פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 134)

יַלֵּל הַתַּן, זַמֵּר הַזַּרְזִיר
פְּעִי אֶת פְּעִיּוֹתַיִיךְ גְּדִיָּיתִי
סַפְּרִי לַכֹּל, מַעֲשה עֶלְיוֹן
אֵיךְ נֶפֶשׁ נָטַע בָּךְ וְחָיִית

דְּמוֹם הָהָר דִּמְמָתְךָ
רֶנֶן נֶאֱצָל בִּשְׁתִיקָתְךָ
דּוּמִיַּית אֱלוֹקִים
חַיִּים

פִּקְעִי הַפְּקַעַת וּנְבוֹט הַזֶּרַע
הַשְׁרֵשׁ הָאֶרֶז שָׁרָשֶׁיךָ
גַּלֵּה עֻוזְּךָ, אַט אַט
בְּשַׁלְוָתְךָ

עֲלוֹז יַלְּדִי בִּתְמִימוּתְךָ
בְּעֵינֶיךָ הַבּוֹרְקוֹת יֻבָּט הַטּוּב
עָדִין וָעָז וּבוֹטֵחַ
באהבה

שֵׁב עַמִּי וּצְבָא צְבָאֲךָ
בְּחַיֶּיךָ גַּלֵּה נוֹרָאוֹת לֵידָתְךָ
בְּחִירָתְךָ, בְּאוֹתוֹת וּבְמַסָּה
בידידות

פָּעֲמוּ כֻּלָּם פְּעִימוֹת לִיבְּכֶם
הַחַי, בְּטִבְעִיּוּת
שִׁירוּ הַיִּרְאָה הָרוֹמֵמָה

יד מול יד
לוחשת, מייחלת
התאזין? התשמע?

את קולה לא תהין
עוד שמוע
עת מיתרי קולה נדמו
בין שחפת חרישית
וצהלולי ילדים
בין אוושת הרוח
וימים לוחשים

היא עוד כאן
מלטפת
בין שברי אבנים
ועלוות העלים
היא עוד כאן
נוכחת, שותקת
עטויה כיסופים

ואתה מושיט יד
מייחל קצת לגעת
בפיתוחי החותם
בסוד נשמתה הנכספת
להביע מילות אור
מחוללות פלאים
להנגיש את עומקי כיסופי משאלותיה
אל לבבות האנשים

ולוואי וסוד קסמך
יוסיף להלך בעולם
כציפור כנף נושאת שיר
כזמיר מזמר על עצי התמיר
כשמש עטויה מחצלת זהב
כאופק מוריק בין שלכת לסתיו

כספתי, ייחלתי
נשמתי עמוקות
נשאתי זיכרונה החיוור
עטופת השתיקות

רחל, אוי רחל שלי
לו יכולתי רק לגמוע עוד מעט
מהאוקיינוס האין סופי של נשמתך
לו יכלו מילותייך שנית
להביע את רחשי ליבך

לו היו שמיים הופכים ליריעה
והימים לדיו
והעולם עצמו היה נוצק
לנוצת זיו הודו
לא היו מספיקים
כל רזי העולם
להביע את עומק תמותך
ואת כאבך האכזר

כמו מילות אהבה
כמו משורר גלמוד
כמו אושר שחלף
וכמו ילד אבוד

את הלכת ואינך
נמוגה באפלה
ואני ייחלתי רק עוד קצת
לגעת באהבתך הטמירה.

נפשי/דוד.ב.

אלמוני אני וברצוני לכתוב אודות,
בדידות ייאוש ודיכאון שהשלכותיו רבות,
גוזר לגזרים כל שביב תקווה,
דבר מטיל על הנברא תחילה,
הולם בפראות ומרעיל בסערה,
וכלום אינו דומה לו וגם לא החול,
זורע פחד והרס – לא משאיר ניצול,
חותר למגע ללא מעצורים,
טעמו ריקבון - מעבר לחוסר אונים,
יחיד סגולה בהצלחותיו,
כובל האדם לייסוריו,
לא נותן רגע מנוחה,
משתק הגוף ללא הפסקה,
נורא עלילות מעשיו נוראות,
סותם דרכים סלולות וטומן בהן מלכודות.
עוצר הגוף וחלילה גם הדופק,
פועל בעורמה לחניקת כל אופק,
צועק בדממה – מופיע בהפתעה,
קול אינו נשמע – רק חולשה וחרדה,
רושף וגועש אינו נח לרגע,
שומר בנאמנות על פועלו – ובלי יזע,

