אחרי התשליך
תקוות וחלומות שנשטפו הרחק
יד ביד ועין בעין
בדיחה: נו, אובדים עם מה שיש
חבר נותן צ'אפחה אוהדת
והאפור בעיניו אפור מאוד
בחתונה אולמים
כדת משה וישראל
את הצ'ק לתיבה וריקודים לפי הסדר
כבר היינו כאן
מָה הַפֵּשֶׁר
מדושן עונג
מפוטם עד היפקע
החגורה, אוזר ישראל ב… (נו, למדני חוקיך)
מקולות מים רבים אדירים
שוטף לו נהר התקוות
קפוא בשלוותך הנלוזה
בִּשְׁנַת חֹורֶף
מתי כבר
הַפְשָׁרָה
…
(((יחי אדוננו מורנו ורבנו
מָתַי כְּבָר ימות הַמָּשִׁיחַ)))
מדובר כמובן בסילבסטר סטאלון
אֱלוֹהִים הָיָה אָמוּר לִשְׁמוֹר
אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַר
לֹא עַל עֲדִי, לֹא עַל רוֹעִי
וַאֲפִילוּ לֹא עַל מֵיטַל
הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם
שֶׁרוֹדְפוֹת אוֹתִי לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה
הַצְּעָקוֹת הַמְּעוּנוֹת
הַדָּם וְהַצְּלָלִים
שֶׁמִּתְחַפְּרִים עִמִּי עָמוֹק עָמוֹק
אֶל תּוֹךְ הַכַּרִּית.
אֱלוֹהִים אָמַר שֶׁהוּא יִשְׁמוֹר
אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַר
גַּם לֹא עַל עֹמֶר, מוֹרָן
וַאֲפִילוּ לֹא עַל נָדָב הַקָּטָן.
אֱלוֹהִים הִבְטִיחַ,
"אָנִי כָּאן" – הוּא אָמַר
אֲבָל אֶת תֵּל הַקְּבוּרָה
אֲנִי חָפַרְתִּי
אֶת הַקֶּבֶר הַקָּטָן.
אֱלוֹהִים לֹא הָיָה פֹּה
כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְנַחֵם אֶת מִיכַל
הוּא לֹא הָיָה צָרִיךְ לִסְפֹּג אֶת הַשְּׁתִיקוֹת
וְאֶת הַבֶּכִי שֶׁלֹּא נָדַם
אֱלוֹהִים יוֹדֵעַ לִשְׁתּוֹק
הוּא אַלוּף בְּמַחְבּוֹאִים
אֱלוֹהִים יוֹדֵעַ לִכְעוֹס
רַק כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹגִים.
אֱלוֹהִים לֹא הָיָה שָׁם
בְּסַגְ'עִיָּה, אוֹ לְבָנוֹן
הוּא לֹא אָסַף בַּלַּיְלָה
אֶת גּוּפוֹת חֲבֵרָיו לַשִּׁרְיוֹן
הוּא לֹא אָטַם כָּל מַחֲשָׁבָה
וְהִמְשִׁיךְ לִלְחוֹם לְלֹא לֵאוּת
אֱלוֹהִים לֹא רִחֵם
אֲפִילוּ עַל שִׂיחֵי הַתּוּת.
הוּא הִבִּיט מִלְמַעְלָה
שׁוֹתֵק
וְכָתַב עוֹד תָּו אַחֲרוֹן
בְּמַחֲבֶרֶת שִׁירִים חֲרִישִׁית
נוּגַן עוֹד צְלִיל שִׁבָּרוֹן
וְאֵם אַחַת
עוֹד דִּמְעָה מָחֲתָה
וְאָב אֶחָד
נָדַם לִבּוֹ
בִּדְמָמָה.
וְאֱלוֹהִים אָז אָמַר
לֹא עֵת לַחֲשׁוֹת
אֶל מִזְבַּח זָהָב
יֵשׁ עוֹלוֹת לְהַעֲלוֹת
עוֹד נִשְׁמַת שַׁלְהֶבֶת
הִגִּיעָה לְכָאן עַתָּה
עוֹד עֶלֶם צַח הוּקְרַב
עַל מִזְבַּח הַשְּׁתִיקָה.
