פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 23)

מסגד אל קמצא

היי, אני רוצה להתאסלם בבקשה.

מצויין, תחזור אחריי בבקשה: אשהדו אנא...

-אשהדו אנא..

לא אילהה איל אללה,

-לא אילהה איל אללה...

ואשהדו אנא מוחמדן רסול אללה.

-ואשהדו אנא מוחמדן רסול אללה.

מצויין, שו אסמכ?

אסמי משה.

מהיום יקראו לך מוסא, יש?

סבבה תודה, זהו? זה כל מה שעושים?

כן, עכשיו אתה מוסלמי ואתה צריך לקיים מצוות.

מה? מה החירטוט הזה??

כנסיית יוחנן המכחיל.

היי, אני רוצה בבקשה להתנצר.

יופי, יופי, תעמוד פה רגע.. יופי.

ספלאטש!!!!

ברר... מה זה היה???

אלו היו מים קדושים, כעת אתה נוצרי לכל דבר ועניין! מהיום תיקרא מוזס.

אוקיי, תביא רגע ת'דלי, איפה הברז? יופי.

ספלאטש!!!

עכשיו אתה אידיוט לכל דבר ועניין!

מקדש אנחנו קרחים ולובשים טוגות אדומות.

היי, אני רוצה להיצטרף לדת שלכם, מה שלא יהיה.

שבבב בבקשההה...

אוקיי אחי, למה אתה לוחששש...?

התבונן לתוך עצמךךך...

אממ.. אחי יש לך ראיית רנטגן? אני יכול לראות רק בחוץ.

צלול לעומק המחשבה שלללךךך... התנתק מהחומריותתת... אוםםםם... זוםםםם....

סבבההה... נראה לי אני מתחיל לקלוט את זההה...

עכשיו היפרד מהחפצים החומריים שלךךך.... ותמסור אותם לפקידה בכניסהההה... ותעביר לה עשרת אלפים דולרררר.... אוםםםםם.... זוםםםם...

רגע מה?

שמעתת אותייי.... אם אתה מחפש רוחניותתת... אתה חייב להתנתק... מהחומריותתת... היכנס למדיטציה.... אוםםםםם.... זוםםם.... השתחרר מכבלי המערבבב..... החומרייי...

אחי נראה לי אני אוותר, תודה.

עצוררר... אללל... תלךךך...

לא, תודה אחי, זה לא בדיוק בשבילי נראה לי.

הנשמההה שלךךך... רוחניתתת....

תודה, גם הנשימה שלך מאד ריחנית, לא שמעת על מברשת שיניים?

בית הדין הרבני בירושלים.

היי! אני רוצה להיות יהודי, מה צריך לעשות בשביל זה?

למה אתה רוצה להיות יהודי? לא כדאי לך, קח, הנה מאה שקל תקנה סנדוויץ' חזיר בטיב טעם פה בפינה ותוציא לך את השטויות האלה מהראש.

מה? אבל...

אתה עוד פה?! הנה קח עוד מאה שקל ותקנה לך גם צ'יזבורגר במקדונל'ס. כל טוב שייגעץ.

אבל... אני רוצה להיות יהודי...

לא אתה לא. שאאלוםם!!! (טריקת דלת)

@כְּקֶדֶם מנסה לאור הזמנתך והמלצתך

טרם אדע מה כן,

אזעק לבטח:

לא לא לא.

אנופף איומות בדגל,

ייחרדו ההמונים ישאו ראשם,

ידהמו לראות אין תוכן,

אין אין אין.

אזמין דה-תשע, כדור-רסק,

הקהל יתאסף המום,

ומה במקום? ישאל המיקרופון,

ואני אחייך ואקבע

כלום כלום כלום.

אזדחל ואכיש,

אפיל המון אזרע הרס

ולפני אחד מה אתה סופר?

אפס אפס אפס

יכול לכתוב בכל זמן ובכל מקום.

מסכימים עם זה?

