פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 17)

נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מִטִיפּוֹת נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות נשטפות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
בשטף נחל דמעות ארגמן.

אייי פתאום זה כואב לי. צורם לי באוזניים.

הזמן שאחרי סעודת שבת, שכל המבוגרים המגניבים של המשפחה יוצאים לשבת במרפסת עם שמיכות, ולדבר, והקטנים נרדמים על הספה.

אז יצאנו אבא, אמא, אני, בעלי, ואח שלי. ישבנו. הסתכלתי על הכוכבים, וחשבתי שהשמיים יכולים כל שניה להשתנות. ופתאום מישהו זרק מילה על פוליטיקה. אז עניתי. ורציתי לצרוח, למה נכנסתי לזה. אבל כבר לא יכולתי לסתום.

אז אבא אמר לי ״למה את חושבת שביבי אשם? את רוצה שהחיילים שלנו יצאו מעזה! את שמאלנית. פרוגרסיבית. איך נכשלתי ככה בחינוך שלך?״

ואמרתי ׳לא׳ אמרתי אני עייפה מהמלחמה, הלוואי שהיא תיגמר רצתי 40 שנה במדבר, אני רוצה לעצור לנוח, גם אם עדיין לא הגעתי לארץ. רק לשבת בצד, להניח ראש, להסדיר נשימה. לא מסכימה להיכנס למלחמה עם לבנון עכשיו, כן אני מפחדת. אני חרדתית, ואני לוקחת כדורים, ואני מאמינה ובשלום, שתמצית העולם היא טוב.

ואח שלי אמר ׳אז את שמאלנית’

ומאמי אמר ׳אני שונא את כולם פה. כולם סתומים׳ זה הבדיחות שלו, של אשכנזים שאף אחד לא מבין חוץ מאחים שלי, אז לא צחקתי. ונכנסתי הביתה. ורק רציתי שהכל יגמר.

די. אני רוצה לחיות על מי מנוחות, בלי לפחד לצאת לסופר, ובלי להשתגע ולקבל התקף באמצע היום ויגידו שאני משוגעת. אני רוצה שהחטופים יחזרו.

ואני רוצה לדעת שאם חס וחלילה הייתי נחטפת אבא ואמא היו נלחמים עלי בכל הכוח להוציא אותי, כי עכשיו אבא רק אומר שמבחינתו העם זה מקום ראשון, וטובת העם היא לפני טובתנו האישית, והוא לא היה משחרר אותי בשום עסקה בעולם. אז די, אני לא רוצה כלום, רק לפרוק, ורק להגיד שהחטופים שלנו שכלואים שם, והחיילים שלנו שנלחמים בשבילנו- זה לא פוליטיקה, זה די. זה בלב שלי שם.

שבוע מבורך

אני צורחת בפנים

(תודו שהתגעגתם.. נו, לפחות קצת.. קצת!)

אנחנו מתקדמים לעבר מחציתו של חודש מיוחד, חודש תמוז. באמצע החודש יחלו ימי בין המצרים, ימים קשוחים (אולי כמין פראפרזה ל'ימים נוראים'). 

למה חודש תמוז הוא מיוחד אתם בטח שואלים (כאילו, בתכל'ס, כל שמות החודשים מוזרים קצת, אחרי הכל עלו מבבל וזה)... ה'תמוז' היה עבודה זרה בתקופת המקרא. הנצחת עבודה זרה זו ע"י קריאת חודש בשמה (ולאו דווקא על שמה) קצת תמוה, ומזכירה את הפרשות שאנו עוברים ביניהן - קרח (חקת) בלק, דמויות שמשחקות על רובדי ההווה-עתיד (הסבר למטה בלנ"ד

בנוסף, חודש תמוז הוא החודש העשירי של הספירה מתשרי. המספר 'עשר' מבטא שלימות מסוימת; בחודש זה נגמרת מערכת מסוימת - אבל איזו?

