פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 16)

סיפור על איש רזה בעולם של אנשים שמנים, כולם תמיד צוחקים על החוסר בשומנים שלו והוא עובר מסע שבו הוא לומד לקבל את עצמו כמו שהוא ולשמוח בשומנים שיש לו.

אם מישהו רוצה להשתמש ברעיון שיבקש ממני לפני אני כנראה אאשר.

אפריקיקי מאפריקס

פתחתי חשבון אינסטגרם חדש. אם אהבתם את התוכן אשמח שתתמכו ותפרסמו❤️

תחרות הכתיבה "מילה במקום" 2025 יוצאת לדרך! לפרטים והגשת היצירות: קול קורא לכותבים - הליקון ע״ר  בהצלחה הנהלת הספריות

רצונו של קודשא בריך הוא
התפילה, שבוקעת ופותחת שערי שמיים, שלי, הילדה, סתם ילדה
אני צורחת בשקט שאני רוצה קדושה
ואז שותקת בקול
ולעזאזל איפה הגאולה
כל מעשה קטן של אור מקרב אותה
ואני מחכה כבר יותר מידי
 

רצונו של קודשא בריך הוא
זה לא רחוק מרצוני
כי אני רוצה את הגאולה והוא רק רוצה כבר להביא לי אותה
ומה אני בכלל
כמה התפילה שלי שווה אצלו
בין כל התפילות וההגיגים של כולנו
 

רצונו של קודשא בריך הוא
מקווה שהוא קרוב
ככה קרוב שאני יכולה כבר לראות פס של אור

שנזכה כבר
בקרוב
אמן 
 

ופתאום תוך כדי שיחה

אני מרכישה שהפנים שלי רותחות

רותחות ורטובות 

והוא בשלו

״תמיד צודק״

אבל רבאק גם לי יש דעות

גם אני מרגישה

ולי יש אינטואיציה 

לפעמים

אז פעם אחת

פעם אחת

תקשיב לי

רק פעם אחת

או שאני אגיד 

לך לך

כי לי נשבר

אני לא ידעתי.

לא ידעתי שלב יכול להישבר, 

כשהוא כבר שבור.

לא ידעתי שחלל נוצר, 

כשהכל כבר חלול.

לא ידעתי כמה משהו יכול להיות חסר לי,

רק כשזה כבר לא כאן.

לא ידעתי כמה זה ממלא אותי,

עד שזה נעלם.

המשהו הזה הוא מישהו

שבכלל לא היה צריך להיות.

וחשבתי שכבר עברתי את הנסיון הזה,

השתחצנתי, לי זה כבר לא יכול לקרות.

איך אפשר להתגעגע כל כך,

למשהו שלעולם לא חוויתי?

מציאות ודמיונות מתערבבים,

אולי אף פעם לא באמת שם הייתי?

בסוף הכל חוזר אלייך אבא

חוזר וגם מתחיל.

לא הייתה דרך אחרת אני מניחה,

את המסר להנחיל.

תודה גם על זה

זה באמת כלום ושום דבר

במציאות שלנו,

המצב הזה- הוא נהדר.

כי החלל הזה לעומת חלל הכלל,

הוא ממתק,

זה לא אדם שנפל,

זה לא גיבור שנגמר,

הוא פשוט נקודה קטנה של חוסר,

שממלאת את כל הלב.

אבא,

מתי תביא קץ 

לכאב?

היום קשה אני לא רוצה לחשוב
היום אומרים לי רק בוקר
לא בוקר טוב
היום לפעמים 
זה קצת מפחיד
הראש לא תמים
הלב שלי
משתגע עד דלא ידע

היום עולה בראש מוות כמעט
היום מקווה שאלוהים שלי מעט 
היום מסתכלת
וגם קצת נבהלת
אולי באמת
העולם הבא
משתגעת עד דלא ידע

משוגעת בחברת משוגעים זה קצת נורמלית
צורחת שעם ישראל חי אז פאק איט
בחייאת רק צריכה חיבוק או תחיית המתים
גם אם זו בקשה גדולה מידי מאלוקים
משוגעת פה
משוגעת היום
מבושמת עד דלא ידע
כל החיים
שיכרות ולא מיין
שיכרות הזיות חרדה
עד דלא ידע

שימו לב, זה שיר פוליטי.
כן, אהא, זה מה זה קריטי.
חשוב לי שתדעו, אז אני כותב.
ייתכן שהנושא טיפה מאכזב.

אוקיי אז שימו לב אנשים,
כידוע לכם במודיעין היו כשלים,
בגללם קרה האסון בשמחת תורה.
אבל בואו נבדוק רגע, מה בדיוק קרה?