תפילתי נתונה לך בורא עולמים,
שתוציאהו מחיי ואולי אף לעולמים,
למען אוכל למצוא אותך ואותי,
כך שאצליח להגשים ייעודי,
למען אוכל לחלק אהבה,
כך שאפעל למען עמך עד כלות הנשמה,
למען אוכל לשמוח מהחיים,
כך שאעצור טרמפים בשמחה לעוברי דרכים.
למען אוכל להגשים חזוני הפרוע,
כך שאצליח לשמור על גופי בריא באופן קבוע,
למען אוכל להרגיש חלק מעמי,
כך שאוהב כל יהודי, ואהיה ישראלי אמיתי,
למען אוכל להקים בית נאמן בישראל,
בעל גינה גדולה ויופי, עם אידיאל למקום אל,
למען אוכל להתעורר לעשייה משמעותית,
ללא חורים בנפש, חיוניות וחיות אמיתית,
למען אוכל לחיות מבפנים,
ללא תלות בהערכת האחרים,
למען אוכל לגבור על מחסומים, לשבר בושות,
כך שלא אהיה אלמוני וברצוני לכתוב אודות,
למען אצליח לחיות בשלווה שמחה ואמונה,
עם נשמה גדולה שלך, שמאירה את אורה.

אשמח לתגובותיכם.

רחל תפרה. כמו כל יום. כל היום.
בטנה מצוקמקת וידיה רועדות מרעב ועיפות.
כמה זמן עוד תשרוד ככה? היא פלטה אנחת ייאוש. אבל היא חייבת. חייבת בשביל חיים.
אחת הנשים לחשה לה פתאום בנכלוליות ''שמעת? עושים בדיקת חדרים, מה שאת לא מחביאה שם,כדאי לך שלא
ימצאו את זה''
עיניה נפערו בבהלה, בדיקת חדרים? רק זה חסר לה עכשיו... הם עלולים למצוא את חיים... חיים הקטן, נולד לתוך הגיהנום הזה , לא זכה אפילו לראות אור שמש. קומתה השתוחחה בעצב. אבל הוא יחיה , הוא לא ימות, היא יודעת, כי אם הוא ימות.... היא לא רוצה לחשוב על זה אפילו, איננה יכולה לחיות. בלי חיים, למה לחיות?
היא הציצה לכיוון החיילים שחזרו מהבדיקה אל הביתן , בידם שק. היא נשכה את שפתיה.
האם – האם ייתכן שחיים נמצא שם? בתוך השק המחניק הזה? חיים, שרק אתמול למד לומר ''אמא''?
רחל לא יכלה עוד לחכות ההמתנה שוחקת אותה,  היא הסתכל סביבה, אף אחד לא רואה , וחמקה על הביתן הקטן

והמלוכלך שבו היא ישנה.

