פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 180)

את השקט הזה
אפשר לקרוע עם סיכה

את השקט שלך
אפשר לחוש בדממה

מתי כבר תפסיקי
להיאחז

אולי כבר תפסיקי להישבר ?

השקט הזה
יהפוך למלחמה
לא ישארו
חיים באדמה ..

אז רק תחכיי
אולי, תאשרי נשימה ?

השקט שלך נתון הוא לבחירה

אתה זה הרוח שפועמת בך בכל רגע
אתה זה האש שיוקדת בלב שלך
אתה זה ההגיגים הקסומים שבראשך
אתה זה החלומות מלאי הזיו והחן שמניעים אותך קדימה בלי לעצור
אתה זה האור שבך שמושך כל כך להתקרב אליך כדגים אל המים
אתה זה הרוך הענוג והמלטף
ואתה, אתה זה גם הכאב שמפעפע בך בעוצמה
אתה זה הרגש הבוער בלי שליטה
אתה זה הטירוף חסר הגבולות שמתפרץ ממך
אתה זה הקרעים שבך שגם השמש באורה המנחמת לא תצליח לרפא
והקרעים האלה, הפצעים האלה שאתה שונא כ"כ
הם ,הם הקסם שלך.

תותחים ,
גופות מפויחות
מוטלות
ארצה,
נשמות
בוכות.

(האם
תוכלי לו,
למוות.)

🐎💘

8 בבוקר , מתעוררת מדפיקות דלת חזקות
*** אני מתה מעייפות, אני עם פיג'מה, אני סחוטה**********

דפיקות חזקות!!!! מכות אלימות על הדלת .
ואז:
אני שומעת קול גבוה ודק של הבחורה שגרה לידי ( שמההתחלה שמתי לב שהיא חשה מעצמה)
"סיווןןןןןןן!!!!!!!! היא לא עונההההה המפגרתתתתמה עושים"
כן, כן,
המפגרת- זאת בעצם אני,
וכן, אני לא עונה לה. אשכרה. חוצפה. איך אני מעיזה לא לפתוח את הדלת.

ואז אני שומעת אותה שוב מאנפפת עליי לשכנה שמתחתיי( זאת שמהרגע שהגענו עשתה לי פרצופים מוזרים בגלל שהבאנו איתנו כלבלב קטן , וגם משום מה נעלם לנו האופניים והעגלה מאז שנחתנו בבני ברק וכששאלתי אותה אם יש לה מושג מה קורה פה, היא משכה כתפיים ונכנסה במהירות לביתה תןך כדי שהיא ממלמלת תשאלי "את וועד הבית" ..)

בקיצור , מתברר לפי מה שאני שומעת מהן- מ2 השכנות הצעקניות שמאחורי הדלת שממש נהנות להטיח את המגב בדלת שלי , לדפוק בכוח ואז להתיז עוד דיבור רע-
מתברר ששכחתי שקית זבל ליד הדלת שלי.
נכון, זה מגעיל.
נכון, זה הזוי.
נכון, שהשארתי את זה בלילה ושכחתי לזרוק, כי בעצם התכוונתי לזרוק ישר ב8 בבוקר אבל הן הקדימו אותי.

היא אומרת עכשיו- איך איך היא משאירה את הסירחון הזה ככה לא מתביישת איזה חוצפה יש לה!!

והנה הנה בעל הדירה מתקשר. לא, אני לא עונה.
כי בפעם הקודמת שעניתי שמעתי רק צעקות
וזהו אין לי כח לענות.

כן, השארתי זהל מאחורי הדלת, מה שבחיים לא קורה לי.
וזה עוד זבל של אוכל משבת,
והן מסננות שוב ושוב- " איזה גןעל , איזה חוצפה"
ולשמוע את הדיבורים האלו אחרי לילה של חוסר שינה לילה עצוב של חוסר הירדמות
זה פשוט הורס.

הן בטוחות שאני לא בבית.

גם הצק של השכירות חזר, וגם השארתי זבל מאחורי הדלת, וזה גרם לבעיה גדולה כניראה, אולי תולעים, מי יודע. לפי גודל ההסטריה אכן קרה משהו נורא בקשר לזבל.

