פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 133)

לפני זמן מה התחילו לשים לב לעיניים שלי. שאני לא נותן אותן בקלות. מעצבנים. מוזרים. תמיד כולם רוצים את מה שאסור. יש לכם את כל העיניים של הרחוב שלכם. לא טוב?
בטח יענו לי, 'אבל איתך אנחנו מנסים לדבר. את העיניים שלך ביקשנו', בקול הנמוך, הרך הזה.
שידברו.
קול רך יש גם לצמר גפן.
כלום הם לא רוצים. מה לא נתנו להם? את העיניים הם רוצים, את העיניים!
רוצים אותן? פתאום אתם רוצים? את הפה שלי רציתם? את הרע שלי רציתם? את המכות שנתתי לעצמי כשנחנקתי במקום רע, רציתם? את הבדיחות רציתם? את הצעקות? הקול הרם? הדיבורים שלי, מה שאני אוהב? אותי רציתם? פחח.. מי יגיד אפילו הלוואי.

רוצים עיניים? עד כדי כך זה דחוף לכם? אז בואו. בואו תרדפו אחרי קצת. בואו תראו לי שאין סיבה לחשוב שאתה לבד בעולם הזה. בואו תראו איך זה לרדוף אחרי חצי מהעולם, ולקוות שמישהו יחפש אותך ויתעניין. כמו איזה הומלס בבית אבות שרק מחכה שמישהו ישאל אותו מה נשמע. בואו תראו איך זה להרגיש, לא להרגיש, להרגיש קשיים בשמיעה כי... כי למה? הרי השמיעה שלך נהדרת! אין לך קושי בכלל! בואו תראו איך זה לחלום כמעט בלי פילטרים. רוצים? תראו! לכו תיפלו, תברחו, תמותו, תעופו באיזה מקום מוזר מתחת לאדמה בחלומות שלכם שלא טורחים לציין שהם לא אמיתיים גם הפעם. לכו חפשו לכם חיים נוחים. לכו תספרו האם התלוננתם לחברים שלכם יותר מדי. לכו תתעצבנו. תסתובבו בחוץ. לכו לבית הוורוד הדוחה הזה, שיכאב לכם הגוף מרוב שחנוק ורע שם. לכו תחזרו לעיר שאהבתם רק כדי לגלות שהיא לא החלום שאתם חושבים. לא רוצים? מוזר.
אז לכו לענייניכם. דברו עם מישהו. אולי ככה תרגישו טוב.

יוסף אהב כלבים. הכי טובים היו הגזעיים, כמובן. פרוותיים, או,לחלופין- חשופים, עוצמתיים כמו זאבים, או קטנים כמו פונפון, או כדור קטן. הגדולים היו נהדרים.

אמא הסכימה איתו, כמובן, אך לא יכלה לאפשר זאת. הבית צפוף יחסית, אין חצר גדולה מספיק מחוץ לבניין. ומי יוכל לקום להסתובב עם יצור שובב בשש בבוקר? יוסף נאלץ להודות שהיא צודקת. העיר שלהם היתה רחוקה מלהיות כפר ירוק, והוא עצמו היה מתמוטט אם לא יכל לישון טוב בלילה.

חבל. אפילו טרייר קטן היה עדיף על כלום.

*****

השעה היתה כבר כמעט עשר. יוסף לא הבין איך זה קרה. נדמה שמאז השעה שבע לא עבר מספיק זמן כדי להצדיק את פער שלוש השעות.
הוא ישב באזור המבודד של עיר אחרת. אי שקט בתוך אותו אזור סואן שכולם חיים בו כי כך יצא. חושב. או שלא. מדמייו וחוזר.

'אחיה אמר לי להפסיק עם הפרצופים החמוצים כבר לפני שבוע. הבטחתי לו, והנה אני עכשיו'..
-'עזוב את אחיה', דחק בו הקול המדכא 'כל הכבוד לו באמת שנזכר לדבר איתך. אם לא היית חי תמיד עם פנים עצובות, הוא לא היה מקדיש לך חצי רגע'
-'אבל.. הוא אוהב אותי.. הוא אוהב אותי, הוא חבר טוב!'
-'חבר?.. זה חבר? תראה אותו.. מסתובב לו כל היום עם חנן ודניאל, מדבר איתם, כל היום הם רק מדברים על שיחות הטלפון של אתמול.. ואתה? מי מתקשר אליך? עם מי יצאת לאחרונה לבלות?'
-'אבל.. אני בכלל לא.. טפיוס של בילויים. וחוץ מזה, חנן הציע לי ללכת לצפות באופנועים בשנה שעברה. סירבתי לו. מה רצית, שימשיך להזמין חבר שלא רוצה שום דבר?'

פעם הטיעון הזה היה עובד. הוא היה מעלה בראשו את כל המילים, הפניות, הצחוק מבדיחה. כל הצעה לבוא ולהיות חלק. לא עכשיו.

-'זוכר.. זוכר הכול. כמו ספוג, שום דבר אתה לא זורק'
-'ומה בכך? זה כלי לחיות בעזרתו. זה עושה אותי מיוחד, עוזר לי!'
-'עוזר.. אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים יחד.. חנן כבר שכח מזמן את אותם אופנועים. הוא שכח את המילים הטובות שאמר לך. את הטיול שבו ישבתם זה לצד זה. גם דניאל, שתמיד שוכח . גם אחיה. כולם, לא זוכרים כלום.. ורק אתה, עומד וצופה בהם מדברים ונהנים זה עם זה, חולמים על שנים ארוכות בחברה אוהבת של בני אדם, וכל מה שיש לך הוא רק זכרונות.. כמו עני שיושב ונזכר שנתנו לו קוביית סוכר לפני שנים.. רק זכרונות נשארו לך'

*****

כבר מאוחר מאוד. הוא ידע שמחר יתעייף מהר, אבל משיעור אנגלית תמיד אפשר לברוח.
הוא הלך לכיוון תחנת האוטובוס ביציאה מהעיר, הביתה. הדרך לשם היתה ריקה ומוקפת ירק. בצידי הדרך עעברו אנשים, מוציאים את כלביהם לטיול של לילה.

רועה גרמני, מעורב, בולדוג, דוגו ארגנטינו, פירינאי.. הם היו לבנים.
הוא לא ידע מדוע, אבל שני הגדולים והלבנים היו יפים בעיניו. עוררו בו רצון מוזר.. לדמוע. הוא המשיך ללכת. התחנה כבר היתה קרובה מאוד כשהבחין בדמות ארוכת שיער פוסעת מולו בכיוון אחר. זה היה איש רזה, די צעיר, חתול תלוי על צווארו ברוגע ולברדור בעל מראה נעים קשור ברצועה.

הם עצרו זה מול זה.

-"זה.. זה לברדור?"
-נכון.

-'ו..החתול?'
- 'מעורב עם אנגורה. לא ברור מי היתה האם'
-'אפשרי ללטף אותם?'
-אפשרי. אבל תיזהר עם החתול. לא רגיל עדיין.