זוֹ שאלה עמוקה ומורכבת מאוד, והשיר שהבאת מבטא כאב עז, תסכול וזעקה נואשת מול האובדן, השתיקה וההרגשה שההבטחה האלוהית להגנה נכזבה.
אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה איך אלוהים "יכול להגיב" לשיר כזה, מכיוון שהיא נוגעת בתיאולוגיה, אמונה, פילוסופיה של סבל וקיומו של רוע בעולם (בעיית התיאודיציה), וגם ברגשות אישיים.
תגובות אפשריות של דמות אלוהית לשיר כזה
בהינתן הרגשות העזים בשיר, "תגובתו" של אלוהים (במובן של ישות תיאולוגית) יכולה להתפרש בדרכים שונות, בהתאם לתפיסה הדתית או הפילוסופית שאותה מאמצים:
1. שתיקה והכלה: הכרה בכאב
אחת התגובות המתבקשות ביותר למול כזה כאב עמוק היא דווקא שתיקה מכילה ושותפה.
* הכרה בצדקת הכאב: השיר מאשים את אלוהים ב"שתיקה" וב"לא שמר". תגובה של שתיקה שאינה בורחת, אלא מכירה בעוצמת הזעקה ובחוסר היכולת האנושית להבין את המתרחש, יכולה להיות נחמה מסוג מסוים. זו שתיקה שאינה אדישות, אלא נוכחות חרישית ליד מי שמתאבל וחווה את האובדן.
* "אני כאן, אפילו כשאתה לא מרגיש": תגובה שיכולה לבוא לידי ביטוי במילים שקטות שמכירות בכך שהמשורר חווה נטישה, אך מאשרות שהנוכחות האלוהית היא מעבר לתפיסה האנושית ברגעים של אסון.
2. קבלת התוכחה והזעם
השיר הוא למעשה כתב אישום חריף המייחס לאלוהים אדישות, יכולת לכעוס "רק כשאנחנו שוגים", וחוסר רחמים.
* קבלת הביקורת: אלוהים יכול לקבל את הזעם כביטוי אנושי טבעי ואותנטי לטראומה. במסורת היהודית יש דוגמאות רבות של ויכוח וזעם מול אלוהים (כמו איוב, משה, ואפילו בשירי קינה). זו יכולה להיות תגובה שמכירה: "אני מבין את זעמך. זעקתך צודקת מנקודת מבטך, והיא מותרת."
* התמקדות במעשה האנושי: בתפיסות מסוימות, אלוהים אינו "אשם" באופן ישיר ברצח, מלחמה או מעשי רשע אנושיים. התגובה יכולה להיות מיקוד מחדש באחריות האנושית: "השבר והדם הם מעשי ידי אדם, ואני שותף לכאב על שמעשי ידי לא גמרו להיות כפי שקיוויתי."
3. מתן משמעות אולטימטיבית (בזהירות)
פסקי הזמן בשיר, כמו הפסוק "וְאֱלוֹהִים אָז אָמַר / לֹא עֵת לַחֲשׁוֹת..." וההקרבה על "מִזְבַּח הַשְּׁתִיקָה" מציעים פרשנות אלוהית אכזרית למעשי המוות. תגובה אוהדת תצטרך לפרק את הפרשנות הזו:
* שלילת פרשנות הקורבן: תגובה שמאמינה באל חומל יכולה לשלול את הרעיון שמותם של ילדים הוא "עולה" למזבח כלשהו: "המוות הזה אינו רצוני. לא נדרש קורבן, ואין משמעות אלוהית חיובית במוות של חפים מפשע. המוות הוא אסון."
