פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 135)

מילים מיותמות

בשמים מרחפות

באיבם נגדעות

ואלי קבר יורדות

 

כבר לא תשמעו

אותם מתנגנות

כבר לא יושמעו

המילים המוכספות

 

לא תדעו עוד עליהם

בקושי תכירו את בעליהן

הם לא יראו עוד אוויר עולם

נגנזו הם ונחו במקומן.

 

מילים שלא הצליחו לפרוח

שירים שלא יוכלו לזרוח

אותיות שלא נכתבו

נקודות שלא יחשפו.

 

אותן מילים שאבדו בשיממון

אולי יוכלו לחזור בדמיון

יזכו רקום בתים והמנון

יוכלו לחזור לפי ההמון.

 

אתפלל עליהם

תתפללו גם אתם

שאותם מילים

יתגשמו לאנשים

 

כי מילים לא חיות

אבל יכולות להחיות

לשנות נשמות

להגשים חלומות.

חשוך פה, וקר,
אני צריך סוודר.

 

בפינה יש מתג,
כתוב עליו 'סדר',
אבל אני לא מוצא אותו,
כי חשוך פה בחדר.

 

גם את הסוודר.
וגם יש הפסקת חשמל.

 

לא נותרה לי ברירה,
אלא לצאת החוצה.

 

חשוף אך למחצה,
באור לבנה המוארת לשליש,
עייף אך בהחלט מרוצה,
חמה תזרח לפני שארגיש.

 

מי צריך סוודר?

 

 

 

 

היא נסיכה

עם שיער גולש ועיני ענבר

אבל חסר ממנה הכתר

שזורים בשערה קוצים ופרחי בר .

היא נסיכה, אבל בסתר

גרה אי שם בפאתי הכפר.

היא אינה משחקת בבובות ובמסיבות תה

רק משתעשעת לה בדמיון

לפעמים היא חולמת איך המלך, אבא שלה ,

שילח אותה בזעם מהארמון

ועד היום הוא מתחרט ומתחנן למחילה

ובבוא הזמן הם ייפגשו והוא יגיד בקול רך

איך אף פעם לא ייפרדו ,

איך דאג לה כל כך.

אבל היום היא יושבת בשדה לבדה

ומביטה בקו האופק הרחוק

הידיים שלה ומתקלפות מעבודה

ומזמן לא עלתה על שפתיה בת צחוק

והפה שלה קו דק ושביר של כאב

וכשרואים את דמותה הזקופה יודעים

שהיא נסיכה, אבל בלב.

 

 

 

אסובבה בעיר בשווקים וברחובות
אבקשה את אהבתי בארץ לא זרועה

אייכה אלוהי, איה אתה
איה אני, איה נשמתי

אולי תבוא שוב, 

אחרית כבראשית

ותפסח
ותבחר בנו מחדש

ובלילות, אחזור לכאוב
ובלילות אחזור לכתוב
ובלילות אתגעגע
לאין, לעוד, להוד

העוד אזכה? 

ילדה קטנה בעולם של משוגעים
ילדה קטנה שמנסה לאסוף רגעים
רגעים קטנים רגעים קטנים של ציפייה
של לב פתוח, של לב רוצה
של אמת, פשוטה, טהורה

את הזמן היא רצתה למצות עד תום
אך שוב ושוב היא מחמיצה
ולמה נגרע?!

ובפנים חמוצות, בורח החלום
כעלה נידף ברוח
ואת שיגרת העבודה,

מחדש היא מתחילה
עוד יום ועוד ספירה
עוד דמעה ועוד זעה

העוד תזכה את חלקה בתורה לקבל
העוד תבנה את המקדש ותהלל.



הללו אל בקודשו


 

 

 

פסעתי לראשונה אל תוך הסבך,
שואג את שאגתי,
שהבהבה כניצוץ על דשא לח,
וכובתה, ודעכה לה.

אריה! קראה לי הרוח,
שחל! שחקה לרעמתי הטריה,
ליש! איה הטרף?

