פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 15)

כשכבר לא נשאר כלום, שהכל הכל מנופץ, שבור, אין במי להאמין להחזיק,

כל האנשים שחשבת שאיתך נעלמו, ופשוט אין דרך לצאת לחופש, לחיים.

ואז פשוט יוצאת

הזעקה

הצעקה

היאוש הגמור בעצמנו שאין לנו מה לעשות,

ונשאר לנו רק לצעוק לה', נטו. נטו.

הדבר היחיד שנשאר זה פשוט לצעוק ולזעוק שיעשה נס. נס.

פשוט ליפול בלי כוחות אל אבא

''אשא קולי אל השמיים מלבד התפילה לא נותר לי דבר'' ביני

אולי יכולנו להיות

מי יודע אם בגלגול קודם לא היינו?

זה גם יכול להיות

גם יכול להיות שאת בכלל לא שלי

וסתם דמיינתי לי דמיונות

יכול להיות שאם היית יודעת

אולי אז באמת באמת יכולנו להיות

את כזאת נשית ועדינה

כל כך שלווה ומלאה ברגש

והיופי..? איי...אבא תעזור לי..

ואת לא מפסיקה לבוא לבקר

ואולי בגלל זה אני לא מצליח לשחרר?

תפסיקי לבוא עם החיוך שלך

ועם הביישנות שלך והעיניים היפות שלך

זה לא מתאים, יש לי חיים לחיות ובית להקים!

לשום דבר כבר אין טעם

כל דבר שקצת יש בו שמחה

ישר את מגיעה

כאילו אומרת "תזכור שאני לא שלך"

והשבתות? הן הכי קשות לי

חוזר מהתפילה ויושב עם המשפחה

ואף אחד לא יודע שאת חסרה לי

אני מנסה ללמוד ואת מפריעה לי

יושב בשבת קורא תהילים

שעה ארבעים בלי לעצור

יורק דם מסיים ספר

ובמקום להרגיש טוב אני מרגיש

כמה חבל שאת לא שם

יושבת איתי בשולחן

ועברו שנתיים מאז ואוטוטו שלוש

ואת עדיין אצלי בראש

הוא זכה בך אני יודע

וככה השם רצה, רק הוא יודע מה עובר לי בנשמה

ואני מודע לעצמי, אולי יותר מדי

וכבר אמרתי לכמה בנות בגללך ביי

והן אחלה ממש רק הן לא את..

הן טובות וצדיקות באמת

אבל שוב, הן לא את..

וזה לא הוגן שאגיד לה כן

כשבראש שלי השם שלך מכהן

והיא רצתה ממש אגב, ראיתי עליה

והיא לא הפסיקה להחמיא ולהגיד שאני וכו'

כמו כמה כאלו לפניה, אבל לא רציתי

כי בגדול אני מודע וטיפש

ודפוק במח וחסר היגיון

זה די ברור והלב שלי לא מוכן לשמוע

והיא רצתה וחשבה ואמרה

והרגשתי כזה רשע והכל בגללך תהילה

אני בטוח שה' ישלח לי מישהי יותר ממך

כי אני כבר שנתיים תקוע בגללך

וזה בגללי ולא בגללך אני יודע

פשוט זה מתחרז אחלה אז האשמתי אותך

וגם בהתחלה הייתי מאשים הרבה את אבא

הוא ראה אותי במצבי קיצון שלא הרשתי לאף אחד לראות..

בוכה כמו ילד נשבר לחתיכות

בטוח היית צוחקת עליי

בעצם את לא,

אני מכיר אותך את רגישה, ישר היית בוכה

בלי לחכות שניה, זה פחות "לחכות" יותר

כמו משהו פנימי אצלך שמונע ממקום טהור

וכל כך עדין שרק רציתי לשמור עליו אבל את לא ידעת

ועד היום את לא יודעת

הרבה טוב גם קרה מאז שהלכת

זכיתי להתקרב יותר ולהבין יותר

היית מאמינה שהיום אני כמעט אחרי חצי ש"ס ?

והרבה מזה בזכותך

או אולי בגללך?

את השכר על פועלך תקבלי

בחרתי לברוח אל השם יתברך

והלוואי שהוא לא יתן לי ללכת מהיום

כי בחוץ משוגע אני מבטיח לך

יותר משוגע ממשוגע

בחוץ יש טירוף, ואצל השם יש נחת

יש שלווה, כמו שלך הייתה.

