לילה וכולם כבר ישנים.
השעה כבר שתיים ועשרים.
ובספה שעברה הרבה שנים
נער עם סכין על הורידים
הסכין מוצמדת חזק
נער מביט בידו משותק
עבורו זה כלל לא משחק
הוא רואה את עולמו נמחק.
ילד מזיל דמעה על לחיו
עוד רגע יגמר בכיו
אבא מתעורר בחדרו
אמא מתעלפת על ידו
סירנה מיללת בקול עצוב
חובשים ממלמלים לא שוב
למה?! צועק הורה כאוב.
"התאבד" בעיתון יהיה כתוב.
רק שתדע.
לא התכוונתי על עצמי, זה בעקבות פרסום שראיתי על ילד שהתאבד.
כל מה שהיה כתוב: "נער בגיל העשרה התאבד".
וזה היה נורא עצוב שככה היחס לכל הסיפור.
יש לי די כישרון לכתוב דברים בלי להבין את תכנם כהלכה, ככה עיצבנתי מאד את הרב אליקים לבנון לגבי תכלת בציצית, שהוא כתב לי שרבותיו לא שמו תכלת, אז כתבתי לו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות גם אלישע בן אבויה שהיה רבו של ר"מ לא קיים אפילו מצווה אחת, והוא נורא התעצבן עליי ולא הבנתי למה.
רק בשבת האחרונה שהעלנו את הסיפור פתאום קלטתי אחרי חצי שנה כמה גרוע זה נשמע, שאני משווה את הרצי"ה לאלישע בן אבויה...
תשמע אתה צודק, אכן הייתי עושה במקומך אותו דבר.
התוכן קצת קשוח.
ועצוב.
למה כתבת על זה, אם יורשה לי לשאול?
יום הזיכרון.
בשנים האחרונות למדתי לבכות ביום הזיכרון.
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע.
עד כיתה י' לא בכיתי.
בכיתי, בטח שבכיתי. בכיתי כשהעליבו אותי,
בכיתי מתסכול ומחוסר אונים, אבל לא בכיתי!
לא בכיתי על הרב נחמיה שנרצח בדמי ימיו.
לא בכיתי על כל קורבנות הטרור שנפלו סביבי.
לא בכיתי כי ראיתי את אמא בוכה.
לא בכיתי כי זה היה יותר מדי בשבילי.
קפאתי.
לא בכיתי כי זו הפכה להיות שגרת חיים.
לא בכיתי כי לא מצאתי בעצמי את הכוחות לבכות.
כאבתי בטח שכאבתי. התהלכתי עם הכאב ימים.
שבועות.
לא מוצאת דרך לפרוק אותו עד לכאב הבא שמגיע.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
כמה אפשר.
בכיתה י' התכנסנו בליל יום הזיכרון כל האולפנא וצפינו בסרטונים על הנופלים.
ידעתי שאני לא אבכה.
הכנתי את עצמי מראש להשלים עם המצב.
להישרף מבפנים.
כמה חיכיתי תמיד לדמעות שיפרקו את כל המלח שצורב אותי מבפנים.
וכלום.
צפינו בסרטון ועוד סרטון.
לוויות. טליתות. משפחות מפורקות.
ופתאום זה פרץ ממני.
בכי עצום של חמש שנים וחצי.
בכי שאי אפשר לעצור.
בכי שסודק את הקרח על הלב.
בכי על הרב נחמיה.
בכי על הילדות התמימות שהיינו ואיננו עוד.
בכי על כל האנשים שנרצחו באותה שנה.
בכי על המצב ההזוי הזה שכל כך הרבה קורבנות ואנחנו ממשיכים הלאה.
בכי שניקז ממני את כל מה שלא הצלחתי לשחרר חמש וחצי שנים.
בכי ששטף ממני קילוגרמים של מלח מְאכֶּל.
בכי שאפשר לי להרגיש את הכאב.
להיות בו.
לכאוב אותו.
ומאז כל שנה מחדש יום הזיכרון מנקה בי את הכאב של השנה כולה.
מאפשר לי להיות חלק, להרגיש.
והשנה.
כל כך הרבה אנשים, כמות בלתי נתפסת.
ושום דמעה.
כמה אני צריכה את יום הזיכרון הזה שישטוף ממני הכל. שאצליח לכאוב את כולם. שארגיש.
ואני לא מסוגלת.
