פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 133)

מתכננים?

עם שכל?

עם רגש?

עם השראה פתאומית שנופלת עליכם?

עם איזה מנגינה שנותנת לכם את ההשראה?

נוף מיוחד?

סתם ככה באמצע החיים?

אחרי שיחה עמוקה על מהותהחיים ?   ;)

כל פעם שקצת קמלתי
משהו בי רצה לפרוח
משהו בי רצה להפתח
כל פעם שקצת התביישתי
משהו בי גער על כך
משהו בי לא התרכך
כל פעם שקצת נשברתי
משהו בי רצה אותך
משהו בי חיכה לחום
כל פעם שנפלתי
כל פעם שנלחצתי
כל פעם שנעצבתי
משהו בי רצה לחיות

(כתיבה ראשונית... עוד לא ערוכה.)

תורידו את המסכות!!!!

זה תפס אותה לא מוכנה! היא הלכה לה לאיטה ברחוב כשלפתע שביבי שיחה חדרו לתוכה. היא חלילה לא התכוונה להאזין, זה פשוט... חדר.

"למה את עושה מיזה עסק כ"כ גדול??" שאלה גברת את רעותה. "ת'זרמי! תפסיקי להיות כ"כ קשוחה. נו... מה יש לך?! כולם כבר מדברים על זה...'

'מהההה????!!' נבהלה האישה, 'ככה להתפשט מול כולם???!!!'

"נו באמת... לא ביקשתי מימך להיות ממש ערומה, וחוץ מיזה, עוד מעט כולם ילכו ככה".

יותר היא לא שמעה. היא רק סתמה את אוזניה חזק וברחה משם. מתנשמת, מתנשפת, העיקר לברוח!

 

למחרת היא הלכה לאולפנה, עם אבן על הלב, ולא מעט חשש...היא הגיעה, וגילתה שכולם לבושים כרגיל. היא נכנסה לכיתה וראתה שהתקנות והחוקים עודם במקומם. אז היא פשוט נרגעה, וחזרה לנשום ברוגע... בשלווה. בלי לחשוש שמישהו ידרוש את זה ממנה.

אבל!! מסתבר שהרוגע היה מוקדם מידי... כי פתאום היא שמעה אותן מדברות על להתפשט מול כולם... טוב, נו, לא ממש להתפשט רק- להוריד מסיכות...

 

היא התיישבה במקום מבוהלת ושמעה תופים מסביבה. היא הסתכלה לראות מי המנגנת, אבל לאחר רגע היא קלטה שזו היא. כלומר, הלב שלה, הדופק שלה שהרקיע שחקים ודופק בהתלהבות.

עכשיו גם הנשימות שלה כבר היו מהירות. היא הרגישה כאילו נגמר האוויר בחדר והיא ממש עוד רגע נחנקת.

'תרגעי!' היא דרשה מעצמה. אבל זה לא עזר, כי עכשיו כבר נוסף גם רעד, ורגליה קיפצו במהירות מעלה ומטה כאילו היו בריאה בפני עצמם.

היא התיישבה וניסתה להירגע. נשמה נשימה עמוקה ונשפה באיטיות, ושוב נשמה ונשפה, ושוב... עד שחברה ניגשה אליה.

 

"כמה מסיכות יש לך??!" שאלה אותה חברתה בהתענינות נלהבת. "לי כבר יש חמישים!!! ובקרוב ממש אזרוק אותם! כבר לא יהיה בהם צורך!"

היא הייתה בהלם! ככה, סתם לדבר בקלילות על דבר כ"כ עמוק??!! ומאיפה בכלל חברה שלה יודעת שהיא מסתירה כ"כ הרבה?! וככה לבוא ולהתקיף אותה?!!!' היא נבהלה!! ממש! שפתאום כולם ידעו את כל הקשיים שהיא עוברת?! את כל ההתמודדויות והחסרונות. את כל מה ש... שהיא מנסה להסתיר???!!

זה מרגיש כאילו מבקשים ממנה להתפשט ברחוב!!! להיוותר עירומה, גלויה, חסרת הגנה, בלי יכולת להסתתר. פשוט... חסרת אונים. היא שתקה. סרטי אימה עברו במוחה, והיא לא שמה לב שהיא ממש ממש הגזימה.