הם היו נעימים, היה טוב ללטף אותם. אחרי שגמר, הזדקף והביט בתמונה שמולו. רק הביט. חתול רגוע. כלבלב. איש צעיר. האם זה הכול?

-"תגיד לי.. אתה לא.. לבד?"

האיש הביט בו. יוסף לא ידע לפרש את המבט. לא תמיד זה היה פשוט.

-לבד.. לבד זה הרבה דברים.

-אני מתכוון.. אתה פה איתם, ואין לך עוד מישהו, נכון?
-..כן.
-וזה לא.. אתה לא מרגיש שאתה לבד?

האיש הביט בו. הוא לא חייך ולא כעס. רק היה שם, בלי להכות.

-"לפעמים אני מרגיש לבד. לפעמים אני מתגעגע לימים האלה, שבהם הייתי מגיע ואומר 'בוקר טוב' לעשרים אנשים שפגשתי. לכוס קפה עם מישהו. אבל אז אני נזכר באנשים האלה, וכועס. כועס על הילדים שלהם, הנשים שלהם. על עצמי, אולי. ואז אני מנסה להפסיק לחשוב, והולך אליהם.. לכדורי הפרווה האלו, שלא עוזבים אותי לעולם. בלעדי- אין להם חיים. אני נותן להם הכול, והם תמיד יבינו מתי אני כועס, מתי אני שמח ומה אני רוצה. זה הכול בשבילם. כך עדיף. לחיות עם מישהו שלא יכול לעזוב אותך"

הם שתקו.

-'למרות שאולי.." אמר האיש באיטיות "היית בוחר לך מישהו.. שיכול תמיד לעזוב "
והמשיך ללכת.

****

התקרה בחדר היתה זרועת כוכבים שזהרו בחושך. לפעמים יוסף אהב אותם. לא תמיד.

הוא ידע שלכל סיפורי הילדים יש סוף טוב, שתמיד הגיבור מבין שהעולם הוא יפה ומתאים לו, ומוצא לו בני ברית שנשבעים תמיד להיות יחד.

אבל הוא כבר לא ילד, ולא רוצה, לא רוצה עדיין להבטיח שיהיה לזה סוף טוב.
אולי יהיה. ואולי.. אפילו טרייר קטן יהיה עדיף על כלום.

 

לאחרונה מתמעטות הגיחות הביתה, מן רוגע עוטף לפתע את פיסת המדבר שלהם ופתאום אפשר לחיות בשקט.

את אמא לא ראה כבר חודש, היא מתגעגעת, הוא יודע. היא לא תאמר לו את זה. וכשיחזור ידקרו אותו מילים ורמיזות על מי שהוא ומה שהוא.

אמא תלטף את הלחי, אבל תרתע מהזיפים הקשים שצמחו לו. הוא כבר לא נער, הוא גבר. והאוויר הדחוס שם בפתח תקווה יהיה טעון. ריח הטבק, והתמונה ההיא של סבא רוכן על החוף. כל אלה יתנו לו איזו תחושה של בית.

אחר כך תבוא המקלחת הארוכה, במים חמים, וצמרמורות של עונג בגוף, הגעגוע הטפשי למצעים רכים, לארוחה חמה שמחכה לו על השולחן.

 

כמה שזה נראה אז פשוט וקסום מרחוק, בקתה מבודדת על גבעה אחת. מדבר עצום סביבם, מעיין אחד לא רחוק, וחול ורוח וקרבת אלוהים. והוי ארצי מולדתי. 

 

אבל כשירון נחת היה לו קשה, בלילה הראשון הוא התהפך על המזרון. אז לא היתה רצפה, והוא הרגיש כל אבן בגב. דקירות מפה ומשם, הנשימות של חבריו. הרוח השורקת ברווחים שבקירות, הפחד, הפחד הסמיך שעוד רגע חלום הבלהות הזה מתרסק. 

הוא לא העז להתלונן. הוא חייב להוכיח את עצמו. הוא כמו שי, הוא בדיוק כמו שי. הוא אולי קטן יותר, ורזה יותר, ואולי כשהוא מתגעגע הביתה עולה לו ריח הטבק בחיבוק הקצר של אמא, והבית הקודר שם בפתח תקווה, אפוף זכרונות רעים מאנשים רעים. והפרחים בבית שנובלים מפחד. והחשש של אמא מפני גברים גדולים . אולי לכן ירון נשאר קטן כל כך. פחדן כל כך.

 

בלילה השני הוא קם בשקט, נזהר לא להעיר את חבריו, וכשיצא החוצה להתנחם בכוכבים, שי עמד שם. הם דיברו, הוא לא זוכר על מה. אבל הוא זוכר ששי הביט בו רגע ואז הוציא קופסה קטנה ומוכרת מהכיס והושיט לירון סיגריה אחת.

והוא לא יודע איך שי ידע. אבל זה היה בדיוק הסוג שאמא עישנה, וכשכרע מאחורי המכלאה להסתתר מפני הרוח, ושאף מלוא הריאות את אמא, חזר אליו ירון, וחזרה אליו הנשימה, וחזרה אליו העייפות.

ואחרי חמש דקות הוא צנח על המזרון הדק, ונרדם מייד.

 

בימים שאחר כך היו ארוחות תחת כיפת השמים, והיו לילות לבנים עם גיטרה , אש ששורפת את הפנים ומפיחה חום בעצמות, והיה הבוקר הנורא ההוא שעם השחר כרעה כבשה אחת להמליט, ירון היה שם לבד, מתוך זוועה של דם ונוזלים נפלט גדי אחד קטן, מקופל ומדמם, וכשירון התכופף לומר שלום עלה בו ריח המוות. 

הם קברו אותו לא רחוק מהמעיין, ושבועות אחרי זה רצו בראש של ירון שמות.

המון שמות שיכלו להדבק לעצמות המכווצות של הגדי הזה. עצמות שמתפוררות ממש עכשיו אל האדמה שמצמיחה להם נענע לתה. עצמות שוכבות בלי לזוז כמה מטרים ממנו, כשהוא טובל בבוקר. 

 

שי ידע להלחם, ושי ידע לומר לו שהחיים הם התשובה למי שגורם מוות. אבל גם שי לא ידע למי להשיב הפעם. כשזאת לא היתה סכין או אבן של נער מהכפר הסמוך. ידיד לא עסק בזה. ידיד החליף מלחמה באהבה. אהבה שהדליקה לו את העיניים והרגיעה לו את הלב. לדוד הם לא סיפרו. ודוד לא שאל על תלולית העפר שבניה ערם לייד המעיין.

 

ירון כאב עוד, ושמות רצו לו בראש, אבל איכשהו נראה שמתוך הכאב המוזר הזה צומח בו איזה ירון חדש.

 

מאז כמו חיים בתוכו שני אנשים. ירון של הגבעה, וירון של הבית.

וירון של הגבעה הולך וגדל, וכשהוא מתמתח בבוקר רגליו מציצות מן השמיכה, והחולצות שהביא אז, בארגז, לפני שנה, כבר לוחצות על שרירי הזרוע, והשמש צורבת את שערו, ונמשים נזרעים על קצה אפו.