בעל הדירה כותב לי עכשין הודעה ארוכה בווצאפ. לא, לא בא לי לקרוא.
אופס, כייף לדעת כמה שונאים אותי פה.
בקרוב נברח מכולם.....
בקרוב

מה ניראה לך שאת עדיין פה??

עוד שניה ראש השנה ואף אחד לא דמיין שתאשרי פה!!! כל כך הרבה זמן

כשהגעת בהתחלה היה נדמה שציקצק את מתחפפת. כולם היו בטוחים בזה אבל אחותי.. ככה לבוא ולהשתלט ממש לא יפה!!!!

ככה לקטוף לנו אנשים? ככה? ניראה לך ככה לעשות סגרים? להפוך ערים לאדומות? ככה את משתלטת עלינו? אנשים מתחרפנים לבד לא יכולים לצאת לחבק מישהו!!! דבר שפעם היה כל כך פשוט-- הפך בין רגע לכלכך מורכב!! ולמה אחותי לבוא ולחסום לנו את הפה? 

 

אבל את יודעת אחותי שאני חושבת על זה אולי באת. באת כדי ללמד אותנו לחזור הביתה פנימה להיות אנחנו באמת לסתום את הפה מלומר לשון הרע רכילות לשים לנו פסים אדומים ללמד את העולם מה זה להיות אנחנו לחזור שוב אל המקום ממנו באנו אל הבית פנימה שם. לאבא ואמא!!

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה חיבוק חיבוק של געגוע אמיתי געגוע לאמת געגוע למה שהיה פעם. לטוב של אז

אבל את פה עדיין אחותי וכנראה את לא תלכי במהרה. אנחנו מאמינים אחותי שלא סתאם ההוא מלמעלה שלח אותך לא סתאם סגרת אותנו בבתים. והלואי באמת הלואי שנלמד ממך לאהב בחינם!! כי כשאנחנו רחוקים אנחנו מרגישים את הצורך לחיבור אמיתי!!! לחיבור

של נשמות!!! 

 

שלך

בתקווה

עובדת ה בשמחה

ילד דיי
אולי מספיק לחיות את העבר
תקלוט כבר שמזמן זה נגמר
מאשים את כולם במצב שלך
ואף אחד כבר לא יודע מה יהיה איתך
אתה כל כך פגוע ולא מבין
חולם שוב על חופש
אבל לא מאמין שאי פעם תצליח להשתחרר מהכלא
שאת הלב שלך סוגר
תברח מהר
אתה לא קולט
לאן אתה נכנס
אתה כולך לוהט מכעס
הכל נמאס
כל הקירות שבנית סביבך
כל המסכות
והאיפור שמסתיר את הצלקות
מהמכות שחטפת מכולם
סך הכל ילד שנמאס לו מהעולם
עומד מול הסורגים
אזוק בשרשראות ברזל
שריטות ודם על הפנים
אתה צורח מכאב
וכולם מסביבך סותמים את האוזניים
לא שומעים
אתה לוקח את הסכין
רוצה לגמור את הכל
לא מסוגל יותר ליפול
ושם בסוף
עמדה ילדה מוכרת
שרצה אליו וחיבקה
לוחשת לו שהכל יהיה בסדר
לקחה לו את הסכין
והחזירה אותו לחדר
והוא צועק לה למהההה
מה אכפת לך ממני בכלל
מנסה להתנגד
לוחשת לו בקול רועד
אני לא רוצה עוד אח לאבד
והדמעות זלגו לשניהם
יושבים על המיטה
שני אחים
עם אותה שריטה
והדמעות לא מפסיקות לרדת
והוא חושב שאיזה מזל שיש לו אחות כזו מיוחדת
מבטיח לעצמו שמהיום ישמור עליה מכל משמר
את חייו יקריב
רק כדי שלא יהיה לה קר
היא הדבר היחיד שנשאר לו כנחמה
מכל המשפחה שנקברה עמוק עמוק באדמה
הם יושבים מחובקים
את הדמעות אחד לשניה מוחים
שני אחים
בתוך כל ההריסות
יושבים ומדברים
אח ..ואחות