יש לכם את היכולת הזאת? אם כן איך הצלחתם?

לי כרגע יש מקומות מאד מסוימים שבהם הכתיבה שלי זורמת וזה באמת בלי קשר לזמן

אבל רוב המקומות נעול לי.

לפני כמה זמן ראיתי מישהי שכותבת ממש תוך כדי סוגשל מסיבה (היה מלאא רעש) זה היה מרשים וקינאתי בה עלזה

קיצר דונו

"גולני שלי!!"

מכריז התינוק ברכושנות ,

לאביו, הוא מצפה בעקשנות.

גולני שלי.

אומר הנער בצו ראשון, עם חזה מנופח,

כשביקש חתימה מאמו, נזכרו הם באח. 

♪גולני שלי♪

שר החייל המחזיק יד חברו, עיניו נעצמות,

והוא נושם בלחש את נשימותיו האחרונות.

גולני שלי!

זועק בקול נשבר האב, מעל קבר בנו,

אוחז הוא בעוצמה את שארית משפחתו.

גולני שלי,

לוחש העם בדמעות, מנסה לחבק, לחמם,

רוצה לשטוף את הכאב, הצער ולנחם.

גולני שלי.

חטיבה אחת, שלושה גדודים,

שלפקודת "אחרי" מסתערים.

*מתחילת המלחמה נפלו 793 לוחמים מתוכם 103 מחטיבת גולני (72 בשביעי 11 בעזה ו-20 בלבנון) יהיו הדברים לזכרם.

מפרסם שוב לכבוד היארצייט...

נשען על גדר אבנים,

על אם הדרך אפרתה,

אורב לו אחד,

מלאך המוות.

עומד שם ממתין,

נעצב על התפקיד שניתן לו בבריאת העולם.

לקחת חיים? מי רוצה תפקיד שכזה..

נאנח, נושף נשיפה ארוכה, ויוצא אל הדרך.

ובבואו אל בית לחם, רואה כי שתי נשמות בגוף אחד הם, נעצב אל ליבו אף יותר, טרוניה עלתה בליבו על שרימוהו -

הזכיר לעצמו שאין הוא בוחר את תפקידו בעולם.

בלב כבד ניגש להכרית, הניף את כלי המוות שלו אל על, ו---

'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה'

המתין שיצא הולד בריא ושלם, ורק משכך, ניתנה הרשות בידו לעשות מלאכתו.

***

ובפעם אחרת,

אלפי שנים אחר כך,

בא אל הכיכר,

הניף כלי המשחית שלו ו--

קול דממה דקה.

התאמץ להקשיב, לשמוע הוראה,

אל תשלח, בבקשה אל תשלח,

אך אין קול ואין עונה.

בום.

בום.

בום.

3 יריות פילחו את הדממה הדקה.

הסתלק לו המלאך לדרכו כשדמעות עולות בעיניו.

משאיר אחריו עם תועה, טעון, מבולבל.

ובתוך כל ההמולה שנוצרה,

חיפשתי אני קולות בכי של רך,

תינוק שנולד מן המוות.

הישנו?

נשמה אפורה

נעמדת בשדה חיטה

הרוח נושבת העצים שמחים

אך הנשמה עודנה עצובה

מתגעגעת

רוצה לצעוק!

ולא יודעת למה

רוצה לחיות

אבל כוחה תש

וכשנפלו עלי השלכת

נתלשה היא יחד עמם

קריר בחוץ, עננים מצטופפים ליד הירח.

זמזום עדין נשמע מהסוכה, יסכה מסיטה בעדינות את דלת הבד.

אורי יושבת ליד השולחן, מציירת עם האצבע קווים בקפה שנשפך עליו ומזמזמת שיר לא ברור.

״למה את בחוץ? קר.״ יסכה זורקת לה שמיכה.

אורי לא מנסה לתפוס. ״אני?״ היא מחייכת לקפה. ״אני לא בחוץ, אני בפנים. בפנים הסוכה.״

יסכה מרימה את השמיכה מהרצפה. ״ממש מצחיק.״ היא פורשת אותה על הכתפיים של אורי.