ואני, זו לי הפעם הראשונה בין העצים העבותים,
מישיר את עיניי לפנים,
בוטש ברגבי האדמה הלחים,
ובקשה אחת בליבי.
להוסיף ולשאוג.

והשאגה מהדהדת ונשמעת,
וחדי האוזן, בהירי המבט,
רואים אותו, את השחל,
מבעד לשאגתי, שאגת הכפיר.

השולחן ערוך בכלים חגיגיים.
נתן נטע מתיישב בצד השולחן, יהודית מסמנת לו לעבור לראש. נתן נטע מושך כתפיים בסירוב, היא מתעקשת עם העיניים.
דוידי צורח במטבח שנשפך עליו מרק, יהודית רצה אליו לא לפני שהיא מעבירה את הקערה של נתן נטע לראש השולחן.
היא שונאת לראות את הכיסא הריק הזה וחוץ מזה שנתן נטע מאוד דומה לשלמה כשהוא היה צעיר.
היא נדהמת מהטימטום במחשבות שלה אבל לא מצליחה שלא לחשוב שהכי טוב שהוא פשוט ישב כאן והיא תדמיין שהם בכלל איזה עשרים שנה אחורה ואפחד לא מת.
ההבדל היחיד הוא שאז גם אף אחד לא נולד. ועכשיו יש פה יותר מדי ילדים שמסתובבים לה בין הרגליים ודורשים תשומת לב.
והיא נגמר לה הלב. נגמר.
הקידוש עובר עליה בקושי, היא לא מאמינה שמתישהו היא תתרגל לזה שמישהו אחר עושה קידוש בבית הזה.
ב'מה נשתנה' שרולי נעמד על הכיסא ושר בקול הכי מתוק בעולם, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
יהודית שמעה הרבה שאלות מטופשות בשבעה אבל השאלה הזאת מצליחה להכעיס אותה יותר מכולן.
כל החיים שלה התהפכו עליה. זה מה שנשתנה.
ואם כבר תשאלו מה נשאר במקום.
נתן נטע מקריא לאט מההגדה.
''כנגד ארבעה בנים דיברה תורה..'' הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אליהו על זה וחיוך עדין עולה לו על הפנים. ''אומרים שהכי גרוע הוא זה שאינו יודע לשאול.'' הוא אומר.
''לא נכון! הרשע.'' קופץ מויישי. ''הרשע הוא ה'הכי רשע'.'' הוא פוסק.
נתן נטע מחייך אליו ומנענע לשלילה. ''הרשע מתריס. בועט. מלגלג.''
יהודית לא מצליחה לא לחשוב על רחלי.
''אבל יש לו סיכוי לתשובה.'' ממשיך נתן נטע. ''מי שלא שואל - לא יקבל תשובה.'' נתן נטע חושב על עצמו.
''כל היהדות, כל החיים האלה הם התרחקות והתקרבות, משבר וצמיחה. כאפה חזקה ושוב, חיבוק.
וכמו שאין התקרבות בלי התרחקות - ככה אין תשובה בלי שאלה.'' נתן נטע מדבר בקול בטוח ויציב אבל בפנים רועד לו.
הוא ממשיך בכל זאת. ''השאלה היא יסוד בסיסי ביהדות. יהודי לא צריך להתרסק מבפנים ולסנן בשפתיים חשוקות, הכל טוב. הכל טוב.
השם יתברך רוצה שנשאל, שנצעק, שנבעט חזק ובפראות. ורק אחרי השאלה הזאת, הזעקה - תבוא תשובה.'' הלוואי, תשובה מאהבה. ''ואז נתיישב באפיסת כוחות, בלב דומע אבל שלם.
ונוכל להגיד הפעם באמת, ברוך דיין האמת.''
הוא משתתק.
פוחד ללכת בשביל העדין הזה, הצר. הכאוב.
אבל הוא יודע שמכל השאלות והתשובות הקטנות האלה תבנה תשובה שלמה.
התשובה לכל הכאבים של הנשמות בעולם.
תשובה מלטפת וניסית.
גאולה.
יהודית בורחת למטבח עוד לפני שהוא מסיים לדבר. היא נדחפת בכוך הזה בין התנור לארון והיא קומצת אגרופים ובוכה החוצה את כל ה'למה'.