דפיקות ליבה עלו בקצב מהיר כשנכנסה, היא עצמה את עיניה דמיינה את פניו היפים והמתוקים של חיים, המרגיעים, שמזכירים את החיים של פעם, שמעלים תקווה, ואז פתחה את עיניה באחת והסתכלה מתחת לדרגש.
עיניה נקרעו באימה. חיים.
זעה כיסתה את כל גופה, מוחה הלם בפראות ''חיים!!'' היא צרחה , ופתחה בדהרה טרופה לכיוון חדר החיילים.
צרחה זעירה נשמעה משם. צרחת תינוק. תינוק סובל.
לא, רק לא זה, דמעות זלגו מעיניה, מתנופפות ברוח. היא זירזה את רגליה.
עוד צווחת כאב נשמעה ''אמא!'', ליבה נקרע לחתיכות, היא חייבת להציל אותו, היא חייבת להספיק.
אבל כשהניחה את ידה על הידית הכל נדם. שקט נורא.  
היא פרצה לחדר כאחוזת תזזית, כלביאה שמגוננת על גוריה , כאם שכולה.
"איפה חיים?!" היא שאגה בייאוש על הקצין ושני החיילים שהיו שם "איפה הבן שלי , רשעים?"
הקצין חייך, על פניו  הבעה מרושעת כמו של חיית טרף , והוא הרים סכין. מלאה בדם. "נהניתי".
ידיה רעדו ללא שליטה והיא הביטה בו במבט חיוור , ואז קרסה על הריצפה לאיטה.
לא.... לקחו ממנה את חיים. לקחו ממנה את בנה הקטן באכזריות. לקחו ממנה הכל.
החייל שנמאס לו, הוציא אקדח וכיוון לראשה .
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה למות. לא היה אכפת לה לחיות. לא היה אכפת לה מהשטן שמולה. לא היה אכפת לה מדבר. אפילו לא מאלוקים.
היא הייתה ריקה. לא שנאה היה בה, ולא כעס. לא היה בה דבר. רק פניו של חיים הסובל עלו בעיני רוחה, וזעקותיו האחרונות מהדהדות באוזניה.
''שלום עולם'' היא לחשה '' שלום ולא להתראות'' הוסיפה '' אני שונאת אותך עולם, ואתה שונא אותי'' ואז עצמה עיניה.
החייל לחץ על ההדק.
היא אפילו לא הספיקה לצעוק.

1. 

הלב שלי רגיש.
שאמרת שבאתי
והעצבתי את כולם
עברתי זעזוע,
היה בי רעד נורא
והתחלתי ללכת
אפילו למקום שיהיה רע.
העיקר להתרחק
כי מי רוצה לפגוע..
אז היה בי דמעות
ודרכתי שם על קוצים
הראש שלי צרח להתרחק
ואז חזרה איזה אחת,
תפסה בידי
ולא הסכימה.
אמרה שהיה טעות,
והמילים לא נכונות.
ביקשה שאחזור
לא אלך לרע שיש.
בהתחלה התעקשתי
לא להקשיב.
היא משקרת,
ידעתי.
וברגע אחד הראש ניהיה כבד
ומרוב כבדות
הלכתי איתה
חזרה.

עולם מוזר,
ככה זה נראה.
צעקות
לבד מעבירה שעות,
לחכות
למה לחכות,
סתם כך
חבל על הזמן.
את הולכת לבד
לדרך ריקה
ורעש רכבים,
ועשן ויריקה,
סואן פה לפעמים.
אבל אני הולכת,
כי הולכים.
עולם מוזר,
ככה אומרים.

פעם הייתי כאן. והייתי כותבת

- "הייתה לי את המחשבה הזאת שילדים..

אז יש כזה יום, רגע, שאתה מרים אותם על הידיים 

וזאת פעם אחרונה שאתה מרים אותם על הידיים.

יש כזה יום, רגע, שאתה מרים אותם וזהו.

וגם בתור הורה, אתה לא יודע שזאת פעם אחרונה."

- "כן, ו..?"

-"סתם. 

לא יודע"

 

(מוטי, אחד על אחד)

"היה לי חלום.

עתיק וגנוז

חלום מושלם

מדהים ונועז

כל חיי רדפתיו

ובכל חלום ראיתיו

עד שהגיע הרגע

ובאה השעה

התגשמותו היתה מהירה

ונכון הוא התגשם

אבל עדיין..

נשאר לי טעם מר

טעם לא כל כך מוכר

כי עכשיו פתאום

התגשם החלום

ועכשיו נשאר במקומו

רק חלום בהיגשמו

נכון החלום התגשם והיה

אבל מהחלום זאת היתה לי פרידה

יותר לא חלמתיו

ויותר בחלומות לא ראיתיו

הוא נעלם

והשאיר חלום מוגשם

התגעגעתי לחלום

לא הספקתי לנופף לו לשלום

כל כך כאב לי פרדתו

רציתי שוב לחלום אותו

כאבתי כל כך על אובדנו

וממש רציתי לראותו

ומיום ליום הרצון גבר

עד שנעשיתי מבוגר

ולא מתאים למבוגר

לחלום על חלום.. זה מוזר..

