פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 179)

לכל אחד יש לב
לב עדין
לב רגיש
כל אחד לומד לשמור על הלב שלו
שלא יפגע
שלא ישבר
שלא יתרסק
אבל לפעמים
קשה לי לשמור על הלב
אז אני עוטפת אותו באבן
שמה לו חומת מגן
שתגן עליו
אבל שוכחת
שאי אפשר להסיר את החומה
והיום
אני בוכה בפנים
על החומה שעומדת איתנה
ולא ניתנת להסרה
וכבר חודש
שהלב שלי
לא מרגיש דבר

ניצוצות של קינאה רושפת
מבקשות להצית
את שערותיה היפות
את עיניה העגולות ; החומות; החכמות
את שפתיה השמנות
את אפה
הקטן
את החיוך החייכן
והשיניים הישרות

ועיניה שוזפות את כל ירושלים
היא לא צריכה לשם כך לנסוע פעמיים
כל
מה
שהיא
צריכה
ישנו;

המרפסת הגדולה המשקיפה אל ההרים
ואל גשר המיתרים
הזוהרים בחושך
ואנשים קטנים קטנים
שמטיילים ומטיילים
והיא יושבת
במרפסת
וטובלת
חתיכות בשר צלוי ברוטב אדום
להנאתה;
את הלב שלי היא אוכלת
בחיוך מקסים
מדושן עונג
לא
חסר
לה
דבר;

הקינאה זוחלת אך לעולם אינה מצליחה להגיע
אל הדלת
היא כל כך משתדלת;

בסבר פנים מפונקות ובבגדי מותגים
רוח קלה טופחת על פניי פרחי בשמים;

....כל כך רציתי גם

במקום בו
צחוק אינו נשמע
והטוהר,
נרצח
ונטמן
באדמה
החמה
שאוספת את כולם,
אי של אהבה
בתוך הים
הקר הזה
היא צוחקת
צחוק חלול
ומת
ופושטת את
צווארה
בפני
הגלים,

בפני
העולם.

(האם יום אחד היא
תגיע,
היונה הלבנה
להשלים בינה לבין
המוות,
להשלים בינה
לבין
עצמה.)

🐎💘

אשמח לחוות דעת הגולשים\ות הנכבדים\ות

 

"ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש ובליבו יכוין למעלה לשמיים" (שולחן ערוך או"ח צה ב).

 

"המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפילתו, ושעה אחת אחר תפילתו" (תלמוד בבלי, ברכות לב,ב)

 

תפילת נשמתי

 

ונפשי נשאת אל על

אל מול סוד היקום

נוכח פני הנעלם מכל נעלם

וחבוי מכל חבוי

 

והנה לנגדי

פני היכל הקודש

מולי ניצב

בסוד קיומו

 

מקום המזבח

התעלות החי לרוח

והקטרת הצומח

לריח ניחוח

 

מכאן גובל עפרו

של הראשון באדם

ובו ננפחה נשמה

חיוּת נפש ודם

 

כאן עקד האב

את  בנו יחידו

והקריב כל רגשותיו

באהבת קונו

 

מקום נשיקת

ארץ ושמיים

גשם שהוא רוח

מקור מעיין מים

 

וסביבי שקט, דממה

העולם עצר מלכת

והנני שומע רק

המיית נשמתי

 

וקול משק כנפיה

הדואות במרחבי אין-סוף

ורוח קדוּשה חופפת

על שְׂפָתִי

 

ופי ממלל בלחישה

בדממה וקול

ושפתותי רחישה

את פני יוצר כל

 

רק אני והוא

קיימים בעולם

אין עוד זולתנו

כי הוא כולל כולם

 

והנני גם אני מתכלל

בהווית בוראי

ומאחד את רצונו

ואת רצוני

 

ומתוך תשוקתי

למלא תפקידי

מבקש לקבל כלים

לעשות רצון קוני

 

על משאות נפשי

ונפש אומתי

שופך צקון לחשי

ורוח תפילתי

 

צרכי עמך מרובים

ודעתם קצרה

תן לכל ברייה

די מחסורה

 

לזה מחסור הגוף

ולזה מחסור הנפש

ועל אלו הטבועים

בטיט ורפש

 