למה ה' עושה לי את זה.
ולמה כל כך כואב.
ולמה ילדים קטנים נהיים יתומים.
ולמה.
היא בוכה. בהתחלה בדמעות ואחר כך יפחות חלושות שהולכות ומתגברות.
היא חובטת בקיר. למה.
למהלמהלמה.
כמו ילדה קטנה היא רוקעת ברגליים ואז היא נזכרת שלא שואלים שאלות על השם ומשתתקת.
ושוב זה פורץ מתוכה.
נתן קם מהשולחן ונעמד בפתח של המטבח, יהודית עומדת עם הפנים לקיר. הוא מתקרב אליה, מחבק אותה מאחורה.
היא מסתובבת אליו בפנים אדומות.
''לאממהה.'' היא שואלת בקול מפורק מדמעות. ''לאממה''
נתן נטע לא יודע למה והשאלות מתפרעות גם בתוכו. הוא מסתכל לה חזק בעיניים ומלטף לה את הפנים.
''ירושלים בחורבנה מדומה לאלמנה. את יודעת למה דווקא אלמנה? כי ה' יודע. הוא יודע את הכאב שלך והוא יודע שהוא עולה על כל הכאבים. הוא מכיר אותו, כבר פעמיים הוא מכיר את הכאב הזה, של החורבן.
הכאב הזה שהבית שלך מתפרק לרסיסים שחלק ממך נקבר באדמה והוא בוחר לדמות את הכאב שלו לכאב של אלמנה כי הוא יודע שרק היא תבין אותו. רק היא מכירה כזה כאב שאף אחד לא יכול להיכנס לתוכו ולהסביר אותו. אובדן של חצי מהנשמה.'' הוא לוקח אוויר. ''אני לא יודע למה. אני רק יודע שבפינה הזאת שלך עכשיו את עומדת עם הקדוש ברוך הוא. קרוב קרוב.
רק שניכם.
ואין עוד מישהו שיכול להיכנס לכם באמצע.
זה מתוק, כל כך מתוק עד שזה מרגיש להקיא.
אבל זה מתוק''
יהודית בוכה בחיבוק שלו.
או שזה החיבוק של השם בכלל.
והפצעים רק מתרחבים ומזדהמים בתוכה מדקה לדקה.
''זה-לא-מרפא-כלוםם'' היא אומרת בנשימה קטועה מבכי.
נתן נטע נאנח. ''אני יודע שזה לא מנחם אמאלה. כמו השכינה, גם לך אין מנחם, מכל האנשים שאוהבים אותך ומילאו פה את הבית בשבעה ואחר כך - אף אחד לא יכול לרפא ולהכיל בכלל את גודל השבר שלך.
אבל ה' כאן איתך והוא מחבק את השאלות שלך. חודש שלם הוא חיכה להן, כדי לתת לך תשובה.''
''איפה היא?'' יהודית תובעת.
נתן נטע מושך בכתפיים. כי יש מצבים בחיים שלאנשים אין תשובות אליהם. ''תשאלי אותו.'' הוא מצביע למעלה ויוצא מהמטבח.
כשיהודית חוזרת אחרי כמה דקות ארוכות נתן נטע מתחיל שוב במנגינה.
''חכם מה הוא אומר...'' נתן נטע מסתכל על אמא שלו, היא קוברת את הפנים בתלתלים של שרולי. ''ושאינו יודע לשאול - את פתח לו.'' הוא נעצר.
''אנחנו לא יודעים לשאול.'' הוא אומר את זה בשקט ''אנחנו לא יודעים לשאול אותך.'' הוא חוזר. ''מפחדים לכפור, מפחדים להכעיס.
כל הזמן רדופים בפחד, ביראה של שקר.''
הוא נאנח. אבל את פתח לו.
''תפתח לנו'' הוא אומר יותר בשקט. לא יודע אם אמא שומעת או לא.
אבל הוא שומע. והנשמה שלו.
המתגעגעת.
והגעגוע הוא גל כזה.
כמו סימן שאלה, הפוך ומסובך.
והגל הזה סוער בכל הנשמות המתפללות שה' יפתח להן. בעיקר את הלב, הלב המפוחד והמכווץ שלא יודע לשאול.
לא יודע לשאול מתי עלי הכותרת החנוקים והמבוהלים יפתחו בפריחה, בחירות שלמה.
מתי יבוא האביב, אבא. מתי.


