פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 24)

אהבתי את הרעיון.

זה עצוב..

רק טוב

אממ.. מבחינה ספרותית - נשמע טוב, צריך יותר להתפתח. 

מבחינת תוכן - אמממ אמאל'ה. אם יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו - מוזמן.

רק טוב. שתמצאי את מה שאת מחפשת

הייתי רוצה לשמוע את הסיפורים שמאחורי הקטע הזה. אני מרגיש שיש פה קצת האסוציאטיביות, לא מדובר כאן רק על דבר אחד, אלא יש כאן כמה מושאים שמתחלפים. והלבטים ה'כל-כך-משמעותיים' האלה שלנו כבני אדם, כאנשי המגזר.

אני קורא כאן משהו שנכתב מהלב, יש פה כמה רמזים יפים לנקודות ספק ומשבר, מגלה טפח מכסה טפחיים. והסיום - בכלל משאיר אותנו בשאלה, 'רגע מה?' מישהו מת? מה הבחירה שנעשת בעל כורחה של הכותבת?

נהנתי לקרוא, כאבתי ביחד עם הקטע. הערה אחת, לשונית - הולוגרמה, בה"א ולא באל"ף. ובקשה אחת - תמשיכי לכתוב!

נשמע שזה על כמה דברים.

בהצלחה עם זה.. רק טוב

וברוכה הבאה לפורום 

רק טוב 

שמח לראות פה משהו שלך

בסוף היה רק לבנות..

כתיבה יפה ומעניינת, שפה גבוהה

אהבתי מאוד...

זה קטע או חלק מסיפור שאתה מוציא בספר עם הדברים שכתבת? או ספר נפרד בכלל?

ובהצלחה עם הספר..

זה ספציפית לא יכנס לספר. ותודה רבה!

על ממלכות עתיקות. נסיכה שברחה ומחפשים אחריה, והיא מתעוררת לקול רקיעות הסוסים..

מעניין ... הסיפור יתגלה מהדרך ומהמסע...

העשבים הרעננים התנחשלו בריקוד ענוג ומהבהב, מתמסרים ללטיפותיה העדינות של הרוח החמימה. אצבעותיה רפרפו גם הן על ראשיהם המתנועעים, כמבקשים ברכתה.

''גדל, גדל... כך אומר לו המלאך...

גדל... הרי לך גבעול...

הרי לך עלוה,

הרי לך כותרת מרהיבה...

הבט, כתר לראשך.

רק גדל."

מילות שיריה הצטלצלו בחן בין העשבים הרכים, והם נרעדו כמתדגדגים על ידה, משיבים לה מדי פעם קידות מצחיקות, כאילו היתה נסיכה.

מילים... היא זכרה ימים שלמים בהם חיפשה אחריהן, ואלו ברחו ממנה, מותירות נתיב פתוח רק לדמעותיה המתגעגעות.

למילות מלכוּת.

שינבעו שוב

מקירבה.

היום השלישי הוא הכי קשה לה, למילה, כך אמרו לה.

צדק מי שאמר.

היום,

כן...

היום

יום חדש.

@געגוע~ @סבכי החשתי 

מבטה המצועף נישא הרחק, עיניה שוטטו לאורכה של עלטה זו. רק זהרורים קטנטנים שניקדו מדי פעם את הכחול העמוק-עמוק הזה, גילו היכן נמתח קו האופק הפעם.

נדמה היה שבכל יום הוא מונח במקום אחר...

היום הוא שקט למדי.

''ים שקף-ים האמת, ברוכים הבאים!'' אמרה בקול עולץ, מחווה בידיה בתיאטרליות על מרחביו השחורים האינסופיים, כמציגה אותו בפני אי מי.

''פעם ראשונה שלכם פה?" הסבה פניה אל אורחיה הבלתי נראים בארשת מזמינה לשיח ושיתוף, במבט שלא היה מי שיכל לעמוד בו.

משלא נענתה הנהנה קלות, כמקשיבה לדוברים בנימוס והמשיכה:

''זו חוויה של פעם בחיים, אני מבטיחה לכם...", קרצה להם בשובבות, כממתיקה סוד,

"תאמינו לי,"

ידה הונחה על לוח ליבה,

אתם יודעים, אני כאן שנים...",

גבותיה הורמו קמעה משוות רצינות מה לדבריה,

''ראיתי הרבה שביקשו להגיע לכאן.

אחרי פעם אחת'',

(שתקה)

''הם פשוט לא חוזרים...'',

שחה לבבואתה שהשתקפה למולה בחלון.

''או לא מבקשים לבוא בכלל...'', נאנחה,

''בדיוק כמוכם.

הינכם-

אינכם.