אז מה האתגר? ככה:

   א) חקרו קצת על שם החודש.

   ב) ממה שעלה לכם - למה התחברתם? אחרי הלימוד, מה החודש הזה אומר לכם?

   ג) כתבו את הדברים כקטע פרוזה או שיר. מתקדמים: פרוזה בצורת משל ושיר בלי להזכיר את שם החודש, אבל שיהיה ברור שהוא עוסק בו.

בהצלחה! ולא לשכוח, זמני תשובה משמשים ובאים...

דין לתל אביב לא כדין לשאר

קח מקל קח תרמיל,

בא איתי על הגליל...

מה? לא לעלות לצפון ?

הכל נראה שם כלאחר אסון?

אז קח את הרכב והמשפחה

רד דרומה ו... אה, שם אחותך נרצחה?

אזזז בוא לחופשה ביהודה ושומרון,

מה אתה אומר גם שם אין פתרון?

ומה עם עיר הבירה ירושלים המוזהבת?

היא מששת הימים כבר משוחררת.

אה לא להגיע למזרח העיר?

לצאת משם חי זה לא סביר?

אז בגבולות נוראי ביו"ש בעייתי 

ואפילו בבירה המצב מלחמתי

אבל לפחות בתל אביב הכל רגוע

אז לא צריך להתחיל במערכה השבוע.

"כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם השם כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה"

ירמיה ל' יז'

(השיר נכתב לפני שהכטב"ם פגע בתל אביב ובזמן העלת הקובץ יש ירי לקריית שמונה, אי אפשר להמציא את זה🤦‍♂️)

ימים של לבנה גדולה שלמה ומנחמת, אני מוצאת את עצמי מגלגלת את התריס עד סופו ונותנת לעיניי לבהות

הלילות יפים, חמימים עד כדי נמנום

בשבת אני קוראת תהילים, לעתים. זה הזמן איכות שלי עם קודשא. אני מנסה לקרוא לאט לאט, לטעום את המילים וההבהרות ודוד המלך, דוד המלך אומר היה ליבי כדונג נמס, ועוד אומר, ליבי חלל בקרבי, תמיד חשבתי יפה לך דוד, להביא מטאפורות שכאלה, פתאום השבת הבנתי, אלה לא מטאפורות. ללב יש צורה ותבנית ומוחשיוּת והוא נמס ומתהפך ונעלם, ואני יודעת זאת בזכות האוצר הקטן שלי שפתע פתאום הבזיק חיוך, אמיתי כזה עם עיניים מכל הלב ואז צחוק קטן והלב שלי, פיזית, נמס בקרבי. פיזית לגמרי.

מאז שיצא ממני רמת החרדה שלי הוכפלה והוחמרה עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום אוויר על גבי אוויר הצטבר בתוכי והעלה עובש מרוב חוסר איוורור וחימצון.

יום אחד עצרתי אותי ואמרתי פוס שקט שניה, נגמר.

די

איפה האמונה שלך. ובנימה זאת התחלתי עבודה תודעתית מפרכת ומאומצת

עבודה אמונית טהורה

החלטתי עם עצמי שאני לא מפחדת יותר וכל פחד שמגיע אני שואלת אותו- האם משהו שאני יעשה יפתור את הבעיה, בדרכ התשובה שלילית ואז כל מה שאני צריכה לעשות זה לשלוח את החרדה לדרכה, שלום שלום וביי

זה קשה, אלוהים. קשה מאד.