ואיך שאת מנסה
ותמיד נכשלת
ואת הכל מכסה
לעצמך לא עוזרת
חותכת את הלב לשניים
נותנת מעצמך לאחרים
למרות שאת יודעת
שהם אף פעם לא מחזירים
נשארה שם בלי מילים
חיפשה דרך לחזור
כל כך ניסתה שלא להסתכל לאחור
הכל נהיה שחור
לא רואה שום אור
פתחי את הלב
לאהוב אחרים
תפסיקי לחשוש
מה יגידו האחרים
תפסיקי לפחד
כי את הרבה מעל
תתעלמי ממי שאותך שלל
ואיך הכל התפרק לך בידיים
הכל נשרף לך מול העיניים
הלב שנשאר
והכאב שנשאר בינתיים
סתם עוד ילדה
לא חשובה
ככה את חושבת
אבל כל כך טועה
מחפשת שישימו לב
אז הולכת
עושה כמו שטויות
ולאף אחד לא מזיז שהיא עושה טעויות
בוכה לעצמה
לילות שלמים
ארבע לפנות בוקר
יושבת לבד וחולמת על אושר
שיהיה פה ליד
זה נראה כל כך רחוק
רוצה את העבר למחוק
הורסת את ההווה במו ידיה
התייאשה מאנשים
שכל כך פגעו ופוגעים
היא רק חיפשה מישהו שיתן לה יד
מרגישה כל כך לבד
אין לה אף אחד ליד
מסתובבת בדד
מחפשת את האחד
שיישאר תמיד
ולא יתקע לה בלב סכין חד
הלב מנסה להתרפאות
נמאס לה לנסות
הכל מלא דם
צער וכאב
זורים לה מלח על הפצעים שבלב
וכולם שכחו מה היא הייתה
לפני שהכל קרה
הייתה ילדה קטנה
מאושרת ושמחה חסרת דאגה מקשיבה לעצמה
איך היא השתנתה
וכולם כבר משלימים
שהילדה של פעם לא תחזור יותר לעולמיים
היא ממשיכה להתקדם
באפיסת כוחות
לסיבת קיומה מחפשת סיבות
אך לא מוצאת
נמאס לה כבר לחיות
לא רוצה יותר להיות

איך אתה פוגע
בלב הכי בפנים אתה נוגע
אולי תקלוט כבר שלשם אין לך גישה
תשחרר אותי כבר
תשנה את ההרגשה
לקחת את הלב
והשארת כלום
והמון דם וכאב
אתה אשם בהכל
ואיך תמיד אני נותנת לך
לעשות בי מה שאתה רוצה
מה יהיה הסוף מה עוד תנסה
מה עוד תיקח ממני מה עוד אתה תפוצץ תקרע את הלב לאלפי חתיכות
ואותי תשאיר לבד בין כל ההריסות
איך תמיד אני סולחת
ואז הכי רחוק בורחת
ואתה
אתה בא אחרי
לא נותן מנוח
לא נשאר לי יותר כוח
לא יכולה עוד להילחם
את המחיר בסוף תמיד אני ישלם
אחבק אותך
ואתה תרביץ
מה יהיה הסוף איתנו
אותי אתה ממיס
רק חושבת איך קשה לך
ומה אתה מסתיר
את הרגשות לא מסוגלת להסביר
את הכאב אתה מצליח תמיד להגביר
אני כותבת פה עם דמעות בעיניים
מרחמת וכועסת
אוהבת ושונאת
מול העיניים שלך אבל כבר לא באמת נמצאת

שוב אותה דלת שנטרקת בפנים
מנסה לעצור לעבור תמחסומים
אבל כלום לא שוכח
העולם לא מפסיק לברוח
הרגע נעלם
האוויר נעצר
נחזור לדבר כאילו לא הכל עבר
נגמר

שקט של כאב עמוק
חודר ממיס לה את הלב
רק שהוא לא יתאכזב ממנה
סכין חד שפער חור
קרע השיל הכל לחתיכות
פתחים שנותרו דמומים
מחכים לרגע מציל חיים

הלב שלה פועם
מרגישה את התקווה
חיוך על הפנים
רגועה
עשרות שנים בצל
בדממה
קול לא נשמע
נשימה
עמוק עמוק זה תופס
שרירים נרפים
תהומות של אהבה
שנשפכת