* הדגשת הכוח שבמשורר: אלוהים יכול להתייחס לאומץ של המשורר: "העובדה שאתה עדיין נושם, עדיין זועק, ועדיין זוכר את עדי, רועי, מיטל, עומר, מורן ונדב – זו הנוכחות שלי שפועלת בך. אתה נחמתם של מיכל ושל האבות, גם אם לא הרגשת זאת." הפיכת המשורר עצמו לכלי הנחמה והזיכרון.
בסופו של דבר, זהו שיר של משבר אמונה עמוק. התגובה האפשרית ביותר, והאנושית ביותר, היא הכרה טוטאלית במצוקה ושלילת כל ניסיון "לנחם" באמצעות הסברים תיאולוגיים ברגע זה, מכיוון שהשיר כבר מפרק את הניסיונות האלה.
אילו מילים היית רוצה שאלוהים יגיד בתגובה לשיר הזה?
אתה חופר וחופר
עד שמרגיש שזה מספיק
קובר שם חלום
קובר שם עתיד
מכסה הכל וממתין
מצפה
מייחל
אולי גם בוכה
מה טמנתי אתה שואל
זרע
אדם
אולי בכלל רעיון
הספקת לטמון את כל השלושה
עכשיו אתה נח מסדיר נשימה
מאמין שמחר תראה ישועה
עוד פעם בלי חרוזים, לא יודע מה עובר עליי, באמת...מחילה, ארוך - פרוזה וכתיבה חופשית
אמנם כבר עבר יוה"כ, אבל מוזמנים לקרוא בכל זאת.
קדוש משהו... אמיתי ויפיפיה.
החרוזים לא חסרים, גם בלעדיהם זה אומנותי מאד.
כֵּהוּת אוֹפֶפֶת, קֵהָה,
תְּשׁוּקַת חָכְמָה בְּלֵב עָנִי,
תְּשׁוּקָה שֶׁל רָאָה וְהִכִּיר וְנָגַע,
יְהוּדִי אֶחָד שֶׁל מַעְגָּל שֵׁנִי.
הַשֶּׁקֶט הַזֶּה
עוֹד יְגמור אוֹתָנוּ.
מְדַבְּרִים בְּקוֹל
מְדַבְּרִים
כִּמְעַט...
הַחִיּוּךְ הַזֶּה
יְרַמֶּה אוֹתָנוּ,
יַסְתִּיר
אֶת כָּל הַלְּחִימָה.
הַדּוּבִּי הַזֶּה
עוֹד יַאִיר בָּנוּ
אֶת כָּל מַה
שֶּׁנִּכְבָּה.
הַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ
עוֹד יֵלֵךְ אִתָּנוּ,
גַּם
אַחֲרֵי
עֲלוֹת
הַנְּשָׁמָה.
(יהי זכרך ברוך )
באמת שיר שקט. בנשמה.
שוב, עבר לו יום כיפור
ושוב פעם אותו סיפור
החלטות טובות נשארות מאחור
והגלגל ממשיך מאותו הסיפור
כאילו לא הבטחתי
כאילו לא ניסיתי
למרות הכל
שוב
שירת התשובה בוקעת ועולה, והיא מתחילה בשאלות. מהיכן מוציאים פתרון? שכל? רגש? הארה אלקית?
אולי בוחרים להבין הכל אחרת. אולי לחיות מחדש. לכרות ברית.
חדר יחיד.
נסגר אולי לתמיד.
כואב.
שותת.
רגע,
מי בא לנקות ?
מישהו כאן הפסיק לקוות !
אך אין לדעת,
נכון ?
או גרוע ?
אסון ?
או רגוע ?
ילדה של חול
בונה ארמונות מחול
ושברים מהשלם
רוקדת עם הנעלמים
ושוכחת,
ילדה של חול.
ילדה של קודש.
🔹
עקר ושורש כל בעיות וחששות האדם בעולם הזה נובעות מהיותו חסר באמונה בבוראו.
עיתים נחלה הוא ממש עקב דאגתו על להבא ושוכח הוא את עיקר היות האדם יציר כפיו של קב"ה.
