שר לו גבוה מנסה להרשים,
את עצמו, לא יודע.
אחרים אוהדים, מכבדים כוכבים,
דיבורים - זה הכל כבר כתוב.
כל חישוב - זה צחוק,
כל חישוב של חישוב, מחשבון לגבורה.
קטן אתה.
מימדים, נכנסים ויוצאים, אתה לא שם לב.
סגור ושמן,
אומנם מוצלח. לך, תפסיק להאדים.
בושם של בושה.
נהנתי לקרוא. באמת. יש כאן כמה צירופים מעניינים, מעוררי מחשבה.
תמשיך לכתוב!
בין עצם לעצם,
בין עצמי לעצמי,
בכי עמוק מהדהד בדמי,
שתיקה מתסכלת,
דמעה חריבה,
הנשקף במראה מעורר בי איבה.
מתערפל/
ערפל, כל הלילה ערפל
מוזר שזה מה שבראש מתערבל
ערפל הוא סימן לחוסר ודאות
ואולי הוא גם סימן לחוסר חיות
נשמות רפאים מתוארות כרוח
כענן ערפילאי לבן וחסר מנוח
במעמד ההר במפגש עליונים ותחתונים
הערפל שורר כאילו כל הדורות מאזינים
מצד אחד מסך שאינו חדיר
מצד שני זהו בסך הכל אוויר
כל כך הרבה כסות ומסתור
שמשאיר אותך לבד ובקור
ולא משנה כמה אתה מודע ויודע שזה מגיע
איכשהו תמיד אותך הערפל מפתיע
וכמו שערפילי השחר נמוגים אם בא היום
כך גם נשמות המתים יעלו ברצונו של המקום
איזה עומק.
תודה.
כיף לקרוא.
תלויה בדבר/
עלייך, מושרים שירים.
עלייך, נכתבים ספרים.
עלייך, מסריטים סרטים.
למענך, הגיבורים מתים.
אך את, חמקמקה ושקרנית,
מראה אמת קעורה וחלקית.
את שורפת, את חותכת,
בלב קורבנך מותירה שלכת.
מים רבים לא יכבוך,
ונהרות לא ישטפוך.
יוסי בנאי בגללך שותק,
ממך איני מסוגל להתנתק.
למענך, אנו במלחמה.
בלעדיך, אנו בלי מאומה.
שורש הסבל כשאת נכזבת,
מקווה של אושר כשמתקיימת.
יום יבוא ותבואי על סיפוקך,
קורבני או קורבן אחר יניחך.
ביום זה תסירי זעמך,
ותזכי ביושר בכתרך.
יפה מאוד
זה ממש יפה !
תודה.
המשך שלי? אם תנוח עליי הרוח אבל אני לא רואה את זה קורה בקרוב😉.
תות"ח!עכשיו אני קולט שזה לא ברור.
בעז"ה (בלנ"ד) בהמשך אכתוב....
מצוייה בין אב לבנו
נרקמת בין איש לאשתו
הופכת עצני לעדינו
מגלה את "חולשתו"
אך היא הנותנת תקווה
בלב אבירי לב וגיבורים
מידות הגבורה והאהבה
שלובות גם אצל א-לוהים
רוחשת את בקרבינו
מראה שלא הכל מרובע
ואם כבו שכלינו וחושינו
כוח האהבה לא כבה
ננצור אותך בלב פנימה
ונגלה בעזרתך צפוּנים
את נפש היהודי ההומיה
ואת אשר אליו פונים
תודה על ההשראה!
אין בעד מה על ההשראה 😉
אהבתי את הכותרת😁
מ"מ כתוב יפה. יושב על משקל טוב.
"נמחק. סליחה"
לא מדובר כאן על עוד בדיחה.
רק הלב וכח המשיכה
ואור דולק מתחת שמיכה
אל תחפשו אותי בשום מקום
את המילים שלי באיזה דוט.קום
אל תאמרו לי הלוואי
לייצב את האולי
ולתכנן שגרה ליום אחר.