דרכים מרוצפות באהבה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

האבק עלה מין הארץ
ולכלך את הכול, הלוואי וירד גשם מחר
האבק עלה מין הארץ
ואני לא רואה ממטר
נתקל בדמויות, רגליים ידיים, מחול איברים
אני חייב לפלס לי דרך
לפני שאתעוור לגמרי

האבק עלה
מין הארץ
כבר אמרתי
כבר חפרתי
את הנקודה הזאת, על בורייה כבר העמדתי
מעניין אם ירד גשם מחר
אולי נראה את הים
אולי את החרמון
אולי יהיה יום טוב
הלוואי


אבל עכשיו אני לא רואה כלום
עכשיו אני רוצה רק לברוח
ובמצבים כאלה
אני אפילו מוכן
לפנות את מקומי
הכי טוב כגיבור
אולי סתם כך בלי שום סיבה
אבל למות כפחדן איני מוכן
אני פוחד מספיק כשאני חי, אין צורך להטריח

הלוואי שירד מחר גשם
הלוואי שירד מבול
מחר
ומחרתיים
וגם אחר כך
אשתולל בחוץ כמעט בלי בגדים
לא תישאר פינה יבשה
לא תישאר פינה מאובקת
אני גם אשתה אותו
את המבול
וכשהארץ תתמלא במים אצוף על הגב
עם האוזניים בפנים
וראשי יהיה ריק
 
(נ.ב. אל דאגה זה אינו שיר אובדני)
 

מתגעגעת לעצמי.
אני מתגעגעת.
מתגעגעת לראות את הטוב שבי,
מתגעגעת לשמחה שפעם הייתה מנת חלקי,
מתגעגעת לשמוע את הלב מדבר,
מתגעגעת לידיעה שהכל מסתדר.
איך חמקתי לעצמי מתוך הידיים,
נמסתי,
זלגתי,
נעלמתי.
הפכתי לרובוט,
שמסדר,
מנקה,
מניק,
מפנק,
וגם למצוא זמן לעצמי הפך לרובוטי,
להזיז את האצבעות על החליל כאילו זה לא אני.
ואיפה אני בתוך החיים?
איפה הנשמה שרוצה למצוא, לגלות, להבין?
איפה אני עומדת ביחסים שלי מול אלוקים?
מי אני בעצם, למה הגעתי לכאן?
אני לא כאן רק כדי לרצות את כולם.
ועכשיו אני על הספה, מתגעגעת.
מתגעגעת לחיפוש האין סופי אחרי האמת,
מתגעגעת לעליות ולירידות שבדרך,
מתגעגעת לחיות חיים על אמת ולא בערך.
מתגעגעת לעצמי.
מתגעגעת לתחושת השלווה והשמחה שאני זו אני,
מתגעגעת לתחושה המתוקה שהאנשים שסביבי הם מיוחדים בשבילי.
לא רוצה עין צרה,
לא רוצה עין רעה,
רוצה להיות פשוט שמחה.
במה שיש לי.
כי הפכתי להיות בעיניי זרה.

היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד

הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת

והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת

ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת

וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום

וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום

מישהו מכיר את האתר "ביכורים" של כיפה?

(אתר ליצירה עברית, אחלה אתר בזמנכם הפנוי)

כבר חודש בערך שהאתר פשוט נמחק לא מצליחה להיכנס בשום צורה, זה רק אצלי?

מישהו הצליח להיכנס לאחרונה?

אולי למישו יש קישור מעודכן?