דעת, תשובה וסליחה

גאולה, רפואה וברכה

קיבוץ גלויות

ומיגור הרשעה

 

בעבור שמך הגדול

השוכן בקרבנו

ושוב כבראשונה

להאיר בתוכנו

 

וכעבד הנפטר מהמלך

כורע ומשתחווה ויוצא

ומודה על הטוב האין-סופי

שהנני בכל פינה מוצא

 

חזיון המקדש מתפוגג אט אט

וההיכלות נסגרים

ונפשי השטה נוחתת לאט

אל החיים המוכרים

 

ובידה אוחזת

מרגלית עדינה

רושם ומזכרת

מהקבלת פני השכינה

 

לא תצא לחוצות ההמון

תכף בצאתה מהארמון

פן המרגלית תיפגע

ותאבד מזהרה

 

ואותה עוטפת

במעטה משי צחור

ולליבה אותה עונדת

את בוראה לזכור

 

יוצא אנכי

מאת פני המלך

לשוב ולהלך

ברחובות פלך

 

ולנגד עיניי

את פני אלוקים מעמיד

שיוותי ה'

לנגדי תמיד

אהבה
זה לקפוץ
למים
ולהושיט יד
לזה
שכל
מה שנותר
ממנו,
זה
הגוף.


האם זה הגיוני?
לוחשת הרוח.

"כן,
זה
הגיוני".

היא שומעת
קול
עדין.

(קולו של
אלוקים.)

🐎🤝💘

 

בַּעֲדִינוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לוֹ
הוּא יִפְסַע
בֵּין שְׁבִילֵי חַיַּי
בְּסַבְלָנוּת יַקְדִּישׁ לִי
אֱמוּנָה מְפֻשֶּׁטֶת
יַגְדִּישׁ לִבִּי בָּאוֹר

 

יְקַדֵּשׁ אֱמוּנוֹת, יְחַדֵּשׁ תּוֹבָנוֹת,
יַבְעִיר כָּל סָפֵק מִלִּבִּי
יַבְהִיר תְּהִיּוֹת, יְבָאֵר מַהוּיוֹת
יְאַכֵּן אֶת פִּזּוּר דַּעְתִּי.

 

יְפוֹגֵג עַרְפֶל עַצְבוּת
יְכַוֵּן הוּא לִמְקוֹר הַחַיּוּת
עַד שֶׁשִּׂמְחָה שְׁקֵטָה, הוֹדָיָה,
תִּפְשֹׁט בִּי
עַל עֹמֶק הַטּוֹב,
עַל הַזְּכוּת

 

השיר מדבר על כך שלפעמים אנו נוטים לחשוב שכל הנסיונות שלנו הם ממקור רע, וזה מוביל אותנו לשיברון ולהסחפות אחר רעיונות לא טובים. אך בואו נשנה את זווית המבט ונאיר את עצם העובדה שזהו דבר קדוש שעלינו לטפח ולשמור מבלי לרבב באותם הבלים שנחשפנו אליהם.

טהרי השערפים.

מה? מהי האמת הטומנת בליבך
האם את זועקת את אשר חשקת
או שמא, מרובבת נתצי זולות - בקשתך?

כמהה אל מה שליבך מייחל לו,
אמדי ברעיונייך, מהו אותו מאווה.
דמות כיעור ושוקי אל תשווי לו,
כי חצוב הוא ממקור טוהר נווה.

בל תתכערי בניבולי בלייעל.
חפצך ישר הוא, סוד קיומך.
התשוקה תדלג עלי צעד ושעל-
עד עת בוא התגשמות חלומך.

נפשך תדמה, דומייה ומדממת-
את אביבך שחולף.
בתוכך את חשוקה, נלחמת-
באון תשחורת מאלף.

אל תשווי שאלתך-
למעשה שוטים.
שירי מבטך,
טהרי השערפים.

ובכן,
אל תתבהלי לרגשותייך ההומים,
נתבי אותם להשבת שאלותייך.
זכרי כי אלו שלך, יהיו נשלמים-
בטוהר ותמימות נעורייך.

מכירה אותך. ראית מישו

נדלקת עליו בקטע מפחיד.