בגד, כיסוי, הגנה לגוף.

בגד מלשון בגידה.

בגידה מלשון נגד.

נגד מלשון התנגדות.

בגד כהתנגדות לנשמה.

לפני החטא לא היה בו צורך,

אחרי החטא פתאום כן,

ומאז ועד עכשיו,

המאבק של הגוף,

להיות בפשטות והשלמה,

להיות בלי כיסויים,

להיות בלי בגדים,

ועדיין להיות.

וזה לא מקובל,

ולא בחברה,

אבל זהו הרצון הבסיסי,

הקיומי.

והאם אפשר,

להיות פה בעולם,

בפשטות והשלמה,

בגוף עם בגדים.

הלוואי והייתי יכולה לשכוח את כל הכאב שהיה עד היום

לשכוח את הגיל שלי

לצאת לשדה עם שמלה לבנה

וחלילית

ויום אחד לפגוש שם מישהו

שהלב שלו מתנגן באותה מנגינה כמו שלי.

הלוואי ואוכל לשאת אליו עיניים ולשמוע אותו מזמין אותי לחיות איתו חיים גדולים.

לחייך אליו, להנהן.

והלוואי והיה פשוט הולך לאבא שלי ומבקש את ידי.

הלוואי וזה היה ככה-

פשוט, נקי, כמו פעם,

לפני שהלב שלי התלכלך.

טהור כמו הדמעות שיורדות לי

כשאני מתפללת לה' שיבנה כבר את הבית הזה.

קשה לי כבר כל הזמן לשנוא את עצמי.

גם אם לא בדיוק מרגשים את זה, שם הלב נמצא.

בשפיטה, בהלקאה, בכולם סבבה אבל אתה שונה

נמאס לי לנסות לחכות אנשים, לעשות בשביל אחרים.

לא רוצה להרגיש רע עם עצמי, לא רוצה לחיות חיים לא שלי.

הלב רוצה רוצה להרגיש אהוב, הוא רוצה אהבה,

התקופה הזאת כבר גמרה אותו, הוא בסך הכל רוצה לאהוב את עצמו.

כמו שהוא, איך שהוא, פשוט לקבל, ולאהוב, ולהכיל,

את כל הדפקות, ואת כל הטעיות, ולאהוב את איך שהוא נראה, ככה, כי הוא הכי טוב בעולם.

נמאס להיות במרדך אין סופי אחרי אהבה מבחוץ, כי בסוף,

האהבה נמצאת אצלי, לא בחוץ.

הנחת האמיתי יגיע שאני פשוט יקבל את עצמי בהכי פשטות שבעולם.

''אין מה לחפש בחוץ... כל הטוב בעולם נמצא כאן לידך'' (רביד)

בנתיים זה לא קורה, ואני רק במרדף אין סופי אחרי אהבה. אחרי מקום. בעולם. בלב.

אולי זה יקרה יום אחד?

אבא?

לידך עומד
מלאך שבור כנף
בידיו ערכת עזרה ראשונה
כדי לחבוש את הפצעים
כדי לרפא את המנגינה
שעומדת מול הדום
לתקן את המכונה
לנגב את האדום
לתפור שמיכה רכה
להגן מפני הקור
ללטף את הדמעה
לתת לך קצת לנשום
לא, הוא לא יסיר
את להב החרב המתהפכת
לשמור את דרך עץ החיים
שלך.

@צאצא 

אפילו לומר "הבנתי" אני מפחד, 

כי לא תמיד אני מבין, 

וגם מה שחשבתי שהבנתי, 

גיליתי שלא באמת, 

ותמיד ההבנה חלקית, 

אז איך אפשר לומר "הבנתי".

איך אפשר לתקשר.

איציק מתאהב בפינגווינית יפה בספארי והיא באה אליו בחלומות שלו ואומרת לו שהיא הבת של ביל גייטס ושמכשפה מרשעת הפכה אותה לפינגווין ושמה אותה בספארי. איציק יוצא במבצע נועז להברחת הפינגווינית ולומד הרבה על אהבת אמת ונטילת סיכונים בשביל האנשים שחשובים לנו. את הסוף אני לא אגלה כדי שלא יגנבו לי

אין לי כח. אני כבר שקוע בתוך הדיכאון הזה.