וכשישוב הביתה וימלא את פתח הכניסה, תרתע אמא. אבל הוא יחבק ויגיד זה אני אמא, זה ירון שלך הקטן. ואמא תמלמל ברוסית, ותביט בו, ותביט בתמונה של סבא, ושוב בו, ובמקום לומר, היא תמלא לו צלחת, ותראה איך לראשונה הוא גומר הכל.

 

 

 

שי - פרוזה וכתיבה חופשית

 

 

 

אתה בורא ואז בורח

משאיר אותי קטן וצורח

האם לפעמים אתה שוכח

שאני בסה"כ עוד צומח

למה אתה יוצר

אם אח"כ אתה שובר

לי, את הלב

ומותיר אותי לבד להחלים מהכאב

 

למה אתה לא בא אלי בלילות

כשאני צריך שיאספו לי את הדמעות

כשצריך מילה טובה

אתה מביא עוד אכזבה

אני מבקש חיבוק, כבר שנים

כל מה שקיבלתי זה כאפה לפנים

 

זה נכון, אני ממש רע

רחוק ממך נורא

אבל מי פה המושלם, אני או אתה?

אתה יודע את התשובה

אל תיתן לי לבדי

להשאר עם עצמי

אל תתן לי לבד

להלחם עם הפחד

אומרים שהכל לטובה

אז אומר תודה רבה

אל תוותר עלי אף פעם

זכור מי שהייתי פעם

 

אני ענן של געגוע
צל של אור שהיה פעם אני
זוחל כל חיי לצד הדרך
מפחד לעלות אל הכביש הראשי

סוקר, בורר, מבקר, חוקר, נובר וחופר
הסניגור התובע והשופט
כולם אני
את העולם כולו אני שופט יחדיו איתי
עם פלישתים תמות נפשי

אין לי רגע דל, אין לי מנוחה
רק קורה אחת של רוח יש לי בעולמי
כשאני רואה את ספינתי טובעת
וכל העולם שוקע עימי

קורה אחת של רוח
תאווה מטורפת
שיר ארס, שיר הרס
צניחה חופשית
אל האינסוף, ומעבר לו
אחרי שטיפסתי, הזדחלתי, התחננתי
אני תופס קורה אחת של רוח
ונופל אל התהומות
של עצמי

אני מתגעגעת אליהם, עזבתי כי ככה כוון משמיים, עזבתי חברות טובות שאני אוהבת אותן אהבת נפש, שדאגתי להן, שהקשבתי להן, והייתי איתן בהכל, ותמיד תמיד,

היום הן כבר לא מגיבות לי להודעות, בקושי לשיחות, ולי זה שורף בפנים, זה שורף את הלב, ממש, כי אני אוהבת אותן, שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן להתקדם, להבין שהייתי, ויותר אני לא, שאני אוהבת אבל זה כבר לא אותו הדבר, שהן כבר לא רוצות, הן מתרחקות, ומכאיבות, מכאיבות בשתיקות, בחוסר התגובות שלהן, טאטע מה אמור לקרות? אלו חברויות שהיו והיום הגיע סופן? לא רוצה זה שורף, הדמעות יורדות, הגעגועים שורפים, את האמת, אני רוצה לדעת, לדעת מה קורה, אם הן לא רוצות אז מעדיפה לדעת ולהתרחק, להתרחק הכי רחוק שיש, להתנתק ולהמשיך לחיות במקום שלי, שהגעתי אליו עכשיו, לבנות שם את עצמי, את קומתי, את אישיותי, את חיי, ולהשאיר אותן שם בקומה שהייתה, בשלב הקודם בסולם, אני כותבת את זה והלב בפנים נשרף, נשרף לגמרי, כואב ברמות, והדמעות זורמות, זורמות, דמעות כואבות, וחג היום ואני רוצה לשמוח, אבל בפנים כואב, טאטע בבקשה לא שוב, לא איתן, אני אוהבת אותן כל כך, אני אבודה, לא יודעת לאן להמשיך מפה, החברות שלי, לאן אתן הולכות? אני יודעת שהשתנתי אבל אתן בליבי, ואני אוהבת והכי מתגעגעת שבעולם, בבקשה אל תעלמו לי, בבקשה, אני אוהבת ומתגעגעת, כותבת את כל זה ובוכה בוכה, טאטע לאן אתה מכוון את כל זה? זה כואב, כואב ממש, אהובות שלי אם אתן קוראות את זה, אז תדעו זאת אני, וככה אני מרגישה, ואני מתגעגעת וכואבת, כואבת כל כך, בבקשה אל תתעלמו

שִׁירָה יֶלֶד 
אֶת דִּמְמַת נִחוּמַי 
הַקְשִׁיבָהּ יֶלֶד 
לְקוֹל תְּפִלּוֹת דִּמְעוֹתַי 

 

קַח מִטָּעוּיוֹתַי לְלִבְּךָ 
נְשֹׁם אֶת אֲשֶׁר נָשַׁמְתִּי בֶּעָבָר 
אַל תִּשְׁכָּחֵנִי בְּדַרְכֵּךְ 
אַל תִּפְרֹם אֶת קְשָׁרַי 
 
אַל תַּחְשֹׁשׁ מִנְּפִילוֹתַי 
מַה יֵּלֶד יוֹם 
וְלֹא אֶרְאֶה בְּמוֹתְךָ  
וְלֹא אַפְסִיק לַחֲלוֹם 

 

יוֹם יָבוֹא תִּפְרֹץ תִּפְרַח 
גַּם כְּשֶׁאֲנִי אֶשְׁכַּח 
אַל תַּעֲזֹב אֶת יָדַי יֶלֶד 
אַל תִּשְׁכַּח אֶת שֶׁנִּלְקַח 
 

גַּם אֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד 
גַּם אֲנִי הָיִיתִי שָׁר 
גַּם אֲנִי טָוִיתִי אֶת תָּוַי 
אַךְ אֲנִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי 
 

לֹא לָנוּ כִּי לְךָ עָשִׂינוּ  
אֲנִי וְכָל הַחוֹלְמִים 
לְמַעַן לֹא תִּשְׁכַּח אֶת הַמַּנְגִּינָה 
הַמְּלַוָּה אֶת פְּרָחַי הַנּוֹבְלִים 
 

עוֹרָה יֶלֶד אַל תִּישַׁן 
אֵיךְ תִּשְׁכַּח אֶת בִּרְכוֹתַי 
חַיֵּךְ יֶלֶד 
חַיֵּךְ וִיחַיְּכוּ לְךָ חַיַּי 
 

שִׁירָה יֶלֶד 
אֶת דִּמְמַת נִחוּמַי 
וּמִבַּעַד לְשִׁיר חַיֶּיךָ 
אֶשְׁמַע אֲנִי אֶת שִׁיר חַיַּי 
 
שִׁירָה יֶלֶד 
אֶת שְׁתִיקַת נְפִילוֹתַי 
וּמִבַּעַד לְשִׁיר חַיֶּיךָ 
תִּמְצָא אֶת א-לֹקִּי

...
שיר ראשון בסדרה שנכתבת בעקבות עבודה עם ילדים "על הרצף", האנשים האמיתיים היחידים שיש בעלמא דשקרא הזה.
בעז"ה, יהיו עוד...

