פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 178)

נועז, חוצפן, אמיץ מידי.

תוסס, בועט, רוצה לחיות.

כל החיים הרדימו, השתיקו.

הדרך לפריצה נראית קרובה מתמיד,

והוא- מפחד להאמין.

כשהכאב אוחז
בגרונה,
ובליבה
יללות,
פצועות

היא בורחת
לשם,
למקום
בו
היא לא
תזהה
עוד,
את עצמה

(בורחת היא
מכאב
חם
לכאב,
ריק.)

עוד יבוא יום
בו הכאב
יהווה מקור חום
בדרך
לאושר.

🐎

מַצִּיל אוֹתִי מֵעַצְמִי,
מֵהַצְּלִילִים
הָעַזִּים הָאֵלֶּה
שֶׁרוֹצִים לִפְרֹץ מִתּוֹכִי,
בִּילָלוֹת, חַיָּתִיּוֹת,
פְּצוּעוֹת

מַצִּיל אוֹתִי מֵעַצְמִי,
הַסָּבוּא
שֶׁרוֹצֶה
לְהִשְׁתַּכֵּר, תָּמִיד,
לִשְׂמֹחַ


מַצִּיל אוֹתִי מֵעַצְמִי,
הַמְּטֹרָף
שֶׁמְּפַזֵּז לוֹ בָּדָד
בְּעוֹלָם
בְּלִי חַיִּים


(וְלָמָּה בִּכְלָל
לְהַצִּיל אוֹתִי
מֵעַצְמִי

שֶׁרַק רוֹצֶה
לִחְיוֹת בֶּאֱמֶת,
בְּעַצְמוֹ.)

🐎

לברוח.

רק להתרחק מזה.

לברוח מכל דבר שיקשור אותי לזה.

 

להמשיך לרוץ.

כי זה הדבר היחיד שיחזיק אותי.

שישאיר אותי בחיים.

 

לרגע אני מסתובב לאחור.

מתוך כל האפר יעלה חלום.

חלום של עולם שלם.

 

 

15/9/2020 - יום 12 בבידוד

זה היה הספסל האהוב עליי.

עץ מחוספס שידע ימים יפים יותר, רקע אורות העיר העמוסה ואזור קטן המנותק מן ההמון הרועש.

רק צמחייה פשוטה וספסל בודד.
נהגתי להשקיף עליו מחלון חדרי, להביט בעשרות האנשים העוברים בו, נותנים מנוחה לרגליהם, למוחם, לנפשם.
היו שפרקו שם תסכול, חושבים שאין איש רואה את בכיים.

אני עמדתי מחלון חדרי וליטפתי אותם בליבי.
היה הזקן החביב, הוא ישב שם מידי ערב, פוסע לספסל באטיות כשהוא נעזר במקלו ומפיח עשן סיגריות בקצב קבוע.
הייתה הנערה, מבט חכם ועמוק, יופי מיוחד. 

היא הייתה מגיעה לעיתים בבקרים, מתיישבת כשאין איש בסביבה ושוקעת בעולם משלה, הייתי מייחל לשמוע מעט מנגינתה, אך חלון חדרי רחוק היה, וקול המפוחית נעלם בתוך שאון העולם. נותר לי רק לייחל לבואה ולהשקיף מחלוני.
היו גם אנשים חד פעמיים שהשאירו זיכרון כואב.
היה זה בלילה קריר, אמא צעירה ותינוקת בין ידיה, הרחוב היה מלא יחסית אך איש לא פנה לאישה הממררת בבכי.
רציתי לשאת רגליי ולהציע עזרה אך דלת חדרי נעולה וחל עליי איסור לצאת מפתחו.

נותרתי לבהות במחזה העצוב ולשאת תפילה חרישית.
היה הילדון הטהור, מחכה לאחיו שיחזור לקחתו לביתו, הוא העסיק עצמו לבדו כל אחר הצהריים, מתעניין במגוון הפרחים,

במרקם האדמה, בציפורים הנחות על הגדר הסמוכה או בממתק שקיבל מהגן.

אחיו לא הגיע זמן רב והמתוק כבר חדל להחניק יבבות ושפך דמעות לרוב.

הייתה אישה מבוגרת ובחור עם מחברת כחולה, וצמד רעים בשתיקה מיוחדת, וגם הומלס אחד בלי שמיכה.