הוּא מִתְקַפֵּל, מִשְׁתַּעֵל
רְסִיסִים שֶׁל לֵב שָׁבוּר
וְיוֹרְק דָּם, וּכְאֵב קָבוּר
וְאִם תִּשְׁאֲלוּ
הוּא יְהַנְהֵן בְּחֶנֶק
הַכֹּל בְּסֵדֶר נִרְאָלִי
הָרוֹפֵא אָמַר שֶׁזֶּה וִירָאלִי
וְאַתֶּם תַּמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר
עַל דָּא וְעַל הָא
וְתֹאכְלוּ בּוּרֵקָס עִם טְחִינָה
וּגְבִינָה
וּבְלִי שֶׁתָּשִׂימוּ לֵב
הוּא יָמוּת
יִתְכַּוֵּץ לְתוֹךְ עַצְמוֹ
וְכֻלָּם יַגִּידוּ מָה
זוֹ בֶּטַח טָעוּת
הוּא הָיָה בָּרִיא כְּמוֹ שׁוֹר
וְלֹא מֵתִים מִקְּצָת קֹר
וּבַסּוֹף בַּסּוֹף
כְּדֵי לִסְגֹּר עִנְיָן
יְכַסּוּ בֶּעָפָר וַיַּעַמְדוּ מִנְיָן
וְיַגִּידוּ אִישׁ טוֹב אִישׁ טוֹב
הִשְׁאִיר אַחֲרָיו דִּירָה יְשָׁנָה
וְאָבָק.
יִהְיֶה זִכְרוּ בָּרוּךְ.

[קטע קצר למחשבה, תנו דעתכם ואולי מישהו יקח מזה איזה דבר.]

 

הבט על עצם היותך, עצמות מקור הכל בחייך-

התחושות, המחשבות, השכל וההגיון, האהבה, האמון, האמונה, הרצון, ואפילו הביקורת.

כולם מנסים להיות כלים לביטוי עצמיותך, מנסים לדייק להשתפר עוד ועוד.

אתה חי, אבל מנסה לשפר הופעתך בעולם - יותר מעשים טובים, יותר אידיאלים, יותר אהבה לכל, יותר צניעות.

הטוב שלך גם הוא לא נובע מהצלחתך באיזה תחום שיהיה. הוא נמצא עמוק בתוכך תמיד.

אתה מנסה שהטוב הוא זה שיוביל בחייך, שלא יהיו בלבולים.

גם כל הערכים המוחלטים שוודאים לך - הכל נובע מהערכה פנימית שלך את הדברים, לא משהו חיצוני.

גם נתינת ערך לדבר מפני שאנשים מחשיבים אותו - זה נובע מכך שאתה מחשיב מאוד את מה שחושבים, אבל זה אתה!

הכל הכל נובע ממקור חייך.

גם אלוקיך קיים בליבך, ובך הידיעה שאתה בו.

הבט על עצם היותך, ותמלא חיים.

שטח ראשון
שטח שני
שם זה הוא
כאן זה אני

רצוא ושוב
שחקים תהומות
רוגע ורוך
אש מהומות

ימס הלב
אין בנו און
נחזור אל הגבול
עטורי נצחון

היי, זאת אני
המרושלת;
המבולבלת;
המקוללת

חשבתם שיום אחד לא אהיה
ובאותו היום הכל ישאר אותו דבר;
מישהי אחרת
תמלא את מקומי
בהצלחה רבה

וכולם יגידו אוי
היא הייתה גדולה היא גדולה היא גדולה
ובאו נשב ביחד ונאכל לעילוי נשמתה

ואז הם ידברו;
יצחקקו;
יאכלו וישתו ויטיילו;

עוד סיבה למפגש ;
עוד סיבה לדבר
כשאני לא באזור
ויהיה כייף יותר

היי, זאת אני;
ואני פה
להישאר
לתמיד
לא אתן לכם עוד סיבה
לטייל בלעדיי
אני פה לתמיד
כי כואב לי מידיי

עוד אנקום בכם
בכך שאחייך חיוך חמוד
בכך שאתחטב;
שאהיה יפה
שאצליח ללמוד
ולעשות משפחה;

לא תמיד יש מה לכתוב, אבל לפעמים טוב להוציא..
להוציא בשביל לקבל.