ולא באופן מנומק
זו אינה בדיחה כי איש לא צחק
מה שפורסם ונעלם
יישאר מודחק
(יישאר מודחק)
ולאט הלב נשחק
כמו עוד אבן של משחק
זה מסוכן! למי אכפת
כשהמצב המזופת
חורג מכל ההקשרים
וחושב לי אולי
לא שייך להגיב חרוזים עד בלי די,
לפוסט נעלם, לתגובה משורשרת,
של מוחק וכותב
מין שמיים רוכב.
האם חשבת מה אני סוחב,
על יצועי אני שוכב
כותב ומוחק וכותב
ואתה את אפך תוחב
בטרם אף תחבתי,
לתהות בראשונות
על תגובות משונות,
אם נכון להוסיף
עוד תגובה מלוחה
על תגובה שנמחקה. סליחה.
אשר תחבת בי חינם
הסר סקרנותך שנשפכה
על דברים שכתבתי ואינם
בלשון חיצים ומשטמה?
אפי בממחטה אדון,
ולא נשא ליבו למזימה.
אסור אבכה לתוך השוקת,
כי סילקוני כה בבושת,
וזה רק כי אני עני
איני הנני כאינני.
נהנתי מהדו-שיח הזה!
כל כך, הצלחתם להעלות חיוך טוב. תודה לכם.
והנני, אני בעד פינה כזו בקבוע..
משהו כמו ''מחרוזות מילים שנולדו משורה נמחקה'', אולי.. יום אחד תודו לי על הרעיון.
זה עושר בלתי נדלה ממעמקי הנביעה האין- סופית. וגם מעודד דו שיח ומעורבות... וזה כיף.
ואולי תשרה גם עליי רוח יוצרת סוף סוף..
את האמת שזה תחביב שלי (קצת מפוקפק אולי;) אני עושה את זה על כל שרשור שנמחק כאן בפורום
אם בא לך להרים את זה - בכיף, אני מאציל את הסמכות למי שירצה.
שמתי לב, תחביב גאוני בעיניי.
גם שלי קיבל כזה פעם..
ואם זוכרת נכון גנזתי את התגובה שלי אי אז, כמו תמיד, כשזה נוגע בעניינים פנימיים ורגישים, ויצירה זה דבר כזה..
נראה, אולי יעלה בי רצון. מתישהו.
מפוקפק
על כל נמחק,
על זה תהיתי בעוניי,
אם כל שתיקה היא גם משחק,
או כל חפצה הוא אלמוני.
אלמוני
הוא כל מי שאני
כשהנני כאינני
להתעלות על רצוני
ולכתוב כתמהוני
משוריין חרוך, ושם של אלמוני
בחושך ישב, רחוק מכת הצפוני
אותה הכיר בואדיות האינני
ואליה לא ישוב, כבן עוני
סליחה נמחק, נמחק סליחה
על סיפורם ירושלים חרבה
בעל הבית ביקש להזמין האחד
אך אבוי כי משרתו לא חד במיוחד
ובעת באו להזמין האורח לשמחה
נמחה לו הסדר בין הנמחק לסליחה
אָכֵן אַתָּה אֵל נֶאֱנָח,
מוּל שָׁמָיִם, אֲדָמָה וְאָדָם,
אוּלַי אַתָּה נָסֹגְתָּ,
אוּלַי זֶה הוּא
נִרְדַּם?
בְּדוֹק שֶׁל עֶצֶב תַּבִּיט,
בְּצִפִּיָּה אֲחֻזָּה בַּסְּבַךְ,
מְעַט עֵינָיו שָׁטוֹת לְמַעְלָה
וְאַתָּה...
אַתָּה אֵל נֶאֱנָח.
אני לא כ"כ יודע לתאר את זה. אולי זה מין מוסר? (יש כאן מן ההגשמה, ראוי להזהר).
חסרת. ב"ה שחזרת.
נקודה נקודה
שעל הדף
מי מהספר
המובחר במדף?
