתה אוכל כדי לברוח
ובורח כדי לישון
שהכאב צף ועולה
ומכה כמו פיזמון
אתה שותה עד לשוכרה
לוגם עוד טיפת כאב אחרונה
ומבטיח לעצמך שלא תשבר
גם אם אלוהים הוא שינחית את המכה

וכמה אפשר לנסות לשכוח
וכמה אפשר להמשיך לחלום
על יום בו לא תצטרך לברוח
על יום בו השמש תזרח פתאום
והשמים שוב יאירו
לא יבהיקו שוב מדם
שאגרת כל חייך
בין דמיון לאל אדם

(ואולי אי שם
בין מציאות להזייה
את תבואי, חרישית
כמו פעם
כמו דממה
הלוחשת משאלות
העורגת במסתרים
אולי אי אז תהיי לי
שלוות העולמים.)

מילים כדורבנות 

הם הולכות אל הסלע ומתנפצות

כך כבר אי אפשר 

הביטוי הקדוש םה נכנס 

אבל הוא בעצם יוצא 

בן רגע מהחלון השבור 

שנשבר אתמול 

אוּלַי בְּשַׁבָּת יִזְרְקוּ סֻכָּרִיּוֹת

אוּלַי בְּשַׁבָּת יִזְרְקוּ סֻכָּרִיּוֹת
וְיוֹסִי גַּם הוּא יְקַבֵּל סֻכָּרִיָּה
וּמָתוֹק יִהְיֶה לוֹ בַּפֶּה וּבְלֵב
וְלֹא רַק צַעַר וּנְהִי נהיָה

אוּלַי בְּשַׁבָּת יִזְרְקוּ סֻכָּרִיּוֹת
וְיוֹסִי יְשׁתחֵל בֵּינוֹת לילָדִים
יַחֲמֹס הַשָּׁלָל וְיִשְׂמַח כְּעַל הוֹן
סוּרוּ סוּרוּ אָז יִשְׁאָג לַפְּחָדִים

אוּלַי בְּשַׁבָּת יִזְרְקוּ סֻכָּרִיּוֹת
וְיוֹסִי יֶלֶד הַמֻּצְלָח מִיְּלָדִים
יִצְהַל הוּא אִתָּם בְּחֶדְוַת נְעוּרִים
תִּפָּסֵק שְׁתִיקָתוֹ הַמְּלֵאָה מֵהֵדִים

אוּלַי בְּשַׁבָּת יִזְרְקוּ סֻכָּרִיּוֹת
פעם יִזְרְקוּ ופַּעַם כבר לֹא
האם רַק אֲנִי מִתְמַלֵּא בִּרְעָדָה
וְשׁוֹמֵעַ קוֹל יֶלֶד מָלֵא בִּבְכִיּוֹת?

*

השַׁבָּת יִזְרְקוּ עוֹד הַרְבֵּה סֻכָּרִיּוֹת
יִמְלְאוּ הַכִּיסִים עַד אֶפֶס מָקוֹם
וְיוֹסִי יִתְמַלֵּא אָז חֶדְוַת אֲהָבוֹת
לֹא בּוֹדֵד יִשָּׁאֵר וּלְלֹא סֻכָּרִיּוֹת

אתה בחרתנו מכל העמים
ורצית בנו מכל הלאומים
אך איה כבודך הו צור עולמים

השכחת עמך הנצור בארצו
התובילנו כשה העומדים לקרצו
איה כל נפלאותיך הרמים

באה העירה מארה
מתנת מרצחים ספונים במערה
רוצחים והורגים מחריבים ומייתמים

הוליכונו שולל
עוד לא נסתם הגולל
שברינו לא בקלות מחלימים

אמרתי נגאלנו
ועוד לא נושענו
שפוך חמתך על כל הגויים

היא עשתה את זה שוב
היא לא מפסיקה
היא לא מבינה שהיא מכאיבה לעצמה?
מייסרת את עצמה
היא מנסה להפסיק ולא מצליחה
נופלת
בפח של עצמה
וזה לא מגיע לה
ראוי בשבילה הרבה יותר
היא ראויה לשמוח ולצחוק באושר. היא ראויה לאהוב ולהיות אהובה. היא ראויה לצאת מהמערבולת הזו
המערבולת שאליה היא הכניסה את עצמה
בבקשה
תגרמי לעצמך להבין שאת ראויה!
ואין מילה אחרת
כי בינתיים
זו תחושה של פספוס והחמצה
בהסתכלות מהצד זה מכאיב את הלב
גורם למועקה
למשהו בפנים שמתחמם יתר על המידה
והוא גדל
ומטריד
הוא לא מרפה
הוא לא מרפה ולא משחרר
כי איך אפשר לעבור לחיות כרגיל
איך אפשר לחיות עם העצב והתחושה הנוראה

אני רוצה למסור לך
תשחררי מעצמך
תרפי
את טובה ואת מהממת
תסלחי לעצמך- כמו שאת סולחת לאחרים
כי גם את בת אנוש וגם לך מותר לטעות ולהיכשל
ואם את לא תאהבי את עצמך
אז מי יישאר?