אך מסתבר שחברתה כן שמה לב. טוב, נו... לא ממש. אבל תשובה החברה לא קיבלה.

"מה את נבהלת?!" שאלה. "אז מה אם התרגלנו למסיכות כבר שנה, בסופו של דבר להוריד אותם זה משחרר! פתאום אתה יכול לחוש את הרוח, לחוות דברים באמת, להרגיש ממש את האנשים שסביבך, לראות אותם קצת יותר לעומק!"

"משחרר??!" נפלט לה בטעות. ועכשיו לא היה לה ברירה, והיא כבר הייתה חייבת להסביר "זה כ"כ... מפחיד!!"

"אוי, נווו באמת! כולנו יודעים שעדיין יש קורונה, אבל לא צריך להיות כל כך חרדתיים! להיזהר- כן! אבל בשביל להשתגע יש דרכים מועילות יותר..."

 

היא עדיין הייתה מבוהלת, אבל הבנה קטנה ניצנצה במוחה 'אולי זה לא כ"כ גרוע?! לא להתפשט לגמרי, אבל כן להיות קצת יותר אני, כמו שאני באמת. כן... להפסיק להיות מושלמת, אבל לא לבזבז כ"כ הרבה כוחות נפש על להסתיר. אולי זה לא אסון?!"

היא נשארה לבד מהורהרת...

מהרהרת...

 

להוריד את המסכות,

לגלות את החסרונות,

למצוא את היתרונות,

להסתכל על האמת!

 

רגע, על איזה מסיכות דיברנו?!?!

 

 

נשמה טהורה, צחורה.

התגלגלה באפילה,

ירדה לעומק תהומות.

נפלה לסחי וביצות.

דמתה להם.

מלוכלכת מטונפת, 

שכחה על יוצרה,

עוד רגע ונמוגה,

נשמה אבודה.

 

אך ברגע שלפני,

הוא הגיע.

הרימה מעבר לגבולות.

הראה לה את מקורה,

הזכיר לה את יוצרה.

החיה את רוחה.

הזכיר את מהותה,

נפש יהודית.

אז מי ניצח?!

 

היא הביטה עליו. עיניה ירו ברקים, אך עיניו היו שלוות. הוא הביט בה במבט שליו ושתק.
"דבר!" היא פקדה עליו נחרצות, אך הוא סירב פקודה ושתק.
"סיג לחוכמה שתיקה" הוא רמז לה. "התאמצי! אל תפלי לבור העצלות!"
"ספר!!" היא ניסתה להראות קשוחה... "מה הבעיה ש'ך?!?! או אולי יותר נכון למה אתה לא מתמודד
איתה לבד?! הכל אתה מפיל עלי! קצת התחשבות. מה כבר ביקשתי?!..."
אבל הוא דמם. שתיקה רועמת שררה בחלל החדר. אבל לא סתם שתיקה. שתיקה מלגלגת,
מתריסה. כאומר: "נגדי אין לך סיכוי!"
הוא צחק לה בפנים!

 

מעטה הקשיחות מעט נסדק, ודוק של דמעות כיסה את עיניה.
היא הביטה בו... והוא הביט בה. והיא הביטה בו שוב... אבל זה לא עזר. הוא עדיין שמר על זכות
שתיקה.
אתה שותק?!" היא שאלה אותו, וכשנותרה ללא מענה איימה: "כל מילה שתאמר תשמש נגדך ביום
הדין. אז קדימה! דבר!"
אבל הוא עדיין שתק.
הביט במבט מתריס.
ושתק.

 

עתה היא כבר כמעט כרעה ברך... עיניה נמלאו דמעות של תסכול, והיא קראה בקול "אפילו בחינוך
כבר לא הולך לי!!! מה כבר רציתי?! רק רציתי לחנך אותך לטוב... לעזרה לזולת. רציתי שתדע
להתמודד לבד! רק למענך רציתי זאת! למען איכות חייך."
"למעני?!" הוא שאל אותה בשתיקה, ובמבט מתריס הוסיף "ומה עם החינוך שלך?! לעבודה...
לעמל...?! לפתור את הבעיות שלי בלי להתייאש..."