הכל נראה נורא, הכל מפחיד, הכל לבד.

אין בי כח לקום מחר. אין לי כח!!!!!!

אבא בבקשה תעזור. בבקשה. אני כבר חצי שנה שלא נושם,

חצי שנה שכמו מת. בלי חיים.

אני לא מבקש כלום רק חיים.

רק שמחה.

רק אהבה.

רק לחיות. לחיות.

לקום בשביל משהו, לחיות בשביל משהו.

נמאס לי מהבלבול הזה. אני לא מסוגל להחליט, לא מסוגל

תגאל אותי מזה אלוהים!!!!!!!

נמאס לי לבכות נמאס לי להשתגע.

תשלח לי מישהו לפחות לדבר איתו, מישהו שינגב תדמעות, שימתיק אותם.

עוד לילה לבד.

ועוד יום לבד.

יש לזה סוף?

אלוהים?

אלוהים??

אֲנִי אָדָם

בְּתוֹכִי חֹשֶׁךְ גָּדוֹל

גּוֹרֵם לִי לִפֹּל

פְּעָמִים מִשְׁתַּלֵּט עַל הַכֹּל

זוֹרֵק לַשְּׁאוֹל

לֹא נוֹתֵן לִי לִגְדֹּל

צוֹבֵעַ בְּשָׁחֹר כָּל כָּחֹל

אֲנִי אָדָם

וְיֵשׁ בִּי אוֹר אֵינְסוֹף

רוֹצֶה לְהִתְקַדֵּם, לִדְחֹף

לֵב פּוֹעֵם גּוֹרֵם לִשְׁאֹף

מֹשֶׁה מֵהַגַּלִּים אֶל הַחוֹף

מְבַקֵּשׁ לִנְשֹׁם, לְהַפְסִיק לִרְדֹּף

אֲנִי אָדָם

הַמַּאֲבָק תָּמִיד קוֹרֶה

רְגָשׁוֹת מְבִיאִים לִקְצֵה

נִסָּיוֹן לִהְיוֹת כֵּנָה

תְּפִלָּה לוּ תִּתֵּן לִי אֶת הַיּוֹם הַזֶּה

אֲנִי אָדָם

רוֹדֵף לִהְיוֹת מֻשְׁלָם

מֵצִיץ לְדֶשֶׁא הַשָּׁכֵן, לִחְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם

רִגְעֵים שהפאזל מִתְפָּרֵק, בּוֹעֵט בָּעוֹלָם

מַבִּיט בַּטּוֹב שֶׁמְּבַצְבֵּץ וְנִדְהָם

מְטַפֵּס כַּמָּה שְׁלַבִּים, וְכָרָגִיל נוֹפֵל מֵהַסֻּלָּם

אֲנִי אָדָם

יוֹצֵא בִּשְׁאֵלָה

וְאָז חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה

וְשׁוּב הָאֵמוּן נִפְגַּע

מְאַבֵּד שְׁלִיטָה

מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה

אגרוף למראה

ומי בכלל צריך הגדרה?!

וּבְעִקָּר, מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה

וּבְעִקָּר, מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה

סיפורון על פילה שרצתה להיות אומנת אבל לא הרשו לה אז היא אספה פלנגות ופתחה באימון לוחמת גרילה על מנת להתנקם במי שמנע ממנה להגשים את חלומה.

סיפור מרגש ואפי שפורט על נימי נפשו של כל איש שעצרו בעדו מלממש את חלומו.

לצאת בשאלה 
תגידי יצאת בשאלה???
אני שותקת לשנייה ואז אומרת כן, כן טיפה מהוסס, כי אני לא יודעת מה זה אומר לצאת בשאלה, לצאת בשאלה זה לשאול שאלות, לא לקבל תשובות ולהחליט שהולכים נגד?? 
או שזה פשוט למרוד בכל מה שלימדו אותי?? 
לצאת בשאלה זה להכריז על עצמי כלא מאמינה? 
או שזה אולי כלל דרך להגיד כאב שלא נאמר בצורה אחרת?? 
לצאת בשאלה זה אומר להיות ״השפעה רעה״ על אחים שלי?
או שזה ללכת עם האמת שלי??
לצאת בשאלה זה אומר שאני עושה עוול להורים שלי?? 
או שזה אומר ללכת לחפש את עצמי??