אל תנתחו אותי!

חוסר אונים מוחלט!

שכבתי על המיטה וגולגלתי במהירות לחדר הניתוחים.

לא רציתי בזה, אבל אף אחד לא שאל אותי. מס' בנות שיכולתי לחושבם כאחיות גלגלו את המיטה, ועוד בטרם הספקתי לפלוט מילה של חוסר רצון, ניגשה אלי אחת וקשרה את ידי ורגלי למיטה.

 

מרגישה חסרת ישע! מפחדת! מבוהלת.

לאחר כחצי דקה של הליכה אינסופית ניגשה אלי אחת תמירה ומבט נוקשה בפניה. היא התקרבה לעברי, הושיטה את ידיה לכיווני, והחלה לפתוח לי את כפתורי החולצה.

'מההה??? מה היא עושה לי?!?!?' עלתה בליבי תמיהה, וגל של חרדה הציף אותי. האינסטינקט הטבעי שלי היה להדוף אותה, אך כשניסיתי לעשות זאת נזכרתי כי ידי כבולות ואין ביכולתי לעשות דבר.

הרגשתי שהיא חודרת לפרטיות שלי, למרחב האישי שלי. מי הרשה לה לגעת בי ככה?? זה הגוף שלי!!! היא לא מבינה?!?

 

קולות פטפוט שקטים נשמעו ברקע, וצליל גלגול המיטה ליווה אותם כמנגינת רקע.

האמת, הרגשתי קצת חסרת אונים. מובלת, קשורה, ו... כל מי שרוצה עושה בי ככל העולה על רוחו. הזכיר לי שור המובל לשחיטה כאשר אין ביכולתו למנוע זאת.

אותה אחת שוב נגעה בי. והמשיכה לפתוח כפתור אחר כפתור... מעט לאט, אבל בהתמדה. כפתור אחד.. ועוד כפתור... ועוד אחד נוסף. מגלה לאט לאט את הגוף שלי ומשאירה אותי חשופה וגלויה לעין כל.

 

"תפסיקי!!" ניסיתי לצעוק לעברה, "אל תגעי בי!!!!! זה הגוף שלי! שלי!!! אל תגעי בו!! תעזבי אותי..........."

היא הסתכלה עלי במבט מלא זלזול ולאחר רגע ארוך כנצח הפטירה לעברי: "איך בדיוק את חושבת שנצליח לחתוך אותך כשאת עם בגדים?!?!? אין מה לעשות. חייבים להוריד אותם. אין ברירה אחרת."

שתקתי. חסרת אונים. מובסת.

 

הוכנסתי לחדר הניתוחים ובעתה אחזה בי. הייתי בטוחה שאני מגיעה למקום מסודר, ומקצועי... אבל המציאות הייתה 'מעט' שונה.

אינסוף לכלוכים לכדו את עיני, כל אחד מהם היה שונה בצורתו, ובכמותו, אך המאחד לכולם היה הגועל שאחז בי למראהו. עטיפות חטיפים שכבו להם על הרצפה, גלילי טישו מטונפים התגלגלו שם בצהלה, ודם קרוש הציץ מבין הלכלוכים השונים.

זה היה פשוט הזוי! מוזר!!! ואם נרצה לדייק את הדברים- טירוף!!!!

לרגע חשבתי לעצמי שאני הוזה, אך המציאות הייתה ממשית מידי מכדי להיות הזיה.

'זהו חדר ניתוחים?' תמהתי לעצמי.

'כן! זהו חדר ניתוחים!' החזירו לעברי תשובה הסכינים ומכשירי החיתוך השונים ששכבו בחדר.

והחיידקים שעליהם קרצו לי בנחמדות 'חדר ניתוחים, מלא בחוסר הגינה- במיוחד בשבילך!'

 

רגע,

פתאום אני קולטת שאני כלל לא יודעת למה מנתחים אותי בכלל. לא זכור לי שנפצעתי או חליתי במשהו... ואפילו לא עברתי תהליך אישפוז, אז למה הם נוגעים בי ככה?! מה הם עושים לי???