האמת שתמיד נחמד לקבל.

 

אבל גם לתת זה כיף.

מִכְחוֹלִי נוֹטֵף צֶבַע
אָדֹם עַז
מְנַסֶּה לְהַבִּיעַ טִפַּת
כְּאֵב מְרֻכָּז.
גַּם אִם רוֹאִים פֹּה פְּרִיחָה יָפָה
זוֹהִי רַק הָעֲטִיפָה.
הָאֱמֶת, זֶה כְּאֵב נָצוּר
בְּתוֹךְ לֵב שָׁבוּר.
אֵין הַדָּבָר תָּלוּי
אֶלָּא בִּי.
אֲנִי מְצַיֶּרֶת אֶת
חַיַּי בְּדָם לִבִּי.

אני אוהבת תאנשים הפשוטים האלו
בשבילם
מחברת ועפרון או עט
זה כל עולמם
הם כותבים את חייהם
משלימים איתם
עושים שלום
עם כל חריטה
עם כל אכזבה
או כשלון
שמחה
או סתם יום רגיל כזה
סתם טוב
אין באמת סתם טוב
אני אוהבת את הרגישות שבהם
את היכולת לחשוף את עצמם
עד הסוף
לשים הכל על השולחן
בלי מחיצות
בלי מסיכות
אל דאגה
אנחנו דרך הזום
אני אוהבת בהם את הרכות
את הכניעה
את החוצפה
את הקבלה
אני אוהבת אותם מהלכים לצד ייצרם
הוא מכניע אותם לפעמים
והם אותו מידי פעם
אבל תמיד יש שם חיכוך
תמיד יש שם מלחמה
ותמיד הם יחשבו לגיבורים לו רק יכבשו אותו
ולו רק פעם אחת

היום
המצפון שלך
כזה טוב
ולבן
כמו שלג

היום, אתה קל יותר
אתה בסדר
אתה מחייך, עוזר
ודואג
ומשחרר
כי אנשים אנחנו,
ונלחמנו,
מדי פעם אפשר לוותר

היום
היום אתה טוב
ונקי
היום המצפון לבן
תיהנה ממנו
כתרים אינם שואלים, בטרם יבואו
לפעמים הם קושרים את עצמם

 

avid;"> התאיינות אל עבר המושג הריק ,

avid;"> אתה מלמול , דיבור, דיאלקט ?? .

avid;"> אני לעצמי שולח יד ומתרחק ,

avid;"> מתעלם מן הרעם הזועק .

avid;"> הנה הוא ההעדר שבתוכי דופק ,

avid;">  מבקש רוויה מעט ומשתנק .

avid;"> "שום כלום , שוב כלום"  המאום דוחק,

avid;"> במעגל אינסופי בוכה ויחד צוחק .

avid;"> "כי קרוב אליך הדבר ובפיך לעשותו"