שירי האתמול?
חוויות המחר?
האם שוב אסבול
או מאוֹשֶׁר סחרחר?
ללא מקום
האין קורא אליך
מבקש אותך
את נשמתך
למרות שאולי אין טעם
למרות שאולי אין פה שום שינוי
ואולי גם נשמה
אבל אם יש בך עוד נשימה
תן לנו לטעום מהבל פיה
בהשראת אני מכור של אביתר בנאי;
מכורה לפחד, לכעסים
לכל הדברים הרעים .
מכורה לשנאה, להרגשת הדחיה
לאכזבה והשכיחה
אני זאתי שבטוחה הפעם זה יהיה שונה
הפעם אני ישלוט
יצליח להשתנות
לגעת בכאב
אבל שוב אני מתבדט
אני בורחת להתמכרות, בורחת מהעצבות
מנסה שוב ושוב
העיקר להצליח
להכיר בעצב, בנזקקות
ברצון לאהבה
לשחרר את כח השליטה
להסכים לקבל עזרה
להודות שאני חסרה
לקוות שהפעם זה יהיה אחרת
הפעם אני יוצאת מזה טהורה
פשוט לנשום רגע בשקט
די כמה אפשר
פשוט לשחרר את העבר.
פעם ראשונה שמראה למישו מה כתבתי..
אשמח להערות🍂
יפה מאוד!
להמשיך לכתוב ולשתף..
אני מאמין שהרבה אנשים יכולים להזדהות עם זה..
אכן הבסיס ניכר בשיר
הארה אחת - אהבתי את הקצב של השיר, הקריאה קולחת (בנוסף לשמירה על משלב אחיד).
הערה אחת - כדאי להקפיד על עברית כתקנה 'מתבדת', 'אשלוט', 'אצליח'.
גם, היה ניכר שיש שאיפה לחריזה - אבל היא לא היתה עקבית (בשיר של אביתר נראה לי שאין חרוזים), פשוט להחליט אם כן או לא [אפשר גם רק במקומות מסוימים, אבל כדאי שיהיה איזה היכר מסוים, אולי לחלק לפסקאות].
מְצִיאוּת מְסֻיֶּגֶת, אָחוֹר נְסוּגָה,
כָּל "מִי" שֶׁבָּהּ הָפַךְ ל"מָה".
כְּטִפָּה הַנּוֹפֶלֶת בְּסֵדֶר הָפוּךְ,
סִיּוּמָהּ הוּא קוֹל דְּמָמָה,
נְקִישָׁה לָהּ קָדְמָה, וּפִכְפּוּךְ.
היינו כחולמים.
ועדיין אותו חלום ישן נושן,
על יום שבו ימחה האפר והעשן.
וברחובות הבירה יכנרו כינורות,
ולויים בחצרות יחצרצו בחצוצרות.
ואיך ביקשנו אז בפעם האחרונה,
על מחילה ועל העיר הבנויה.
וכבר גירשו הזקנים והזקנות,
את כל השועלים והחורבות.
והזאב והכבש שותפים לדירה,
כותבים הם יחדיו ספרי שירה.
וכתתו חרבותם לאתים,
ונשקי הסער נהפכו לבזנטים.
וישבו אנשי הַסֵּפֶר עם אנשי הסְפָר,
ואף איש מחוץ למחנה לא נשאר.
והעם שאף פעם את ימינו לא שכח,
לא הפסיק להאמין שסיפורו יגמר כך.
אני אוהב את התיאורים שלך, את החכמה שבהם, האיזכורים, הפראפראזות. תמשיך לכתוב!
אהבתי מאוד את שילוב השיבוצים...