הבד של הסוכה נע שוב. רוזה נכנסת על ארבע רגליים, נובחת בעצבנות ונרגעת כשהיא רואה את אורי.

נעה נכנסת אחריה, עצבנית לא פחות. ״אי אפשר לישון איתה.״ ואי אפשר לישון בכלל. אבל טוב שכמה ימים עכשיו יש לה את מי להאשים, חוץ מאת הצרחות והדממה העמוקה שרבות לה בראש.

אורי פותחת ידיים ושמיכה לרוזה, שמתמקמת בתוכן בהקלה.

״סליחה.״ היא אומרת לנעה. ״יקח לה קצת זמן להתרגל לכאן.״

וגם לי. היא לא אומרת, אבל חצי מבט כמעט אנושי עובר בעיני הכלב של רוזה. ואורי בטוחה שהיא שמעה בלי מילים.

הן שותקות כמה דקות עד שבד לבן זז בשלישית ורעיה עוברת דרכו.

״למה כולכן בחוץ? כל כך לא נוחות המיטות אצלי..?״ היא שואלת בחצי חיוך וחצי דאגה.

״אנחנו לא בחוץ, אנחנו בפנים הסוכה.״ יסכה צינית.

אורי רצינית. ״אנחנו הכי בפנים שיש.״

רעיה אוהבת את התשובה. ״בסוכות, השם לוקח אותנו החוצה, החוצה שהוא הכי פנימה שיש.״

היא מתיישבת על כסא פלסטיק לבן וקצת שבור. מישירה אליהן מבט. ״ובחג השמחה הזה, הוא לא מראה לנו איך שמחים באיזה בית מוכר ואהוב, הוא מלמד אותנו לשמוח בארעי, בכל המקומות האלה שפתאום אין בית, איזור הנוחות מתערער. וכמה יופי יש שם.״

היא נשענת אחורה על הכיסא, מחפשת איזשהו ניצנוץ בין ענפי הסכך.

״בסוכות השם מלמד אותנו לשמוח בפשטות, בטבע. בנענוע של כמה ענפים ופרי הדר, ביריעות בד מתנפנפות, בתקרה שהיא תמיד עם קצת חורים, כזאת שאפשר לראות דרכה כוכבים.״

כוכב כזה, קטן וקצר. עובר בין העיניים בסוכה. משכנע אותה להמשיך בלחש.

״והתקרה המחוררת הזו היא מורכבת דווקא מדבר שגידולו בארץ ולא מחובר אליה יותר. כמו מזדהה עם כל התלושים, המתגעגעים לאדמה. והיא לוחשת להם שגם כשאתה רחוק מאוד, אתה יכול להיות סכך.״

אורי מרימה עיניים מהקפה. ״זה משמח מאוד.״ העיניים שלה מחייכות לרעיה.

״מה, להיות סכך?״ יסכה לא נותנת לציניות ללכת כל כך מהר.

אורי חוזרת לצייר בקפה. ״להצל, להציל. להיות גג למישהו כשאין לו.״ היא מחבקת את רוזה חזק. ״אולי ההבנה הכי מנחמת שהבנתי בחיים האלו היא ההכרה הזאת, שגם כשאת הכי חשוכה שיש, את יכולה להיות אור.

גם כשאת הכי תלושה, את יכולה להיות בית.״

על השולחן מתחילה להתהוות צללית עדינה מקפה, ידיים משוחררות, רגליים בתנועת ריקוד, כמעט ריחוף.

״זה יפה.״ נעה אומרת ולא מפרטת אם זה הציור או המילים, רעיה משוכנעת ששתיהם.

גשם מתחיל לטפטף, שוטף אותן דרך החורים בסכך.

מתערבב בציור של אורי, מכריח את הצללית הרוקדת, להשתחרר עוד, לזרום לתוכו עד שהיא נעלמת והופכת לשלולית של מים בריח קפה.