מתרחקת בשביל להתקרב אליו.

אני מקבלת.

לגיטימי.

ומי אני שאגיד לך לא?

אבל אל תוותרי עלינו,

התפיסה שלך אומרת שאי אפשר ביחד.

זה מתנגש.

אז בואי נפסיק לגעת

ואז זה לא יפריע.

ככה את רוצה ללכת?

כל יום לוקחת עוד צעד אחורה

מגדילה את המרחק.

די לאט.

רק תזכרי מי אנחנו

למה מסוגלות ביחד.

אלוהים כמה שאת חשובה לי

ובואי זה הדדי

אז תחזרי.

אני אוהב אותך,
תמיד
גם
עם השברים,
הקרעים שלך
שאת כל כך שונאת
לפעמים,

אני אוהב אותך
ככה,
גם כשכבר לא מזהים
בך את עצמך

אני אוהב אותך
ככה,
גם כשאת מדדה,
כולך רטובה
מהגשם הזה
שבלב שלך,
שפשע נגדי,
נגדו
מהלכת לך,
ולא מוצאת מקום
נחמה
ובאה אליי,
להניח עליי את הראש

אני אוהב אותך
תמיד,
גם כשאת
מופשטת
כבר לא מהבגד,
מעצמך

וכל כולך מכוסה אבק
שחור,
אפל
וכנפייך,
זרות המה,
כנפיים בו משתמש
השטן
להפיל אותך,
ממי שאת,
להפשיט אותך מהטוהר הזה,
שאת כל כך
אוהבת

אני אוהב אותך ככה,
תמיד,
אבא שלך
שלמעלה.

🤝💔

החג הזה תמיד בבואו היה לו בשבילי סיפור

גלש לחדרי ,בידר שערי והותיר לי בלב רק דגדוג.

                               

ריח משכר, ניחוח ענוג

מנגינה קסומה שבאוויר מרחפת

 מיתר שפועם ברגשה , בכמיהה

 והילה מסתורית באצילות מלטפת

                                                                                                  

ממרחקים הייתי בקיומו מרגישה

 ומיד שועטת לחלון עם תקווה

מתחננת אליו בשירה מתוקה

בוא אלי תעורר בלבי התשוקה

 

וכשהיה הוא לתפילתי נענה

לא היה בתבל ממני מאושרת

הייתי בכל חושיי אליו מאזינה

 להרמוניית הדממה מתמכרת

 

הלב היה נרגע אז ברגיעה מוארת,

 שמחה הייתה שובה את לבי

וטרם יברח הוא, הייתי משמרת 

הרוח החדשה שפעמה בקרבי

 

ומיד היה הוא פורש כנפיו ועף

עף להביא סיפור לשאר היצורים באדם

ובחיוך אשר מכל זיוף היה חף

ידיי היו סוגרות החלון לאטן

 

ורק דוק שמימי בעיניי 

היווה רמז לסיפור שהיה כאן .

בריחה ממציאות
בריחה מהחיים
בריחה ממחויבות
מעול תורה נעים

בריחה מהבורא
בריחה מהנברא
בריחה מיצר טוב
בריחה מיצר רע

בריחה היא מעייפת
קשה להתבונן
אתה פה המלך
אז אני אומר: אמן

שולחת יד ונגיעה
מפחדת ומגיעה
מתגברת כלפי חוץ
אך הלב עדיין לחוץ
ואיכשהו, לא ברור לי איך-
מבנים הלב עוד מסתבך

מסבנת ושוטפת
מרביצה ומלטפת
מנקה ומתלכלכת
לא יודעת, לא חושבת
רוצה לשבור הכל
רוצה להתחיל לגדול

אור שמש מסנוור
לא מצליחה להתגבר
יד מציירת על החול
והלב שוב כל יכול
פורמת ותופרת
לא רואה כי מסונוורת

דאגה, פחד וכאב.
הכל בפנים כבר מתערבב
מחפשת ת'שמחה
נהיית זקנה עם שיכחה
וכמו על גחל נושפת
ורואה את התקווה לאט נדלקת

באלגן. לא ברור.
אבל כאן נגמר הסיפור-

איך זה להיות בתוך גוף מכובד?
לקבל אהבה ולא להרגיש לבד

השמים ריקים מכוכבים.