בשירי ארץ אהבתי
העיר הומה והשדות שקטים
בחורף גשם ירוה לאדמה
ולילות הקיץ סתם פשוטים
(ואז רועמת לה המרגמה
בין יריות לניווטים
מדשדשים בקול דממה
בבוץ שבין המקלטים)
בשירי ארץ אהבתי
שׂיבה ללא בושה ברחובות
קוביית האבן לצד דברי חכמה
התחזית מרכז הכתבות
(ועכשיו חוששים מהסלמה
ועוד כמה מילים כוזבות
אנשים משחזרים רגעי אימה
הלואי עוד נשוב אל החורבות)
בשירי ארץ אהבתי
רק בהם נזכרת התקווה
זקני הכפר מספרים בנחמה
איך לפתע באה השלווה
(ואין שלום, רק רעש מלחמה
מבפנים נפרצת האחווה
מצד לצד נזרקת האשמה
כוס התרעלה עמי שתה רווה)
בשירי ארץ אהבתי
בליל שבת כולם מחויטים
בקיץ פני חיטה אל החמה
ובלילות החורף פיוטים
(עד שנפרצת החומה
ומרצחים משוטטים
העם זועק לנקמה
בימי תמוז-אב לוהטים)
יפה ממש!🤗
יורים עלינו!!! תפוס מחסה!!!
-אחי הכל טוב? למה אתה מתחת לכיסא??
ת'ה לא שומע שיורים??
-אלא מה יעשו? הם ערבים.
תתקשר למשטרה תגיד שירו!
-אחי זה בכפר, והיריות כבר נגמרו.
אתה לא נורמלי, אחי!
-מודע לזה, מדחי אל דחי.
היי אחי הגעת לשומרון,
יריות זה כמו רעש של טרקטורון,
בכל כפר ובכל פזמון,
כי למה לא לירות קצת, המון?
אחי זו לא איזו סטיגמה,
פה אני חי, במציאות חיים עגומה
מוזמן תמיד, האנשים על רמה,
אבל לא מומלץ להסתובב לבד בשממה.
אחי די, תעזבו כבר את החור!
-אם לא אנחנו, מי אותו יסגור??
שישאר פתוח, למה מה יקרה?
-היריות לא ישארו רק ליד אלון מורה.
שיבואו! יש לנו את צה"ל, נראה אותם!!!
-וואלה בעוטף, לא ממש הוכיחו ת'צמם.
אז מה נראה לך, שאתה כל כל מועיל?!
-כן אחי, אני את המדינה כולה מציל.
התיישבות מביאה ביטחון.
בזכותינו אין טילים מחברון,
כן אחי, זה לא כזה דמיון,
מעזה ירו עוד לפני השטיון.
אנחנו נמצאים וצריך עלינו להשגיח,
אי אפשר תא טרור להזניח,
אבל המצב שונה, אם יהיה ברפיח,
הרי אין שם תושב שלפעול מכריח.
מזכיר לי ויכוח שהיה לי במילואים עם חבר
כל אלו ששואלים, ואלו אותן תשובות..
הערה ספרותית - כדאי לשקול (תרתי משמע) נטיות של מלעיל ומלרע (או 'הטעמות') בחריזה - סטיגמה ועגומה זה חרוז על הנייר..
לדעתי זה מקפיץ את הרמה.
מ"מ נהנתי מאוד לקרוא. אהבתי במיוחד את ה"קצת, המון?" חזק.
אבסורדיזם.
כבר לא יודע מה לרצות.
לא יודע מה לחשוב.
וזה אותו כאב שכולם חווים.
אני לא מיוחד על פני אף אחד.
בורג במערכת חסרת תפקיד.
וכשאתחתן נהיה רק פשוט שתי אנשים בודדים.
שיושנים ביחד במקום בבתים נפרדים.
ואולי נגדל כמה ילדים שמחים.
שיצמחו להיות מבוגרים עייפים ביום מן הימים.
למחרת -->
יואו העולם כזה מדהים!
הצבעים העננים יש כל כך הרבה אנשים!
תמיד יש עוד מה לגלות
מקומות מאכלים וספרים לקרוא
לרקוד את היום
ופשוט לחיות את הרגע הזה..
איך לא הבנתי את זה עד עכשיו?
שעתיים אחרי -->
אוף.. למה אני חי?