"יש את הסיפור הזה על הצדיק..רבי לוי יצחק..אתם מכירים כן?",הוא שואל אותנו במעגל הספונטני שיצרנו סביבו.
נו,זה בהחלט מסקרן לראות אדם דתי מנגן בקלרינט בכיכר הגדולה של העיר הסואנת פתח תקווה.
הקלרינט שלו מונח לצידו מהרגע שהתיישבנו לידו ועוד כמה תוויי נגינה מקושקשים על דפים בגודל A4.
אה,ובירה קטנה וגפרורים.
"לא מכירים",כולם עונים במקהלה כמו ילדים בקייטנה ששואלים אותם אם הם מכירים את אדון שוקו ואני משרטטת 'כן,מכירה' דמיוני על הבטון עם האצבע.
"אוהו.. אז אספר לכם!",הוא מתרווח אחורה,מחייך,
ממש נראה מדושן מעונג.
נהייה קריר מעט והאורות סביבנו נחלשים ונכבים אחד אחרי השני..
רוב הילדים בעולם ישנים כרגע שנת יופי וחולמים על קסמים ופיות שיניים ומתנות בצורת אהבה מוחבאות תחת הכרית.
וההורים?
גם ישנים,עם דופק יציב בלב,לא דואגים,לא חוששים..ילדיהם ישנים בטוב בחדר הסמוך.
העולם מפנה לנו מזמנו,מקדיש קצת שקט לדיבורי אמת.
מרגיש כאילו חבורת מלאכי שרת עקרה את נחמיה מהשלג הרוסי של לפני אלף שנה ושתלה אותו ביננו,חבורת נוער סקרנית בלב פתח תקווה,כדי שנצמח איתו יחד.
הוא איש נחמד,נחמיה.
נראה סבא צעיר.
בהיכרות קצרה איתו ושאלה לשמו וגילוי שמותינו,הספקנו להבין שהוא מדבר באיטיות,מרגיש ומחשב כל אות ותיבה לפני שיוצאת לו מהפה אל העולם.
שפתיו משורטטות בטוהר פלאי,זקנו ארוך,מכווץ בתוכו את כל גווני הקשת שחתמה את עצמה היום על השמיים.
הוא רגוע.כולם רגועים.גם אני מתמכרת לתחושה.
יש בי רוגע ששמור בפינה הימנית בלב.
אני לא מוציאה אותו לעולם במצבים רגילים, אוהבת אותו מוחבא ושומרת עליו לרגעים שרוצה שהוא יעורר בי שפע של אהבה אל עצמי.
עכשיו,אחד מהרגעים שנועדו לפתוח את אותו רוגע מוצפן.
דור ובר ועוד כמה חברים הזויים מסתכלים על נחמיה,מתחילים להסתנוור בקיסמו.
גיא ואני יושבים יחד מימינו,עטופים בפשמיכה כחולה וחמה עד כאב.
"נו,היית רוצה רעבע כזה?",גיא לוחש אלי בצחוק,בלי שאחרים ישמעו ואני מרימה את הראש,הוא לוגם מהבירה.
יש לו צמיד חדש על היד.שיתחדש.
"הייתי רוצה אדם",אני משחררת שלוש מילים עצורות וחוזרת לשים עליו את הראש,מרימה את השיער על פניי,תוחבת את ידי בידיו של גיא,מתחממת.
"אתם יודעים.." נחמיה מתחיל את הסיפור,זוגות עיניים ערסיות קמלות נעוצות בו בשתיקה.
"אחד הצדיקים בעולם בעל מתיקות גדולה הוא רבי לוי יצחק..
ערב ראש השנה הפתיע בהגיעו,אימת הדין שולטת על הכל..
בשמיים מכינים את המשפט.
השם יתברך,מלך מלכי המלכים..
המלאכים,מיכאל,רפאל..כל מלאכי השרת והשרפים ואופני הקודש.
המשפט מתחיל.
מרחף מלאך מיכאל מצידו הימני של ההיכל,מניח שקית לא גדולה על כף המאזניים,היא לא מושכת מידי את רגש הלב..בתוכה היו מונחים זכויותיהם של עם ישראל..",נחמיה מתמוגג,נכנס ממש לדמות.
אני מעיפה מבט על כולם,הם מרותקים.
בר מסלסלת את הרסטה על האצבע ודור מיישר את המשקפיים ומחליק את ידו על הקצוץ.
"ואז..",נחמיה ממשיך,קולו לובש ארשת דרמטית,הוא מחזיק את הזקן בידיו.לא משחרר.
"נכנס השטן,לבוש שחורים,ישר אל אולם בית המשפט.
מאחוריו נוסעות בשיירה משאיות שלימות של חטאי עם ישראל.. עוונותייהם..",נחמיה נשבר.
הוא מרים עיניים לשמיים,נושם ארוכות.
צמרמורת מתהלכת סביבנו,מעירה את המצפונים.
כמה חטאים..עוונות..רק מהמעגל הזה יצאו חטאים בסטוקים.
"אוי אוי!אם זה המצב,כנראה הולכת להיות שנה קשה לעם ישראל!",נחמיה זועק את מילות הסיפור, מנגב את הדמעות ללא הצלחה..בוכה חזק.
משהו מתרכך בי,אני מזיזה בעדינות את השיער מהפנים,
חושפת את מבטי למעגל.
"לפתע רעש.מהומה בהיכל המשפט.
כל עוונות עם ישראל נעלמו.
מישהו גנב את העוונות ממכולות המשאיות!
עכשיו נשארו רק המצוות שהמלאך מיכאל אסף והן מכריעות לטובת עם ישראל..!
פתאום נשמע קול חותך בהיכל:
'מי גנב את עוונות עם ישראל?!!' ",נחמיה צורח לשמיים,משחרר את צעיפו הדק ומצליף בריצפה.פניו נדבקות מטה.
פירורי האבק כאילו מסכימים איתו ושואגים איתו יחד,מקפיצים את עצמם לכל עבר.
אנחנו בשוק,זה מדליק אותנו.
דתיים חזקים זה עם לא שפוי,כמו שתמיד סיכמתי עם עצמי.
נראה שהוא עמוק בהיכל המשפט שם למעלה,לא שם לב למה שקורה סביבו.
"ואחריו עוד קול!אחר!
'ר' לוי יצחק בן שרה סאשא גנב את עוונות עם ישראל.'".
נחמיה עוצר לרגע,אוסף כוחות
בחיים לא ראיתי כזה מעשה יצירה של אלוהים.
מהזה הקסם הזה.
"דור",הוא זורק אל דור חיוך.דור מוקסם מהצומת לב,מחזיר מבט אוהב ודורש חיבוק.
"אם רבי לוי יצחק גנב את העוונות צריך לדון אותו.
כך נקבע בבית דין של מעלה",נחמיה מניף את ידו לשמיים וגם את ידו של דור.
כולנו מרימים ביחד זוגות עיניים לעננים.
דקה ארוכה אנחנו בוהים בכוכבים ונחמיה ממשיך,בשקט.
"הוכנס רבי לוי יצחק לבית דין של מעלה.
לאחר התיעצות קלה,פנו אליו:
'אם גנבת את העבירות צריך אתה לשלם בעדם.יש לך איך לשלם?'
ענה ההייליגער רעבע,'הלא אחד אני.איך אוכל לשלם בעד כל עוונות עם ישראל?',תמה.
'אם כן צריך אתה להימכר לעבד,הלא כתוב בתורה:
'אם אין לו, ונמכר בגנבתו'.
אם אין לגנב איך לשלם את גניבתו,הוא נמכר לעבד וכך משלמים את דמי הגניבה.'
הרעבע היקר התרצן,התכנס בעצמו.
לפתע יצאה בת קול בשמיים:
'מי מוכן לקנות את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד?'
אף מלאך לא רצה לקחת עליו את האחריות.
מה להם ולגדל יילוד אישה?מצוות..והוא יהודי..זה יוצא עסק יקר.
ואז, יצא קול יחיד ומיוחד,חתך את השמיים בענני כבוד בוהקים.
אור גדול נפרש על היכל בית המשפט הקדוש.
"הקב"ה בכבודו קונה את ר' לוי יצחק בן שרה סאשא לעבד עולם!".