אורי לא מנסה להילחם בגשם, היא קמה מהשולחן ונשכבת על האדמה הרטובה, רוזה מתכרבלת לידה בשמיכה והיא לוחשת לה. להן.

״זה כאילו שחג הסוכות מתרגל אותנו לא לפחד מארעיות. לא להיבהל כשהכל מתפרק. לקדש את הכמעט הומלסיות הזאת, לחגוג אותה.

להבין שלפעמים מַשהו שולח אותנו הכי החוצה שיש, רק בשביל לעטוף אותנו פנימה.

לגלות לנו את הסוד של השמחה הפשוטה.

כזאת שלא תלויה בכלום.״

הגשם ממשיך לזרום עליהן. נעה ויסכה מתחילות להתקדם פנימה, החוצה מהסוכה.

אורי לא זזה. העיניים שלה פתוחות נעוצות בפיסת שמיים שהסכך לא מכסה. גשם זולג לתוכן ומתוכן והיא ממשיכה לדבר בשקט.

״שמחה כזאת שמתגלה רק כשהכל נגמר ואת נשארת על אדמה כשמסביבך יריעות מתנדנדות וגשם שוטף.

ואת רוקדת, רוקדת.

רוקדת את הגשם הזה, את האוויר הקפוא, את ריח ההדרים שעובר בו. את הטבע.

ואותך.״

היא ממשיכה לשכב על האדמה בלי תנועה,

אבל בלב שלה נפתח ריקוד כזה, שברירי ומתכלה כמו ציור בשאריות קפה, ארעי כמו סוכה.

כזה שיכול לקרות רק למי שהכל בחוץ רוקד סביבו, מתערפל ומתהפך.

והוא, נאסף לפנים. לא תלוי בכלום.

לפעמים לא צריך להגיב

לא לריב

לחבר לבהין

לראות את המבין

לחשוב מעבר

לשמועל על עוד שבר

בסוף הכול יתחבר

יהיה טוב יותר

הזמן שלוקח להיכנס בדלת

הוא הזמן שלוקח לצאת ממנה

הצמצום הוא התרחקות מהאינסוף

אם ככה הזמן שלוקח להתרחק

הוא הזמן שלוקח לחזור

ואם להתרחק מהאינסוף שווה לאינסוף

כך גם החזרה אליו שווה לאינסוף

משמע שאנחנו בבעיה.

איפה אנחנו עומדים על המשוואה?

לא משנה איפה זה לעולם לא נחזור אליו באמת.

ומעולם לא ייתכן שיצאנו ממנו.

*******

לא מצליח להירדם

ליבי מצריח ליבי זועק

למשהוא לא ידוע

לחלום באפילה

למישהוא נסתר

שאך שמו זאת לא אדע

עודני מצפה עודני מייחל

עם כל נשימה כל עוד בי נשמה

לאור שבעת הימים הגנוז לצדיקי עלמא

אך אני רק בהמה

ללא נשמה רק עם גוף כלה ונעלם

כוסף לאמת נעלית וחיה

שכל עצמותיי תהלל יה

אך אני רק יצר רע כל היום

בלי סימן לצלם אלוהיי

מלא אינטרסים למלא את יצריי

אבל מניין מקורם זועק לי ליבי

הכול מאור הנשמה המתפשט בקרבי

או שמא אין מקור והכול רק מחזורי

רוצה לעלות על המדרגות לגן העדן

אך נדמה שנשגב ממני אומץ וחכמה נכונים

דופק על שערי היכלא אבל תוהה אם אבי שומע

ואט אט מכרסם בי הארס ומתפשט באבריי

איך השמחה שהייתה בי כילד

הפכה למרירות על קיומי

יושב והוגה על הרעה העוטפת את ארצי

ומתבלבל כשמבין שזה מבט צר על גן הסובב את עדן

מי אני ומה חיי

כל מילה שרק אגיד היא רק צמצום של היחיד

לא יכול לעמוד אחר דבריי

לא יכול לבסס דבר.