אבל לא ענין אותי מה מוזר

רציתי רק לחלום אותו דבר

הבנתי שלחינם רדפתי אותו

הבנתי שהיה לי כיף איתו

הבנתי שהגשמה היא בעצם פרידה

ולא רציתי שהחלום יפגע.."

ואז..

התעוררתי מהחלום...

משהו שכתבתי ומתאים להיום...
שריפה, אחים, שריפה
גווילים נשרפים, אותיות פורחות באוויר
שריפה, אחים, שריפה
עיניים מביטות מתוך הלהבה 
יוקדות כמו כוכב מאיר
שריפה, אחים, שריפה,
אש עקידה, אש בוערת 
מקיפה כמו חומה 
שפתיים לוחשות קריאת שמע
עשן עולה השמימה
שריפה, אלוקים, שריפה,
לבבות נשרפים
נשמות פורחות באוויר
ואתה הבטחת
שכחומת אש תהיה לה סביב
כי אתה באש הצתה ובאש עתיד לבנותה
שריפה, אלוקים, שריפה
מתוך החורבה מביטה ילדה עזובה 
ובליבה גם מים רבים לא יכבו את הלהבה
כי בשם קודשך נשבעת לו 
שלא יכבה נרו לעולם ועד
 קרדיט: שירה ג'

וּפִתְאוֹם רָאִיתִי אֵיךְ פַּחַד יָכוֹל לַהֲפֹךְ
לְמִּלִּים מְפֻזָּרוֹת בֶּחָלָל
הַלֵּב-
שֶׁלָּךְ
מֻשְׁלָכוֹת בְּפִזּוּר הַדַּעַת הַיְּשֵׁר אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי
וְיוֹצְרוֹת שָׂם בַּלָאגַן בְּכָל הַחֲדָרִים
אׇת מְשַׂחֶקֶת בִּכְאֵב בְּלִי לָדַעַת אֶת הַכְּלָלִים
שׇׁכׇחְת לָשִׁים אֶת הַדֻּבִּי בַּמָּקוֹם
וְהַטְּרַקְטוֹר כְּבָר רוֹעֵשׁ מִדַּי
לְאָזְנַיִם הָרְגִישׁוֹת שֶׁלִּי
אוּלַי תִּזְרְקִי וְנַחְלִיף מִשְׂחָק?

אֲנִי מַעֲדִיפָה פָּאָזֶל

אחר הדברים האלה התאספנו אנוכי ושאר אנחות ליד הקברים הארוכים מלאי האבק. אם היה גוף שמתחזק את המקום אולי היו עושים שטיפה כללית קברית, כמו אמבטיה כזאת, של מתים. ניחא. מפה לשם, הוסיפו עוד ארבעה שורות של קברים וטרם נסתיימה הבניה, ולכן, בצר לנו, בלענו את הבחילה ועלינו על מצבות לא גמורות, שאילולא ידענו שהם מצבות, היינו חושבים שאלה סתם מדרגות ענק ממתכת ובוץ.
אני חייבת לציין ששנה זו היתה מין המטורפות, ולכן, כנראה ומין הסתם השאירה אותי בחווית מטורפות כזאת, שלא ראיתי קבר, מכוסה אבנים, ותהום, וכאב. ראיתי את ההר עליו היא שוכנת לה, כמו מלאך, כמו חנהלה בשמלת שבת, בשלווה, בלי להתרעם. ככה. כולם שוכבים שם בהשלמה מוחלטת לחיים.
והמטורפות של המחשבה הזאת גערה בי ואמרה, תראי, תראי ותפנימי.
הכל מאת ה'.
ואנוכי ושאר אנשי האהבה הקשורים זה בצערו של זה, זה באבלו של זה. פתחנו את הספרון עם הפרקי תהילים ודיברנו אותם. והאותיות התחברו לתפילה קוסמית. תפילה שכולה אומרת השלמה. כולה אומרת, זה קרה, ותודה שזה קרה. ויש אנשים פה, גם, שבוכים.
המילים עפות לי מעל הראש, אחד הגברים מרים קול ואומר, מזמור ל"ג:
וכולם מלחשים רננו צדיקים באדני, לישרים נאוה תהילה. שירו לו שיר חדש, וזה מתחבר לי, בשלווה, ההשלמה, שירו לו. ככה. הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד. נפשנו חיכתה, כי בו ישמח ליבנו. הכל מתעופף ומתחבר ושלווה גדולה יורדת עלי.
מאוחר יותר, בעוד אנשים מחפשים זרם מים לטהר אותם, משום הכיור הנעקר משום הקברים החדשים. אני צפיתי לעבר הים המשתקף, ייחלתי בכל מעודי להשלים השלמה שקטה ואוהבת עם המציאות. כל מציאות באשר היא. חסד שבחסד. כאשר ייחלנו לך.
ויצאנו, ועלינו הביתה, ואכלנו מרק עם אורז ועוף. וכולם דיברו פתאום על פסח וכו וכו וכו
כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה.
והלב מתנקה.