אה ואגב, למי שחושש, לא לדאוג יש היתר לכתוב את זה בחול המועד כנראה...
 

הוא נזרק! שוב, ושוב... ושוב!  מוטח בעוצמות פעם לימין, ופעם לשמאל... ושוב! הוא מורם אל על, נוסק גבוה לשמיים, ושוב... כן. שוב. נופל! נזרק!!!

הוא מורם על ידי מאן דהוא, ותקווה קטנה עולה וצפה... אולי... אולי הפעם יגיע למקום בטוח... אולי עכשיו מישהו ירצה אותו באמת, בתור מי שהוא. עם השריטות, המכות, והשפשופים. עם הצלקות, והחסרונות. וכן, גם עם המעלות... ויש מעלות! הן קיימות! אבל קבורות עמוק עמוק... ולמצוא אותם עכשיו זה עבודה... ניתן לומר, אפילו עבודה קשה.

אותו אחד הרים אותו עליו והעיף עליו מבט. "העיף עליו מבט!" לא התבונן! לא הסתכל לעומק! רק זרק מבט קצר, שטחי. הוא הסתכל וראה את כל השריטות השפשופים והמכות. הסתכל ואמר "כזה... כזה אני ממש לא רוצה!"

ושוב, הרים אותו אל על וזרק בחוזקה למרחקים. ושוב הוא נפל, ועוד שריטה נצרבה בו. ושוב הוא נזרק, והוטח, ונחבל, והועף, ונשרט, ונסדק.

הרי זה מטרתו של כדור פינג פונג... לא??!??

אבל לא!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה לא כדור פינג פונג!! זה הלב שלי...!!!

נזרק, ומיטלטל, נשרט ונחבל,

נכון. זה מבלבל. כי הוא שותק, ונראה כדומם. אך כל זאת למראית עין בלבד.

הוא לא בוכה, כי עיניו יבשו מדמעות.

הוא לא צועק- כי פיו נאטם ע"י אחרים.

אבל במעמקים, הוא בוכה. הוא צורח. וצעקתו מהדהדת מקצה העולם ועד סופו.

אך כדי לשמוע אותה צריך לב. לב בשר. לב שומע.

כי זה לא משחק!!!!!!!!! זה הלב!!!!! הלב שלי... שמוטח, ונזרק, ומתרסק. שוב, ושוב, ושוב.

הצילוווווווווו!!!!!!! דייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!

עד מתי????? כמה אפשר להיזרק ולהיטלטל??! בין אדם למשנהו, ובין מקום אחד, לאחר...

תקלטו!!!! תבינו!!!! זה לב! זה לא כדור משחק! זה הלב שלי!!!

אני מסתכל על עצמי במראה לפעמים ואני לא אוהב את מה שאני רואה, אני אומר לעצמי "אם הייתי קצת יותר גבוה או קצת יותר רזה ובלי חצ'קונים הייתי מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי" אני כל הזמן מנסה לרדת במשקל או לטפל בחצ'קונים ואני לא מצליח, אני לא מרגיש בנוח עם עצמי, אני מסתכל על עצמי במראה ונגעל. עוד בעיה שיש לי קורית בבית, עם ההורים שלי הם לא מפסיקים לצעוק עליי ולהרביץ לי הם לא מפסיקים! על כל דבר קטן שאני עושה הם מרביצים לי או צועקים עליי, מכל מה שקורה בבית שלי אני מזועזע! אני לא יכול לחיות ככה יותר זה מעצבן אותי ואין לי מה לעשות בנושא, כי לאן אני אלך? או איפה אני אהיה אם לא בבית? אני מנסה להיות כמה שפחות בבית, אני מנצל כל הזדמנות שיש לי לא להיות בבית. אני מנסה גם להתמודד, גם עם בעיית הביטחון העצמי שלי, שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה וגם עם הבעיה עם ההורים שלי, קשה להתמודד עם שתי הבעיות האלה אבל אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לקבל את עצמי כמו שאני, אני גם מנסה לדבר עם ההורים שלי ולסדר את העניינים.

יום אחד המנהל נכנס לכיתתנו ואמר שיש תלמידה חדשה שמצטרפת לכיתתנו, התלמידה נכנסה והמנהל הציג אותה ואמר לה באיזה מקום לשבת, היא התיישבה במקום שהמנהל אמר לה והשיעור המשיך, המרחק ביני לבין התלמידה החדשה לא היה כזה גדול היה לי קשר עין איתה. הגיעה ההפסקה, ואני וג'ונתן הלכנו לשחק, מרחוק ראינו שהילדה החדשה מסתכלת עלינו "אולי היא רוצה להיות פה" אמרנו אחד לשני החלטנו לעבור למקום אחר, עברנו למקום אחר ושמנו לב שעדיין הילדה מסתכלת עלינו והולכת אחרינו, החלטנו שנלך אליה ונציע לה שתבוא לשחק איתנו "אני אשמח לבוא לשחק איתכם" היא אמרה לנו "בואי" אמרנו לה, הלכנו לשחק ביחד שיחקנו עם כדור ועוד כמה חברים שלא היה להם מה לעשות הצטרפו אלינו, אחרי שסיימנו לשחק התיישבנו על איזה ספסל והתחלנו קצת לדבר "מאיפה את?" שאלנו אותה "אני מהוואי" היא ענתה לנו וסיפרה קצת על עצמה "לא כל כך אהבתי את הבית ספר הישן שלי אז החלטתי לעבור לבית ספר שלכם יש לי קצת מרחק ליסוע אבל אני מעדיפה להיות פה מאשר בבית ספר הישן שלי" היא סיפרה לנו, "ודרך אגב קוראים לי ורוניקה" "אנחנו דיי לבד בבית ספר הזה" אמרנו לה "אולי בסוף נהיה איזה חבורה מגניבה כזאת נהיה ביחד הרבה" אמרתי להם היו כמה ימים שכל הפסקה היינו ביחד ועשינו דברים משוגעים, התחברנו עם ורוניקה. ככל שהימים עברו היינו יותר ביחד והקשר שלנו התחזק, עשינו דברים ביחד בתוך התיכון בזמן הלימודים וגם אחרי הלימודים, כל פעם שיחקנו בבית של מישהו אחר. פעם אחת שיחקנו בבית של ג'ונתן כמו כל יום שיחקנו את המשחקים הרגילים, פתאום שמתי לב לאיזו חוברת קומיקס על המיטה של ג'ונתן, שאלתי את ג'ונתן אם אפשר לקרוא את החוברת "כן למה אתה בכלל שואל?" הוא אמר לי, אז הוא וורוניקה המשיכו לשחק ואני התחלתי לקרוא את הקומיקס, ראיתי שכתוב על הקומיקס "מאמא באהבה" וראיתי שהקומיקס מדבר על אלים יוונים או משהו כזה, פתחתי את הדף הראשון והתחלתי לקרוא, בדיוק הגיע הזמן שאני וורוניקה צריכים ללכת הביתה הספקתי לקרוא כמה עמודים בודדים חזרתי הביתה, הספר/קומיקס היה מעניין, היה מותח "אני חייב להמשיך לקרוא אותו" אמרתי לעצמי, שלחתי לג'ונתן הודעה "אם אתה יכול בבקשה מחר להביא את הקומיקס לתיכון אני אשמח." דיברתי קצת עם ההורים שלי, מצאתי הזדמנות לדבר איתם אז דיברנו קצת. הבוקר הגיע והלכתי לתיכון פגשתי את ג'ונתן ושאלתי אותו האם הוא הביא את הקומיקס? "יאוו שכחתי ממש מזה אני ממש מצטער סליחה" הוא אמר לי "אוקיי לא נורא תביא אותו מחר" אמרתי לו, וככה עבר עוד יום רגיל לגמרי. ככה עברו עוד כמה ימים וג'ונתן כל פעם שכח להביא את הקומיקס לתיכון, כל פעם היה משהו אחר פעם היה לו משהו עם ההורים שלו, ופעם הוא היה עסוק במשהו, אחרי הלימודים הלכתי עם ג'ונתן לבית שלו כדי לקחת את הקומיקס, חזרתי לבית שלי והמשכתי לקרוא את הקומיקס הוא ממש עניין אותי וממש התעמקתי בו למרות שלא ידעתי על האלים היוונים כלום לפני זה. זה ריתק אותי ולא הפסקתי לקרוא החלטתי שאני רוצה לראות עוד כמה דברים שקשורים לזה ולהתעניין באלים האלה עוד, נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לכתוב "אלים יוונים" נפתחו בפניי המון תוצאות נכנסתי לוויקיפדיה ופשוט התחלתי לקרוא, התעמקתי עוד בתרבות הזאת וגיליתי עוד כל מיני דברים מיוחדים ומוזרים, עברו עוד כמה ימים רגילים ופשוטים וחזרנו לשחק אצל ג'ונתן ראיתי שיש לג'ונתן עוד סדרה של קומיקסים כאלה אמרתי לורוניקה שכדאי לה לקרוא את הקומיקסים האלה הם ממש מעניינים ומרתקים לקחתי עוד כמה קומיקסים לבית שלי והמשכתי לקרוא אותם הייתה לי תעסוקה בבית סוף סוף!