מי יחבקני וינשקני תחת התפוח.

מי ימציא לי בית.

שרק יבוא אהובי.

********

אין לאדם אלא מה שעיניו רואות

אם הייתי יכול לשבת ולדבר עם הזמן, הייתי מלמד אותו על ערכה של שנייה, איך שברגע עולם מתהפך. הייתי מספר לו על הנצח שבין פעימה לפעימה ועל תאוצתה של עוד שנה חולפת. הייתי מעביר אותו מסע, את הזמן, בנבכי נפשי, נותן לו להכיר, להבין את כל מה שחולל בה. איך חיים בה כאחד עתיד ועבר, והווה שנעצר לפתע. הייתי מתרה בו שלא יעצור, למה הוא תמיד עושה זאת כשבא שוב כאב? אבל הייתי מבקש ממנו להאט לעיתים, כשאני מתאהב.

והוא בטח היה אומר לי, "די כבר עם כל התלונות, תלמד אתה איך להתנהל! את מי עוד אתה מכיר שאפשר כל כך בקלות לנצל?"

ירושלים, עירי, מולדתי,

באו זרים בחומותייך.

טימאו ושיקצו בית תפארתי,

גזלו בתיהם של בנייך.

ושבנו אלייך, ציון חמדתי,

בניסים שעשה האל עמנו.

ועדיין, ראי נא אהובתי,

מי בתוכך ימשול בנו.

כי הנה מחציתך אויב,

ושוטרי וואקף בהר קודשי,

ואף במשטרת האוהב,

אין מתיר לבנות מקדשי.

והנה לא בידי רחובותייך,

כי על פי אוייב ישק הדבר

יען נתנו להם אהובייך

את כל שגזלו זה מכבר.

דמי אבותיי זועקים,

בין ריצוף האבן הירושלמית.

וכל אהובייך שותקים

כי אהבתכם אינה הדדית.

מה אוכל לעשות בשבילך

שייפקחו עיניהם של בנייך

איך אוכל להניח לחילולך

ולעבור עלייך בדמייך?

שמעי נא כי לא אשכחך

ציון לעד אחיה למענך

וכשעבור עלייך, ואראך

לא אעמוד בשקט על דמך.

דְּמָעוֹת בְּזָוִית עַיִן

הִתְאַפַּקְתִּי כָּל הַשָּׁנָה

וְעַכְשָׁו אַיִן

אֲנִי בָּאָה.

תִּינוֹק בּוֹכֶה מִמּוּל

בְּכִיָּה שֶׁל דּוֹרוֹת

בְּכִיָּה שֶׁל מַבּוּל,

שֶׁל עוֹלָם הַנֶּחְרָב

מִיְּסּוֹדוֹ;

עָפָר

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר,

וּכְפָר

הָיָה, אַךְ אֱנֵנוּ עוֹד

הַבְּאֵר נֶחְרְבָה, הָעוֹלָם לֹא פָּסַק מִלִּרְעֹד

הִשְׁתּוֹקֵק לָנֶצַח לִרְקֹד

הִשְׁתּוֹקֵק עַד מְאוֹד

לְהַפְסִיק לִמְעֹד

בֵּין יָם הַיֵּאוּשׁ לְצוּק הַתִּקְוָה

בֵּין יוֹם חִבּוּק וְלֵיל שִׂנְאָה.

[ותנחם אותנו כי נבהלנו מאוד]

הַאִם

יֵשׁ סִכּוּי

לְאַהֲבָה?

הרי

אַבָּא

לא עושה רע

לילדים שלו.

משבר אחר משבר,

מוות רודף גופות,

מתחלף כל עת הזמר,

שברים שאין לאחות.

גיטרה אחת ישנה,

יד פורטת לאט.

מיתרים מפיקים מנגינה,

וזמרה חרישית נשמעת.

כן, ימים קשים נחלתנו.