תודה תודה תזכו למצוות

הבטחת שתהיה כאן כד להגן

שלנצח אתה האבא ואני הבן

הבטחת שלעולם לא תעזוב

שתמיד תהיה קרוב

הבטחת שכשאפחד ואהיה לבד

אתה תחזיק לי היד

הבטחת שכשאבכה תלטף

כשאשמח תשתתף

הבטחת שגם ברגעי הקרב

אותי תאהב

 

כל החיים רודף אחריך

כבר שנים לא שורד בלעדיך

מבקש אותך בימים

ליבי שבור לחצאים

שואל עליך בלילות

מחפש אותך בחיי בנרות

אתה מאמין שבתוך החושך הגדול

עוד צמאה נפשי אליך כל יכול?

 

הבטחת לא להסתכל על השריטות

להגשים לי חלומות

הבטחת לזכור לי ת'ילדות

לזכור אותי פשוט

הבטחת שבעת שברון לב

תרפא לי את הכאב

הבטחת בעולם שלום

שתלך איתי לכל מקום

@חותם-צורי אתה מעלה??

לרגל התקופה הקרבה עלינו... 

 

 

"אנחנו פה לטובתך" הם אמרו לה נוקשות ונטעו בה פחד ובהלה.

הם עמדו מולה בטור ארוך ואינסופי ודרשו ממנה לעמוד ולהצדיע דום. להפסיק את כל מהלך החיים השגרתי, לעצור מכל מלאכה אחרת ולהיכנע לדרישותיהם.

היא הרימה את מבטה באיטיות והסתכלה אל האופק. את האופק ראתה, אך את סופו של הטור הארוך- כלל וכלל לא. הוא היה ארוך ארוך... כל אחד ואחד שניצב בו היה מיוחד במינו, עם דרישות מיוחדות משלו, ועונשים משלו. אך המאחד לכולם היה שעמדו איתנים, ודרשו ממנה הרבה. דרשו... דרשו... ודרשו.

 

היא הרגישה את עצמה מתכווצת לנוכח עמידתם האיתנה. לא מתכווצת בתור דימוי. ממש! נעשית קטנה קטנה... חסרת יכולת, עלובה. אם בתחילה היא הסתכלה עליהם מתוך תקווה, מתוך שאיפה להצלחה, מתוך רצון להקשיב לדרישותיהם באמת, עכשיו זה כבר היה נראה לה בלתי אפשרי בעליל.

מאיפה???!? מאיין??!? מהיכן יגיעו הכוחות??!??

 

היא חשבה להרים ידיים ולהתייאש, אך הם עמדו והתרו בה. עמדו, נופפו בשוט הגדול שלהם, ואמרו: "בלעדינו לא תצליחי בחיים. אף מקום לא ירצה בך. תקשיבי לנו! תעבדי בשבילנו" וכאשר ראו את בהלתה לא שכחו להוסיף את מילת הקסם "לטובתך...!"

 

הדרישות היו אינסופיות. וגרוע מכך, סותרות והפוכות. האחד דרש ממנה להיות ראלית, לנתח דברים בקור רוח, ולסדר אותם בתבניות מסודרות.

ומנגד, ביקש ממנה השני "היי הומנית! הרגישי, הכילי, וזכרי פרטים וסיפורים אינסופיים"

אחד נוסף ביקש ממנה לעשות תנועות מוזרות עם אברי הגוף, להרים את הרגליים מעלה ומטה במהירות, בשעה שהידיים מסובבות במהירות חוט ארוך המכונה בשם "חבל".

הוא גם תבע ממנה לשכב בתנוחה מוזרה ולשים את כל משקלה הרב על האמות וקצות אצבעות הרגליים. וכאשר הביעה בפניו את תמיהתה, ענה לה כי קוראים לתנוחה זו 'פלאנק' וחשב כי בכך פתר את כל ספקותיה. היא עמדה מולו בפה פעור ובחוסר מענה, אך הוא רק התבונן בה במבט מצליף ודרש ממנה לחזור לעבוד. וכמובן לא שכח לומר את המילה הזכורה לטוב (?!) "לטובתך!"