ואני חיה בקונפליקט בין דתייה לחילונית 
כי היום בירכתי על הקפה, אבל את השבת האחרונה לא שמרתי,
ואני יכולה להחליט להתלבש צנוע, אבל כבר העלתי לרשת תמונה חשופה..
ואני מחשבת כמה זמן מאז שאכלתי בשרי, אבל בכל זאת מכינה לעצמי קפה..
ואני שרה בשולחן שבת שירי נשמה, אבל קמה לפני ברכת מזון..

אז לא באמת יצאת בשאלה??
ואני שוב שותקת ולא, אני לא יודעת, לא יודעת מה זה אומר לצאת בשאלה, 
כי שאלות תמיד יש, ושאלתי שאלות, וגם קיבלתי תשובות, 
ואני לא הולכת נגד אף אחד, אני הולכת בעד עצמי.
אני לא מורדת באף אחד, אני מחפשת את עצמי.
ואני מאמינה, מאוד מאמינה, מאמינה באל אחד,
מאמינה שהוא היחיד שמנהל את העולם.
ואם שאלתם, יש כאב, כאב עמוק שנמשך שנים, והריפוי הוא לדעת מה עושה לי טוב. 
תקראו לזה השפעה רעה, תגידו שזה הורס את החינוך של שאר הילדים בבית, זה כבר לא אכפת לי. אני הולכת עם האמת שלי.
כואב להורים שלי עליי, אני יודעת, הם רצו בשבילי משהו אחר, אבל אי אפשר לקרא לזה עוול, אני עדיין מנסה להראות להם שאני מאושרת, שאני במקום טוב. שאני שמחה.

אז אם תשאל אותי שוב, תגידי יצאת בשאלה??
אני פשוט אחייך ואגיד 
״לא יודעת"

הזכוכיות הנושרות מדווחות
שיש חרב שאף־פעם נשברת, אבל היא נאבדה
אולי היא מעולם לא הייתה
וזאת פשוט אגדה ישנה
ואולי היא לא
ואולי יש גיבור שהיא שייכת לו
יבקשו ממנו להציל את העולם רק עוד פעם אחת
ואולי פעמיים, מי יודע, אומרים שזה נורא חשוב
ואולי זה לא כזה חשוב
ואולי זה אני
או אולי פשוט

בעצם, אני לא שומע
אני מריח צמר רטוב

אבל בטח הכל נגמר במוות טרגי
ופשוט שכחו לכתוב את הבלדה
ובטח יש גם מנגינה שכבר לא ילחינו
והמון מילים שלא ימציאו
ובטח יש גם סיפור אהבה
שמעולם לא קרה
(הנסיכה והדרקון כבר הסתדרו לבד)

קצת קשה לי לראות
יש ערפל סמיך של מרשמלו טוב

מעניין אם יש סיפור המשך
אם אחרי מאות שנים
או בכלל בחיים אחרים
השמיים הפסיקו להתפורר
וצמחו הרבה מאוד ורדים
ונערה יפה קטפה אותם עבור נער יפה אחר
להשלים את הסמסרה

אולי יום אחד אקרא אותו
אוֹמַר יפה לממתקים שלא יפריעו לי לחשוב

ואולי אין בכלל סיפור כזה ואין בכלל שיר ואין בכלל כלום
ואולי יש, ואני פשוט רחוק מדי
ואולי אני נמצא שם ופשוט שכחתי משהו
ואולי אני זוכר ופשוט לא רוצה לדבר
ואולי אני רוצה, פשוט קשות לי המילים
ואולי אני פשוט מפחד שלא תרצי לשמוע
ואולי זה לא פשוט

אם אַתְּ שוב צריכה אותי

הַגִּידוּ לה שאני במין שדה ורוד כזה
אפילו שאיני אוֹהֵב אותך
אני תמיד אוֹהֵב אותך
פשוט הַרְאוּ לה את הדרך
ואולי תמצאי אותי לבד
ואולי הכבשים תעזורנה לי
ואמצא אותך אני
ואולי אעזור אני להן
פשוט אבקש מהן בנימוס
ואז, אז אולי תִּרְאִי אותי
משוחח עם כבשים.