אי שם כשהתחילה הקורונה עשיתי טבלה עם שני עמודות בצד אחד כתבתי התפקיד שלי ובצד השני כתבתי תפקיד ההשגחה

וזה סידר לי את החיים

באה חרדה ואני שואלת אותה זה בתחום התפקיד שלי או של ההשגחה בום הקלה

א י ן ל י מ ה ל ע ש ו ת

משחררת שליטה ואחיזה ונשימה, מרשה לעצמי ומחייבת את עצמי פעם אחת ביום לפחות לנשום את כל כולי עמוק וחזק ויציב ויסודי ואז לנשוף הכל החוצה בבת אחת, לאוורר את חדרי הלב. לאוורר את המוח העייף מהספמה

כבר שנים שאני כותבת אותו דבר, אותם דיבורים על נשימה והשגחה ואמונה ועדיין מתמודדת עם אותם שיעורים.

יום אחד אצליח.

יום אחד אהיה אי של רוגע ושלווה.

אין מה לומר השנים שבאו הביאו איתם שינויים מרגשים, מעולם לא הייתי חולמת שאגיע לחצי ממה שאני היום. ולכן אני שמחה לבשר לי יום אחד אהיה כפול ומכופל. יום אחד אאמין שכל השפע בדרך אלי, ואחכה לו בשלווה גמורה ובידיים פתוחות

אני מאמינה באמונה שלמה שהנה הגיעו ימים של מוצצים, וסחלבים ובית עם גג רעפים. הכל יכול להיות הכל קורה הכל קורה הכל קורה מדויק 

איש לא ידע על הדפים

שכבר שנים הם אבודים

בכד החלב טמונים

במעבה האדמה קבורים

הדפים שכתב והחביא

העיתונות האסורה שהביא

החזית והמעש גיליון שביעי

יהיו קבורים עד שיבוא תשבי

איש לא ידע על אקדח ומדים,

של קצין בריטי שלקח בדמים

-הלוחם שהיה צעיר בימים

וכעת באדמה יוותרו ספונים

יומנו הראשון, וכל מחברותיו

כל הארכיון שלאיטו נרקב

לעד ישאר בין מלתעותיו

של אותו כד חלב.

אז החלטתי מדי פעם להביא כאן שירים יפהפיים, בתקווה שזה יביא השראה למישהו ולי.

הנה מנגב לך את הדמעות של שלמה ארצי:
 

לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה, 
וזורקת משפט של הימור: "זה אתה ,או אני, או אתה?" 
ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות, 
וחוץ מללחוש את שמה, 
מנגב לה את הדמעות.

תבכי לי עכשיו, 
תבכי אני אומר, 
זה כואב, זה יכאב, 
אבל בסוף זה ישתחרר, 
תבכי במקומי, 
אני כבר לא יכול לבכות, 
אני, תפקידי- 
לנגב לך את הדמעות.

"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש, 
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק". 
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות, 
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות.

תבכי לי עכשיו, 
תבכי אני אומר, 
זה כואב, זה יכאב, 
אבל בסוף זה ישתחרר, 
תבכי במקומי, 
אני כבר לא יכול לבכות, 
אני, תפקידי- 
לנגב לך את הדמעות.

הלכתי לחפש את שעזבני

לא מאהבתי הלכתי אליו

הלכתי אל שאמר לי בני

לזעוק אליו איפה היית עד עכשיו

מצאתי אותו בשוק

וראיתי דמעה בודדת

הרחוב היה עמוס ופקוק

אבל ראיתי אותה זולגת.

ראיתי את עינו מתנוצצת

מדמעות ועצב על בניו

ראיתי אותה על לחיו גולשת

לפני ששוב הסתיר פניו.

את כֻּלְּךָ רציתי, מכף רגל עד צוואר

עם חיבוק שובב וחיוך מפוזר

איך נכנסת עייף ושותק וקצת זר

בוא אליי כבר, כפי שאתה, אין דבר

ודודי חמק עבר

עץ שיזף לבדו על ההר

עושה מעט צל, אך מרגיש מיותר.

הלא אחרי הכל הוא במדבר,

וכל היום כולו אינו עושה דבר.

ציפורים נחתו בין ענפיו

אולי יקימו קן על גביו

שיזף נושא תפילה לאלוקיו

שרק לא ישאר בודד כאבותיו.