לא השנה.
כשאבא נלחם בעזה.
כמעט שבוע לא שמעתי ממנו כלום.
לטוב ולרע.
ואני דואגת לו!
כן .
דואגת לו כמו שלא דאגתי לו כל המלחמה.
ואני לא מסוגלת עכשיו להיכנס לכאב.
ולא מסוגלת לצפות בסרטונים עצובים כשאני לבד. בבית.
שאין מישהו שינגב לי את הדמעות.
ויחבק אותי.
אני לא מסוגלת כי אני מפחדת.
אני מפחדת עליו ומפחדת על כולנו.
אני מרגישה שאני צריכה להחזיק את עצמי חזקה בכוח.
בשביל אמא.
בשביל האחים שלי.
בשביל עצמי.
אז אני עומדת בצפירה.
חושבת.
קולטת כמה אנשים יפים איבדנו השנה.
ולא מאמינה.
אני שוב קופאת.
ואין יום זיכרון שישטוף ממני את המלח.
מתחזק ומחזק.
כתיבה נוגעת בפנים
משחק וזמן
מבזבז כשצריך
לימודי חול
לא אאריך
רק אומר
שלמבחן נדרשתי
וכל כך רציתי
להספיק בזריזות, לא מאוחר
ומילא אילו
רק לעצמי אני אחראי
כי אז אני אשא
בתסכול ידידי
אך יש לי אחריות
לעוד אנשים
ואילו לא אצליח במבחן
יהיו הם מתוסכלים ונבוכים
וכל כך רוצה
לנצל את הזמן
ללמוד עם חברים
לקבל מאה במבחן
והזמן מתעתע
חומק בין האצבעות
והלוואי שלתורה
הייתי מקדיש את אלו השעות
אך בה' אבטח
וממנו לא סר ליבי
כי מקטנות יעלני
ועם אנשי חיל יושיבי
יראני ישועתו
בתוך ישועת עמו
ואויבינו יתן לנו עורף
ותמלא הארץ כבודו
וואו.. ממש אני ביחס לכל מה שנוגע לקורסים במכללה ולימודי רבנות.
ביום שאחרי
הרוח תחזור
ביום שאחרי
תבוא כמו קרן אור
והשלווה תלטף שדות זהובים
וים כחול.
ליום שאחרי
קניתי בגדים לבנים
ליום שאחרי
אסיר מדי זית אדומים
והשקט הזה יהפך לשמחה
ברחובות.
כי ביום שאחרי
אהיה שוב איתך
ונחזור אל הבית
ביחד עם כל המשפחה
ולא נהיה שוב אבודים
והעולם יאיר פנים
ואז נדע שלום,
מחר,
אחרי המלחמה.
במבט לעכשיו
הלב עוד שבוי
במבט לעכשיו
זה סיכון מול סיכוי
ועִם הנצח הזה, לא אבדה התקווה
אל האושר הבא.
כי ביום שאחרי
אהיה שוב איתך
ונחזור אל הבית
ביחד עם כל המשפחה
ולא נהיה שוב אבודים
והעולם יאיר פנים
ואז נדע שלום,
מחר,
אחרי המלחמה.
מרגש ממש ונוגע!
אהבתי שהשתמשת בכל כך הרבה צבעים
שלום, חיים?
כן, מי זה?
אהלן, מדבר אלוקים.
אוקיי, תשמע אני פשוט נורא עסוק, זה דחוף?
אה, אממ... לא, נראה לי זה יכול לחכות אם אתה עסוק.
יופי תודה.
הלו?
כן, אלוקים?
כן?
התקשרת אליי לפני שעה, אז אני חוזר אליך, מה רצית?
אה, רציתי לבשר לך שאותך בחרתי להושיע את ישראל.
סליחה שנייה, לא שמעתי, פשוט אני פה בעבודה קצת עסוק... יש מצב תתקשר אלי מחר?
אממ... בסדר, נראה לי..
יופי תודה.
בוקר טוב!
בוקר... פשוט הערת אותי, זה דחוף?
כן, למעשה, אתה שומע, חיים?
אממ... תקשיב אלוקים, אני לא ממש יכול לדבר עכשיו, עוד רגע מתחילה התפילה, תודה שהערת אותי, אבל אני פשוט חייב לעוף, ביי!
רגע! חיים! חיים..!
הלו?
שלום, דוד? אהלן, מדבר אלוקים.