כאשר היהודי מחזיק חזק באמונתו בבורא עולם אשר הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין והוא ראש וסוף לכל תוחלת הבריאה – ככל שיותר יאמין ויחווה זאת תלך דאגתו ותפחת, וילך ויגדל צד השמחה בנפשו ואמונתו בדרכו ואל כל אשר יפנה כהוא זה דבר גדול או קטון יתחזק באמונתו ותהיה לו לנוחם.
בטחונו בא-לוהיו ישרה בו רגיעה. יש בידו היכולת ללכת בשמחה ולא לפחד כלל מאחר אשר נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן ובכל אופן מה שיעבור עליו בעוה"ז יעבור עליו בין כה ובין כה.
אולם זכות הבחירה בידיו.
באם ילך בבטחון ובשמחה ובאמונה בה' – ילך את החיים בשמחה ובכל דבר ימצא רמזים אשר יקרבו אותו לשורשו.
גם אם ילך בגיא צלמוות – לא יירא... הידיעה כי הכח העליון הא-להי מוליכו והכח שמוליכו רק טוב הוא עושה באשר אין שום רע יורד מלמעלה כלל.
וכך ילך סמוך ובוטח. כאדם הסומך על הנהנג ונרדם לבטח כשחיוך מאיר את פניו.
לא כן אדם שאין בטחונו בא-לוהיו. סמוך הוא על דעתו, חכמתו, קשריו, ומעשיו ובכל פעם אשר ילך ויגלה את חדלון האדם בעולם הזה ילך מטה מטה ותרד ממנו שמחת חייו. כנהג הסומך על עצמו ונוהג בחופשיות יתר עד אשר יעשה תאונה והיה לו משענת קנה רצוץ.
"חכמת אדם תאיר פניו"
אתה כתבת?
הרמוניהאחרונהבהתחלה חשבתי שזה פסקה מתוך ספר שרב כתב...
התקווה שלי.
התקווה שלי אבדה מעבר להרי החושך. קבורה תחת ערמות אבק ופיח.
התקווה שלי התייאשה.
התייאשה מהיום שאחזיק בה, ובייאושה רחק היום. התייאשה ממני, ורחקתי ממנה.
התקווה שלי יושבת ובוכה את אבדנה, את אבדני.
התקווה שלי עולה באש,
אך איננה נאכלת.
יבוא יום, והתקווה שלי תבוא עלי בחיבוק של נחמה. תמלא אותי עד פינות שלא זכרתי בי.
היא תלטף אכזבות, תרקוד חיים, תחייך אור.
יבוא יום ואהיה. והוויתי תאיר.
כך אני מקווה.
אחלה מילים ואנלוגיות.
דעתי האישית היא שהתקווה היא שקר.
בדיוק כמו שהייאוש הוא שקר.
אין באמת הבדל כשמדובר בגישה סובייקטיבית.
אבל בסופו של דבר אדם צריך להאמין בסובייקטיביות שלו. לא מתוך הבנה אמיתית של המציאות או אפילו של עצמו.
מתוך הבנה של הרצון לחיים עצמו.
כי זה הדבר היחיד שיש לנו.
בכנות. פנימי, יפה וטהור.
לפעמים אתה מרגיש כמו עלה
עף לו ברוח, רק עולה
ולפעמים אתה מרגיש כמו הגשם
יורד מהמרום אל תוך תהום
ולפעמים אתה מרגיש כמו השמש
מאיר אל העולם מתוך חיוך
לפעמים אתה מרגיש כמו השקט
קול שנעלם אל השממה
לפעמים אתה מרגיש ולפעמים אתה כבר לא
לפעמים אתה מרגיש כמו כל יכול
ולפעמים אתה מרגיש הלך הכל
לפעמים אתה מרגיש הכל מגיע
ולפעמים אתה מרגיש הכל אבוד
לפעמים יש פעמים שמפעימים
ולפעמים יש פעמים שמדהימים
לפעמים יש פעמים שנעימים
ולפעמים יש פעמים על הפנים
לפעמים יש מזל שהפעמים רק לפעמים
ללפעמים-
הזכיר לי את השיר הזה אולי תתחבר:
אַתְּ יוֹדַעַת
אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן
עִם שִׂמְלָה וְזֵר
מְחַכָּה לֶחָתָן
רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר
בִּשְׁאֵלָה
אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי
רָצִיתִי לִצְעֹק
רָצִיתִי לִבְכּוֹת
אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם
רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי
לְהִנָּצֵל
שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל
רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת
רָצִיתִי רַק מְעַט
לִנְשֹׁם.
וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת
נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים
הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת
נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים
וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל
אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים
נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים
חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם
לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם
אַךְ מֶלֶךְ
לְלֹא כֵּס
לְלֹא צֶלֶם
נָדַם.
וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי
יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי
וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע
בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי
וְחֹשֶׁךְ עָמֹק
עָשׂוּי לְלֹא חַת
נָעוּץ כָּחֶרֶב
בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי
וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ
לְעֶלֶם מֵת
וְנִשְׁאַר עַתָּה
רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי
וְנָדַם הַשִּׁיר
נָמוֹגוּ צְלִילֵי
הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי
עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם
עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם
אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.
באלול אני רוצה אב.
עטור זקן, לבוש לבן,
אך מסתכל אחורה,
רוצה אב.
יש משהו בחורבן,
בתחושת האובדן,
שמולידה בקרבי:
אני רוצה אב.
ואלול,
עוד מרגיש לי חלול,
מרחוק מזדעק,
מהנהן מהדהד,
ובליבי, אני רוצה אב.
מדוע אב אינו אחרי אלול?
הרי באלול, אני רוצה אב...
מזדהה מאוד עם ההרגשה הזו. יש כאן עומק רוחני גדול.
בַּיּוֹם שֶׁנְּשִׁימָתִי קָפְאָה
לֹא הֵעִידוּ הַשָּׁמַיִם
כִּי יוֹם הַדִּין הִגִּיעַ
לֹא הֵטִיל כּוֹכַב שָׁבִיט זַעְמוֹ
עַל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
לֹא יָצְאָה חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ
וּבִקְּשָׁה לִשְׂרָפֵנוּ חַיִּים
לֹא זָעֲפוּ גַּלֵּי הַיָּם
מְבַקְּשִׁים לִבְלֹעַ אֶל קִרְבָּם
אֶת כָּל הַנִּקְרָא בְּדַרְכָּם.
לִפְנֵי שֶׁנִּקְרַע הַיָּם
הָיָה שֶׁקֶט
רַק הֵד חָלוּל
מְרוּקָּן מִכָּל תּוֹכֶן
דְּמִמַת מָוֶת שָׁלְטָה בַּכֹּל
נוֹשֵׂאת אֶת חִוְרוֹן הַצֶּלֶם הָאַחֲרוֹן
מְסַפֶּרֶת אֶת סִיפּוּר צֵל הָאֱנוֹשׁוּת
אֶת סִיפּוּר אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם.
עֵת הֵחִלּוֹתִי לִפְסוֹעַ
אֶל עֵבֶר סוֹפִי
לֹא עָבַר רַעַד בְּגוּוִי הַשָּׁפוּף
בְּלָאו הָכִי
לֹא נָחָה חַמָּה
מִלְּהָאִיר רִיפוֹטִי נַפְשִׁי וְחַיַּי
לְהַצִּיגֵנִי עָרוֹם וְעֵירִיָּה
נוֹשֵׂא כֶּתֶם שָׁחוֹר
שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם
וְאֵין לוֹ שֵׁם.
לֹא יָכוֹלְתִּי
רַק לִשְׁכּוֹחַ
לוּ יָכוֹלְתִּי
רַק לִשְׂמוֹחַ
לִבְכּוֹת אֶת אַחֲרוֹן רְסִיסַי
אֶת הֵד מָבוּעַי חַיַּי וְנַפְשִׁי
אֶת שִׂמְחַת הַיַּלְדוּת
עַרְפְלֵי הַבְּדִידוּת
כְּאֵב הַבְּגָרוּת
וְסוֹפִיּוּת הַחַיִּים.