אינכם".

היום הוא שוקט למדי.

היא הביטה בו שוב,

בשוקט בלאט,

אפילו קצף מלמלותיו הלבנבן לא נראה בלילה הזה.

יום אחד עוד יבקשוהו...

יום אחד.

וכדי שיגיע אותו היום,

הובאה לכאן להאיר את חשכתו.

קרן אור לבנה החלה לרקד באצילות בשמי הליל.

"אחת...

אחת ואחת...

אחת ושתיים...

אחת ו...

שמונה.

לא...

זה לא שמונה."

היא נשאה עיניה אל בת דמותה שהביטה בה מנגד,

מפגישה מבטים,

מפגישה רגשות

מפגישה פחדים

כמו אותה ספרה שנשקה לבבואת חברתה.

"אוף'', שמטה את ידיה הלאות ממאמץ, "שוב היתלה בי זו...

מהתחלה..."

קווצת שיער הוסטה הצידה, והיא החלה שוב

בספירה:

"תתרכזי, טוב?

אחת...

אחת ואחת...

אחת.

זוכרת?

אחת.

יופי.

אחת.

מכאן תמשיכי."

אהבתי. מטמין סוד, כרגיל (את עושה את זה יותר מוסתר ממני.)

כתיבה יפה מאוד... מעניינת, מסתורית- עמוקה משהו.

מאוד אהבתי..

זה ושאר הקטעים בשרשור.

חלק כאן באמת מרגישים כמו חלק מספר אחד.

תמשיכי לכתוב..

ב''ה, זה נפתח, מתחיל לנבוע שוב.

בע"ה אמשיך, ותודה.

רפרנס לשיר של הרב קוק זצ"ל..

גיליתי את הרב קוק בתקופה שבה הכי הייתי זקוקה לו

זה יפה ומעניין..

וזה מרגיש שזה מספר משהו אפילו שזה רק שתי שורות.

יש לך אוצר מילים רחב.. יש לי מה ללמוד ממך בעניין.

גם לי יש מה ללמוד ממך המון המון..

מתחת לסגנון אלקלקטי לכאורה יש למעשה זרימה מאוד יפה גם ברמה הטכנית (משקלים וכיו"ב) וגם ברמת התוכן

אהבתי מאוד

מטאפורות חזקות. הרבה כאב ניכר כאן.

זה נוגע..

כשקוראים את זה התחושה נעה בין בין שיר ראפ חשוף כזה לבין קטע.

רק טוב..

ברוכה הבאה לפורום 

שני הבתים הראשונים הטו את דעתי לחשוב שמדובר כאן בשיר על אהבה, ואת ארבעת הבתים האחרונים הבהירו לי שטעיתי ומדובר כאן על המלחמה.

יש כאן כמה דימויים שאהבתי - "לב פועם ממחשבות", "אש של נקמה שורפת בעיניים".

בבית החמישי יש שינוי של צורת החריזה, מסגנון a a b b לסגנון a b a b (לכאורה, כי אבדוֹת ומציאוּת אינם חרוז [חוֹלָם ושׁוּרוּק], רק באופן חזותי), בבית האחרון יש שינוי נוסף ל a b c b. האם זה בכוונת מכוון?

קצב הקריאה של השיר הוא סבבה לדעתי, אולי קצת מונוטוני. מבנה מסודר, אחיד.

ככה זה גם עמוק ועוצמתי

אהבתי ממש!

יש פה רוח של עוצמה יהודית..

זה יכל להיות שיר מהמנוני המלחמה האלה שמשמיעים עכשיו בבסיסים ולעם כחיזוק הרוח..

ברוכה הבאה לפורום.. תמשיכי לכתוב 

נוגע. כתוב יפה

זה רך ונוגה קצת אולי.

מציע לפרסם פה פרק כדי לגרות אותנו יותר ;)

הוד

"הוד מעלתך" אמרה הרופאה המלכותית בישיבת המועצה  "הגיעו אלי שמועות, אסונות טבע מרובים מתרחשים בצפון " 

הוד הרים את עיניו מהספר המשעמם שקרא כדי לא להשתעמם "יש הרוגים?" שאל 

"כן , מאות אדוני" אמרה בעצב 

" למה לא ידענו מזה ? " 

שאלה המלכה בזעזוע "אני מקווה שיש הסבר לזה העוצרת'

" הם כולם היו מורדים .אנחנו צריכים להיות אסירי טובה."

"גם מורדים הם בני אדם!"

"זה שבתך מורדת לא אמור לשנות את עובדת המורדים בני מוות בכל מקרה"

אמר שר הטקס 

"היא גם הבת שלך" אמרה הרופאה ,אשתו בכעס

"היא כבר לא"

ואז הדלתות נפתחו.