נשימה.
נשיפה עמוקה החוצה.
האוויר הקר ממלא את ריאותנו,מלטף את הבפנים.
נחמיה מתבונן בשירטוטי הבטון עליו אנחנו יושבים,משחק עם האבנים הקטנות.
"אתם מבינים זיסים קטנים שלי?",הוא מרים אלינו עיניים טובות,חמות.
הוא נראה סבא בשעת איכות עם נכדיו.
אנחנו מתקרבים,נותנים לשמיים לחבר אותנו כאילו אנחנו משפחה גרעינית חמה ועוטפת.
"השם יתברך קונה אותנו.
הוא מגדל אותנו,מוכן לקחת אחריות עלינו..גם כשאנחנו ילודי אישה..חוטאים.
וגם,כן בהחלט גם כשאנחנו עושים את רצונו בתור יהודים.
הוא אחראי עליינו.
הוא מגדל אותנו.
הלוואי נשכיל להבין שלברוח מימנו זה רק לפנות אחורה מעט,לקבל תנופה ולרוץ חזרה אל ידיו הפתוחות בחמלה...",דמעה מבצבצת מתוך עיניו של סבא נחמיה.
אני רוצה לחבק את אותה דימעה עד שהיא תתקטן ממש ולבלוע אותה,לתת לה להזרים בתוך גופי את הטוהר של היהודי הקדוש.