 

היא ישבה והביטה בו, ועמדה והביטה בו. ושוב... היא ישבה והביטה.
אך הוא רק הביט בה בשתיקה וצחק.
וכך דקה... ושתיים, ושעה... ושעתיים.
עד שלבסוף התייאשה התלמידה,
את האתר של יואל גבע פתחה,
ואת פתרון התרגיל במתמטיקה גילתה.

אז מי ניצח?!

 

נ.ב. ולחידוד ההבנה... הוא- זה התרגיל במתמטיקה. היא- זו התלמידה המיואשת.

אלוהים היה אמור לשמור
אבל הוא לא שמר
לא על עדי, לא על רועי
ואפילו לא על מיטל
העיינים שלהם
שרודפות אותי לילה אחרי לילה
הצעקות המעונות
הדם והצללים
שמתחפרים עימי עמוק עמוק
אל תוך הכרית.

אלוהים אמר שהוא ישמור
אבל הוא לא שמר
גם לא על עומר, מורן
ואפילו לא על נדב הקטן.
אלוהים הבטיח,
אני כאן- הוא אמר
אבל את תל הקבורה
אני חפרתי
את הקבר הקטן.

אלוהים לא היה פה
שהלכתי לנחם את מיכל
הוא לא היה צריך לספוג את השתיקות
ואת הבכי שלא נדם
אלוהים יודע לשתוק
הוא אלוף במחבואים
אלוהים יודע לכעוס
רק שאנחנו אלו ששוגים.

אלוהים לא היה שם
בסג'עיה, או לבנון
הוא לא אסף בלילה
את גופות חבריו לשריון
הוא לא אטם כל מחשבה
והמשיך ללחום ללא לאות
אלוהים לא ריחם
אפילו על שיחי התות

הוא הביט מלמעלה
שותק
וכתב עוד תו אחרון
במחברת שירים חרישית
נוגן עוד צליל שיברון
ואמא אחת
עוד דמעה מחתה
ואבא אחד
נדם לעד,
בדממה.

ואלוהים אז אמר
לא עת לחשות
אל מזבח זהב
יש עולות להעלות
עוד נשמת שלהבת
הגיעה לכאן עתה
עוד עלם צח הוקרב
על מזבח השתיקה.

עוד שנה עברה
ואתה לא תבוא
אתה לא תבוא

עוד שנה של געגוע
ואתה לא פה
אתה לא פה

עוד חלל
עוד משבצת
שמתמלאה
בארון הקבורה

עוד הורים
שלנצח ליבם
ישאר
מונצח בעלטה

עוד כאב
עוד דמים
עוד שיברון
שלא נמוג

עוד זוכרים
עוד בוכים
זיכרון יתום
מכה פתאום

ולוואי ויום יבוא
תפציע כבשנית
מבין כנפי השכול
תפסע כבראשית
בין רצון לחלום
בין היום למחר
לוואי יום יבוא
ותהיה שוב
כאן
אהוב יקר.

כל אותו היום היא חשבה עליה. על אמא, שנמצאת עכשיו רחוק.
התמונות התרוצצו לה בראש, מסרבות להתפוגג.

בלילה היא ניסתה להירדם, ללא הצלחה.

אז היא קמה ויצאה החוצה, אל השמים.

היא חיפשה כוכבים, לשווא.

אז היא שלחה לאמא דרישת שלום עם הירח, הוא הכי קרוב שהיא יכולה לראות,

ועדיין, אמא נמצאת יותר רחוק.

אבא אמר שבמקום שמור בגן עדן, אבל היא, מחשבותיה בוגדניות,

לקחו אותה לכיוון אחר. 

אמא הייתה בן אדם, רגיל, עם רגשות ורצונות ויצר.

היא לא הייתה מושלמת.

אבא אומר שאלוקים רצה אותה לידו.

אבל, המחשבות, אומרות לה דברים אחרים.

הן מספרות לה שאלוקים רצה להעניש את אמא.

בגלל זה הוא לקח אותה.

הן לוחשות לה, שאם אמא לא סבלה הרבה כאן, בטח היא תסבול שם.

הן מריצות מול עיניה מצבים שבהם אמא כעסה, או פגעה.

כל מיני תמונות וזכרונות שאמורים להידחק עכשיו עמוק באחת המגירות הפנימיות בראש,

או, יותר טוב, לצאת החוצה וללכת רחוק.