אני אוהב לצפות בו, בספסל הזה, הוא בטח שומר לעצמו כמה סיפורים יפים.
אך כרגע, אני רק מביט בו בסקרנות, באנשים החולפים.

 

בעיקר הייתי רוצה

להיות בעצמי איזה סיפור,

אפילו בלי ספסל.

 

 

אם היה בי יותר פשטות
הייתי אומרת לך ככה
בפנים
"עוז, אני אוהבת אותך!"
אם היה בי יותר פשטות
הייתי מסתכלת בעינייך ושואלת
"עוז, ומה אתה אוהב בי?"
אם הייתי יותר פשוטה
הייתי בפשטות מכילה את מי שאתה.
פשוט
הייתי מכילה את האחד ששניינו
לו הייתי
הייתי בפשטות אוהבת
בפשטות מתקרבת
בפשטות נותנת.

אחרי הערבים הארוכים
והלא כל כך פשוטים שלנו
יש בי געגועים עזים
לילדה הקטנה שבי
שהייתה בי
לילדה הקטנה שידעה להגיד
"אני אוהבת אותך!"
"תודה שלימדת אותי"
"זה היה לי כיף"
וגם לא פחדה להגיד
"זה לא נעים לי"
או
"עוז, לא הבנתי!"
ולתלות עיניים גדולות
מאמינות
תמימות.
וכשהגיע הבוקר שלי
חשבתי
שאולי ככה אתה אוהב אותי
מורכבת
עמוקה
אפילו קצת מסובכת
ואוהבת
באמת.
אז אולי זה מה שאתה אוהב בי
כבר לא צריך לשאול.

בעולם שכזה
בו הכל וירטואלי
לא מביעים דברים במילים
יש ציורים
סמיילים
פרצופים שמבטאים
מבטאים חיבוק
מבטאים צחוק
מבטאים אהבה
מבטאים שנאה
מבטאים בכי
מבטאים הכל
אנו רואים אימוגי
ובטוחים שזה מה שעובר על הבן אדם
אך אנו תמיד שוכחים
שבעולם וירטואלי שכזה
יש לכל אחד
לב ונשמה
שאי אפשר לבטא
בציור קטן
לב ונשמה
שהציורים רק
קוברים באדמה

כשנשמע השופר
באוזניי, בידיי, ברגליי
ברחמי, בליבי-
שמעתי קולות זרים
שמשכו אותי
מטה
צעקתי- ווייי!!
וצעקותיי התמזגו עם זה השופר
התחלתי נאבקת בקולות שקראו לי
לעבוד אלוקים אחרים
שקראו לי להמליך אותי על פניו
(משרתיי הם ייאוש, מסכנות ונקמה.
רק לא לסלוח)
דחפתי, הדפתי, נאבקתי
בסוף נשברתי
שברים, שברים של עצמי
ראיתי אותי על רצפת בית הכנסת
מצאתי עצמי מדממת בקול דממה דקה
אחר כך התנערתי מחלל שופר ליבי המקוטע
נאחזתי בקטעי יבבות מנחמות. נוחמתי.
התרוממתי ונפלתי שוב
קמה ונופלת אולי עשרות פעמים
ואין איש רואה
נפילותיי מרעישות אולם
בקול תרועה
ואין איש שומע
מלבד שנינו.
מתערערת מכל נפילה
ויחד עם זאת
יש בי ידיעה עמוקה-
אני מתחזקת.
אני כאן. חיה.
אני קובעת.
דמעות ירדו דרך ביטני.
רציתי לרצות בכל כוחי
רק אותך!
רק אותך!
וצעקתי- וויי!
כמו זו הראשונה אבל ידעתי-
אחרת
וגם הוא ידע
כי ברגע מיוחד זה
המלכתי אותו סוף סוף
למלך

בדיוק של שעון אטומי

מיד לאחר שהתאהבתי באי מי

שמעתי קריאות מרעיי, כי הוא דומה לי

 

עד שבאחת בי הבריקה הבנה

 

הוא מחובק
על ידיי,
הפצוע הזה
בנשיקת
החיים
ואני,
נפצעת אט אט
עד זוב דם

עד שזועקת אני,
אותו,
אותי.

(האם יום אחד
אשחרר אותו לדרכו,
את העבר?.)

וביום בו
נפסיק למות
ולהרגיש,
בקבר הזה
נפרוש כנפיים
ונעוף
אל העולם,
היפה הזה,

אל עצמנו.