הציפורים התעופפו להן

לא מקום מוצלח הוא לקן

צילו מועט וגזעו זקן

מוטב לנו לחפש אצל השכן

בצלע ההר ממול תחת המעיין,

יושב עץ התאנה צעיר ורענן

צילו רחב, גזעו איתן

הלכו הציפורים לבנות בו ביתן.

שיזף מרכין ענפיו בעצבות

מתכנס בתוכו בארשת קדרות

מולו עץ תאנה מחייך ביהירות,

אך שיזף יודע שתבוא הבהירות.

והנה הגיע היום, ובא הגוזל.

גוזל צעיר, זרד מפיו משולשל,

בונה אט אט קן מרושל,

עוד טיפת בוץ והקן עומד מחושל.

עתה כבר גדול הגוזל הקטן,

את סנטרו ולחייו מעטר הזקן,

מצטנף בקן שעמל עליו זמן,

ולמחרת בבוקר ליבו נדם.

בורחת ממנה בעיניים עצומות

היישר אליה

להתנחם בה,

לשנוא,

לדעת אותה ולהחביא.

אלו שאגות שאין להן מילים,

זו אמת שורפת ומכלה,

מותירה אחריה שממה.

עוד יבוא,

יבוא הגשם

ועוד תצמח ארץ

ועוד אהיה,

עוד אהיה.

ועד שאהיה,

עד שאהיה

מי יעיד ועל מי חובת ההוכחה

עוד אכתוב בדמי, עוד אתהלך בחיים

ועלי הצלקת

ואני ההוכחה

והאמת הזאת רודפת

ואין רגע מנוח

ואיפה נחמה

לסבתא שלי בבית יש ריח של כביסה, לא ריח תקין כזה כשנכנסים למיטה ומתכסים, אלא ממש איך שהיא פותחת את הדלת זה מכה בך, הדלת נפתחת וכל מה שאתה רוצה זה להתכרבל להתכרבל. הריח השני זה ריח כלשהו של חומר ניקוי, בשבת גיליתי שזה האמה של הכלים. אף פעם לא ידעתי שאמה של כלים יכולה לעשות כזה ריח לבית.

בבית שלי כשנכנסים יש ריח שלנו. פשוט כזה, נגיעות של צמחים ולוונדר ופליטות. הכי הוא אוהב לחזור הביתה כשאני מעמידה סירים, אח, הוא אומר, יש פה ריח של גןרדון.

בגורדון היה ריח של מפיץ ריח איכותי שקיבלנו לחתונה, מרק ירקות וחיבוקים. היינו מתחבקים הרבה. מאז למדתי להכין אוכל אדום ועסיסי ומתובל ולחיבוקים כבר יש טעם רגיל של חיבוקים (קצת פחות ריגוש, קצת יותר נחמה)

ולמה כל הדיבורי ריחות האלה?! כי זאת תקופה שאני מריחה בה פתאום מלא ומה זה אומר?! ככל הנראה נפתח לי הלב.

בפעם הראשונה שהרחתי הייתי בת 20 ובתחילת אמצע סוף תחילת תהליך גילוי מטורף

התאבדתי על החיים בקטע הכי חי שיש. אמרתי, מה יש להפסיד?! בואי ננסה לחיות. פתאום הרחתי. הלכתי ברחוב וזה הכה בי, הריח של הצמחים בשול הדרך. נעצרתי במקום מתדהמה.

התקופה האחרונה מאתגרת אותי, מנסה להפיל אותי בפח. תראי- איזה מחורבן! תראי, איזה באסה. ובאלי לחזור להתאבד על החיים בקטע הכי חי שלהם ולהגיד וואי איזה מחורבן ואיזה באסה אבל חחחחח איזה פלא איזה פלא, כמה שפע וטוב וברכה יש לי בחיים. בום חזרתי להריח.