היא הניחה את הראש על המעקה.

מאז שהכל קרה, מרגע ההתמוטטות, האמבולנסים, ההודעה, ההלוויה והשבעה, היא לא בכתה.

התחננה לדמעות שיגיעו, יגאלו אותה מהצריבות בעיניים.

פעם היא קראה תיאורים על העינויים בגיהנום.

היא יודעת שאמא לא שם,

אבל החשש, שאולי כן, לא מרפה ממנה.

גרונה יבש, שום כוס מים לא הרטיבה אותו.

 

היא נכנסה למיטה.

הפעם נרדמה מיד,

לפני שנרדמה עוד הספיקה לחשוב שהלוואי ואמא תתגלה אליה ותגיד לה שהכל בסדר.

אמא לא התגלתה.

אבל בחלומה פתאום צפו זכרונות.

ים זכרונות.

זכרונות מתוקים, בהם אמא מחייכת, עוזרת, דואגת,

אמא מדליקה נרות שבת, אמא מתנענעת עם ספר התהילים,

זכרונות של שיחות נפש עם אמא, ואיזו אמונה הייתה לה.

זכרונות בהם אמא עושה רק טוב.

והם היו אמיתיים, ומוחשיים.

וכשהתעוררה, חשה שדמעות עדינות שוטפות את עיניה הצרובות,

וטעם מתוק של געגוע טועם בגרונה.

היא חזרה לישון בידיעה,

טוב לאמא, בגן עדן.

והכוכבים שבו לנצנץ בחלונה.

והירח כמו לחש לה ד"ש בחזרה.

וככה היא נרדמה, לעוד חלום נפלא.

העולם
כמו דהה
לצל העננים האימתניים,
מבקש
להעלים נוכחותו,
שמא יכלו בו
זעמם.
רק העשבים
ריקדו ,
קלילות עליזה
לצלילי הרוח.
הוא הסתכל בהם,
וכי למה לא
ירקדו,
הגשם צונח
הם גבהים.

כְּשֶׁטּוּרֵי הָאָדָם
נָפְלוּ בְּמַפֹּלֶת גַּלִּים אַדִּירָה
נָשָׂא הוּא אֶת אַחְרוֹנַת צַלְּקוֹתָיו
בִּדְמָמָה.

כְּשֶׁהָאָרֶץ רָעֲדָה לְכָל צַעֲדָם
וְהַשָּׁמַיִם הִשְׁחִירוּ מִקּוֹל הַדָּם
נָשָׂא הוּא אֶת כְּאֵבָיו
בְּדוּמִיָּה.

וְהַכְּאֵב הַזֶּה
וְהַשֶּׁקֶט הַזֶּה
צָרַח יוֹתֵר מִכָּל זְעָקָה
זָעַק יוֹתֵר מִכָּל צְרָחָה
וְשָׂרַף יוֹתֵר מִכָּל שְׂרֵפָה

אֱלוֹהִים
לוּ תַּחְמֹל עַל גּוֹזָל בְּלִי כְּנָפַיִם
שֶׁשָּׁכַח אֵיךְ לָעוּף
לוּ תַּבִּיט מִכֵּס שָׁמַיִם
תְּלַמְּדוֹ שׁוּב לָרוּץ
לוּ יָכְלוּ גַּלֵּי הַיָּם
לִסְחֹף אֶת כְּאֵבָיו
לוּ יָכֹל לְלַקֵּט חֹול שָׁמַיִם
אֶת אַחֲרִית צִלְלֵי חַיָּיו

וּכְשֶׁטּוּרֵי חַיָּלִים בְּמַסָּע בְּלִי קֵץ
הָלְכוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁתִיקָה
לְתוֹךְ כָּרִית דְּמָעוֹת אֲבוּדוֹת
נִבְלְעוּ בִּשְׁעָטָה

וּכְשֶׁהַדָּם עַל הַמַּדִּים
עוֹד לֹא יָבַשׁ
נָדַמּוּ הַצְּלִילִים
רָתְחוּ הֲרוּגִים
וּבִקְּשׁוּ אֶת חַיָּיו.

אֱלוֹהִים לוּ תִּנְצֹר רִבְבוֹת הַדָּמִים,
לוּ תִּנְצֹר,
לוּ תִּזְכֹּר...