"ערב טוב כולם "

אמרה הנערה ונכנסה לחדר.

היא הייתה כולה כעס מרדני , מקצה מגפי העור השחורות שלה ועד לשיער הקוצני שלה. היא היתה ילדה רעה . אבל גם יפיפייה בצורה מעוררת השראה.

"חוץ ממך אבא זה לא מגיע לך " 

ואז הוא זיהה אותה .זאת היתה אלי.

אלי היפיפייה הצעירה והמבטיחה של שר הטקס והרופאה המלכותית . 

הוא ידע שהיא עזבה את הבית והצטרפה למורדים. אבל הוא לא חשב שהיא השתנתה כל כך

אני רואה שלא שמרו לי כיסא" אמרה " אל תדאגו אני אין צורך אני אסתדר" היא לא אמרה את זה בצורה חברותית אלא אפלה ,מפחידה קצת.

ואז קפצה על השולחן , מפילה בדרכה כמה כוסות יין "אתם יודעים מה אני בכלל לא רוצה לשבת עכשיו שאני עומדת כאן למעלה ורואה את הכתר המדהים הזה ששם " אמרה במבט סהרורי, מטורף כמעט הולכת לאורך השולחן . היא תלשה את הכתר מראשו של המלך והניחה על ראשה "הוא כל כך יפה לי נכון הוד מעלתך?" אמרה למלכה, קולה קר ,מתגרה  ופתחה מראת כיס קטנה " האמת שאת צודקת יותר מתאים לי כסף" אמרה וזרקה את הכתר הזהוב לרצפה. 

 העוצרת היתה הראשונה להגיב "סער תיקח אותה החוצה ותזרוק  אותה לשומרים " 

" הבן הטיפש שלך לא יתקוף אותי, את לא רואה איך הוא מסתכל עלי . הוא עדיין מאוהב" היא חייכה חיוך אכזרי עד אימה "ובכל מקרה אין שומרים בחוץ  האנשים שלי כלאו את כולם " אמרה " כן יקירי אני השתלטתי על הארמון ואני עומדת  ממש לידך המלך עם הפגיון היפה והמפורסם ם שלי" אמרה בחיוך זחוח עד טירוף "זה היה כל כך כיף"

ואז החיוך נמחק "אבל לא באתי בשביל זה." 

אמרה ,הדלת נפתחה ונער שחור עיניים נכנס לחדר סוחב כיסא

היא התיישבה עליו במלכותית " באתי להזהיר אתכם" 

"ממה?"

"האסונות בצפון אינם אסונות טבע אני הייתי שם אם לא נעצור את זה כאן תמותו גם אתם".

" למה את מתכוונת?" שאל המלך, עדיין חיוור מעוצמת הפגיעה.

"אלפים מתים שם בצפון הקמנו מחסה לאנשי האזור מאות נערים חובשים את הפצועים וקוברים את המתים מידי יום .אני בעצמי נתקלתי בכוח שתוקף אותנו פעם אחת" פתאום היא נראתה קצת פגיעה וחלשה כשהרימה את ראשה וחשפה סימני חנק כחולים וצלקת מזעזעת "אני היחידה ששרדה"

"ולמה זה אמור לעניין אותנו? אתם כולכם הרי מורדים" אמרה העוצרת שנראה סולדת מכל דבר שקשור באלי "עכשיו גם כל הזקנות והתינוקות באזור אשמות במרד?"  שאלה אלי "אני לקחתי חסות על האנשים האלה והם סובלים תפקידי להגן עליהם" הכעס והכאב בעייניה היו אמתיים . הוד גילה שלמרות איך שהתנהגה לאביו הוא לא שונא אותה " למה את חושבת שזה קורה בעצם?" 

"אני חושבת שזאת האגדה." 

כולם הכירו את האגדה, על הנערה הזאת, מהעולם שמעבר שאין כוח חזק ואכזרי ממנה בעולם.

זאת שתשמיד אותם עד עפר .

אמרו שהיא מסוכנת, שהיא יכולה לפגוע אפילו בעזרת מחשבה , גם במרחק אלפי קילומטרים.

הם קראו לה נערת הצללים.

כי לא ידעו מי או מה היא כשהסתתרה.

וחוסר הידיעה הזה היה הדבר שהכי הפחיד אותם.