ובבית השכן הספד ואבל.

אך זכור זכר ה' את בריתנו,

ולא עוד בעולמו יחבל.

קשת בענן תפציע,

על תיבת עם ישראל.

תלטף את פני הרקיע,

כי הנה יבוא לנו גואל!

יש לי שתי קופסאות ישנות מעופרת,
לאחת אני זורק את כל הרגשות שלי,
השנייה מחזיקה את כל המחשבות שלי.
כבר כתבתי עליהן פעם, בשנה אחרת.

ובכן, קופסאות עופרת, ארונות קבורה לאהבות שבורות, מיכלי מימי נהר הסטיקס, מגרשים אינסופיים לגרוטאות כועסות, אני משחרר אתכן בלחש שיר ים השמיים.

מנעולכן נמס לאט לתוך שלולית, כמו מילים שנמוגות ומאבדות צורה.
תוכנכן ימריא וישקע בים השמיים,
מימי הסטיקס הטמאים ייטהרו ויחדלו לכעוס,
וכך גם נשמות הגרוטאות והחלומות הלא־ממומשים.

את עופרת הקופסאות אני מתיך לגשם של טיפות זהב, ביותר מכך אין לי צורך.

במקומן אקח קופסה פשוטה מעץ.

אשמור בה מילים כל־כך יפות, יפות כמו פני אהובתי בשנתה, שעכשיו אני חושש לומר אותן, הן יפות מכדי לאומרן.

לא אומר כעת כדי לא להעירה, אך כשתבוא העת אתן לה אותן; סודות שדות חיטה.

///

החיבור נכתב בהמשך לשני חיבורים על קופסה מעופרת שבהן אני כולא כל־מיני כעסים, עלבונות, כדי להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר. אותם "שירים קסומים" שהתעסקתי בהם הרבה בזמן האחרון, נותנים תחושה שבאפשרותם אפשר כבר לסלוח להרבה ממשקעי העבר, ולפנות מקום לאצירת משקעים חיוביים. גם הרעיון שחשבתי עליו הרבה בימים האחרונים, של מילים יפות מכדי לאומרן, דברים פלאיים שאני רוצה לשמור בסוד כמוס, עם משאלה שאולי יבוא זמן ויהיה להם מקום.

אני רוצה לסלוח לך

אבל אצלך אין דבר כזה בלי כוונה

אתה אלוקים. 

הכתיבה והלחנים של נתן גושן מפעם... חבל שאין לו יותר את המגע הזה. כואב לי על ה'חבל על דאבדין' הזה. מקנא בו על מה שהיה לו אז, על מה שזה נתן בי.

פנים אחרות, נושבת באוויר, דקה משגעון, סערה (שבא כבר אחרי השינוי) - פשוט קלאסיקות. יצא לי לשמוע בתקופה האחרונה פודקאסטים עם אמנים 'חדשים' (שפרצו בשבע שנים האחרונות) ויש להם מן דחף כזה תמיד לשנות, לגוון, לא להשאר באותו סגנון. למה? למה לא פשוט להשאר, לתת קו אחיד של סגנון. לא צריך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש ולחשב שוב זוויות. 

מציע לשמוע את הפודקאסטים עם יסמין ישבי (נראה לי ככה קוראים לה) ולקבל מבט על עולם הכתיבה והמוסיקה כיום. אני שמעתי את הראיון עם עדן חסון, אודיה ומרגי.

זה יצא החוצה,

שתינו שמענו,

את המשמעות אי אפשר לפספס,

זה היה עמוק בפנים,

אפילו אני לא יחסתי לזה הרבה חשיבות,

והינה זה בחוץ,

זה נאמר,

זה קיים,

זה טוב, זה משחרר,

מחבר, מקשר, אבל רגע אחרי,

במבט לאחור, הפנים עכשיו בחוץ,

וזה קצת חשוף, מאוד אפילו,

ומה שביני לביני נהיה עכשיו גם בינה,

ובלי להבין,

במקום להתקרב,

התרחקתי,

ואז הבנתי,

פשוט בקשתי אותי חזרה.