האמיצים כותבים שירים.

 

האמיצים באומץ נאזרים
עוז למותניהם חוגרים
ולא נשארים
במקומם החמים והנעים 
עם הכסתות והכרים
אלא מדברים, חוקרים
הולכים ואז חוזרים

 

 

האמיצים נכנסים לחדרים בלב ומסיירים,
תאים עריריים מבקרים
פה ושם מסירים:
אבק, פחדים זרים
שם ופה מאירים
ישנים מעוררים.

 

 

בעזיבתם את החדרים - מותירים:
נפש ונשמה מגורים,
רוח חמה של נעורים

כך בחדרי הלב הסגורים
יש מי שאל כל טיפת אמת נוהרים
אלו הם האמיצים, הגיבורים 
שאינם עושים שרירים

 

 

בואו נכתוב שירים

ריח הפרחים נישא באוויר
החורף נגמר
האביב כבר כאן
ציוץ ציפורים נשמע ללא הפסקה
פריחה יפה בכל פינה
התריסים מורמים
חלונות נפתחים
ילד שובב עם חיוך עובר על פני
ורק אני
יושבת בצד
כמו בעולם אחר
עולם פנימי
עולם שתמיד ישאר
חורפי

סבך של חורש,
המוני נשמות בוהקות,
כמהות למעט נוזל לרוות צמאונן.

 

חוזר אל השורש,
לצלילי לחישות זועקות,
מתדפקות על מפתני לתנות יגונן.

 

והשורש, עמוק ויציב ואיתן,
והחורש, מתחדש כל עת ועידן.

והצליל, כאוב אך מוכר,
נשמה, הנני, אני ולא זר.

 

שתי את מימי.
והשקיני.

אני אהיה קולך
הנישא על כנפיים שחורות
אני אהיה לחישותיך
הרכות, הקטועות

אני אהיה לך עיינים
שעצמת- רק לא לראות
אני אהיה לך אוזנים-
שעודן שומעות צרחות

אני אהיה לך יד
שתכתוב את כל הצלקות
את הבכיות בלילה לכרית
הכאבים והדמעות

אני אהיה לך מזון
שלא תאכלי עוד, לעולם
אני אהיה לך אב רחום
בעולם שחור מדם

ודמעות
וזעקות
וצלקות
ואנקות
חרישות, חרדות, כואבות
מטפטפות טיפות דמים

אילמות
נוכחות
צופות
פני שתיקה-
לעולמים.

ולי אין איך לנחם
לב שבור
הוא בכלל לא שלם
מנופץ
מרוסק
מוטח על האדמה
מנסה למצוא 
איזו תרופה
איזו נחמה
אך קראתי
ואין מנחם
רק דמעות
שזולגות
וזולגות

שורות שורות
תילי חורבות
מילים ריקות
נושאות זיכרונות

עפר ואפר
גיא הריגה
לשון מדברת
עולה בסערה

רעמי אש
שרפי קדושים
שלהבות מדממות
נושאות כיסופים

רגעי שברון
זעקה אילמת
שערי שמחה
כהד נעלמת

תלולית ארץ
רווית דמים
שלדי אדם
צלמי חיים

תקומת האבדון
תחית נשמות
נשיקת מלאכים
ריפרוף עוונות

עיני אופל
צלקות ערפלים
שתיקות ודמעות
בגיא-הריגה
נעלמים.