🐎

הסערה הזו שלה,

המרוץ המטורף-תמידית

השאלות בעיניה

כל הזמן, כל הזמן.

 

תמיד תוהה

תמיד מתייסרת

תמיד, תמיד ולעולם

רוצה עוד,

למה את לא ככה

מסתפקת,

פשוטה.

 

תמיד להסתובב סביב האמצע,

סביב הנקודה

סביב השלם

מתי תביני כבר שאין פה שלם,

אין!

 

לחתור אליו בכל הכוח ולא לוותר

גם במחיר המוות

 

לרצות לחיות הכל

לאהוב הכל

לטעום הכל

להיות הכי הכי

הכי

 

הכי טהורה, הכי יודעת

הכי צודקת, שואלת

הכי חיה ומרגישה וטועמת

מסתחררת בסערה המטורפת הזו

למה תמיד יש לך רוח באוזניים

למה לא תשבי קצת בשקט.

 

רק תורן,

רק עמוד יציב, באמצע המעגל

שאפשר לחולל סביבו

להתרחק, להתקרב

לחבק אותו בכל הכוח ולבעוט בו בכאב ובתסכול

לספר לו את כיעורך ולשמוע כמה את יפה

רק עמוד בטון

שלא רועד ולא נבהל ולא מזדעזע

סביבו תוכלי לחיות

בידיעה שלידו לעולם לא

תמותי.

לִרְגָעִים
הִשְׁאַרְתִּי לֵב פָּתוּחַ
לִצְלִילֵי הַטֶּבַע
לְקֶצֶב הָרוּחַ

 

לֵב חַי
וּמַרְגִּישׁ
מִתְמַזֵּג עִם עוֹלָמוֹ
עֵר לְהֶגְיוֹנִי הַלֵּב
עֵר לְעַצְמוֹ

 

עֵר לְשִׁירַת הָעוֹלָם
לְמַשָּׂא הַנִּשָּׂא עַל כְּתֵפָיו
לְמַסָּע בּוֹ הוּא צוֹעֵד
לַדְּרָכִים בּוֹ יוֹלִיכוּהוּ רַגְלָיו

 

 

לִרְגָעִים
מֵקִיץ הוּא מִשְׁנָתוֹ
לְדַקּוֹת סְפוּרוֹת
הוּא מִתְעוֹרֵר
יַבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת בְּעוֹלָמוֹ
וְשׁוּב יֶאֱטֹם עַצְמוֹ
וְיִתְעַוֵּר

 

מחשבות על החיים \ פלג
יומני היקר                                                                    ז' תשרי התשפ"א

 

אין ספק שאנחנו במצב מוזר. מעולם לא חלמנו שנגיע לזה. עם כל הטכנולוגיה

של היום מי דמיין שנתקע כולנו בבית בגלל דבר כל כך קטן. גם המון הגנות

וחומרים לא הצליחו למנוע את זה. בנתיים כולנו תקועים פה ביחד ואוכלים אחד

לשני את הראש. (אבא ואמא לא עובדים אז אין לנו משהו אחר לאכול).

 

בינתיים להתראות, אחזור אליך כשמישהו יעז לצאת מהחדר כדי להניח את

מלכודת העכברים. אין ספק שהעכבר הזה הרס לנו את החגים.
אני. 
 

אני צריך רעיון לנושא לכתבה.

יכול להיות כל דבר אבל לא כבד מדי...

 

תודה לעוזרים!!

הָרוּחַ
נֶחְבֵּאת
תַּחַת עֲרָפֶל כָּבֵד

כְּמוֹ
כַּדּוּרִים שׁוֹרְקִים
בָּאֲוִיר

בְּהֶבְזֵקִים
וְהַבְלָחוֹת
אֶל מוּל אָזְנַיִם

נוֹגַעַת
לֹא נוֹגַעַת
מְנַסָּה לְהִשְׁתַּחֵל

וּבְדֶרֶךְ פֶּלֶא
צוֹלַחַת הִיא
הָרוּחַ

חוֹדֶרֶת
מִבַּעַד לִשְׁכָבוֹת
הַגּוּף

כְּטִפּוֹת אִלְחוּשׁ
מְרַפְּאָה
כְּאֵב




( וְהָרוּחַ
נִגְלֵית הִיא
מוּל עֵינַי

שׁוֹזֶרֶת
זֵר נִיחוֹחַ
בֵּינוֹת נפטולי חַיִּים

לְעוֹלָם
אֶכְסֹף
לַחֲבֹר אֵלֶיהָ

וּלְוַאי תָּמִיד
אֵדַע
לָשׁוּב בַּחֲזָרָה )

משורר ענק.