הלוואי שאחזור לכתוב

הלוואי שאהיה מכוונת לטוב, צריכה לכוון מחדש את קצוות ליבי- שילכו קדימה ויאירו ויפיצו ויתמקדו במה שחשוב. שאוהב שאוהב שאוהב שאפיץ אנרגיות של אהבה זה בחינם זה מחייה ומרפא

לפני שהוא הלך לישון, לחשתי לגוזל הקטן שלי אמא אוהבת אותך אמא אוהבת אותך אמא אוהבת אותך איזה מאתיים פעם. והוא שכב והסתכל עלי בעיניים הענקיות שלו וקיוויתי שהוא מבין. אתה תמיד אהוב ושמור ומוגן. אני ואתה והוא. תמיד שמורים ואהובים ומוגנים.

לילה טוב אהבות שלי יפות וטהורות ונדירות

בהמשך לסדרת שירי הערש,

הפעם תמונת מראה "נפילית" ל"שיר ערש־ענן"

בהשראת עוג מלך הבשן

@אני הנני כאינני 

דָּם, עוֹפֶרֶת, עָשָׁן
הִגִּיעָה עֵת עֶרֶב, שְׁחֹרַת הֶעָנָן

גַּם אִם אָבַד הַיּוֹם
וְחָשְׁכוּ הַכּוֹכָבִים הַיָּפִים
אַל תִּתַּךְ דִּמְעָתְךָ
הֲלֹא עֶרֶשׂ־בַּרְזֶל לְךָ, שָׁן

לַחַשׁ עוֹפֶרֶת יָשָׁן
הַכֹּל שוֹקֵעַ בְּתוֹךְ יָם אַרְגָּמָן
סִלְעֵי־לֵב־אֹפֶל כְּבֵדִים
גַּם שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים

וְאִם כָּבָה הָעוֹלָם
לְקוֹל שִׁירַת הָרְפָאִים
אַל תִּתַּךְ דִּמְעָתְךָ
הֲלֹא עֶרֶשׂ־בַּרְזֶל לְךָ, שָׁן.

אַתָּה קַיָּם? אַתָּה עוֹד שָׁם?

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה עָבַרְתָּ כַּמָּה בָּלַעְתָּ כַּמָּה הֵכָלתָ.

נֶחְבֶּלֶת, וְנִפְצַעַת וְשׁוּב וָשׁוּב נִקֵמַלתָ

וְהַלֵּב הַזֶּה שֶׁהָיָה שָׁם, רַךְ וּפוֹעֵם חַם וּפָתוּחַ

לֵב בָּשָׂר חָקַקְתָּ בִּי עִם הֲמוֹן צְלִילִים וְרוּחַ.

מַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב. לְלֹא בִּדּוּק, לְלֹא שִׁפּוּט

לְלֹא בֵּרוּר וּבְלִי הִסּוּס. וְהַלֵּב דּוֹפֵק הוֹלֵם

כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ, חֵרֵף אוֹתוֹת הָאַזְהָרָה מַמְשִׁיךְ רַק לָרוּץ.

מְפַנֶּה עוֹד חֶדֶר, עוֹד נְשָׁמָה צְרִיכָה מָקוֹם כָּאן

נוּ תָּזִיז תַּ'זֶּה טִפָּה יִשָּׁאֵר לְךָ מָקוֹם.  

פָּשׁוּט נָתַתָּ. וְשׁוּב נָטַעְתָּ.

אַהֲבָה וְעוֹד אַחַת

וְהַנְּשָׁמָה שֶׁמִּתְיַפַּחַת מְבַקֶּשֶׁת

רַק טִפָּה עוֹד מַיִם לָעֵינַיִם

אֲבָל הַכֹּל יָבֵשׁ צָחִיחַ

נָתַתָּ מַיִם לְכֻלָּם רַק עַל עַצְמְךָ פָּסַחְתָּ

וּבְלִי מֵשִׂים תִּרְאֶה כְּבָר הִתְיַבַּשְׁתָּ.