אה, מה קורה אלוקים, טוב שהתקשרת, בדיוק אני צריך פה איזה חוות דעת מקצועית על איזו דת, יש מצב ת'מעיף מבט?
מה?
קיצור, נצרות, שנות הג' אלפים, אולי תחילת הד' אלפים, מה אומר?
אממ... זה כל הפרטים שיש'ך?
טוב אתה אלוקים, בטח יש'ך עוד פרטים, לא?
טוב עזוב, אל תקנה את הטרנטה הזאת.
סבבה תודה אלוקים.
בכיף. להתראות.
שלום.
היי, רוצה להיות משיח?
מה?
סליחה, שכחתי, מדבר אלוקים ו-
אה סליחה אחי, אני אתאיסט.
אממ... מה זאת אומרת?
לא מאמין שאתה קיים כאילו.
מה? אבל.. אני מדבר איתך בפלאפון, לא?
אממ... וואלה לא חשבתי על זה.
הגעתם לתא הקולי של: יורם מנעולים, אני לא יכול לדבר עכשיו תשאירו הודעה אחרי הנקישה. קלאק!
היי יורם, מדבר אלוקים, תחזור אליי כשתוכל.
פיצה שמש שלום!
שלום וברכה, מדבר אלוקים, אתה רוצה להיות משיח?
וואו, ברור שאני רוצה כאילו, אבל המשיח לא אמור להיות בן?
רגע, את לא בן?
אממ... לא..?
יש לך אולי מספר של בן?
אלוקים?
כן, שלום יורם, מה שלומך? רוצה להיות משיח?
לא מצטער, משיח לא איתי, דבר עם מרים נראה לי הוא בפלאפל.
יש לך מספר?
פלאפל שרעבי שלום.
אהלן, אתה בן?
כן למה?
רוצה להיות משיח?
אני כבר משיח כפרה, יום טוב.
הלו?
היי, עידו?
כן?
הבת שלך נתנה לי את המספר שלך, יש מצב אתה רוצה להיות משיח?
מי זה?
אלוקים.
אממ.. תשמע זה נורא מחמיא לי אבל אני לא מרגיש ראוי.
סבבה תודה.
מין הדא?
היי, סמיר?
כן, מי זה?
זה אלוקים, כלומר אללה, יש מצב אתה מתגייר ונהיה משיח?
שו?
עזוב לא משנה.
בשבע שלום.
היי, אני רוצה בבקשה לפרסם מודעה.
כן, בבקשה.
טוב אז תכתבי: דרוש משיח. לפרטים דברו עם אלוקים, והמספר הזה שממנו התקשרתי, בסדר?
בסדר גמור, כל טוב.
יופי להתראות.
אני דתלשית, זה לא הופך אותי לשמאלנית שונאת ביבי
אני דתלשית, זה לא הופך אותי לאתאיסטית שלא מאמינה באלוהים
אני דתלשית, זה לא הופך אותי אוטומטית ללסבית
אני דתלשית, זה לא הופך אותי לשונאת דת פרובוקטיבית.
אני דתלשית
אבל אל תשפטו אותי רק לפי זה
מותר לי לשמור שבת לפעמים, ולא לגור בתל אביב.
הדת לא מתאימה לי. אני לא שונאת אותה.
סתם דתלשית
מוזמנים להמשיך בפורום 'בית מדרש'!