יש לי חבר שאיפיין קטע שלי במשהו שלדעתי יכול לאפיין את התוכן שלך (אולי גם את האישיות?), "פסימיות אופטימית". במחשבה שנייה, אולי קצת פחות. לא נשארתי עם אותו הטעם של הקטע שלי..
תודה על השיתוף..
הערה לשונית: יְשֵׁנִים ולא יושנים. וכמדומני שקבוצה מעורבת של בנים ובנות, ההטיה הנהוגה היא ללשון זכר, כלומר - שני ולא שתי.
בשכל אני יודע הכל
יודע מה האמת
אבל הלב יבש כחול
שאגת הנשמה הולכת ונודמת
הפכתי למכונה, לחיה
חי מכוח העבר המפואר
שיושיט לו (=לי) המלך שרביט הזהב וחיה
שיהיה מכוח אור הטוב העצמי מואר
פעם חיפשתי משמעות
היה לי דחף פנימי
מן דיוקן, שאיפה, דמות
שרחש בעורקיי ודמי
אך השתקתי זה ההד
כיסיתי בקליפות ובכיסויים
הייתי שקרן ובוגד
בעצמי, בא-לוהים ובחיים
מתגעגע
להרגיש עריבות התורה
להרגיש נעם החיים
להשתחרר מעול הצרה
מהתמכרות החטאים
אשנה מעל ומעבר
אמית עצמי באוהל
כדי לחוש בלב, להתחבר
להרגיש את הלב פועל
להפוך להיות ילד תמים
בעל אמת וטהור
לא מתעסק בכתמים
בללבן את השחור
זה רצוני ושאיפתי
תמונתי בחלום
לנוח על אדמתי
להיות בתוכי בשלום
מצטרף לתפילה
אשמח להארות הערות תגובות מכל סוגהילת ההילותלפעמים היא מתבאסת על זה שהיא לא מעשנת. בדרך כל זה קורה אחרי שקורה לה משו מה זה מעצבן, מביך, או שניהם ביחד . כמו שאחרי שהיא ניסתה לעזור לזקן ששאל אם האוטובוס מגיע לתורה לעבודה והעלתה אותו לאוטובוס ואז מסתבר שהוא לא מגיע. אז היא צעקה "נהג" ולמזלה הוא פתח את הדלת והזקן ירד אחרי שהוא אמר לה ברטינה למה הטעת אותי והיא הרגישה חרא. לא רק בגלל הזקן . גם בגלל היום המעצבן שהיה שהיא היתה צריכה לחתוך מוקדם מהמדרשה כדי להגיע לישיבת דירה שלא מעניינת אותה עם בנות שלא בא לה לפגוש והיא רעבה. קיצור קצת מזל שהיא לא מעשנת כי היא היתה צריכה לעשן הרבה וזה לא בריא ולא מקובל ובעיקר יקר
אני לא הייתי שמה על זה
(אני לא מעשנת ב"ה)
*בדרך כלל
*משהו
*כמו אחרי
*ל'תורה ועבודה'
*(אמר לה ברטינה - רטן לעברה)
* "למה הטעית אותי?"
*גם בכלל היום המעצבן שהיה. היא היתה...
*וזה לא בריא, לא מקובל ובעיקר יקר.
זה ברובד ההגהות (לעניות דעתי). בכללי - להוסיף יותר סימני פיסוק (כמו סימני קריאה ("נהג!"), סימני שאלה (כנ"ל) ובעיקר פסיקים).
הכתיבה יפה, הרבה הבעת רגש. הייתי שמח לקטע קצת יותר ארוך
נהנתי מהפאנץ'!
הוא כבר ראה את החור השחור נפער לפניו
צעד לעברו ולא היה מי שיושיט יד, שיאחז בו
הוא כבר ראה את הדממה מקיפה אותו
צעק בעוצמה ולא היה מי שישמע, שיענה לו
אני מכירה, אני יודעת
הייתי שם איתך
את הריקנות המצמיתה
מילאנו יחד טיפה אחר טיפה
את הבדידות סדקנו לאיטה
כאבך הוא כאבי
נשאנו יחד בנטל
תהומך הוא תהומי
כל משבריך וגליך
עברו גם עלי
כתוב עמוק ויפה, תודה על זה!