שכולנו פשוט רובוטים.

אנחנו לא שונים מבינה מלאכותית.

כל ההחלטות שלנו ידועות מראש.

היחיד שיש לו חופש הוא אלוהים.

וכולנו אך ורק שקרים.

שקרים המעניקים לעצמם זהות.

למרות שכולנו חסרי פנים.

בואו נשלים עם החידלון.

בואו נשלים עם זה שכולנו סובלים לחינם.

בואו נשלים עם זה שיש יותר רע מטוב בפער.

עם זה שגם אם יש חיים אחרי המוות וגם אם לא.

כולנו נשלטים ע"י אלוהים.

הוא הרצון הטוב והעליון מכיוון שהוא בעל הכוח.

וזה מה שמשנה בסוף.

Cheers

7:03. כמעט והתרגלה לצפצוף.

"אולי אם היה לי חלום, הייתי יכול לרוץ אחריו בסערה" הקול שלו היה כבד. לא היה אכפת לו. "אבל עכשיו זה רק סערה חסרת טעם. השמים לא שחורים" הוא פסק בלחש. "הם אפורים".

היא הביטה בו ברחמים הוא ידע. העיניים הכחולות שלה שוטפות אותו, מבינות - לא מבינות את הילד המשונה הזה. "אבל האם זה הסערה שמדברת מפיך" היא שאלה מהססת, תוהה אם היא נוגעת בנקודה "או החלום?"

תמיד מבינה ויודעת. חיוך מתח לאט את זויות פיו מבלי משים, יודע שזה עושה אותה מאושרת.

"השעה מאוחרת אמא" הוא הניח את הראש על הכר המרופד ונאנח. היא התייפחה קלות והוא בלע את רוקו.

"אני כאן מותק" היא הביטה היישר בעיניו, מחזיקה חזק את ידו הקטנה והרפויה.

הוא הסתכל עליה שוב. על השיער הזהוב והעיניים הגדולות שאומרות הכל. את האהבה שלה והחלום. העוצמה והסוף. הוא רצה להישאר כאן, איתה. לחבק את אמא ולשמור עליה.

במקום זאת הוא עצם עיניים. "שבע וחמישה" הוא אמר "צריך לקנות חלב" הוא לחש. והלך.

יד התהדקה ויד הרפתה. המוניטור המשיך לצפצף.

לא כותב הרבה. הערות מישו?

כל הפעמים שישבתי לבד

רק כדי לראות אם מישהוא ישב לידי

כל הפעמים שהייתי אדיש לסביבה

רק כדי לראות אם מישהוא ישאל באמת לשלומי

הזמנים האלה שהתהלכתי לבד בחוצות העיר

כי מי בכלל צריך חברים

הרי בכל מקרה כולנו צבועים

וכשטיילתי ביער לבדי

וציפיתי לראות אותך מסתובבת תוהה

ולבסוף נשארתי פשוט לבד

מסתבר שפאסיבי אגרסיבי על הגורל לא ממש עובד..

חיכיתי וחיכיתי..

וכשהייתי בגיל ההתבגרות וצעקתי סתם על כולם

רציתי רק לראות שעדיין אוהבים אותי

עכשיו אני יודע שאוהבים אותי

חוץ ממני.

את עצמי איני יכול כבר לאהוב

אבל אולי תבוא הנשמה שתלמד אותי כיצד?

אבל מה הסיכוי שמישהוא יצליח לשבור את הקונכייה שלי?

אני ממוגן כל כך עמוק

שאני בספק אם משהוא יוכל לחדור.

אולי.

מחר יום חדש.

ישן.

למה?

למה אני עוד מעט בשמינית?

זה כל כך מזעזע שאני עוד שנייה גומר את הישיבה

מה עושים אחרי?