אז ככה רבותיי, שימו לב מה מתברר:
אין לשב"כ אנשים בעזה, השב"כ עיוור.
כבר חמש עשרה שנה שאין לו שם סוכנים,
החמאס? הרי הם לא כל כך מסוכנים.

לעומת זאת, חשוב הרבה יותר,
בכל גבעה ביו"ש להשתיל סוכן מהר,
תארו לכם מקרה, חס ושלום,
שבעוז ציון יגנבו עיזים לבדואים פתאום.

מסוכן ממש, אם חלילה וחס,
העז יהודי להפגין, וטרם נתפס.
הן לא יעלה על הדעת, להפקיר את הגזרה,
רק בגלל אלפי מחבלים ברצועה הסגורה.

הרי החמאס מורתע, רבותיי,
השב"כ אמר, והוא יודע בוודאי.
איך השב"כ יודע אם אין לו שם סוכנים?
ובכן רבותיי, ספויילר: השב"כ שקרנים.
 

חברה שלי,

שמחתי בשבילך, את שמחת בשבילי

כשהיה לי טוב

כשמצאתי אותו

כשהתארסתי

כשהתחתנתי

את תמיד היית שם

לתת לי יד ולשמוח איתי

גם אם הלב שלך עוד לא הגיע

וחיכית לו

והכרתם 

והתחתנתם 

ושמחתי בשבילך 

וגם בשבילי

ושתינו שמחנו

והיה טוב

והוא הביא לך 

מתנה

בתוכך

ואת מגדלת אותה

ואני פתאום גם צריכה

לשמוח בשבילך 

כשהלב שלי עוד לא שלם

ואני שמחה

כמו שאת

שמחת בשבילי

כשהלב שלי היה איתי

ושלך עוד לא

שנשמח שתינו תמיד

אמן

שלכת. הכל הולך, הכל נגמר. אתה מרגיש ריק, בודד, מפוחד, פשוט מרוקן. מחיים, מאמונה, משמחה, בעצם מהכל... 

הזמן עובר וכבר כלום לא קורה. אתה מוצא את עצמך משתנה בלי הכר, זורק הכל אפילו בלי לשים לב.

ואתה לא רוצה להכאיב, אבל האנשים סביבך הכי רגישים בעולם. הכי טובים בעולם, אבל קשה להם איתך,

ואתה לא מבין מה הן רוצים ממך, מה הבעיה שלהם איתך. אתה רק רוצה לגדול, רק רוצה לצאת מהחושך מהמוות.

אתה רוצה לחיות, לצרוח ''איזה כיף לחיות'' רוצה להאמין שהכל יעבור, שיש לך מקום בעולם הזה, שעוד יבוא יום ותחליף טיטולים...

והלב שחשבת שלא יכול להשבר עוד נשבר כל פעם מחדש, והכל אדיש, רק יש איזה תקווה שמישהו יעזור לך, מישהו יוציא אותך מהמים,

יתן לך חיים, אוויר, כי אתה כבר תקוע עמוק עמוק, ואתה לא יודע עוד כמה זמן תוכל להחזיק מעמד.

מה בסך הכל אתה רוצה? לחיות. לחיות. למצוא מקום שטוב לך בו, שלאנשים בו טוב איתך. שיאהבו אותך איך שאתה בדיוק.

שלא ישחקו יאיתך, שיתנו מקום ללב שלך לנשמה שלך. 

יש כאן מישהו ששומע? מישהו? אין לי כבר אמון בעולם הזה..

מה ביקשתי, לצאת מהחושך, שיהיה כאן מישהו שיתן לי אור בשיגעון. את הכאב שלי אני מכיר מעולה. 

שרק יראה שיש סוף, שיש אור, שהוא אוהב אותי.

בבקשה תגיבו❤️

ראייתי מיטשטשת
עיניי היפות בעבר
מכוסות ענן עכור
דלת האישון אינה פתוחה למבקרים
צבעי העולם מתיישבים לידה באנחה
ועוזבים בהדרגה
שבילי הגן ריקים מאין אדם
איני רואה, והצבעים מפנים את מבטם מרוב לבן
מאופק האירועים ההולך ומתרחק
ללא קרקע שחורה ופוריה
הכמהה בתפילתה החשוכה אל אור כלשהו
ההולך ומתרחק בחלל הריק
באיטיות סלעית אני הופך לגרם שמיים
תלוי בכחול הלילה
ומאיר בלבן שאיני רואה
לאלה שאיני רואה
וראייתם עכורה
מדלתות כבדות המסתירות
את אישוני עיניהם היפות.

להתראות אמא. אולי לא אשוב.
אני לא רוצה להדאיג אותך, אז אני שותק.
כן אמא, אני עושה דבר חשוב.
אבל את יודעת, והלב שלך זועק.