שיר זעיר - סניף קטמון

פואמה ספרותית נחשבת מן המעלה הראשונה(קטנה) - סניף קטמון

נו, לכבוד עזיבתי נכתוב איזה שיר בפורום הידוע והנחשב.. - סניף קטמון
יש עוד שירים, אבל אני לא מפרסם אותם...
שבוע טוב, לילה טוב וחודש טוב לכולם...!!

תופס את עצמי
בשעות הצהרים
מחפש סלמי
שותה עוד כוס מים
אך שואל ותוהה
מה עם התורה...?
יושב ובוהה
בזבוז זמן נורא
הגיע הזמן להתאפס
להחליף לשעון אביב
להתחיל להתפקס
להסתכל סביב סביב
להביט אל השמים
לזכור שאבינו עלינו שומר
וגם על כל כוס מים
לברך (לפני ו)אחרי שאתה גומר
להתחיל לנצל את הזמן
למלא את החלל
הבזבוז היה מזמן
העיקר להתחיל זה הכלל
ואחרי שנעמוד ביעדינו
נגיע לסיפוק ולשמחה
שיסלול דרך לפנינו
אל מקום של מימוש והצלחה.

כאב חודר. משתק.

צל שחור מתקרב.

אל טרפו בלאט מתפתל.

 

ארסו מטיל במתק שפתיים,

''אינך יכול, אינך מסוגל, לחזור אל אבא?

הרי שוב תפול. זה לא עבורך, השאר כאן, והכנע.''

 

היאוש ללב חודר.

פרפור, ועוד אחד.

וידום.

לנצח.

 

לא!

בכוחותי האחרונים,

מאמץ איתנים,

הזלתי דמעה.

דמעה שבכוחה לשנות את הכל,

דמעה שקופה.

צלולה.

זכה.

דמעה של מהפך.

דמעה של ילד.

דמעה של תשובה.

 

מתייפח,

דמעות שוטפות את ליבי.

סוללות שבילים,

שבילים מאירים

שבילים טהורים.

כעת מרגיש מי אני.

ילד, ילד של אבא.

בס”ד

”שימו לב אל הנשמה”

הנה השמש עולה
עכשיו יראו הכל
איך היא מתביישת
זה לא בגללה
להחזיק רק לא ליפול

שוב היום מתחיל
והלילה לא נגמר
המסכות נופלות
זה קצת מבהיל
בלי המחבוא המוכר

זה הופעת יחיד
בלי שום איפור
זה עכשיו רק היא
בלי חבר בלי ידיד
רק לשיר את הסיפור

התאורה נדלקת
פנסים לעיניים
היא עכשיו עצמה
הזוהמה מסתלקת
מחיאות הכפיים

וזה סוד חייה
הפשוט והטוב
להיות ככה עצמה
טהורה בלי חטאיה
פשוט פשוט לאהוב

הדגשה, ללא קשר ליום המכונה ''יום השואה'', פשוט נזכרתי בזה כעת..

 

ישבנו בבית, דוממים. עוד 3 נשמות עלו למרום, דמנו הפקר, וכל הרוצה יבוא וינטול. חייבים לעצור אותם, ולו במשהו! עם כל אחד שנהרוג נציל עשרות נפשות! והמוות? מה הוא המוות? לעבור לעולם אחר, טוב יותר. ועבור מה? עבור הצלת אחינו! מחובתנו לעשות זאת.

 

קמתי ממקומי וכך עשו אף זלמן וחמשת הבנות [רייזל, חנה, לאה, רבקה, מנוחה.] יצאנו לחצר, לא היה צורך בריבוי מילים. שאלתי ''נעשה זאת''? הדממה הוותה כתשובה. כל א' תפס בנשקו.

הבטתי ברייזל, ועיניי מלאו דמעות.

''אוי, אני כל כך אוהב כל אחד מהנצבים כאן, האם הדבר באמת מוכרח? והרי אנו כה צעירים!''    אך זכרה של חנהלה לא השאיר מקום לברירה אחרת, האם אתן לארורים לרוצץ מוחם של תינוקות נוספים? ומה עם אבא ואמא הי''ד?