הקריאה של המשפט האחרון בבית האחרון התחרז לי בראש קצת אחרת-
״כאבל הוא כאבי
נשאנו יחד בנטל
תהומך הוא תהומי
כל משבך וגליך
שטפו גם אותי״
ומצאתי נכון לשתף (נטו כי זה מעיד שהתחברתי לכתיבה)
אהבתי את האיזכורים למקרא. את המעבר מסיפור על נסתר לדיבור של נוכחת.
רצונו של קודשא בריך הוא
התפילה, שבוקעת ופותחת שערי שמיים, שלי, הילדה, סתם ילדה
אני צורחת בשקט שאני רוצה קדושה
ואז שותקת בקול
ולעזאזל איפה הגאולה
כל מעשה קטן של אור מקרב אותה
ואני מחכה כבר יותר מידי
רצונו של קודשא בריך הוא
זה לא רחוק מרצוני
כי אני רוצה את הגאולה והוא רק רוצה כבר להביא לי אותה
ומה אני בכלל
כמה התפילה שלי שווה אצלו
בין כל התפילות וההגיגים של כולנו
רצונו של קודשא בריך הוא
מקווה שהוא קרוב
ככה קרוב שאני יכולה כבר לראות פס של אור
שנזכה כבר
בקרוב
אמן
התחזקתי. תודה על החיבור, על הקריאה הכנה, על התפילה.
מזדחל טיפין טיפין
חודר לאט כמו סכין
בכל הגוף מכה השחין
שלא מדעת מתייאשין.
בבת אחת מכה בפטיש
יאוש בדלת-לב מקיש
פורץ גדר כמלך ביש
טווה יאוש בקורי עכביש.
מתי יצא, אין איש יודע,
וכשהוא בא, אין איש שומע,
בלב כולם, אף לליבי הגיע,
הכריז בקול, שכל גופי יגע.
עולם כמנהגו נוהג,
אדם כשגגתו שוגג,
רשע ברשעתו חוגג,
ואני בצרתי דואג.
קראת עליה בין דפי העיתון
קרבות בשטח בנוי פנים אל פנים
שמעת ברדיו על בלאגן בשילטון,
נאנחת ולגמת אספרסו חמים.
אך הנה, עוד מעט,
תסתיים המלחמה בוודאי.
הנה, עוד מעט,
ינצחו את כולם חיילי.
ראית חייל שחזר שבר כלי,
ציקצקת בלשון ואמרת אוי ווי.
ונשק אמרת "זה לא בשבילי"
בשביל זה יש אתכם חיילי.
וכמובן, שעוד מעט
צה"ל יביס את חמאס
וברור, שגם כמעט
על החיזבאללה ישים פס
אחי הגיע הזמן שתתחיל להתעורר
מלחמה עולמית בפתחנו מחכה
ואתה כמו טרום הטבח, עיוור,
אנא קום לפני שתבוא המכה
כי הנה, עוד מעט
פורצת מלחמה עולמית
הנה, כבר כמעט
שפרצה המלחמה השלישית.
קפיץאתה מוכשר, תעבוד על זה
(והכי כיף שירים מוכרים. תודה )
"איש לא חשב"
יש משפט שאומר "הרוצה להחכים ידרים".
אני חושב שלא שמעתם אותו בדרגים הגבוהים.
אחרת איך נסביר את אמירת הדברים:
"מי חשב שארגון טרור יירה על נערים?"
באמת קושיה שצריכה עיון רב,
אגש ללמודה בעת מנוחה מהקרב.
אתה יודע הקרב ברצועה
זה שהתחיל בשבת השחורה
נו.. השבת שבה רצחו המחבלים
זקנים, נערים, נשים ועוללים?