 

"אני לא מחשב" היא ניסתה להסביר להם. "יכולותי מוגבלות".

אך דווקא לכן הם האריכו את רשימת הדרישות, וביקשו ממנה גם להיות יצירתית.

"למחשבים אין יכולת זו" הסבירו לה הם ברכות מדומה, והוסיפו "לבני אנוש יש. אז אנא השתמשי בה"  וכמו קודמיהם לא שכחו להזכיר "לטובתך..."

 

טור מבחני הבגרות עודנו ניצב זקוף.

אך לה כבר יש גיבנת...

מהיכן יגיעו הכוחות??

מהיכן יבואו היכולות??!?

                       

והסבר קצר למי שלא הבין: 'היא' זו התלמידה'. 'הם שעומדים בטור' אלו הבגרויות.

בהצלחה לכולנו!

זה עצוב לי
את יודעת?
כל התלתלים שאת מחביאה
אוספת לקוקס
ובוכה.
כמה את שונאת אותם
את התלתלים
וזה עצוב לי
נשמה...
תני להם קצת לברוח
הם רק תלתלים,
והם שלך.
תאהבי אותם
תשחררי
זה לא רק השיער
זה את עצמך
כלואה....

ורק אני
עוד מחכה
לאלוהים
שיבוא ויצא
ויגיד
שהכל היה בדיחה
כי ככה זה נהוג
כל שנה ושנה

ושכל הכאבים
והבכי והצעקות
הם בעצם סתם
מתיחות
לא מוצלחות

והלילות ללא שינה
והדמעות על הכרית
היו סתם צחוקים
ללא סיבה
או תכלית

ושהוא לא התכוון
וזה היה בטעות
הוא חשב שזה מצחיק
לעשות קצת שטות

לערבל את חיי
עם סכין ומצקת
להוסיף קצת פלפל
ולמזוג
עלילה נהדרת

להכניס קצת אקשן
שלא יהיה משעמם
ובין בכי לעוד בכי
לתת גם להירדם

להשאיר מינון גבוה
אבל לא יותר מידי
של עצב וכאב
ולב שבור בלעדיי

לבזוק קצת הומור
שלא יהיה רק קשה
ובין צחוק לצחוק
להאמין ש"זה זה"

אז אולי
כבר תבוא
ותגיד
זה לא היה בכוונה

ובטעות
הפכת את חיי
למבול
של מבוכה

כי מזגת
קצת יותר מידי כאב
שהתערבב לו עם צלקת
שנחרטה בתוך הלב

ומשברי ילדות קשים
וילדים יתומים
ובכי ללא מילים
וימים בלי סופים שמחים

הלוואי שתבוא ותגיד ותתנצל
זאת סתם הייתה מתיחה
לא התכוונתי לקלקל.

אחר כך טל באה, ויצאתי.

ושוב שפעת שערה. ונפשה עולה על גדותיה. והיא שותקת הרבה ומדברת מעט. ופוסעת ליידי ואני פוסע ליידה, ושנינו מתאימים את צעדינו.

ליד המעיין היא נעצרת פתאום, מרימה קצת את שולי השמלה הארוכה שלה ומתיישבת. אני מתיישב לצידה. והיא מרימה אלי עיניים ואומרת טרפון מת, אתה יודע.

אני יודע.

הבהונות שלה יוצרים עיגולים מתרחבים במים, אני מקפל את המכנסיים המאובקות שלי ויוצר עיגולים משלי.

 

ידיד.

כן.

הם קברו אותו שם.

היא מצביעה על תלולית עפר קטנה. והכל מחשיך קצת כשאני מתרכז בה.

שי שוקע. אני אומר לה.

היא יודעת.

זה הייאוש טלי.

 

טל עוצמת עיניים. אין ייאוש בעולם כלל. היא אומרת לאט. אין ייאוש ידיד. אבל אפילו הקדוש ברוך הוא התייאש ממנו פעם.