שלוש לפנות בוקר,שעת התשובה.
בר מתבוננת בחושך,דור שותק.
נחמיה מחליק יד על הזקן,שולח יד לקלרינט.
הלב שלי מידי בתרדמת רגועה וזה מוזר לי.
משהו נפתח בו לקבל.
צינור נסתר מכניס לי ללב מילים טובות ולא מסנן אותן.
אולי כי ראש השנה בפתח ואני צריכה קצת לנער את עצמי מעבר לרסטה ולבגדים החשופים שאני לובשת כל יום.
"נו,איזה שיר אתם מבקשים קינדערלאך?",נחמיה מחייך,גומותיו אוספות אותנו חזרה אל בירור האמת.
אנחנן שותקים,לא יודעים מה להגיב.
"אז אתה אומר שאלוהים זה אבינו והוא אחראי עלינו?",דור מסכם את הסיפור.
נחמיה מהנהן באיטיות,אנחנו משתדלים להכניס את המידע עמוק עוד יותר בלב.
נחמיה מנגן קצת,זה מנקה את הזבל שדבק בילודי אישה כמונו.
אני רוצה טהרה.
שעה ארוכה של ניגונים ונשמה ואנחנו פונים ללכת כל אחד לדרכו,
לא לפני שצורבים במוחנו את טוהר פניו של נחמיה.
בר נשארת על הבטון,מתרכזת בו כמה דקות.

'אשרינו',
היה חרוט על הבטון באבן גיר לבנה כשהיא החליטה לקום מהריצפה וללכת איתנו לישון.

ושוב הגעת לאותה נקודה אתה והוא .הוא ואתה.

לא שיש לך טיפת מושג איך זה שוב הגיע לשם.

ועל מה ולמה בסופו של עניין שוב תרגיש נאשם .

הרי בינך לעצמך ברור לך עד כמה לא רצית בזה שוב.

וכבר רציתי להרכין ראש שתוכל לעבור קדימה

אבל זה כבר לא משנה שבשנית נשמע לקולך הקול הכאוב.

ואתם נמצאים שם שניכם. אדם עייף קול כאוב, לבד. שמיים קודרים,אדמה קרה, הזמן איבד מהממד.

 למה זועק בלי קול למה דווקא שאני משתדל אתה חייב לבוא ולהרוס לי הכל.

תסביר לי למה אני מאמין לך למה אני מקשיב.

אתה רק מחזיר אותי אחורה בזמן ותוקע אותי במקום שממנו לא מסוגל להשיב.

ואני ממשיך ומצליח להתגבר ואתה רק מקשה עליי מילא תשאג בכעס יהיה לי קל יותר להשיב מלחמה .

אבל הכאב הקול הפגוע הזה ממיס אותי לא מותיר בי  נשימה.

נשברתי לי כבר נמאס זה ממוטט אותי לחלוטין 

 חווה את זה כל פעם מחדש.

אז פשוט קול כאוב תוכל לעזוב אותי לנפשי לתת לי למחול באמת?!

אז נכון אני יודע שההוא אפילו לא ביקש ממני סליחה ולא זה לא בגלל שהוא מת

ומה שהוא עשה זה חרפה אבל אני חייב לעצמי לסלוח לשחרר

רק אז אוכל להמשיך הלאה לקבל את כל הטוב , להתקדם , להתחבר. 

היה זה לילה נטול כוכבים
מאותם הלילות העצובים
יש לצפות למבול
אומרים בחדשות
ואני ממשיכה לשתוק
היה זה לילה נטול רגשות;

באין חיבוק באין עידוד
אזרום על כל דג מת;
לא אל תבקשי ממני אמא להילחם
כבר מזמן אינני בתוך חייכם

באין צילצול באין דופק
הלב חודל להאמין בקיומו;
היה זה לילה נטול רחשים
תפילותיי התייבשו בין אנשים

ובבוקר בבוקר
מהלומות ודפיקות על הדלת;
ולא שילמת;
והשארת ליכלוך;
ולא טיפלת;
תמחקי את החיוך
ואת בכלל לא מחייכת.
ככה את נראית, כשאת מדוכדכת

מצב צבירה: מאתיים אחוז.
לא מוצאת באזור תעלות ניקוז.
צריך לברוח.
חייב לזוז.
היה זה לילה שכוח אל.
היה זה לילה ביזבוז.

בווווז.