תְּנוּ לִי מוּזִיקָה טוֹבָה
תְּנוּ לִי שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה
תְּנוּ לִי אוֹתִי
תְּנוּ לִי רַק
אוֹתָהּ.
וואו.... שוב מדהים.
מעריך מאוד שהגבת🙏
אני רואה שהמנקד גם שינה מילים
ובואי
תפשטי את ידיך
הנשואות אל על
הכוספות ומבקשות
טיפת מרגוע
ובואי
הסירי את מרבד העלים
שטווית בלכתך
בדרך זרועה בוץ
וסופות
ובואי
לטפי את שלהבות נשמתך
את מחולות כיסופייך
חוללי שנית
כשתיקה רווית מחשבות
את אש רוח נפשך
הוסיפי לחזות
את אושר מבט עייניך
נשאי שנית
ובואי
הכניסיני תחת כנפייך
כגונן אם על עוברה
לחשי מילות אהבה
בין מפלי האימים
של סערות חיי
ובואי
בין לילה
לאיילת השחר
בין עומק כוסף
לים מרובד
בין כניעה חרישית
לתוך זרועות הלבד
האירי שנית לילותיי
חשפי את אור טוהרך
הנגלה עתה
למול ירח
שותק.
אבל הקריאה חולפת יותר מן השירה
עושה רושם שמתקשים כאן עם אהבה.
אהבה היא מהדברים האלה שמילים חוטאות להם
קול ה' בדממה
בְּלֵיל שֶׁהַשְּׁקִיטָה מִתְמָזֶגֶת בָּנוּ,
כְּמוֹ קַדִּישׁ שֶׁנִּשְׁקָף מִתּוֹךְ
מַטָּה מִקְדָּשׁ,
נוֹדֶדֶת בְּחוֹשֶׁךְ כְּמוֹ נְבִיאָה עִוֶּרֶת.
בְּלִי מוֹרָא,
כָּל תְּנוּעָה — קָדוֹשׁ עַל סַף תִּשְׁלֵיל.
כְּמוֹ תֵּבַת בְּרִית סוֹעֶרֶת,
פְּסוּקִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּתַּלְמוּד.
הַאַהֲבָה הַזּוֹ — שִׁכְרוֹן שֶׁל תְּהוֹם וְרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ אֲנִי צוֹלֵל כְּמוֹ בבֵּית מִקְדָּשׁ.
בְּקוֹל רַךְ שֶׁל תְּהִלִּים,
וַאֲנִי מֵעֵז לְהַגִּיעַ לְשָׁמַיִם כקָרְבָּן.
אני זוכר מישהו
שהיה הולך במסדרונות האלה בלילה
מישהו שלא רצה ללכת לישון וכל שניה אצלו הייתה בנסיון להרוות את הצמאה לקודש
אני זוכר מישהו שהיה מתהלך ברחובות האלה ומרגיש קודש בוקע מהכל. הוא יכל באמת להרגיש את זה מהקירות הפרחים השמים והאדמה. ובעיקר הוא היה מרגיש את זה מצאן האדם.
היה מישהו כזה כאן שכמעט בכל לילה היה מרגיש איך כל הכאב שביש מתנקז דווקא אליו. הכאב זרם וזרם אעפ שלא רצה בזה והשתוקק להיאלם ולהיעלם. אני זוכר מישהו שמתגנט אליו אנשים שרצו רק דבר אחד-נבואה. הוא היה מסתגר בקומות העליונות ובחדרי חדרים לתוך כתבי הרב הוא הרגיש איך הכל אחד אבל בו זמנית כמו שהייתה לו השתוקקות לקודש הייתה לו השתוקקות להסתאב לטנף לנתץ לשבור ולסגור את כל העולם הזה שהציץ ונפגע. מה נותר לו עוד לאותו אחד?