והיא אומרת הקדוש ברוך הוא בעלבון. בכאב גדול.

 

ואני כואב איתה, אני נוגע במים, ועיגול קטן הולך וגדל עד שהוא נוגע בה.

ואיך שי לא יתייאש , היא ממשיכה, אם אתה כבר מיואש.

 

וכשאני לא עונה , יורדת לה דמעה. כמו טיפה של טל על הלחי. מחליקה אל הסנטר ונושרת אל המעיין.

עיגול גדול.

וציפור לא מצייצת, וגדי לא פועה, רק מי המעיין מפכים.

 

ופתאום היא מרימה את הראש, לא התייאשת. טלי אומרת. לא התייאשת כי תראה. זה עוד כואב לך.

 

אני מסתכל בעיניים הירוקות שלה. אני אוהב אותה. מהגרון יוצא לי קול מרוסק . ואני שואל בחצי יבבה. מאיפה לקחת כוח?

וטלי מתרוממת, ותלתליה מרקדים כשהיא סוחטת את כנף השמלה שלה אל המעיין.

 

סוד יופיו של המדבר. היא אומרת. שהוא טומן בחובו מקור מים חיים.

 

ושוב מתרחקת לי. ואתה יודע שי. נדמה לי שמצאתי את מקור המים שלי.

 

אני פושט את המכנסיים , את החולצה הלבנה, אני מוריד את הכיפה הגדולה. אני מקלף את עצמי ונכנס לתוך המעיין. עיגול גדול חג סביבי. והשמיים משתקפים במים. ואני עוצם עיניים ונכנס. פנימה.

אחת.

והכל מתרענן. הכל כחול יותר. וצהוב יותר. וטרפון מת יותר. ואני חי יותר. 

שתיים.

העיניים של שי עולות לי פתאום. לא הישנות, השחורות והצוחקות, העיניים החדשות שלו , המהורהרות. הכואבות. הקשות. 

שלוש.

מתחת למים הכל מתבהר פתאום. 

אוויר, אוויר קריר של תחילת האביב, אני משגר את עצמי החוצה, אני מתלבש במהירות ורץ אליה.

טלי.

המדבר ריק , החול נדבק לכפות הרגליים.

טלי!

איזו דמות שם במרחק. תלתלים פרועים.

טל שלי. טל.

ומי זאת עולה מן המדבר. וגם מרחוק מפעם בי זוהר עיניה.

תביני טלי, אני הבנתי פתאום.

שנינו מתנשפים.

הקדוש ברוך הוא לא התייאש. הוא היה קרוב ללהתייאש. הוא היה על סף ייאוש. וכל מה שהוא רצה זה שבריר תקווה. זה משה רבנו שיילחם עלינו בשיניים ויגיד עוד לא.  לא וויתרתי. לפעמים רק כשעוזבים כל קצה של החבל הזה אפשר לראות שיש עוד במה להאחז.

וחיוך מצטייר ומאיר את פניה. 

תודה. אומרות לי העיניים שלה.

וראשי נמלא טל.

 

 

ירון - פרוזה וכתיבה חופשית

הלב דופק
מחכה
שתגיע המכה

אולי תרגע

הלוואי יכולנו לעצום
להשכיח הכל

לתת לזמן לזרום
לקבל ולאהוב

לא לפחד
להאמין שאפשר
גם שהכל
נראה ...

תפסיק ללכת
נגד
תחבק את התקווה
אל תכבה אותה
ותבנה עלטה

הלוואי לא היינו מפחדים
מהלא נודע
היינו מאמנים שה' איתנו
והוא אוהב

נותן ולא לוקח

מאמין ולא מכאיב

אל תבנה מחסומים
תשאיר את העבר
בעבר

תאמין שמגיע לך טוב
אצלך
פה.. קרוב


אמרו אתה מזמין את המצב
אמרו שהכל בראש

אני מזמין אותך לנשום
להאמין שהטוב גם אלי
קרוב

איכשהו תמיד שמדברים על גאולה אני מדמיינת בית מקדש, את עבודת הכהנים, מדמיינת את כל עם ישראל עולים לרגל, והדמיון ממריא למרחקים, רק שכחתי משהו קטן- הגאולה שלי? מה איתה? גאולה עצמית. כל הזמן מתמקדים באנשים סביבי, בעם ישראל, בעולם, ואני נשכחת ומתאדה. וזהו. איכשהו צריך לשרוד ולהתפלל לגאולה, אבל לגאולה של כולם, ואני אשאר מאחורה.