אני אמור להחליט על החיים שלי

אני אדם בוגר עכשיו

שם בנקודה הכי ממורמרת, במקום הכי מתוסכל, 

היא הופיעה, השאלה:

מה את רוצה?

אני אגיד לך מה אני רוצה, שהאנשים מסביב לא יתנהגו כאילו הם לבד פה בעולם ויתחשבו קצת יותר..

ושוב היא חזרה, אבל מה את רוצה?

מה אני רוצה?? שיפתרו הבעיות שלי, שיהיה לי קצת שקט בחיים האלה..

נו, היא כבר ממש דרשה, מה את רוצה??

עצמתי עיניים. אני רוצה בית עם מלא ילדים שמחים שמסתובבים סביבי.

השאלה הרכינה ראש למשאלתי, אך עדיין לא ויתרה.

מה את רוצה? היא לחשה.

התכווצתי.

אני רוצה לחיות. רוצה לחיות את החיים אלה. לחיות את היום, את מחר. 

רוצה להרגיש את החיות של הרגע פועמת בי. 

רוצה לחוות את העולם הזה, מתוך כל מה שבי, במין הרמוניה קסומה.

השאלה נאנחה אנחת רווחה, כמו באה על סיפוקה.

וגם אני.

שוב

שוב נשבר

שוב שביר

(שום שמיר: )

שוב פונה למסך קר

זורק לחלל האויר

סימנים לא מחייבים של קריאה

!

רגעים קטנים כאלה/

שרק אני מרגישה

תמיד כשהייתי נפגשת עם חברות מהאולפנה הן היו אומרות שאני ״קצת ערסית, רק קצת.״

ככה הן היו אומרות לי, והערכתי, אפילו הסכמתי. ממש כמעט ולא, כי זאת אני. ״זאת את״

בואו, ללכת לייד בנות דוסות עם מכנס או לעשות סיגריה או נרגילה אפילו רק שאכטה קטנה אז ברור- ערסית זו המילה. ואני הייתי קוראת להן סאחיות. והן היו חברות שלי למרות. בגלל ולמרות.

ואז כשהייתי אומרת להן ביי בשעה 9 בלילה, אולי 10, והולכת לשבת עם חברים- פתאום הם היו הערסים, ובשניה נהייתי הסאחית בלטה של האחוקים. זאת שלא נוגעת בירוק, שלא מדברת מסריח ומלאת קללות. שאולי לובשת גופיה, אבל לא איזה נערת ליווי או ז*נה, והם היו אומרים לי ״כפרה שלי, את סאחית, אבל את בלב תמיד נשמה״ וידעתי, ידעתי שהם אוהבים אותי, ואני גם אהבתי אותם, בגלל ולמרות, ״את הלב! חייאתי״

ועברו מאז כמה שנים, בערך 4 שלא נדע איך הזמן טס ויא אללה, אני עדיין הקצה השני בכל קבוצת חברים שאני מגיעה- עם השמאלנים אני כהניסטית פאנטית, עם הימנים- קפלניסטית אנרכיסטית, עם הדוסים- הדתלשית, ןעם הדתלשים איך לא- דוסית טרור הולי שיט, בעיר הגדולה אני איזה קיבוצניקית תמהונית, וכשאני מגיעה הביתה ליישוב- אז ׳מה קשור עירוניסטית?!״

וככה זה בכל מקום, ובאלי לצרוח

דייי די להכללות לתיוגים לפאקינג פילוגים האלה, אבל אז יגידו לי ״הגעת בשם התורה הקדושה להביא אהבת חינם?״ או שיסתמו לי את הפה ויגידו ״מי לימדו אותך לדבר ככה? החברים שלך מהכיכר של קפלן?״

ואפילו בבית אבא קורא לי השמאלנית של המשפחה ואח שלי מתקשר להתרים אותי לישיבה ואני תורמת.

אבל עדיין נשארת חצי דוסית- חצי כופרת