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

שבעה.
אנשים כל הזמן מכניסים לפה אוכל, כאילו הבעיה המרכזית שלהם כרגע היא גוויעה ברעב.
רחלי חושבת באירוניה על כל הפעמים שהיא ב א מ ת הייתה רעבה. אף אחד לא חשב עליה אז.
היא צדה גמבה מסלט גדול ובאה להכניס לפה.
''רחלי.''
נתן נטע עומד בפתח של המטבח, מתכופף קצת. או שהפתח התנמך, או שהוא מאוד גבה.
רחלי יודעת מה הוא רוצה לומר.
שזה לא מנומס לאכול בידיים מצלחת מרכזית. שהחצאית שלה לא מספיק מכבדת. שהשיער שלה ארוך מדי בשביל להיות מחוץ לצמה. שהיא מביישת את אבא זכרונו לברכה ש----
''אני מעריץ אותך.'' הוא אומר פתאום.
הגמבה נופלת לה מהיד. נתן נטע מרים אותה וזורק לפח. ''אני באמת מעריץ אותך, ילדה.''
''אתה ציני'' היא אומרת ולוקחת עוד גמבה. כאילו באדישות.
''אני לא, אני פשוט מסתכל עלייך, על מי שהיית. על מי שנהיית. את יודעת מה?'' הוא נזכר פתאום. ''כשעזבת כולם אמרו שברחת, היום אני יודע שאת היחידה שלא. כל השדים האלה משתוללים בכולנו ואת העזת לעמוד מולם. בלי לברוח.''
השיניים של רחלי שאמורות ללעוס גמבה משותקות פתאום. ''אבל הדרך שלי.'' היא אומרת. ''היא לא הייתה נכונה, אי אפשר לשקר בזה''
אליהו נכנס למטבח עם קרטונים של מאפים. ''אין דרך נכונה'' הוא מתערב. ''כל אחד נשלח אל הדרך שלו. לא מושלך, נשלח. בהרבה רחמים, בהרבה אהבה. בדיוק מושלם אל הנכון לו. לרחלי יש הדרך שלה ולנתן נטע יש את הדרך שלו ולאבא שלכם זכרונו לברכה היתה גם הדרך שלו. והדרכים - '' הוא נאנח. ''הדרכים עוברות בשבילֵי הפחד, והכאב והחרטה. והבדידות, הוי כמה בדידות.'' הוא נאנח שוב ויורד ללחישה ''אבל כולן - רצופות אהבה.''
הוא מתכופף להניח את המאפים ומתרומם שוב ''וכל פסיעה שיהודי פוסע על אדמת הקודש הזאת, היא נכונה. כי האדמה הזאת הוכנה לו - בדיוק מושלם ובאהבה גדולה.''
נתן נטע בוהה בציפור קטנה שעפה בחלון.
''איך חיים ככה.. איך?'' הוא שואל. סדקי הגעגוע הישן שמתפתל בכל הנשמות מתרחבים בקול שלו. ''איך?''
אליהו מחייך. ''רחלי יכולה ללמד אותך''.
נתן נטע מחייך גם לרחלי שפתאום החצאית שלה כבר לא נראית לו מינימלית, והשיער לא פרוע.
היא רק רחלי, והיא אחותו.
שהולכת בדרך שלה.
רחלי מושיטה יד לגמבה נוספת ונתן נטע עוצר אותה ''קודם שתלמד לאכול בצלחת'' הוא צוחק ''איכס, זה מגעיל''.
רחלי גם צוחקת כשהוא מביא לה צלחת ומעמיס לתוכה ירקות בכל הצבעים.
הם יוצאים לסלון בדרך לחדר.
הוא עמוס נשים מצקצקות בלשון וממלמלות 'שלא נדע' ו'השם ירחם'.
נתן נטע מסתכל על אמא שלו שיושבת ביניהן, מותשת נפשית.מנסה לענות בנימוס ותוך כדי לדאוג לקטנים ותוך כדי בא לה ממש לצרוח צרחה ענקית ואז לברוח מפה.
באמת שהשם ירחם עליה.
אישה אחת עם משקפיים עגולים, פאה קצוצה והמון קמטים בפנים מכווצת גבות ושואלת ישר לתוך הפנים של יהודית. ''תגידי לי יודיתק'ה, הכל קרה כזה מהר.. לא היה מה לעשות..??'' הקול שלה טורח להישמע מזועזע ונחרד.
יהודית מנענעת בראשה עייפה משאלות כאלה.
לנתן נטע כבר נמאס.
''היה'' הוא אומר.''בטח שהיה, היה מה לעשות ולא עשינו'' הקול שלו ציני להחריד. הוא יורד ללחישה. ''את יודעת למה?''
האישה המומה קצת. מה הוא מתערב הילד המגודל.
נתן נטע לא מתרשם מהפרצופים שלה. ''פשוט. רצינו לזכות בביקורך הנכבד!'' הקול שלו שוב מתלחש. ''הרופאים אמרו לנו אם אנחנו רוצים להחיות אותו אבל אנחנו התעקשנו לשבת שבעה ולזכות לארח את הגברת קליינזבורג ושאלותיה..!''
גברת קליינזבורג המדוברת כל כך המומה שהיא מצליחה רק לתקן בשקט. ''קריינזבורג'' ויהודית נותנת בנתן נטע מבט גוער.
רחלי מתאפקת לא לצחוק.
ההתנהגות הזאת ממש לא מתאימה לנתן נטע.
כשהם מגיעים לחדר היא מעירה לו בקול שמתאמץ להיות רישמי. ''זה לא דרך לענות לאישה מבוגרת, אח מעצבן ולא מנומס..!''
האח המעצבן והלא מנומס מחזיר לה מבט שובב. ''זה הדרך שלי.''
שניהם מתפוצצים מצחוק כמה דקות ארוכות, בלי יכולת לעצור או להשתיק אותו.
גברת קליינזבורג או קריינזבורג בטח כבר יושבת בסלון ומוחקת על כל דקה נוספת הצעת שידוך שהיא חשבה להציע לילד החוצפן הזה.
רחלי אומרת את זה ונתן נטע מופתע.
בפעם הראשונה בחיים זה לא מזיז לו.
הוא הולך בדרך שלו והשם הכין לו אותה וריצף, ברחמים ובאהבה. מה נשאר חוץ מלצחוק?
הצחוק שלהם הופף למופרע יותר, הם מתפתלים על המיטה עד שכואבת להם הבטן.
שני ילדים.
קטנים גדולים. אוהבים שונאים.
צוחקים ובוכים.
(סיטואציות מוזרות יש בדרכים האלה.)