הם בורחים מהבדידות אליה אני בורחת...

במרבד שפרוס מעליי,

משחקים השלמות והריקנות בעירבוביה...

 

אשמח להערות!!תודה..

הַלַּיְלָה לֹא בּוֹכֶה
רַק מְפַזֵּם שִׁיר עֶרֶשׂ
לְקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת
שֶׁנּוֹדְמוֹת
וּבוֹרְחוֹת מִמֵּנוֹ,
מֵהַחוֹשֵׂךְ

 

הַלַּיְלָה לֹא בּוֹכֶה,
מִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי
זוּג יָדַיִם מְבֹהָלוֹת,
מַנִּיחַ רֹאשׁ עַל הַיָּרֵחַ
מִתְכַּסֶּה בַּכּוֹכָבִים 
אָבַל הוּא לֹא בּוֹכֶה

 

לַלַּיְלָה יֵשׁ אֶת הֲרוּחַ
שֶׁתַּעֲלֶה קוֹל זְעָקָה בִּשְׁבִילוֹ
וְאֵת הַגֶּשֶׁם
שֶׁיִּפְרֹק אֶת מִטְעָנוֹ
אָבַל הוּא, לֹא בּוֹכֶה

 

את אוהבת
לא רוצה לוותר
רק שלא ייעלם
יסתתר
יעביר אותך בסבך שלא נגמר
לא ייתן לך ליפול
לא יהרוס את הלב שלך
יקרע
חתיכות
יפיל אותך עמוק עמוק
תדמייני חלומות
בור שחור

גם אם אתה דוחף
לא תצליח לנחש

תנסה קצת לשחרר
ואולי אתה תופתע ותראה

אתה צריך להתאמן
על חיים גדולים
אתה חיי חיים אבודים

תדמיין ..תצבע ..
את התקווה שלך
ותחלום עם הנשמה שלך

אל תיכלא
לא מגיע לך
.....

בחדר קטן אך אהוב
יושבת מלכת המזל

צוחקת

העולם שלה טוב ..
קצת שוכחת את הטוב
בהכל

אל תתעצבן
היא לא
יכולה לעבור

תקועה היא בעולם השחור
....

אל תתבאס
זה זמני תזכור


על מה אתה חושב?
היא נראת צדיקה
בכל זאת
שמלתה צנועה

את האמת ?
היא יותר רקובה

נתנה לך
להרגיש איימה ..

......
אולי כבר תפתח דלת אחרת במקומה ?!
.....
הנה חדר חדש מואר
אל תראה
כלכך מופתע
הנה הכתר
הכתר שלך ..
.....


הפעם
העולם קצת מתוקן
הפעם יושב
אדם.. קטן...

לא שם הוא
את הכתר בקול
נראה הוא ככל ההמון


רק פניו
מאירות בחום
מקבל הוא את כל ההמון

ערב של קיץ, אמרו לה, ערב של קיץ הוא תמיד מבושם.

ערב של קיץ הוא תמיד מתוק צובט כזה,

הוא תמיד שקיעה מבורכת,

הוא תמיד גונב את הלב.

 

ריח של שושנים הוא תמיד משכר,

רוח של ים היא תמיד עוטפת,

לילה של טללים הוא תמיד מבורך.

 

ככה אמרו לה, כך לימדו אותה הספרים, כך שרו לה השירים, כך האמינה והרגישה והריחה.

כך הייתה עטופה, תמיד,

בערבים של קיץ.

 

אבל היא בכלל אהבה את החורף.

היא בכלל אהבה את הרוחות המטורפות של ההרים,

היא בכלל כמהה לריח של גשם,

היא בכלל אהבה לילות מוארים מברקים וכבדים מרעמים מתגלגלים, מעירים את הלב.

 

אמרו לה ששמים אפורים הם אטומים,

שעננים פירושם מרחק,

שהגשם בוכה איתנו כשכואב לנו.

אבל הגשם תמיד הביא לה ברכה, והקיץ רק הכאיב לה.