"יש לך הוכחות?" שאלה המלכה 

"ראיתי אותה, היא מתאימה בדיוק לתיאורה באגדה .אני רוצה להרוג אותה לפני שיהיה מאוחר  " 

" נשמע לי כמו תכונית מדהימה" אמר שר האוצר בחשדנות " אבל מה הביא אותך לספר לנו עליה"

היא הביטה בעייני אביו במבט חד " אני צריכה הגנה הוד מעלתך. הגנה לאנשי ולאנשי באזור, הבא אותם לבירה ודאג להם בתמורה  טפל בהם, ואני אחסל את הנערה"

"אני אדאג לאנשים כי הם נתיני ולא נתינייך זהו תפקידי כמלך " 

"תודה לך הוד מעלתך" 

אמרה בכבוד כנה "אצא מחר עם שחר , סגני ראיין יעזור לך ככל יכולתו בפינוי האנשים ,הם נאמנים לך ברובם זה הרעב שהוביל אותם למרוד"

"רעב? איזה מין רעב " שאלה המלכה באלם

"את השאלה הזאת עלייך לשאול את הממונים על האזור " אמרה אלי ואז יצאה מותירה את הנוכחים לבהות המומים אחד בשני "אני חושבת ,הוד מעלתכם שכדאי שנשלח איתה עוד אדם ,לוודא שלא תבגוד בנו ביחד עם הנערה" אמרה העוצרת "אולי את נסיכנו האהוב" 

"אותי???" שאל ,המום.

"אין דבר שיכבוש את לב העם יותר מגיבור חדש " אמרה "כולנו מעדיפים שזה יהיה אתה"

הוא בלע את רוקו " אני אלך " אמר "אני אביא לנו שקט"

אבל בפנים קילל את עצמו את העולם .

עכשיו הוא יצטרך להרוג, דבר שנשבע לא לעשות לעולם.

מההתחלה? מהסוף? יש אפילוג? הקדמה?

כתיבה מושכת ומעניינת.

אהבתי מאוד ..תמשיכי לכתוב..

ובהצלחה עם זה..

אפשר להגיד משהו?

צריך למתק את זה קצת לזכור שתמיד יש מישהו שחושב עלינו, גם אם לא פה למטה - אז שם למעלה. 

"הכל אני, אני הכל, אני חזק אני בתוך בועה, סתם מנופח בלי שום ערך". בשבילי נברא העולם.

וזה כבר מומתק.. הכותרת. היא גורמת לי לחייך כל פעם שאני מסתכלת עליה- ואני מאמינה שזה מספיק

האמת שאת זה פחות הבנתי 🫠

יש לך אוצר מילים גבוה.

כתיבה יפה ומעניינת. יצא קצת ציורי כזה.

אהבתי.

True, nobody is perfect

But everyone has some effect

Also baby and me and you

We are human, can feel, can do.

So open your eyes

Can you see the darkness

It's not question of size

It make us feel madness

At all it's fine

It what you answered

The scars let you shine

Now we know what you had suffered

And help us believe...

True, nobody is perfect

But everyone has some effect

Even a baby as well as me and you

We are human, we can feel, can act.

So open your eyes

Can you see the darkness

It's not a question of size

It makes us mad

All in all it's fine => אפשר אולי in the end

Is what you answered

The scars let you shine

Now we know what you had suffered

And help us believe... => לא כזה הבנתי מה הכוונה, זה נראה מנותק מהמשפט הקודם

They gone,

and it's all over.

Blood and bones,

can't be a cover.

From dreams and hopes,

maybe they're all lies.

But I can't stop,

a step before paradise.

So posh me slowly,

and let me understand.

What make me only-

be there and watch your hand.

I meant to be,

and look like you.

But what that makes me shadow,

let you know what to do...

They're gone

and it's all over.

Blood and bones,

can't be a cover. => דקדוקית אין בעיה אבל לא לגמרי הבנתי את הכיוון של המשפט

From dreams and hopes,

maybe they're all lies.

But I can't stop,

a step before paradise.

So push me slowly,

and let me understand.

What makes me only-

be there and watch your hand. => כנ"ל לא לגמרי הבנתי

I meant to be, = התכוונתי בלשון עבר. אם זה "אני אמור להיות", זה I'm meant

and look like you.

But what that makes me shadow, => לא לגמרי הבנתי

let you know what to do...

מעריך את זה.

שהתיקונים שברו את החריזה והקצב..

אהבתי בגדול.

כתיבה טובה ממש!

תודה. משמח לשמוע.

תודה לך.

איזה דימוי. ציורי ושואב.

כתיבה יפה ונוגעת 

שיהיה רק טוב 

גם לך @כְּקֶדֶם 

פוספס

שלוש נקודות ומתחת פס

מסתירים איזה רגש שהיה מרוסס

ובאבחת המקש חזר מאופס

כאילו נמאס

כאילו נרמס

דרוס תחת גומי מגף מתועשׂ

וכל מה שנותר הוא רק שמי.