משיח ישלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

זָרַקְתִּי אֶת עַצְמִי
רָצִיתִי לְהִתְנַתֵּק מִמְּךָ

הַחֶבֶל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתִי
עַל הַתְּהוֹם שֶׁמְּנַפֶּצֶת שִׂמְחָה
...
תִּבְרְחִי לָךְ יְחִידָה
מְלֵאָה בְּכִסּוּפִים
תִּטְהֲרִי נְשָׁמָה
חַיָּ'ה בֵּין מְצָרִים
 

תַּעֲבִירִינִי וָאֶרְאֵךְ
בְּדָמַיִךְ מִתְבּוֹסֶסֶת
מִקְּשָׁיִים אַל חַיַּיִךְ
הַטָּהֲרִי בִּשְׁבָרַיִךְ, מְרֻסֶּקֶת
 

וְאַף הוּא יַעֲבֹר בְּתֵבוֹת תְּפִלָּתֵךְ
כְּשֶׁאֲנִי עוֹד אֶנְצֹר אֶת בִּכְיִי
יְנַקֶּה אֶת דָּמְךָ וּשְׁאֵרִיתֵךְ
וְאַף אֲנִי אֶעֱבֹר וְאֶרְאֶה
 

וּכְשֶׁנַּעֲבֹר שְׁלָשְׁתֵּנוּ שׁוּב עַל אוֹתוֹ גֶּשֶׁר צַר
שֶׁעָמַדְנוּ עָלָיו מִיָּמִים יָמִימָה
תֵּדְעִי נִשְׁמָתִי הַפַּעַם הוּא כָּאן
הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ
 

הֵנָּה אֱלֹקָיִךְ בּוֹכִיָּ'ה
שִׁירִי אֶת שִׁיר שִׁירַיִךְ
גַּם כְּשֶׁנִּלְאֵיתָ וַעֲזוּבָה
יָדַעְתִּי תְּפִלּוֹתַיִךְ
 

וְגַם עוֹד זֶה הוֹלֵךְ
וְהֵנָּה הוּא בָּא מֵעֲבָרַיִךְ
מִתּוֹךְ תְּלָאוֹת בְּרִיתֵנוּ
מִתּוֹךְ שְׁבוּרֵי שִׁירַיִךְ
...
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת".

 

א. רשמו את כל מילים העולות בכם ברגע שאתם קוראים את המילה הזאת.
ב. עצמו עיניים, ודמיינו את הציור הבא, אפרוח בוקע מהביצה, פורש כנפיים ועף.
ג. כתבו קטע בהשראת א, וב'

כעת אכתוב
כעת אעטוף את ליבי בנחמה
אשורר מילים לבית ואסדר את החדרים
אשטוף את מסדרונות הלב
בדמעות הקלה

כעת אכתוב
אעצב מילות אהבה ושייכות
ואחשוב
היכן אתלה את התמונות
היכן אשכיב את רגשותיי לישון
מה אשים בכל ארון,
מי ישכון לבטח מאחורי כל דלת

כעת אכתוב
כעת אעטוף את ליבי בנחמה
מילים שבורות יהיו לי
לבית ופזמון
ושיר שקט אשר נכתב
יהיה לי למעון

בכל יום דף ממלא את שורותיו

יגיע זמן ויסתכלו עליו מלמעלה

לא, הוא פשוט לא היה עניו

חיפש הערכה, צמא לה

 

הנה בא הזמן, ביעור חמץ

כל הזמן חמק ממני, מפינה לפינה התרוצץ

זה לא רגש, לא סתם מידה

מודדים בה תמיד מה שלא נכנס - רעה גדולה, לעצמך.

 

אז הזמן כבר פה, הקב"ה, ואני שורף

וזה שורף גם לי, אז תרפא אותי שלא אתעייף

מלהלחם את המלחמה

לעמוד לא להכנע

אני מתעלם מחרוזים, הם מעלימים ת'הכוונה

לאמת הכי כנה, ומינה

יצמח לנו צמח אמונה.

 

בקשה גדולה לי - מעתה ועד עולם, כל מי שלפעמים קורא אותי, לא לשבח, להעריך "בקול" את הכתיבה שלי. לתת רק שבח לה', בלי ליחס אלי כלום.

 

בְּתוֹכִי תְּפִלּוֹת
וְשָׁמַיִם-מַיִם,
יָמִים אֲגַמִּים
וּנְהָרוֹת שֶׁל דְּמָעוֹת
שֶׁלֹּא מַפְסִיקִים לִשְׁטֹף
וְלֵב צָמֵא לִשְׁאֹף
הָלְאָה
לְמַעְלָה
לְהַקִּיף אֶת כֹּל עַצְמִי.

בְּתוֹכִי אֶרֶץ-
יֵשׁ אֲדָמָה,
רְגָבִים עֲמֻקִּים שֶׁל אַהֲבָה
פּוֹעֲמִים בִּי,
אֲדֻמִּים,חַמִּים-
חַיִּים,
מְחַכִּים לְטַל נֶחָמָה רִאשׁוֹן
כְּמוֹ בְּכֹל בֹּקֶר
עַל עֵדֶן הַחַלּוֹן .