בעולם המוזיקה היום ישנם תחומים רבים. לא, אני לא מדבר על סגנונות המוזיקה השונים והמגוונים אלא על תפקידים במערכת היצירה. מי שבדרך כלל מקבלים את מירב הפרסום הם הזמרים 🎙️ (בצדק? לא בצדק? שתפו מה דעתכם..) אבל יש עוד הרבה שפועלים בתחום. במקום השני מבחינת פרסום הם המלחינים ואחריהם הכותבים. אח"כ מגיעים הנגנים 🎸🎹🎺, אנשי ההפקה והעיבוד, בכללם ה'פרודוסרים' 🎧 (שכיום קרנם קצת יותר עולה), אנשי אולפן 🎛️ ומאסטרינג 🎚️ועוד. כל תחום הוא אומנות. מן הסתם אפשר למצוא לזה דוגמא מעולם אומנותי אחר, כמו ריקוד או ציור, אבל נראה שישנם ידיים רבות יותר שנדרשות דווקא כאן, בעולם המוסיקה.

בעולם המוזיקה היהודית בעבר היה מיעוט של לחנים מקוריים והרבה הלבשות על מוסיקה מקומית, לפעמים עד כדי התאמת ההברות בין המקור ל'עיברות'. מצד שני, הספרות ה'טהורה' פרחה, אוצר המילים היה רחב יותר שכן המשמעות היתה נוכחת רק דרך המילים (ולא דרך צלילים). 🤔

כיום בתעשיית המוסיקה ישנם שירים שמוצעים לאמן אחד והוא בוחר אם לבצע או להעביר אותם לאמן אחר. כמו כן, ואולי אפשר אף לומר, בעקבות כל הנ"ל - נפוצות גרסאות מקור, קאברים, עיבודים ודואטים. ישנה יחודיות מסוימת ל'יצירה טהורה', שהזמר הוא גם הכותב והמלחין. מה דעתכם? האם ישנה אותנטיות מורגשת יותר ב'יצירות טהורות' של זמרים? האם הם נוגעים יותר? מדוייקים יותר?

יש מלחינים בקהל? 🫡 שלום! יַדְעוּ אותנו על קיומכם! ספרו לנו קצת על התהליך...

בסופו של דבר, האתגר - בדקו אחרי זמר שאתם אוהבים, נסו לעקוב אחר סגנון ה'יצירות הטהורות' שלו וכתבו בשבילו שיר, שיר שמתאים לו לבצע, בסגנון שלו, בתוכן שלו. מי יודע, אולי נצליח לעשות עם זה משהו 😉

כל שיר כמו תיבת נגינה

אוצרת סודות שאת לא מבינה

.. אבל את מבחינה

הצלילים מרטיטים נשמה עדינה

איך ברחוב שמעתי אומרים,

אי-אפשר להחביא רגשות ששרים.

אז, בסוף כמו כולם

הלכתי רחוק למצוא לי קצת ים

ארזתי לי תיק עם תמונה שלך גם

אמרו לי עזוב, אמרו לי עמרם

אתה לא כמו היתר, זה לא נעלם

ויש עוד תקווה

תמצא אהבה

בסוף גם הלב יחזור בתשובה

כי הנה זה בא

יש תכלית, יש סיבה

אלקים מלמעלה, תראה לו חיבה

ואצלי, מה לעשות

תמיד השאלות 

ממני והלאה

אך משאירות צלקות

פה אני הייתי

סליחה שלא עניתי

אני נוהג לסנן שיחות עמוקות.

יש מישהו שאוהב אותך

תודה נשמה

אין על מה

זה מה שמגיע לך

זה מה שהייתי צריכה

את יכולה להירגע

איך אפשר, שלווה?

אני פה אני אאיר לך במסע

רק

תתני לי מקום,

התחננה,

גם במכה.