 

זהו, עלינו לצאת – ''חברים, לחש זלמן  ועיניו בורקות, אנו יוצאים למות למען הצלת אחינו, זאת אנו מוכרחים לדעת, אך אל נא תפלו בידי הזדים חיים, המוות עדיף מכך. אם הינכם רואים שאפסו הסיכויים, נסו לברוח אל היער.

 

הנהנו בשתיקה, והחלנו לצעוד, אך אז נשמעה הקריאה, -י-ה-ו-ד-ה! הסתובבתי לאט, אחי הצעיר, יצחק.

אוי אלוקיי, איני יכול, האם עליי להפרד אף ממנו? האחרון ממשפחתנו. אך לא הייתה ברירה, דמיי אחיי זעקו אליי. הפניתי את גבי והמשכתי לצעוד, גחליים תחת רגליי וידי רועדות מהמאמץ הלא ניתן לתיאור, זהו אחי!

-יהודה- שמעתי שוב, קול רגליו בעקבותיי, לא יכולתי להמשיך הלאה והסתובבתי, בעיניו הייתה החלטה. ''לא נפרד, אני בא איתכם. למען הצלת אחינו. לא היה צורך בדיבורי סרק, רייזל הביאה לו בשתיקה סכין משוננת ואקדח קטן. המשכנו הלאה.

 

כעת היינו שבעה, אני, זלמן, חמשת הבנות, ואחי, יצחק.

לא יכולתי לשתוק, ביקשתי, עצרו, אך הם המשיכו, ביקשתי שוב, עצרו! ברצוני לאמר משהו, אך צעדיהם היו מהירים. הם השתוקקו אל המעבר {מ' בציירה}

השלמתי, ואמרתי בקול יציב, ''אנו יותר מאחים, ויודעים אתם זאת, רצוני לאמר לכם, היום הוא יום מותנו, היום אנו מחזירים את נשמתנו לאדונה האמיתי, זכינו לעשות זאת למען הצלת יהודים, ובעודנו צעירים בטרם פגמנו בה. אך בכ''ז, ניתן לנו זמן אחרון, לטהר את נשמתנו, כדי שנוכל להחזירה כפי שלקחנוה, זכה, טהורה, נקיה, נשמה יהודית.

 

המשכנו הלאה, כל אחד מכונס בעולמו שלו, הגענו, כאן הם יעברו, השיירה.

שמענו אותם מתקרבים, רייזל נדחקה אליי ברעד, חיבקתי את יצחק, לחצתי את ידו החמה של זלמן, לחיצה של פרידה.

 

לרגע שררה הדממה, ובשני, תוהו ובוהו, גיהנם. הסתערנו, יריה-עבור חנהל'ה שליפת פגיון – עבור אבא. שאגנו לעבר השיירה, ''ב-ר-ח-ו יהודים, הצילו את עצמכם''!!

יהודים החלו לנוס, כדורים נוקבים גופות, נשמות עולות במרוצה ''מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם שער השמיים'', יהודים המשיכו לשעוט אל היער, כוחות חדשים החלו לזרום לאזור,       ל-ס-ג-ת!  זעקתי, לא היה סיכוי, הם הקיפונו מכל הכיוונים. אך אולי היה זה אבא ז''ל שירד לעזרתי.

 

רצנו אל היער, איבדתי את הקשר עם האחרים, פילסתי את דרכי בעזרת הרובה.

הגעתי לגדר, טיפסתי כשכל גופי שותת דם, עוד ריצה קצרה והגעתי למקום מבטחים יחסי, ליער. רצתי כל עוד נפשי בי, זכרתי שפעם, לפני שהגיהנם עבר לעולמנו הקט, בנינו , אני ויצחק בקתה בלב היער.. אחד ממשחקי הילדות הרחוקה. קיוויתי שהיא עדיין עומדת, ואכן, ניצבת על תילה. תודה לקל.

צנחתי על הרצפה, והנה, אוצר!

בפינת החדר בקבוק מים, וחצי כיכר לחם, חיכו כאן מספר שנים! אמנם הלחם היה יבש, אך תנאי הקפאון ביער שמרו עליו ראוי לאכילה. 

תודה ה' לחשתי, שתיתי כחצי כוס מים, ובלחם לא נגעתי, למען יקיריי.