לא ביו"ש, שם זה סיפור אחר,
נו.. על עוטף עזה אני מדבר.
אבל אתה צודק מיסטר דובר.
איש לא חשב שאם נאפשר,
ירי של אלפי רקטות ורחפנים,
מישהו יפגע ביום מן הימים.
אני לא כאן
כבר כל כל הרבה שנים שאני לא איתך
כתבתי לך מכתב ארוך מהלב אבל הוא נשרף
אז החלטתי לכתוב לך מחדש
את הסיבה שבגללה אני כל כך קודר
זה בגלל שאני לא כאן
עם הזמן והקשיים
מי שהיה אני נעלם
ונולד אחד חדש
ועוד כמה שנים זה יקרה עוד פעם
אני עצוב וכואס ופאתטי הכול באותו הזמן
ואני מנסה לחזור כל הזמן למי שאני
אבל זה לא עובד
אני מתכלה מבפנים
כמו נורה מהבהבת שעוד מעט נשרפת
אני גם לא יודע איך לכתוב
שום דבר לא יהיה מספיק טוב
אבל חשבתי שעדיף לכתוב מאשר להשאיר ריק
אני מרגיש שאין בבני אדם משהוא מיוחד
חוץ מהעצב שלהם
ובגלל זה אני כל כך אוהב אותו
בגלל זה אני כל כך קודר
יכול להיות שעדיף לי להיות שמח
אבל התמכרתי.
ואני לא יודע איך לצאת מאיפה שנכנסתי
אני מקווה שיקרה משהוא
או תבוא מישהיא
או שיצא מישהוא ממני
ואז אוכל לחיות מחדש
כי לבנתיים אני כמו פרודו
רק הולך ונעלם.
והלוואי.
חשוף, כנה. אמיתי. התחברתי. דור.
דבר איתי יותר, אחי.
חני הולכת לאט.
שני כוכבים מסתכלים עליה מהשמיים.
אישה במעיל ארוך. ובטן גדולה. הולכת לאט ברחוב צר.
כוכב אחד מהבהב אליה, מכיר אותה כבר מכל הסיבובים שלה ברחובות, פעם לבד, פעם ביחד. פעם שוב לבד.
הכוכב השני מהבהב אליו בחזרה, כאילו קורץ לו.
פתאום נראה לה ששניהם צוחקים עליה, מכירים טוב מדי את החלומות הישנים, את כל מה שלא נשאר מהם.
״רציתי חיים אחרים כל כך.״ היא אומרת בשקט לכוכבים האלה, שלא יצחקו. ״אני מרגישה שנרדמתי באוטובוס ופתאום התעוררתי ומצאתי את עצמי בעיר אחרת. רחוק מהבית.״
כוכב מהבהב שוב. בז לניסיון שלה להצדיק את האיבוד הזה.
היא משפילה עיניים למדרכה, שיצחקו הכוכבים הטיפשים האלה, כאילו שהם ניסו פעם לעזוב את השמיים שלהם וללכת על ארץ מקורקעת כל כך בלי להאבד.
נעם מתקשר.
״מתי את חוזרת?״ הוא שואל.
היא נאנחת. רצתה שישאל, מה את מרגישה.
״תכף.״ היא אומרת.
״רות אומרת שהבטחת לה שתכינו עוגיות.״
חני נאנחת שוב. ״איך שכחתי.״
כוכב מהבהב שוב. אפילו אמא את לא מצליחה להיות.
״וגם המטבח מבולגן. נורא.״ נעם מגבה את הכוכבים בלי להכיר אותם בכלל. נותן להם עוד ועוד חומר מפליל עליה.
״גם אני מבולגנת.״ היא אומרת. מקווה שיבין פעם אחת שגם נפש צריך לסדר.
״נכון.״ הוא מבין את דבריה כפשוטם, בוהה באקריליק שהיא השאירה מפוזרים על הרצפה, אחד מהם קצת פתוח ונוזל. ״את באה?״
״כן.״ היא מנתקת. רצתה שישאל אם היא רוצה לבוא.