שרשור שירים שלו, למעוניינים


מוזמנים לתייג

 

עלמת חמודות, עטויה שמלת ורדים, שתי צמות שזורות בשיערה, כרוכות בחוטי משי נוצצים. התמימות חתומה בכל תו מפניה הרכות, החיוך שלה, העיניים הבורקות שמקרינות את חדוות הילדות כשהיא מרקדת בשלווה.

היא והבובה - משאירות עקבות מתוקים בטעם שוקולד או סוכריות מרשרשות.

ענני חלומותיה נצבעים בוורוד מלאכי, עטופים בחיבוק פרוותי רך, כשחיוך תהומי תולה על שפתיה האדומות.

דעתה נקיה, מוסחת בנקל.

והיא אינה מעלה בה את עתידה המסתורי, האפל- שיהיה מנת חלקה בעוד שנים מספר.

נערה מתבגרת מתפתחים בה רצונות, שאיפות, מחשבות, תאוות. לאט לאט מתגלים בפניה עולמות שלא היו מוכרים לה, שלא העזה לחשוב אודותיהם. היא חוקרת ושואלת בכל הבא לידה, מפענחת בהדרגה את סוד קיומה. דעתה מבולבלת, מוסחת אל עניינים שהיא פוקדת לראשונה.

תויה משתנים אט אט, והיא מוצאת עצמה פוקדת את עמדת הראי הרבה יותר פעמים משהעלתה בדעתה אי פעם, מביטה, חודרת וסוקרת את מעדנותיה, מנסה למצוא שם מעט נחמה.

היא נזרקת אל המציאות, מתמודדת איתה ברגעים שלא ניתן לברוח. הסינר של אמא חלף עם הרוחות שהחלו מנשבות עליה, מנפנפות לה בקריצות, חוסר האונים הולך וכובש בליבה שטחים נרחבים יותר ויותר. בעוד שכלפי חוץ היא מגלמת את הנערה השקטה, הרגועה.

אך היא נואשת לאהבה, מתגרה בנקל מתענוגות העולם היא רוצה את מה שפעם חשבה שהוא מסוכן. לא ממש משנה לה מה טוב ומה רע, השכל שלה פסק מלחשב נתונים, פתאום התשוקה אוחזת בה בציפורניים חודרות, מטלטלת אותה. כמהה לזוג ידיים מחבקות, מבקשת להרגיש מעט חום פושט על ליבה הקפוא.

היא מסירה את הסרט הכובל את שיערה והוא השתובב, מתפרע בעזות נעורים על פניה, רק צלליתה ניכרת על שפת הרחוב בה צעדיה מהדהדים אל תוך דממת הלילה.

והלילות.

הלילות חלפו כשלכל אורכם דעתה לא נחה, היא רוצה, יכולה אך עצורה, אצורה. החלומות מקיצים אותה, אין לנשמתה מנוחה.

עד מתי?

מאז אותו היום בה הפכה למתבגרת, היא מחכה, מצפה.

לאחד שיגאל אותה. שהיא תהיה רק שלו.

והוא – יהיה שם בשבילה.