 

זכירתם מסכה בי כוחות מחודשים, חייב ללכת למוצאם! 

יצאתי החוצה, מאזין לרחשי היער ושמעתי קול חלש, משהו צעד שם, התקדמתי לכיוון הקול, בחשש, מתחבא מאחורי העצים, והנה, דמות צועדת כושלת, בודדת. זהו ודאי אינו חייל, חייל לא יכנס לבדו אל היער. אצתי לכיוונו, והנה נופל עליי, יצחק! אחי. איזו מילה זו. ''אחי''.

סלחו לי, אך לא אספר על הפגישה, והרי לא תוכלו להבין.. ולשם מה עליי לשפוך דיו לחינם?

 

עזרתי ליצחק להגיע אל הבקתה, ושם, צנח על הרצפה, ומליבו הקרוע פרץ בכי אדיר. הבטתי בו, ותהיתי בקול, מדוע הדמעות? והרי זכינו להציל אחים!

יצחק הביט בי, ושתק. צמרמורת חלפה בי, לא! אל תאמר זאת, האם?

יצחק שתק, שתיקה ארוכה ודוממת, 

ולאחריה לחש, זלמן ברח, אולי עוד נפגשהו, אך... 

רייזל? לחשתי, ויצחק ענה, - הם אינם.

צנחתי ארצה, כמה לב אנוש יכול לשאת?

ישבנו דוממים, אולי רגע, אולי שעות, מי מכיר בזמן, ואיזה מקום יש לו, בשעה שהמילים האיומות מהדהדות במוחי,

הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם א-י-נ-ם.

חנה, מנוחה, לאה, רבקה, רייזל.

 אוי, רייזל.

''כמה סמלי, יושבים על הרצפה. שבעה..'' חלפה המחשבה בראשי.

 

ולפתע יצחק קם, רגליו יציבות, ופסע אל הפתח, הבטתי בו, עיניי שואלות, 

הוא הביט בי, ואמר, ''לא אתן לגופותיהן להתגולל שם כך, אלך להביאם לקבר ישראל.''          

- ''לא! אינך יכול לעשות זאת, אתה האחרון שנשאר!''                           

 

אך הוא הביט בי, ועיניו תמימות, וכל הטוהר שבעולם נשקף בהם, גופו רועד בהתרגשות ואמר, ''זוכר? היום הוא יום מותנו, הם כבר זכו, נשמותיהם שם. עברו במעוף את השער, נשמתי עדיין פה. אני צם היום, ולו  אזכה להצטרף אליהם, מה טוב. וכעת אלך ויהי אשר יהי, שלום לך יהודה. אחי.

 

וכך יצא הקדוש, מלאך ה', פסיעותיו קלילות, מרחפות, יצא לקיים את מצוות האלוקים, חסד אחרון עם הנרצחים למען הצלת אחים.

בחרט אנוש לא ניתן לתאר את הרגעים שעברו. מה אדם שלא היה שם מבין? וכי יש ביכולת יצור אנוש להבין דבר זה? הרי אין זה אחי הפוסע לקראת  מרצחים, כי אם אני. הדממה לוחשת אליי, ואני מתעטף בה, מנסה להתנחם.

ואז, קול אחד, ולא יסף.           – י-ר -י - ה.

נשמה טהורה, צחה, פורשת כנפיה הצחורות, עולה לגנזי מרומים. השערים נפתחים. מלאכים נחפזים, הנה הוא, הוליכוהו להיכלו. יצחק בן אלתר זושא. הי''ד.

 

 

לע''נ זלמן, יצחק, חנה, מוישל'ה מנוחה, לאה, רבקה, רייזל, דבורל'  וששה מליון קדושים שנרצחו, על עצם היותם יהודים, וזכרם חקוק בדם ולעולם לא ישכח. יהי זכרם ברוך.

ויה''ר שמות קדושים אלו יכריע את הכף לגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש.

החותם בכאב. יהודה.