ולמה, ריבוש"ע???!? למה אני נמצאת פה???????

 

מס' בני אדם התקרבו אלי. הסתכלתי עליהם והרגשתי משוגעת. לא היו להם חלוקי רופאים, הם לא לבשו מסיכות, ואפילו כפפות לא היה להם. אני לא יודעת מה הולך פה. אבל מישהו פה בטוח השתגע. או אני, או העולם שסביבי.

אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע.... להישאר במציאות הנוראית הזו, או לגלות שאני הוזה אותה ואני חולת נפש.

אחת התקרבה אלי עם סכין גדולה ומספרים חדות. היא הפשיטה ממני את החולצה, מפנה לעצמה גישה מושלמת לגוף שלי. כן! לגוף שלי, האישי, הפרטי. היא כיוונה את הסכין והורידה אותו, באה לחתוך את העור, ולפתוח גישה לפנים.

 

"הי" צעקתי לעברה. היא הסתכלה עלי במבט עוין ושתקה. ממשיכה להתקרב עם הסכין.

"שכחתם להרדים אותי" זעקתי לעברה בחרדה "אסור לכם לנתח אותי ככה בלי הרדמה. אני לא אשרוד את זה. אני אמות."

היא הביטה לעברי, וחיוך קל ריחף על פניה: "ואם תמותי??" היא שאלה אותי באירוניה "את באמת חושבת שיהיה לי בעיה עם זה?!"

 

'אהההההההההההההההההההההצילו' שמעתי מישהי צורחת, 'אבאללללההההההה'.

הסתכלתי סביבי ככל שאפשרו לי הכבלים האוזקים, ניסיתי להבין מי עוד נמצאת כאן איתי, ולמה היא צורחת, אך לא ראיתי שום דבר חדש, רק בני אדם שמתעסקים בכלי חיתוך שונים ומצביעים עלי כעל גוש בשר לבישול.

הסתכלתי שנית, ואז הבנתי כי אני היא הצועקת, אני היא הזועקת.

 

אבל לא היה אכפת להם. היא ניגשה אלי ובבת אחת תקעה לי את הסכין עמוק בחזה,

תקעה, ואז החלה להזיז אותו מעלה ומטה באיטיות המוסיפה כאב.

אחת נוספת באה מהצד השני וניגשה למלאכת החיתוך.

הם לא חשבו על התוצאות.

וגם לא על הכאב שאני חווה.

רק דבר אחד עמד לנגד עיניהם- לחתוך!

אז הם המשיכו לחתוך, הרגשתי את העור שלי נחתך לכל אורכו ורוחבו, והכאב היה כבד מנשוא.

'עוד רגע אני כבר לא פה' חלפה בראשי המחשבה.

כאב לי בעוצמות!!! פיזית, הכאב הלך והתפשט בכל איבר ואיבר, מהדהד, הולם, משתק, ומערפל את ההכרה.

ונפשית, החוסר אונים, הפחד, והחרדה...

 

הרגשתי נוזל רטוב וחם הנשפך עלי, ולאחר כדקה הבנתי כי זהו דמי הנשפך...

ובשונה מניתוח נורמלי, לא היו לצידי שום מנות דם בשעת הצורך.

הכרתי החלה להתערפל, והצבע היחיד שראיתי סביבי היה אדום בוהק, אדום דם.

הם חתכו את הגידים, ואת הרקמות, משחיתים אותם ללא יכולת תקנה. מכאיבים, פוצעים, ושופכים את דמי בחוסר אכפתיות ובלי דקת חשיבה.

 

אני כבר לא יכולה יותר לשאת.

נראה לי שאני עומדת להיפרד מעולם...

תמיד תמהתי מדוע מכנים את העולם 'אכזר',

עכשיו אני מבינה!

מרגישה שאני עומדת למות,

אך התמיהה עודנה קיימת,

למה אתם עושים לי את זה????

XXX

 

אז להבא, לפני שאתם מפטפטות על חברה שלכם, מרכלות עליה, מדברות על אישיותה, או על מה שהיא עשתה או לא עשתה.

להבא, לפני שאתם מדברות עליה, ומנתחות אותה בחוסר סטריליות על שולחן הניתוחים כדאי שתחשבו פעמיים.

כי לכן אין הכשרה וסמכות לכך.

והיא- כבולה.

כשהיא שותקת- מרוב כאב היא שותקת.

וגם כאשר היא מחייכת- זוהי רק עווית שריר.

בפנים, היא סובלת! היא נחתכת, נפצעת!

אז להבא- חשבו פעמיים...