אמא, אני נפרד ממך עכשיו.
אני אומר רק להתראות, שלום.
אבל בלב אני יודע שכשתראי אותי שב,
יכול להיות שבמצח יהיה לי חור אדום.

נכון, בני רק יוצא להפגין,
או לשמור על הארץ, לרעות את הצאן.
אבל מכל עבר מחכה מקטרג ומשטין,
שוטר ומחבל מהווים סכנה לבני הקטון.

ואין פוצה פה. אין מגן על דמו,
כל מנהיגי הציבור שותקים על העוול.
בני יקירי מוסר נפשו על עמו.
מנהיגי הציבור מהדקים על צווארו את החבל.

תתקשר בבקשה, אמא אומרת.
בסדר, אני מבטיח, ולא יודע אם אוכל לקיים.
פניה מודאגות. שתיקתה מהדהדת.
האם תזכה עוד לראותני נושם?

הלך לדרכו, בני האהוב.
לבצע שליחותו, להגן על ארצו, על אהוביו.
האם אזכה לראות אותו שוב?
ה' הטוב, שמור על ילדי מכל אויביו.

אבל אנשים אתם כותבים ברמה גבוהה אז נשים פה איזה קטע קטן מוזמנים להגיב להעיר וכו

ודם ירד על הלב

 שחושב וחושב

לא רוצה

אבל לילה צריך לישון 

  אבל לא רוצה

חושך חידלון

פנים יפות 

  ופנים אחרות

יש נביעה

 אבל 

יש גם צרות

"שישים מלכות 

 ושמונים פילגשים

אבל 

      אחת היא

יונתי תמתי" 

    רק אחת

נעלמה

   בוכה

     וגם 

     צוחקת

לעצמה ! 

   היא 

    אומרת

לוסוף 

    תורה 

      היא מבקשת

לא כי אני הצלחתי,

אני אדם פשוט,

אדם שיודע ליפול,

לא כי זכיתי במיליון,

ולא אין לי ביטוח מה יהיה בעתיד,

לא כי גיליתי את סוד האושר,

פשוט כי יש פה סוד אחר,

סוד הנשמה,

 סוד הנפש,

סודות רבים,

תשובות גדולות,

מה יש שם שמושך אותי למטה?

מה יש בייאוש הזה,

בשממה הזאת,

בחלל הריק הזה,

שכולו מלא ברבש"ע,

בדמעות, במפלים שיורדים מהעיניים,

הן הנקיון, הן הריפוי, הן הליטוש,

אם אבנים שחקו מים,

הן שחוצבות בהר בניין חדש,

מה יש בתפילה הזאת שמגיעה מעומק הלב,

מגיעה אחרי שנה שלא באה,

צועקת את מה שהנשמה כלאה בפנים,

שואלת את השאלות הכי גדולות, 

אבל בסוף רוצה אל אבא,

מה יש בעליות,

מה יש בירידות,

מה יש בתהומות האלה שבסוף אז יוצאת הצעקה,

ולמה דווקא שם שומעים הד הכי חזק?

זה סוד הקסם,

דווקא בקרקעית הים,

דווקא בחולות, מוצאים אוצרות,

רק לא לפחד ליפול,

יש מי שמושיט יד,

יש מי שרואה.

אנשי הים

צריכים להשלים עם גורלם

שהם נתונים להשפעתה של הרוח

וכשהריח נעימה וטובה

גליהם יזרמו על פיה

וכשהיא סוערת וקשה

גם אז, גליהם יזרמו על פיה

והרבה גלים טובים הולידה הרוח ותוליד

וגם הרבה גלים רעים שהגיעו מרוחות קשות

ואין לאנשי הים להתפלא מכך שכל יום הם נולדים אחרת. שהרי הרוח משנה את נשיבתה בכל יום. והים הרי לא מופתע שכליום גליו אחרים. ואין להם לאנשים שהם ים להתקנא בחוף. שהרוחות אינן משפיעות עליו. כי הים לא יוכל להפוך לחוף. ונשארלאנשי הים רק להתפלל שינשבו בו הרוחות הטובות. וגליו יהיו יפים וטהורים.

יואו אלוהיי שישמור

עלי. עליו. עלינו

שמור עלינו רבאק

שלווים

אוהבים

רגועים 

לא ביקשתי הרבה

רק אוויר

אם קשה זיווגי וכו

ומצאתי את ים סוף 

מה עכשיו?!

סתם מילים שעלו לי אחרי סערה עם בעלי

סערה מיוחדת, כן

אבא מה קרה לי

איך לכאן הגעתי

אני כל כך אוהבת אותך

אז למה התרחקתי?