אני אוהבת אותך,

אני עוד חסומה

בינתיים מקווה

שהאהבה ממך תחלחל 

ותגע

ברקותיי הפועמות ללא הפסקה

ובשריריי המכווצים 

היא תחזיר נשימה

תקים לתחייה

תשיב אמונה

האור יגיע

אני כל כך רוצה

את פשוט עוד בתחילת המנהרה

או באמצע 

או בסופה

ומי יודע

כמה מנהרות יש 

אבל אם יודעים בוודאות שלמה

שבסוף כל חשיכה

יש רק תוספת אורה

אם עובדים את ה'

עובדים את הטוב

בטוחים

שבסוף כל תהום

יש קרקע יציבה

והיא באה כדי שנספוג יותר אור 

כדי שנגיע לקצה המנהרה

אבל... האור הוא אינסופי

וקצה אין באמת

רק אנחנו מרגישים קצה

מרגישים קיר

יבוא אור 

ויגרום לקיר להיות שקוף

נפרוץ את המושכל

המוגבל

נגיע לנשמה

לנשימה

נגיע למקום חדש לנשימה

מקום שפעם לא יכולנו

שפעם נחקנו

וזה הטוב

שה' עושה לנו

להתמודד מול הנורא

ואז הוא ילבש צורה

רגילה

אפילו נוחה

וככה להיות יותר מואר ויותר מואר לסביבה

שיראו כולם מי זה ה'!

מואר מתהומות של נשמה

אבל אין דרך אחרת ללא מנהרה

ללא חשיכה

ללא מחסום

וזו,

רבותיי,

אמונה

הפעם היא הגזימה. הוא טרק מאחוריו את דלת הזכוכית, שולף כמעט אוטומטית את המצית מכיס הג'קט ומרכין את ראשו להבעיר את הסיגריה שאיכשהו הגיעה לפיו.

כשהרים את שוב את מבטו.. טוב, אי אפשר היה שלא לשים לב. ממרומי הקומה העשרים, שלל מבני הסוכות שנפרשו לפניו היו כמו כתמי חום שבהקו מהתכת שחור הלילה. אור הנורות, כשנפרש על הבדים הלבנים יצר מין חמימות שכזו, וכשצץ מחרכי סכך ענפי הדקל - נצנץ כמו גיצי מדורה.

משהו במראה הזה עורר אותו, זה היה כאילו... כאילו יש כאן משפחה אחת גדולה. כאילו היא קוראת גם לו להצטרף אליה. לפתע, ממרומי מגדלי השן עליהם השתדל כל כך לטפס, הוא הרגיש משיכה חזקה לקרקע, לגבנוניותה, לריח הדשא, למישור הזה בו המציאות נמצאת לפניך ולא מלמטה. הוא נזכר במשפט המוזר ששמע מסבא שלו כשדן עם אביו ולולבו בידו. הוא הילך במבטו על שדרת הלולב התמיר עד קצהו, כמו נושא עיניו למרום, ואמר "מראש מגדל בבל אף אחד לא מסתכל למעלה, רק למטה".

נקישת ידית הדלת מאחורי גבו החזירה את המתיחות אל כתפיו. האמת, הוא בכלל לא שם לב שהשתחרר ממנה לפני מספר רגעים. הוא שמע את ההיסוס בצעדיה השקטים ואת הרחש העדין של הלשונית חוזרת למקומה. היא נעמדה לידו בשקט, צופה גם היא אל המרחב.  

"את לא חושבת", פתח והשתהה, מהרהר בעוד עיניו נעוצות מטה, באחת הסוכות אליה בדיוק נכנס ילד ובידו סיר גדול. היא המתינה לו. לאחר רגע הוא פנה אליה ושאל, "את לא חושבת שזה קצת גדול עלינו?"

היא לא מיהרה להשיב. "אני חושבת", אמרה ואחרי רגע תיקנה את עצמה, "אני מאמינה שאם אנחנו יחד, אז אנחנו יכולים".