כששלחתי הודעה היא ייבשה,

שהרמתי טלפון אמרה "אחזור אלייך מאוחר יותר, אני עסוקה"

והיא חזרה, לפעמים בשתיים לפנות בוקר, לפעמים בחמש לפנות בוקר, 

אבל אני כבר ישנתי...

וקמתי בבוקר להודעה "התאכזבתי לגלות שלא חיכית לי ערה"
ולפעמים שהייתי מחכה ערה, היא שכחה שהייתה צריכה לחזור אליי.

כאב לי כשהיא האשימה אותי על הכל, כאב לי שהיא לא ראתה אותי, אלא רק את עצמה, 

ואני בין כאב של בדידות, לגעגוע של אהבה, נכנעת שוב, ושוב שולחת את ההודעה,

אבל לא סתם הודעה, את ההודעה היומית, על כמה היא טובה ומושלמת, וכמה אני צריכה להיות כמוה, על כמה היא מלמדת אותי, וכמה היא יודעת יותר טוב ממני עליי.. 

כל יום, אותה שעה, היא קיבלה הודעה, וכשביקשתי בחזרה, אמרה: "אני לא יודעת לכתוב" 

לא, לא צריף לדעת לכתוב: "אני גם אוהבת אותך" 

 

היא הייתה הבן אדם היחיד בחיים שלי, ניתקתי קשרים עם חברות כי היא אמרה שאני משקיעה בהם יותר מדי, אז, כשלמדנו ביחד, יצאתי משעורים כדי להיות איתה, לא הגעתי לפעולות כי היה לי יותר חשוב הקשר איתה.. אבל כשאני התלוננתי שהיא לא שקיעה בי, אמרה "תני לי קצת להיות עם חברות שלי, את יותר מדיי תלותית"

וכשהיא התחילה להתרחק, זה נעשה יותר כואב מתמיד, כי נשארתי לבד.

ההגנה של לומר על החיים שהם לא טובים.

איזו הגנה מתוקה חמודה ויקרה.

ככה כשאני אפגוש לא טוב, אני לא אופתע, ומעט פחות אשבר.

אבל איזה מחיר היא מביאה כפרה עליה,

איזה מחיר.

מחיר של חיים לא טובים.

כל טוב הוא הפתעה. אל תתרגל אליו, וגם אל תאמין לו כל כך.

בעובדה שאני מתחיל קשר אני מעט שובר או ממיס את ההגנה הזו.

וזה כואב ומפחיד כל כך כל כך כל כך.

כי יש משהו בקשר שיש לו אצלי איזה אמירה על חיים שיכולים להיות טובים. וזה שהחיים יכולים להיות טובים, זה פחד פחדים.

כל דיבור שלי מרגיש כמו משחק 

ואני לא רוצה לשחק אני רוצה לחיות 

אז אולי פשוט אפסיק לדבר.

ואז אולי אפסיק לחיות.

אני רוצה כבר לדעת, 

נמאס לי להיות בחוסר ידיעה, 

רוצה כבר לדעת אם היא שלי, 

ואם כן, להתנהג בהתאם מעכשיו, 

אבל באמת מה שמתאים עכשיו, 

זה שעדיין לא אדע אם היא שלי, 

ואתנהג בהתאם,

לאי ידיעה אם היא שלי.

במִדְבַּר חוֹלִי זה
אתן לך במתנה
חול מִדְבַּר צהבהב.

אין לי לתת לךְ במדבר חוֹלִי זה
כי אם חול מִדבר
אולי אצורים בתוכו זכרונות
של גמלים ושל שמש מִדבר
ורוח לוהטת
אלה דברים שאתְּ מכירה
ואולי אין בו דבר.

אם תרצי, אכתוב את שמךְ
אכתבהו על חול צהבהב
מכיוון שאין כאן אחר
בבוקר תמחקנה אותו
רוחות לוהטות של מדבר.

אולי אשיר לךְ תפילה
המוּשרת בשפת המדבר
להפוך את שעון החול
ולראות איך הזמן נעצר
במפל גרגרי זהב.

אם אינךְ זוכרת דבר
ניצור יחד זיכרונות של מדבר
וניקבר בחול הלוהט
כמו ערימות חולות העבר
ואולי תיזכרי בי מחר
בלילה חשוך וחוֹלִי
ותראי בחול השקט
זיכרון זהוב של מדבר.