בְּתוֹכִי מַחְסָנֵי שְׁקִיעוֹת,
הָרִים וְקִילוֹגְרָמִים שֶׁל זְרִיחוֹת
וְהָאֵינְסוֹף וְהַמֵּעֵבֶר לוֹ
וְהַמֵּעֵבֶר לְמֵעֵבֶר שֶׁל הַכֹּל-
אֱלֹהִים.

בְּתוֹכִי הַפָּשׁוּט,הַדַּל וְהַמְּפֹאָר,
הַתַּהֲלִיךְ בְּהִתְהַוּוּת וְהַתּוֹצָר הַמֻּגְמָר
הַנִּשְׁמָר
הַמִּתְכַּסֶּה בַּסֵּתֶר
וּבְתוֹכִי אַף הַגָּלוּי,
הֶעָבָר,הֶעָתִיד וְהַהוֹוֶה הַתָּלוּי

בְּתוֹכִי אוֹתִי
וְאֶת עַצְמִי
וַאֲנִי גַּם-
לֹא סְתָם,
עוֹלָם קָטָן הוּא,הָאָדָם.


@להיות בשמחה!!!

אוּלַי אִם אֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת
לֹא אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ
אוּלַי אִם אַמְשִׁיךְ לְהַקְשִׁיב לְאָדָם- הָעוֹלָם יִשְׁתַּגֵּעַ
וְאוּלַי אִם פַּעַם אַחַת רַק אֶשְׁאַל
הַאִם זֶה אֱמֶת?
אָז אוּלַי, רַק אוּלַי הַתְּשׁוּבָה תַּגִּיעַ כְּחֵץ.

וְזֶה יִכְאַב.
וְזֶה יִפְגַּע.
אֲבָל אֵדַע שֶׁזֹּאת תְּשׁוּבָה
לְכָל הַתְּהִיּוֹת
שֶׁאֶשְׁאַל.

היי!

החלטתי לאתגר את עצמי ולאמן את עצמי ולכתוב מספר טקסטים שאמורים להביע רגש כלשהו - בלי לכתוב את הרגש עצמו(גם הטיות וכו' וכו')

ומה החלק שלכם? קודם כל לקרוא. ואז להתלבט מה הרגש המובע בטקסט, ואז לכתוב מה דעתכם,

ובסופו של יום או יומיים אני אכתוב מי צדק.

 

(ועכשיו אתם בטח שואלים מה הפרס. נכון? פרס הוא בעצם החלק הכי חשוב בניצחון. הלא כן?.. בלי פרס לא תתאמצו אפילו להוגיע את מוחכם... והפרס הוא......האמת היא שאין לי רעיון. אהממ.. אולי יש לי! האדם/אדמה המאושר שייקלע לרגש יזכה במספר שורות אישיות מחורזות שאני אכתוב עליו ועל ניקו. איך אני? טוב אני יודעת... די עלוב...בכל מקרה אתם יודעים מה?  אתם סתם חבורה של אנשים רדודים. מה עם שלא על מנת לקבל פרס? הכל אתכם זה רק פרסים. אתם צריכים ללמוד ליהנות מהדרך . תפסיקו לחשוב על הרווח שיצא לכם.)

 

טוב  ועכשיו לטקסט:

 

 

אִמּוּן 1.

 

הָרֶגֶשׁ: *****

 

מִכְתָּב.

 

 

בָּאֶצְבָּעוֹת הַדַּקּוּת וְהַחִוְּרוּת 
הִיא אוֹחֶזֶת עֵט,
וּמַחְלִיטָה לְהַשְׁאִיר מִכְתָּב
בּוֹ הִיא מַסְבִּירָה לָמָּה הִיא לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר
הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ מַשְׁאִירוֹת פַּסִּים דַּקִּים 
מְשַׂרְטְטוֹת מַסְלוּל רָטֹב עַל הַלְּחַיִּים
וְאָז נוֹשְׁרוֹת עַל הַדַּף.
הִיא כּוֹתֶבֶת אוֹתִיּוֹת לְמִלִּים 
וּמְחַבֶּרֶת אוֹתָן לְמִשְׁפָּטִים קְצָרִים.
רוֹשֶׁמֶת אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ וְאֶת הַמַּהֲלָךְ
אֵיךְ אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי  כֻּלָּם הָלְכוּ לָהּ
וְהִשְׁאִירוּ אוֹתָהּ לְבַד
לִצְעֹד בַּמִּדְבָּר .
בְּלִי טִפַּת מַיִם לְהַחֲיוֹת אֶת תִּקְוָתָהּ הַיְּבֵשָׁה
אֵיךְ הָרַגְלַיִם שֶׁלָּהּ שָׁקְעוּ בַּחוֹל בְּחַם 
וְהָעוֹרֵף שֶׁלָּהּ נִצְרַב 
תַּחַת לַהַט הַמַּבָּטִים הַמְּבַקְּרִים אוֹתָהּ
אֵיךְ נִסְּתָה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה וּלְרַחֵף
אֲבָל הָרַגְלַיִם שֶׁלָּהּ הָיוּ כְּבֵדוֹת מִדֵּי
וְהַשַּׁרְשְׁרָאוֹת כָּבְלוּ אוֹתָהּ חָזָק לָאֲדָמָה
לֹא נָתְנוּ לָהּ לָעוּף
אֵיךְ הִיא יָשְׁבָה אֲזוּקָה בְּמַרְתְּפֵי לִבָּה 
בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת, 
חוֹרֶטֶת עַל הָעוֹרְקִים עוֹד יוֹם שֶׁעָבָר,
כְּמוֹ אֲסִיר מְצַפֶּה.
רַק שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ תַּאֲרִיךְ לְשִׁחְרוּר
וּבְמִשְׁפָּטָהּ הִיא הָיְתָה הַקָּטֵגוֹר וְהַשּׁוֹפֵט גַּם יַחַד
וְלֹא הָיָה לָהּ שׁוּם כְּתַב הֲגָנָה.
אָז הִיא שָׁפְטָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֻמְרָה 
וְהַיּוֹם בַּבֹּקֶר
הִיא מַחֲלִיטָה לִגְמֹר 
וּלְהַרְפּוֹת מֵהַכֹּל 
כִּי הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא לֹא רְאוּיָה לִכְלוֹם כְּבָר
אָז בְּאֶצְבְּעוֹת דַּקּוֹת וְחִוְּרוּת 
הִיא אוֹחֶזֶת עֵט,
וּמַחְלִיטָה לְהַשְׁאִיר מִכְתָּב
בּוֹ הִיא מַסְבִּירָה לָמָּה הִיא לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר.

 

 

 

ממבט של...

 

 

"אוף" נשמעה האנחה מתוך תוכי, ושוב פעם היא הסתכלה עלי. ושוב פעם היא נעצה בי מבט. לא את מבטה הרגיל, השמח, והשלו, אלא מבט כועס, עצבני, דורש ומצפה.

אני לא מבין מה היא רוצה ממני... שאני יתקדם מהר יותר?! זה לא תלוי בי! היא לא מבינה את זה?! לא. היא לא.                                                                                                                                                    

   והיא שוב פעם נועצת בי מבט כועס. כועס, אילם, ומאשים. אני מנסה להתקדם, בכל כוחי, מנסה לרוץ בכל יכולתי, אבל לא מצליח. כאילו... כאילו מנוע פנימי עז וחזק מונע ממני להתקדם.