היה היה אדם אחד, חברותי ונעים הליכות, פניו חביבות ונימוסיו יפים. התהלך האיש בעירו ובארצו, הביט בנופים ובחיות שהעניק בוראו לעולם, ורכש לו ידידים נעימים וטובים. בכל מקום שאליו הלך, היה מוצא לו רעים נעימים להעביר איתם את זמנו, והללו נהנו משלוותו ותמיד נהגו בו כחברים טובים.
יום אחד, הגיע האיש בנדודיו למקום מעט מרוחק ושקט. סביבו קוצים ועשבים כהים, לידו עמק ומצדו הר. הביט האיש בעמק ובעשבים, חש בשקט האופף את המקום. הוא חש כי אינו נמצא בעמק רגיל, כאילו יש במקום זה רוח שונה.כאילו אורב לו מישהו מעבר לעשבים, ורק מחכה להדביקו בשקט מאחור. במוחו ידע כי אך מעשה תעתועים הוא זה, אך בליבו רצה רק לעזוב את המקום.לפתע כמה מעט לאיש שיחה נעים. מישהו שיכיר את נפשו, ייתן לו כוח ומענה, וימצא איתו את השביל ללכת הלאה. פנה האיש לעצמו ואמר- הלוא אהוב ומכובד אני על רבים, ורבים היו רוצים בקרבה אלי. אמצא נא אפוא את הנאמן שבהם שיוליכני בעמק זה. איתו יכבשו רגלי את הקוצים ואיתו אגיע למקום יישוב.
עמד האיש, התהלך מעט לכאן ולפה, וחיכה לידיד מושיע. והנה, באה לקראתו נערה נאה, פניה עליזים ועורה כהה, כדרך הבאים מארצות הדרום.
"שלום לך" בירכה האיש בלבביות
"שלום לך! כמה משמח לראותך נעים ומחייך" השיבה הנערה "דומני ששמעתי מעט עליך, נראה כי ידיד נעים אתה. אולי אצטרף אליך בדרך?"
"ברצון רב" השיב האיש ובראשו חשב 'הנה, חברה כלבבי! '
"ברצון רב אקחך איתי לטיול" אמר לה " אך אמרי לי, אם ידידה נאמנה את ואם הגיעה לאוזנייך שמי- האם תדעי מהו היום בו הגעתי לעולם?"
חשבה הנערה, רצתה להזכר, אך הרימה אליו מבט מאוכזב.
"אכן, הגיע יום הולדתך לאוזני" השיבה לו "אך איני יכולה לזכור מתי חל. איש נחמד אתה וטוב, ומקבלת אני את החלטתך שלא ללכת איתי"
חשב האיש וענה לה "אמנם את יום הגעתי לעולם אינך זוכרת, אך פנייך השמחים וחביבותך תרפא כל חי. חכי לי בקצה העמק, ועם חברי הנוספים שוודאי יבואו- נלך יחדיו"
הלכה הנערה ונעמדה לחכות לחברה הסלחן בקצה העמק. המשיך האיש לצעוד, לנוע ולשמוע, וחיכה.

פתאום, מצא עצמו נרתע לאחוריו, ומיד הכהו ליבו. לצידו עמד אדם עיוור. הוא עמד זקוף, בידו מקל, וגופו ישר כמורה שהכול קמים בהגעתו.
"שלום לך!" בירכו האיש ברגישות
"שלום גם לך, אדוני!" השיב העיוור " מה מעשיך כאן?"
" מחפש אני אחר חבר טוב" ענה האיש "אדם שקול ונאמן, שיילך יחד איתי ועם כל מי שיבקש למקום מבטחים, ובמחיצתו יהיה לי טוב"
"מעניין מאוד" השיב העיוור "אדם שקול אתה מחפש? דומני, אולי מצאת. שומע אני את קולך ומבין היטב כי שמך הגיע אלי נושא תואר אהבה ורעות "
"לכבוד הוא לי להכירך, אדון" השיב לו האיש "ושמח אני שהגיע שמי לכזה אדם. אך אמור לי, ידידי, האם זוכר אתה את היום בו הגעתי לעולם?"
חשב העיוור, קימט מצחו בריכוז, אך הרים אל האדם פנים מאוכזבים.
"אכן, הגיע יום הולדתך לאוזני, ולמרות שלקראו לא יכולתי, אוזני ראו אותו במקום עיני וטעיתי לחשוב כי אזכור אותו. איני נזכר. איש ראוי אתה, ומקבל אני את החלטתך שלא לחבור לי"
חשב האיש וענה לו "אמנם את יום הגעתי לעולם אינך זוכר, אך הגשרים המרוסקים והמכשולים העומדים בדרכך יום יום הופכים אותך לאיש ראוי ונהדר. חכה לי בקצה העמק, ועם חברי הנוספים שוודאי יבואו- נלך יחדיו"
הלך העיוור ונעמד בקצה העמק, לחכות לחברו. המשיך האיש לצעוד, לנוע ולשמוע, וחיכה.