עוד יום עובר
כבר לא סופר
איך הייתי ממהר
אך רק אומר
ובסוף התבטלתי
בעצמי בעטתי
לא הייתי מסודר
ואיך הזמן נגמר
רציתי לְשנות
רציתי לִשנות
בסוף יצא לבכות
כבר אין כוח למחות
אך לא משנה מה
למעלה בעץ או באדמה
אסור להתייאש
צריך להתעקש
ובסוף אחרי הכל
נסתכל על אתמול
ונראה שהיה שווה
כדי להגיע להווה
ותמיד יש לעבוד
לחוות, לצמוח, ללמוד
אז שבשביל כל זה
נדאג שהעתיד לא יהיה כזה

 

 

 

 

 

 

כשאפתח את הדלת
את תכנסי- כמו מלאך
עם עייניך הכחולות
ושערך הזהב
עם גומות החן השובות במבטן
כל נער ועלם, כל ציפור וארנב

כשאפתח את הדלת
את תכנסי לתוך ליבי
תחוללי את אמות הסיפים
ותרטיטי את כאבי
תשקי את בור האושר
עד שיעלה על גדותיו
אני אהיה לך עיינים
ואת תהיי לב זהב

כשאפתח את הדלת
כל הטוב יתגלה
חרישי ונפלא
ימלא וירצה
כל כאב להעלים
כל דמעה כבר לנטוע
כמו עצים עם פרחים
או אופק נוגע

כשנפתח את הדלת
אל ביתנו הקט
אדע שהצלחנו
רק ביחד נצעד
לא נהין אל האות
רק נבהה ללא פחד
בחלום חרישי
הניצב עוד לבטח

ויאמרו השכנים
וירננו הבריות
על אודות זוג יונים
על אודות נפלאות
המעטרים כל סיפור
כמו זוג אגדות
האודות אושר נישא
ומעורר הלבבות

ותחת חופת כוכבים
אעורר אהבתי
לך אבטיח ליבי
לך אשיר את קולי
כמו פרפר אל תוך רוח
כמו אש אל להבה
את תהיי לי האחת
ואני אהיה לך סופה.



9.3.21
15:59

הִנֵּה הוּא שָׂם וְחוֹזֵר
כִּמְעוֹף צִפּוֹר
לֹא נֶעֱלַמְתִּי אַף פַּעַם
 

הַחִלּוֹתִי לִהְיוֹת יֶלֶד אַחֵר
בְּתַחְתִּית הַבּוֹר
אַךְ לֹא הִתְיַשֵּׁר לִבִּי מֵהָרַעַם
 

כָּךְ אֶפְעַם וְאֶשָּׁאֵר
דִּמִּיתִיךְ לְכִנּוֹר
הֱיִי עַל לִבִּי עַד יַעֲבֹר זַעַם
 

אִם זוֹ גְּזֵרָתִי אֲשַׁבֵּר
וְאָנֹכִי הַצָּחֹר
נִכְתַּם כְּשֶׂה עֲלֵי תַּיִל
 

אוֹתָךְ לָעַד אֲמַגֵּר
וּבוֹ בְּעֵת הַמִּזְמוֹר
אַחֲזִיק בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתֵךְ,
אָעוּף בְּכַנְפֵי מְעִילֵךְ

 

כְּשֶׁאֶת כֵּלַי אֲטַהֵר
מִמֶּנִּי אֶרְצֶה לַעֲצֹר
וָאֶקְשֹׁר עַצְמִי וָאֶסָּתֵר

לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה,
לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ
אַךְ בַּשְּׁנִיָּה אֵחָקֵר
וְלֹא בְּשִׂמְחוֹתַיִךְ

יָבוֹא הַיּוֹם וְיֵאוֹר
אַתְּ תַּאַסְפִי שִׁבְרֵי חַיַּיִךְ
אֶת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְנַתֵּץ

יָבוֹא לֵילִי וְאָשִׁיר
אֶת שֶׁזִּמַּרְתְּ לְבָנַיִךְ
בְּעוֹד דּוֹדִי עוֹדֶנּוּ עַל הַגְּבָעוֹת מְקַפֵּץ
 

וְהוּא בְּעָמְקֵי הַסְּבַךְ יִסְתַּתֵּר
וִיחַיֵּךְ
וְיִשְׁבֹּר.



עַד שֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת יָמַי כְּקֶדֶם נְעוּרַי
וִיחַדֵּשׁ אַף נְעוּרַיִךְ

וְשׁוּב אָנֹכִי אָשִׁיר שִׁירַיִךְ

נִשְׁמָתִי