ושוב פעם היא נועצת בי מבט תכול, ותלתל ג'ינג'י נוחת עלי בשובבות עצבנית. היא לבשה את השמלה החומה. זאת שפחות אהובה עליה. לדעתי זה פשוט נראה כאילו השמלה כובלת אותה. לי נראה שמתאים לה יותר כתום או צהוב. צבע זרחני עליז שמתאים לה ולאופייה העליז והסוער.

אבל, בעצם... אני חושב שדווקא כן מתאים לה עכשיו חום, חד-גוני כזה, יבש... מתאים למצב רוח שלה.

לפתע נשמעה הקריאה בחלל הכיתה: "בנות! חלוקת מבחנים."                                                                                               שערה הג'ינג'י קם ולקח בדממה את המבחן, וישר, אני רואה את מבטה סוקר ומחפש את הציון המתנוסס לתפארת. או שמא לא?...

גשם ניתך עלי, בתחילה בטפטוף עדין ואחר כך במטחים עזים. בתור חבר קרוב הבנתי שמה שראתה היה גרוע. מן הסתם משהו בסביבות השבעים. זה ממש עצוב. במיוחד אחרי שהשקיעה כל כך הרבה... וחוץ מזה, אני מפחד שאתקלקל מרוב טיפות. שתירגע כבר! שתפסיק לבכות!

והיא שוב פעם נועץ בי מבט. בתחילה מאשים, ושניה לאחר מכן כשראתה מה שעה קפצה באושר! הסתכלה בי בשנית וראתה את הצג מורה- 10:35- הפסקה!!                                                                                                                                                      איזה התלהבות! איזה אושר! טוב, נו... אתם כבר מבינים. ככה זה תלמידה.

היא נעצה בשעון מבט אחרון של אושר ויצאה לחופש- להפסקה.

סוף סוף...

הטוב והרע.
האם הם קיימים,
שמא אינם.
אולי פחות קיצוני.
אולי רק מי גובר על מי.
שחרר את ההלכה.
עזוב את הדקדוקים.
אולי פחות קיצוני,
אולי אל תילחץ מהם.
יש דבר חשוב מהם.
וזו השאלה מי גובר,
הטוב, הרע.
מי היעדר של מי.
מי היה ראשון,
והשני תפס את מקומו.
כי כאשר הם עולים לפניך,
ואתה נוטה לרע, מאוד,
אזי נראה שאתה חוטא לאמת,
של מי שאמר והיה העולם,
שעליו נאמר "טוב לכל".
ואם ההלכה נמשכת ממנו,
וישנן הלכות המביאות עליך לחץ,
ומתוך כך משפיעות עליך רעה,
נראה שרצונו, ומתוך כך רצונה,
שתרפה מהן,
קיים מה שתוכל,
עד אשר לא יבלעו אותך,
לא יגרמו לך לנטות לרע.
לחטוא לאמת, לעצמך.
ובעצם, לאלוקים.
נלחצת? תרפה.
נראה שזה רצונו.
רצון הטוב.

דוד.ב.

 

 

 

 

 

 

כשאני מתעוררת על המיטה עם הבגדים המקומטים שלי עדיין חושך, והירח הנכנס מהחלון משחק ברהיטים,

 

מעוות את הצלליות שלהם לכדי מופע של סוריאליזם. שום חפץ לא נראה מה שהוא.

 

אני מתיישבת והרגליים שלי מצטמררות כשהן נוגעות ברצפה הקרה,

 

אני קמה ורואה את הנערה במיטה לידי ישנה, הנשימות שלה קלות אבל ממלאות את החדר,

 

היא שוכבת רגועה על המיטה השיער שלה על הכרית ממסגר את פניה במסגרת נחושת .

 

העפעפיים שלה מרצדות מתוך חלום. היא נראית שברירית ועדינה . אני עוקפת את המיטה שלה

 

ויוצאת מהחדר. יחפה עדיין. בחוץ יש מסדרון ארוך. דלתות סגורות לאורכו וגרם מדרגות בסוף.

 

הכל חשוך כל כך ומנוכר כל כך. 

 

אני מסתכלת על הרצפה ורואה קו אור צהוב. המבט שלי נתפס על הדלת הרביעית מימין.

 

הדלת פתוחה לכדי סדק צר ששופך פס אור על הרצפה. אני מתקרבת לחדר באיטיות. עקב בצד

 

אגודל.

 

לחישות נשמעות מתוכו. אני מרחיבה את הפתח ומציצה דרך החריץ.

 

על הרצפה במרכז, יושבת אישה, שמתנועעת מצד לצד, לקצב לחן שאיש מלבדה לא יכול לשמוע,

 

היא מתנדנדת בעיניים עצומות .בכוונה. שתי ידיה חובקות את גופה הדק.

 

שיערה השחור העבה מסתיר חלק מפניה ,השפתיים שלה נעות והיא לוחשת מילים לא מובנות.

 

אני נרתעת פסיעה לאחור.

 

פתאום הפה שלי מרגיש יבש. מחשבה עוברת לי בראש ונשברת לחלקים. "לברוח".

 

אני הולכת לאורך המסדרות הארוך  לכיוון גרם המדרגות הצרות ויורדת בהן. בסוף המדרגות יש חלל

 

קטן ותודה לקל, דלת  כניסה.

 

אני מגישה יד לפתוח אותה ולוחצת על הידית. היא נעולה. אני מנסה .שוב.

 

הנשימות שלי הופכות ליותר מהירות ולחץ מתפשט לי בחזה וחוסם לי את קנה הנשימה ,

 

"אני חייבת לצאת מכאן". אני לוחצת על הידית עוד פעם. מטלטלת אותה הלוך ושוב. בטירוף כמעט.

 

הדלת לא נכנעת.

 

ואני קורסת על השטיחון. מותשת ומתנשמת. הציפורניים שלי שורטות את הטפט המתקלף.

 

אני משעינה את הראש על הדלת עוצמת עיניים ושואפת אויר לחמש שניות. משהה אותו בריאות

 

ומוציאה אותו. לאט. זה מרגיע אותי קצת. ואני מנסה להסדיר את המחשבות שחותכות לי את הראש.

 

"מה קרה, למה אני פה. איפה זה פה בכלל" ,"למה אני לא זוכרת כלום". אני מנסה לשווא  להתרכז

 

ולהעמיד אותן בשורה. למצוא היגיון ולהרכיב אותן על מחרוזת לפי סדר.

 

 

 

 

(אשמח לביקורת. תודה.)

 

למה לא מקשיבים לי?

עינים ריקות עוברות על דף מלא שחורים

למה לא מגיבים לי?

אדם לאדם כמים לים מכסים

זו התשובה - לא באמת הסתכלת

אתם אשם - רק בעצמך התעניינת

לא מעניין אותך מה כולם כותבים

כן, ממילא זה על יאוש, על כל פנים.

אז מה אומרים?