אחינועם יושבת במרפסת הצרה, מביטה בשמיים האדומים ושוקעת במחשבות.

שלוש ציפורים קטנות עפות מעל הבניין הסמוך ומזכירות לה אותה, קטנה ושברירית ויגעה.

כל נשימה עולה לה במאמץ, כאילו מנסה לדחוק מתוכה את כל המסמרים הדוקרים ולתלוש אותם החוצה בנשיפות חזקות. אבל בכלל היא נושמת חלש ונושפת חלש, יודעת שהמסמרים תקועים עמוק מדיי על לוח ליבה מכדי שיצאו משם בכזו קלות. והיא בכלל חושבת שהיא לא רוצה שיצאו משם. על אף הכאב, ובגללו.

גם אם יצאו, היא חושבת כשעוד ציפור קטנטונת חולפת, הם וודאי ישאירו חורים עמוקים ומכוערים שם בפנים.

 

אחינועם יודעת שהלב הוא לא מחסן. אבל אצלה הוא ספר זכרונות, וזה הרבה יותר גרוע.

נכון שהיא מספרת ומשתפת וסולחת מידי פעם, אבל עדיין זוכרת וכואבת.

הצדק תמיד היה חשוב לה, קצת בהגזמה יש שיגידו, אך היא דבקה בו ועודנה.

לוח ליבה נמלא במסמרים דוקרים עם השנים, מחזיקים בהם דפי ממו רבים עם תזכורות על דברים ישנים:"שיקרו לי", "בגידה", "אבל למה?", "לא פייר".

והיא צודקת. הכי בעולם היא צודקת. ולשאלות הללו אין לה תשובות.

 

זה מפתיע ומעצבן איך כולנו שוכחים בקלות.

בעיניים עצומות אחינועם מדמיינת מפלצת כזו מפחידה עם שיניים מחודדות ורעמה ג'ינג'ית שצועקת:"לא! לא אכפת לי מה עשית! זה באמת לא שווה כלום!" ואיך היא טורפת ובולעת את כל המאמצים לתוך גרונה החלקלק.

ואז היא פותחת את פיה שוב וצורחת שמה זה משנה אם הלב נשבר,ושוב,ושוב, יאללה כבר תתקנו תשכחו תסלחו ותמשיכו במירוץ. ושוב שואבת לתוכה את כולם.

 

אחינועם עוד זוכרת כמה התביישה בחוג הבלט כשכולם ראו שרגליה שמנות יותר משל רחל אחותה הגדולה, וזוכרת איזה שוק היא חטפה כשקלטה שמורות הן לא מלאכיות אלא להפך. וזוכרת כשהבינה שהיא בסדר, ממש בסדר, אבל עדיין לא מבינה למה צועקים עליה ומפחידים אותה כל כך. המסמרים ננעצים והם כואבים אבל גם מאוד חשובים, ואחינועם כל כך מפחדת שתשכח מהם בסוף,כמו כולם. 

כי היא עוד מחכה לתשובות שיסבירו

למה שוברים את הלב שלה

סתם

האתגר השבוע, הוא קצת מופרך, אבסטרקטי, אבל גם כריספי, וללא חשש שרויה.
כתבו כמו מצה...
מצה מתפוררת, מצה עם שוקולד, מצה מצויירת על כריכה של הגדה, מצה שנאפית בחפזון עד היציאה ברכוש גדול, מצת אפיקומן שלא נמצאה עד היום, הולכת ומתעפשת לה מתחת למיטה.
דבררו אותה, ספרו עליה, תנו לנו להזדהות איתה.
קדימה!