והנה, בא מולו, בחיוך גדול ובצעד עליז, אדם נוסף. עלץ ההלך למראה חברו ושמח חברו למראה ההלך, שכן נפגשו והתיידדו בעבר, וכמה נעים לפגוש בידידך משכבר הימים. אדם כזה, חשב האיש, וודאי יעמוד בנסיון.
"שלום לך!" פנה אליו החבר בעליזות
"שלום לך, ידידי! מה טוב לראותך שמח ומאושר. האם טוב לך בחייך?"
"הו, בווודאי, כל ענייני מסודרים היטב" ענה החבר בחיוך " לאן פניך מועדות במקום שכזה?"
"מחפש אני חבר נאמן שייצא איתי מהמקום המעורפל, שדעתי לא נוחה ממנו, ואיתו איהנה ואגיע יחד למקום יישוב"
"חבר נאמן?" עלץ הידיד "דומני שמצאתו! מי יגיע לכאן ויעזור לך יותר ממני?"
"זוהי מחשבה טובה" ענה חברו "מועילה ומעוררת זכרונות תהיה ההליכה במחיצתך, אך אמור לי, ידידי הטוב, האם זוכר אתה מתי חל יום הולדתי?"
חשב הרע, קימט את מצחו בריכוז, אף הלך כמה צעדים לכאן ולכאן, אך לאחר דקה- הרים אל חברו המאוכזב את פניו המאוכזבים אף הם.
"אכן, ידעתי מתי נולדת ואף זכרתי יום זה" ענה לו "אך הלה חלף מראשי ואינו שם. הלא אדם אני. אין דבר, הרי חברים אנו וטוב רב מביא אני עליך"
חשב האיש וענה "אכן, דוקרת מעט המחשבה על שכחה כזו. אך קרבתך אלי יותר מאחרים, החיים והתחביבים המשותפים לנו, יסייעו בידי לוותר. ידיד טוב אתה, וטוב אתה לחבריך. חכה לי בקצה העמק, ועם חברי הנוסף שוודאי יבוא- נלך יחדיו"

הלך הידיד הנאמן ונעמד בקצה העמק, לחכות לחברו. המשיך האיש לעמוד ולחכות, ולבו נמשך לאדם אוהב.
הערב ירד, הלילה החל לרדת, והעשבים הכהים והקוצים התכסו בערפל שהשרה באיש אווירת פחד. היכן, היכן הוא חברו המושיע?

פתאום, בקול שהלך והתקרב אליו, נשמעו צעדים . הולכים ומתקרבים, ומרשרשים בחול. האיש פחד. מדוע, מדוע הגיע לכאן? היכן כולם? מי הוא זה שיבוא?
והנה, מתוך הערפל האפור, הופיע לקראתו..
חיזר.
גופו לא היה נמוך מדי, אפילו מעט גבוה, ועל פניו חיוך מעט מתכתי.
"שלום לך" פנה אליו בקול מתכתי אף הוא. אך האיש לא נבהל. היה בו, בקול, דבר מה מאוד אנושי. הוא היה חם, כאילו נטל החיזר גליל מתכת שהתחמם ודיבר דרכו.
"ש-שלום!" השיב לו
"זוכר אני כי הגיע שמך לאוזני" אמר לו החיזר "טוב לראות את פניך. חבל כי נאלצנו להפגש כאן, שהרי מקומות כאלו מקפיאים את דמו של כל יצור. גם דעתי אינה נוחה מהיותי כאן"
התבונן בו האיש, והשיב לו:
" מחפש אני חבר טוב, שאוכל לסמוך עליו שיקחני מכאן למקום מבטחים. הלילה ירד, בקרוב אצא מפה"
חשב היצור, וענה לו בקול רציני " חבר טוב? ייתכן שמצאת. אני אקח אותך החוצה"
"ברצון... רב" ענה לו האיש "אך אם תסכים אדוני, אשאלך שאלה אחת. האם תוכל לזכור מתי חל יום הולדתי?"
חשב היצור שניה אחת, והשיב לו "יום הולדתך, חברי, יחול בעוד חודש ויומיים"
הביט בו האיש לרגע ושיבח אותו " נפלא, ידידי, הנה זכרת"
"ובכן" שמח היצור "הנה מצאת לך ידיד. הבה נלך מכאן! נאמן אני לך כפי שנאמן אתה לחבריך! רק משמועות זוכר אני את יום הולדתך! זוכר אני את שמך, שמות חבריך ובני משפחתך, ואת כל מה שאתה נהנה לעשות.הבה ונלך!" חיבק אותו החיזר בשמחה, אך האיש כמעט ולא נגע בו, והחל ללכת. ראה זאת החיזר ונזדעזע כולו, ביקש להסיר ממנו את כל מה שרע, קילף מעליו את חליפתו, והנה אדם יוצא ממנה. נאה ומחייך, ככל בני האדם.
שמח הוא, הנה, הוריד מעליו את כל מה שהפריע!
אך האיש...
נעלם.