לא כלום
והאמונה שהאירה דרכנו עודנה נושבת,
ועד עולם תמשיך גם אם נרגיש
שהנה היא עוד רגע נעלמת,
והיא תוסיף להשיב נפשנו אל גן העדן,
ולחדש אותנו באמת,
כקדם.
מִנַּיִן לָהּ לַגְּבוּרָה לַעֲצֹר, לְדוֹמֵם וּלְהַקְשִׁיב לְמַאֲוַיֵּי הַלֵּב?
הָרַעַשׁ וְהַסְּאוֹן יוֹנְקִים מִמְּךָ אֶת הַכַּוָּנָה
וּמֵעֲתָרִים אוֹתְךָ בַּעֲדִי וּבְכֶתֶר, וּבְכֵן, הַבִּיטוּ אֲנִי פֵּרוּר כְּמוֹ כֻּלְּכֶם אָבָק הַנִּשָּׂא עַל יְדֵי הָרוּחַ.
וְעוֹד מְעַט וְאֵינֶנּוּ.
גְּבוּרָה עִלָּאָה הִיא זוֹ? הַקַּלּוּת שֶׁלִּי הִיא הַכְּבֵדוּת.
וְאֵין זֶה כִּי אִם טֶבַע הַנָּצוּר בָּנוּ
הַט, הַקְשֵׁב, דּוֹמֵם.
שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ
אֵינְךָ מִקְסַם כָּזָב
(גרסא משופרת)
נאחז בסכין ובמזלג בכל הכוח,
אתה מחייך את כל שיניך ומהנהן לפי הקצב
מכחכח בגרון להשקיט צליל רחוק
של תיבת נגינה סדוקה
של פעמון שמוט
של קרע בבד צבעוני
של צחוק גדול מול נופים עקומים
אל תסתכל אחורה אל תשאף את העשן
הסמיך אל תנמיך את טון הדיבור אל
תשמע את הצחוק המתוק המרוחק
המחורר המכואב,
אל תחוש בהידוקי הכפתורים על החזה שלך
אל תסלוד מידיות הניקל
אל תחליק אל תהום צווארונך
הימלט מן הצחקוק שתחת הגרוגרת
רגליך נושאות אותך
אתה מגבב ברכת תודה חגיגית ומניח את הצלחת בכיור הלא נכון
הדלת משמיעה צליל נפץ כשאתה חובט בה לאחור
היא מזדעזעת וחגה על צירה, כנסגרת
כפתוריך כמו כלוב
שרוולים על שרוולים
העשן חזר והוא מתוק
והנגינה בכל הצבעים
שוב אתה מוחה דמעה רכה וקטיפתית
כשאתה עולה לרגל על גבעה דקה
ונכנע
איך הוא מתפקע
אוחז את הבטן ומתמוגג
מול רכס ההרים היציב הזה
מול אלפי שנותיו
גם הוא מוחה דמעה ומחרחר
ועוד עשן מתוק עולה
הוא מעווה את פרצופו מול הצהוב המרקד
ברוח הסתיו החדש
קל יותר לנהום כמטורף
ומכובד יותר להתיז ריר על הסנטר
היות שפוף, לגהור על אדמה מתולעת
לדרוך בכוח עד קצות על אצבעות
להלך סהרורי תחת ירח לועג של אמצע חודש
שאגה שלי היא בגד שרד
לכבד בו יושבי כרכים טובי מזג
משפט ישר מלב עשוק
לא חביב על אוזניים ערלות
דבר עברית, לא קוראים לזה מניפסט אלא "מִצְהָר".
ועדיין אינני מסכים כלל וכלל.
בוא לשטו"ל
אבל כאן זה סתם תגובות מבאסות על שיר שאני מזוהה איתו
אני פשוט שיכור מכדי להסביר למה. אולי ביום ראשון או בהמשך השבוע.
לפיל בחנות חרסינה
אסור להתחבא תחת השולחן
והויברציות גם הן רק שריד אבולוציוני.
יש להתאפק,
כשגם מגרש הזבובים הוא אוטומטי
המשביר לצרחה
מטאפורות נפלאות. תודה על זה.