אבא, די, נשבר לי!

היצר הזה גומר אותי.

אני מרגישה כל כך צבועה.

המצב שלי כאן פסיכי.

אני רוצה אמת

אני רוצה שקרים

המוח רוצה שאתעשת

הלב שלי לא מסכים

אני אוהבת אותך

אני אוהבת חטאים

אני רוצה להיות טובה

אבל עצוב כל כך בפנים

וכשאני מגיעה לצומת הזאת

מרגישה שבא לי לעזוב הכול

היצר הזה לא נותן לחיות

אני כל כך רוצה כבר לעלות

וכואב כל כך בלב

אני נקרעת שוב ושוב ושוב

אני רוצה להתקרב

וכמו מטומטת הולכת לביוב

אני חולמת על אמת

אבל נמצאת בחשיכה

והמוח כבר לא משתלט

על הלב והזירה

תציל אותי!!!

אני זוכר אותה

היא הייתה ככ יפה. הכי יפה שיש. היה בה שמחה ושטוטניקיות אפילו יותר ממני. זה היה ככ מזמן נדמה שזה היה בגילגול הקודם או שזה היה סתם חלום אפילו..

אבל זה לא חלום, חצי מהשירים בפלייליסט זה מהתקופה הפשוטה הטהורה ההיא שעוד הייתה אחותי.

מאז אני לא זוכר פעם אחת שהייתה לנו שיחה. הכל היה תמיד מהצד עם תוקפנות ומבטי איבה ואף פעם לא הבנתי למה. מה עשיתי לך? אבל מילא זה היה רק נגדי, זה לא. את התעללת בכולם, והכי הרבה באמא. וזה עוד נמשך. עד מתי? את לא זוכרת מי היית? אני כבר לא מתגעגע אליך כי הזיכרון אליך ככ קלוש נשארו רק השירים.

וכל השנים האלה חיפשתי אותך בתת מודע ניסיתי לברוא אותך מחדש ולכן היו לי ככ הרבה ידידות טובות, ידידות שאהבתי התפללתי ודאגתי להן ככ , אבל זה כזה דפוק אני אמור לדאוג לך, את אמורה לעלות לי לראש ראשונה כשחושב על מישהו לשדך, לא הן. את אמנם אחותי אבל כבר התייאשתי ממזמן וכבר שנים שאני לא חושב עלייך, אבל בפעם האחרונה שם כשניגשת אליי בשקט ואמרת "קח דני תשתה זה סגולה לזיווג" -קפץ לי הלב.

 את לא רק שיר?

מהו המוות, בעצם?
המוות הוא תחנת מעבר.
אם היינו באמת מאמינים בעולם הבא,
היינו אמורים לשמוח בו.
סוף סוף, הגיע שעתו של פלוני.
הנה הוא יעלה לכיסא הכבוד.
ישפט לפני מלך מלכי המלכים.
הנה פלוני יושב בגן עדן,
וסביבו מרקדים מלאכי שרת,
והוא מתענג על ה', שמח.

אז למה אנחנו עצובים בעצם?
האמונה שלנו מתערערת כשמישהו מת.
למה? מה גורם לכך?
מראה הגוף הריק, חסר החיות?
הלא החיות עברה הלאה,
היא כעת במקום טוב יותר.

האם אנחנו מקנאים בו, בפלוני?
לכן אנחנו בוכים?
האם גם אנחנו מייחלים למוות הגואל?
אם אנחנו באמת מאמינים בעולם הבא,
באמת אין מה להצטער, הלא כן?
שמא אנחנו דואגים שלא אסף מספיק זכויות?

למה אני עצוב, בעצם?
רציתי שפלוני יישאר איתי בעולם.
האם אני אנוכי?
הרי לפלוני טוב עכשיו, הוא בגן עדן.
ואולי, אולי פלוני אנוכי?
הרי הוא השאיר אותי פה לבד,
והוא הלך להתענג על ה'.
כלום פלוני הוא זה שקבע את מותו?!
הלא ה' הוא המולך על הארץ.
אז למה אני עצוב, בעצם?
האם אני כופר? במידה מסויימת כן.
האם כולם כופרים?

מתוך עולם תוהו

בתוך עולם מחשבה

שתי קצוות נשזרות זו בזו

ברית שלום נכרתת

ברית שלום מתהווה

בין רסיסי דעות

חופשיות

יד לוחצת יד

ובעבור הגבול שתי ידיים נלפפות

לא מרפות, מתרפסות, מתערבבות

ואריג יפיפה מתגלה לעין כל

אך חד עין יבחין מיד

אין זה כי אם שעטנז מכוער