זו רק אני או שהפכנו אדישים?
זו רק אני או שנהינו אטומים?
זו רק אני או שהתרגלנו, שכל יום מתים יהודים?
אז נכון שהתעלנו על עצמנו ועל זה מגיע לנו בראבוו גדול
ונכון שיותר התאחדנו ועזרנו, תמכנו ונתנו
אבל מישומה נראהלי שתש כוחנו
התרגלנו.
זוכרים בהתחלה את התפילה בכותל? התפללנו שם על הסינים.
הגיעה הקורונה לארץ, וגמרנו כמה סיפרי תהילים.
אולי תפילה עם האולפנה, הסניף. אבל תכל'ס- זה לא מספיק!
אני נזכרת, סביבות אדר, כולי התלהבות, חייבים לעשות משהו, אחרת זו טעות. פשוט חוסר התחשבות.
ועכשיו?! איפה הרצון לשנות, לתקן, להיות טובים יותר?
איפה הביטחון המלא שכל פרק תהילים יעזור, כל קבלה טובה?
למה ככל שעובר הזמן לנו זה פחות משנה?
למה מי שנפטר מקורונה בניסן זכה ליותר יחס ופרקי תהילים לעילוי נשמתו ממשהו שנפטר בחשוון?
זה אמור להיות הפוך! הרי המגפה נמשכת יותר זמן, מתים יותר יהודים(ולא יהודים), אנחנו ישנים?!
זוכרים אמרו ''אלינו היא לא תגיע''? ה' שמור עלינו- היא לא תפריע!
אבל אולי, הוא פשוט מתגעגע? רוצה שנפלל, שנתעלה ונתקרב עוד קצת?
אולי אנו צריכים להשתנות ולשנות? לא סתם אנחנו פה. לא לשווא עכשיו. לא בטעות בתקופת הקורונה. לא לשווא בדור הגאולה.