למה כשאני רוצה לשכוח כבר אי אפשר???? למה??🙁🙁😢😢
עד שהשכחה מוצאת את האישור שלה, והשכחה לא נמצאת...

ובמקום לעסוק במה שצריך הראש מרחף אי שם באוויר, בשגיונות שווא חסרי תוחלת וחסרי סוף וחסרי אפשרות, ולא מוצא מנוח.

אוףף😥😥

כשאמא שלי מתקשרת
פעם בשבועיים
היא מתלוננת באזניי על השכנות שהעליבו אותה;
על הבוסית הרעה;
על אבא שהיא לא סובלת;
ועל ששמנה כל כך ולא מצליחה לעשות דיאטה
היא רוצה לדעת מה עשיתי בכסף שסבתא מרים נתנה
ואוי ואבוי אם אספר לה שקניתי בזה בגדים;
הס מלהזכיר בושם
או פיצה וממתקים
הכל חייב להיות במשבצת החובות
אסור לגלות שמותר להנות

אם במיקרה היא פוגשת אותי ברחוב
ואני נראית מחוייכת ובכללי היום טוב
אז היא תשאל מה קרה?
שוב את ממני מסתירה
ה ת א פ ר ת ??
זה נורא
את נראית יותר מבוגרת ב10 שנים
ומה זה הנעליים החדשות?
מאיפה הכסף?
וכבר היא מורידה את כל החשק

יש לה מומחיות להוריד לי את המוטיבציה
היא לא מבינה שלא כל דבר יש תירוץ
שלפעמים סתם בא לי להיראות מגניב
לא חייב הרבה סיבות מוסתרות מסביב

והמבט שלה עליי
מלמעלה למטה
באופן תמידי שום דבר לא טוב בי
תמיד אראה בעיניה מוזרה או ענייה
גם אם אתלבש מליון דולר
אצלה אני שרופה.

אבל כשחברתי החייכנית
הבלונדינית העדינה
פוגשת את אמא שלי
היא משתפכת בקינאה
איזו אמא נעימה יש לך
ואיך אף פעם לא סיפרת עליה

כן בוודאי
כי לאמא שלי
יש חיוכים בשפע לכל חברותיי
אבל
בכל
הנוגע
לי

אני תמיד אהיה האשמה;
לעולם היא לא תהיה ממני מרוצה;
אז אני משתדלת לעזור לה כמה שאפשר
כי רק אחרי עזרה גדולה הקרח מופשר
ואז היא אומרת תודה רבה את זריזה
כן זאת המילה היחידה
זריזה
זריזה
זריזה

כי יש לי אמא עצלנית ששוכבת רוב היום במיטה
וקוראת ספרים ושותה קפה ואוכל שוקולדים שהיא מחביאה;
כי יש לי אמא שהיא בעצם ילדה קטנה
שאוהבת שאני מקשיבה לה ומחמיאה;

ויש לי עוד כל כך הרבה דברים לומר
על אמא שלי
אבל זה כבד מידיי
אז
סליחה
שיש לי כל כך הרבה דברים קשים לומר
ושאף אחד
מאותם
הדברים
לא היה קצר;






אם אי פעם תראו את אימי
אל תשכחו להחמיא
ולהקשיב לתלונותיה עד צאת הכוכבים;
חשוב שתהיו יפים ומגניבים
חשוב
לא להראות חולשה
ואם את אישה
היי לה אמא בבקשה;

הביטי בך,
העבירי עינייך
לאט לאט
על האצבעות,
האצבעות
הפצועות האלה

האצבעות האלה,
כן,
אלה
הן סמל לך,
לחן שבך
שלא משנה
כמה
תנסי
לרצוח,
לעולם
לא תצליחי.

(את טביעת האצבע
הקסומה שלך
בעולם הזה
אי אפשר לשחזר,
זכרי זאת
תמיד,
אל תוותרי
עליה,
עלייך.)

🤝🐎