 

היא רצתה, באמת היא רצתה

לאהוב את הקיץ

כמו בספרים, כמו בשירים, כמו שצריך.

אבל היא אהבה את החורף,

 

ורק הריח הזה המשכר של פרח עלום שאיננו ורדים

שפורח רק בערבים של קיץ

רק הוא ניחם אותה

באדמתו הבקועה והצמאה

של הקיץ.

בעולם של נראות
של ייפוי מציאות
בעולם רדום
חלומות של כלום;
שם אני איתך כשהרקיע מסביב

רוב העונות שנשארו
החלימו עם בוא האביב;
וקול שופר
אותי לא מעיר
כי קול ההר
שבעתיים מסעיר;
ואהבה קדומה מבליחה לה לאט
מתעוררת עם בוא השבת

הרגע שאת גומרת את עצמך
מעבירה גזירה נוספת על ליבך
הוא שרק רוצה להתמלא
נאנק עכשיו מכאב
דוקר
חודר לנשמה
חותך אותה לחתכים
קורע לגזרים
מעביר את מה שהיה
כאילו כלום לא קרה
אין יכולת נשימה
אבודה בין זאבים קרים
מאיימים לגמור אותה
להרוס ולגזור את הטוב שבה
להפיל את הלב שלה
לדרוך עליו
שיחזור שבור ופגוע
נטוש בלי תחפושות
היא רק רצתה לגווע
להפסיק להאמין באמת
שלא קיימת עוד
האמת שנעלמה
ביחד איתה

אמון וכאב הם שניי אוייבים.
אמון מפחדת מעט מכאב,הוא תמיד מאיים עליה.
כאב אוהב לטייל בין אנשים,להיכנס לתוך המגלשות בחדרי הלב, להידבק אל דפנות העורקים ולהתיישב על הדופק-
לעלות ולרדת,
לעלות ולרדת,
להתנדנד,להרגיש בבית.
הוא אוהב שהם חשים אותו,שהם כואבים איתו,האנשים.
זה עושה אותו מיוחד.
אמון לא מחבבת אותו,הוא מאיים על כל העבודה שלה.
היא בונה ובונה,עם קסדת אהבה,
בחום ובשמש ובעונת השלכת.
קומה על קומה תומכת,
מתגברת על הנזקים שכאב מייצר בתדירות לא נספרת
בעמל היא משרטטת,
עם כמויות גדושות של בטון אהבה ודרך של שלום היא מפלסת.
הרי אמון-
אוהבת היא להאמין בטוב.

יום אחד,קייצי למדיי,פרחוני למדיי,
אמון יוצאת לעבודת הבנייה שלה,הפעם בתוך הלב של גפן.
"גפן גפן,את עוד תראי,האמון יבנה מחדש,כן! כן!",היא שורקת לה,קולה נכנס לתוך מחשבותייה של גפן,גפן מרגישה.
היא רוצה להאמין שהאמון יחזור,שהיא תחזור להאמין באנשים,
בעצמה.

פתאום,
בלי הודעה מוקדמת,
הוא בא.
כאב.
אמון מחליטה שהיא עושה מעשה.
"לא יקום ולא יהיה!",היא מכניסה שוב את קולה הבטוח לתוך סליל מחשבותייה של גפן.
גפן מאמצת את העיניים,מכווצת את הגבות.
אין מצב שהיא ואמון נותנות לכאב להיכנס לה שוב ללב.
"אז מה גפני?..תראי את האנשים האלו,הם רק עושים רע..כמה הם פגעו בך..זה כואב..",כאב לוחש בקול נוטף דבש,בתוך ליבה של גפן.
הוא מתנדנד חזק על פעימות ליבה.
'יופי,זה עובד!',הוא חושב לעצמו בחיוך מסופק.
"לא חמוד",גפן לוחשת לו חזרה בקול מתקתק.
"לא הפעם.
זהו,אנחנו נפרדים,אני ממשיכה עם אמון לארץ אחרת.
עזוב אותי ודי",היא מדברת בקול מתון ותקיף.
כאב מסתכל בעייניה חזק חזק,היא מתבוננת בו בקיפאון.
הוא שואף עמוק כל כך,
נושם את עצמו אל תוכו,
עד שנקבר באדמה.