כשהיא מגיעה, רות כבר לבושה בפיג׳מה.
נעם מתעקש שהיא אחרי מקלחת וציחצוח שיניים ומה קשור עוגיות.
חני מתעקשת גם. ״הבטחתי.״
הן מכינות ביחד בצק לעוגיות חיוכים.
וחני מראה לרות בסבלנות איך הקיסם יכול לסמן זוג עיניים בתוך הבצק, ואיך הקצה הקעור של הכפית נהיה חיוך.
רות מוקסמת, מנסה לחקות אותה ונועצת את הכפית בטעות על צידה הקמור.
גם הפה שלה מתקמר. ״זה בסדר שהוא יהיה עצוב..?״
חני רוצה להציע לה לטשטש, לתקן, לעשות פה חדש. בסוף היא רק אומרת בפשטות ״זה בסדר.״
ופתאום משהו מתרחב, כאילו נהיה יותר מקום במטבח המבולגן,
זה בסדר. הכל ממש בסדר.
חני מטיילת עם העיניים במטבח הזה, נעצרת על הארון הגבוה. ״רוצה שנביא עדשים ונעשה לחייכנים האלה עיניים כחולות ומתוקות כמו שלך?״ היא מבריקה פתאום.
רות מהנהנת במרץ. ״כן כן. ולהכי גדולה נעשה עיניים חומות כמו שלך..!״ היא מצביעה על עוגייה אחת ענקית ולא סימטרית.
חני מתלהבת איתה, מורידה קופסת עדשים מלאה מהארון הגבוה, מושיטה אותה לרות.
הקופסא כבדה וגדולה והיא מחליקה מבין האצבעות הקטנות של רות, מפזרת עיני עדשים צבעוניות בכל המטבח.
רות נבהלת, חני לא.
היא מושיטה יד לרות עוזרת לה לרדת מהשרפרף.
״בואי, נאסוף ביחד.״ ביחד זה תמיד טוב.
הן מתכופפות לרצפה הצבעונית, מנסות לקלוע את העדשים שהן מרימות לתוך הקופסא. צוחקות כשהן מצליחות.
צוחקות עוד יותר כשהן לא.
נעם נכנס למטבח.
״מה את עושה? תביאו מטאטא.״
הוא ניגש לרווח שבין המקרר לקיר, שולף ממנו מטאטא ומגיש לה.
היא לא תופסת, נותנת לו ליפול ברעש.
״מה את עושה?״ הוא שואל שוב. מתוסכל מלהיות לא מבין.
״מלמדת אותה.״ חני עונה בשקט. ״מלמדת אותה לאסוף.״
יום אחד, כשיתפזרו לה החיים ושום מטאטא לא יעזור -
היא תדע להעריך אותה,
את היכולת להתכופף, להוריד את הראש ולשלוח ידיים פתוחות קדימה, שוב, ועוד פעם.
עד שהכל יהיה במקום.
את כובת בצורה שגורמת לי להרגיש את חני חזק חזק ולאהוב אותה מיד.
את כותבת נוגע ואמיתי.
ברוכה השבה. טוב לראות אותך כאן.
זה חזק. אי אפשר להתעלם ממש יפה ונוגע
בהתחלה חשבתי שהסיפור אחר, ואז משהו השתנה שם. מרגש ואמיתי.
תודה.
מעתיק לעצמי לקרוא אח"כ.. יותר מידי זמן שלא היה..
כרגיל, מעלף. קצת מתבאס כל פעם שאני קורא דברים שלך, זה מעלה לי שאני קצת פחות. אבל אז אני נזכר שכל כך נהנתי מזה שאני שמח שיש כותבים כמוך בעולם.
(קדימה! ספר.. נו.. ספר סיפורים קצרים..)
המשל והרעיון לנמשל?
(ובכן, יש ספר בדרך. אבל לא סיפורים: ))
ברוכה הבאה
מוזמנת לפרסם פה דברים משלך ;)