בקצה עולם אחד
אני מנסה לכתוב לא־מילים
שתתארנה חרוז נסתר של לא־אור של לא־ימים קדמונים
הוא יצרום ויחריד את העולם שמסביבי וכך יישא אותי אל הריסות מגדל בבל
על־מנת שאבין את הפשר שבמשאלות רעות ובחלומות הנפילים
בין ההריסות אמצא מפתח שבור של תיבת נגינה
שהצילה חיים ואמונה בימי הגשם הנורא
כשארפא אותו, לא־אשמע לא־מנגינה של רסיסי שירה
בצבעי ספיר וקשת הגנוזים בקודש הקודשים
די יהיה בצליל אחד
להשקיט את החרב ואת החשמל ואת האש
ולפתוח מחדש את שביל עצי העדן
ולהחזיר אותי אלפי שנים אחורה למקום מואר יותר
בקצה עולם אחר
בקצה עולם אחר
היא מכינה לוכדי חלומות
כדי להגן על עצמה בזמן שהיא ישנה
הם מרחיקים ממנה זכרונות רעים ואת העתיד
והיא יכולה לישון ולנשום ולחיות ולא לשנוא
בתוך התרדמה היא מוצאת אורות קטנים של חסד
וכשהיא מתעוררת בבוקר הם מזכירים לה רגשות אנושיים
לכן היא משתדלת לקום עם חיוך ולכתוב סיפור שמח
שאומר את כל הדברים הנכונים
אם היא תתאמץ להיות הכי פשוטה
היא תמצא אמת דומה במילים רגילות של תפילה ואהבה
ובין שיבולי חיטה ורגעים קטנים אחרים
ותוכל להתרוצץ יחפה במקומות מוארים יותר
בקצה עולם אחד
כשניפגש
היא תיקח ממני את מחשבותיי ותכין מהן שרשרת
היא תסביר אותן, מילה אחר מילה, ותענוד אותן סביב צווארה
ואני אשקע בשינה עמוקה ואתקשה להיזכר בדברים הקשים
ואמצא חרוז חדש והרבה יותר נעים כתוב בבירור על לוחות אבן
המאבק יהפוך לשירה והשיר לשינה ארוכה
אותו סיפור שמח ולא־מילים על פשר נסתר
יובילו את שנינו למקום מואר.
@אני הנני כאינני אפרופו חיבורים רומנטיים
הרעיון המקורי היה הצורך להתחבר לצד התמים וה"פשוט" של הדברים (שמיוצג על־ידי הבחורה), במקום מרדף שכלי־מחשבתי אינסופי
יש לך כתיבה ממש יפה
ילד, בן ארבע עשרה וקצת,
וסכין מרצחים משיגה, קורעת
וילד, בדם, עוד נלחם לשרוד מעט
והוא לא יצליח, הרוח צורחת.
ואיך אעלה אל אבי והוא נעלם,
והנער איננו איתי, וגופו הקטן קר
הרי הוא אחי, ושומר אחי אני מעולם,
וחלק קטן מליבי שלי איתו נשאר.
ואולי תגיד מה איתנו אבא, עם ילד,
שלו אולי יותר טוב אבל עכשיו,
איש לא מבין ובלב יש רק גלד -
מלרעות את הצאן עוד לא שב.
ושקט, אבא, ואין נביא בישראל
ואין אף אחד שמבין איך, ושממה
האם תרשה לי בים של רצח להתפלל
לשקט, להבנה אבל הכי לנקמה?
בנימין אחימאיר הי"ד. היה חבר של אח שלי, וילד מתוק בכלל.
התחברתי מאוד לבית האחרון.
הרחמן יקום דמו ויקים לנו גואל מהרה.
הרוח מכה בפניו
ריח הים בנחיריו
על הסיפון הוא ניצב
סורק את הים בעיניו
מפרש באופק!
אדרנלין ודופק
מחשבותיו דוחק
רגשותיו מוחק
ירי תותח מרעים
קפטן קולו מרים
מוסקט כולם להרים
חת ושתיים יורים
ספינת סוחר מותקפת
סחורה טובה נהרסת
ספינה לאט נשברת
עוד קורת עץ מתרסקת
ומנגד הוא עומד
על הסיפון הוא מתבודד
שולף חרבו לעת מועד
הן הוא הרי שודד
צווחות אימת המלחים
הוי, כמה הרבה פרחים
100 הרדופים אחים
וכמה גפרורים נלחמים
על הסיפון פתאום נזכר
הן היינו פעם אותו דבר
מלח שאת חרבו חגר
חולם לחיות את המחר
ספינת סוחר מצד ימין
מולה עומד שודד מלבין
לשמאלה פתאום מבין
ומזנב באויב טיפין טיפין
ספינת פיראט במתקפה
שודד זקן וחרבו שלופה
קפטן צונח ובטנו שפוכה
מאחורי ההגה דמות כפופה
אני אוהב פיראטים וזה נדיר להיתקל בכתיבה בנושא כזה נישתי (אם לא לחפש מלכתחילה)
חריזה מצוינת, בחירת מילים ממש מגניבה (פרחים והרדופים היה ממש לא צפוי)
יֵשׁ צַד אֶחָד לוֹפֵת חָזָק
כשֶׁהַצַּד הַשֵּׁנִי מְבֹעָת
אֵין לְאָן לָלֶכֶת, אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה
רַק מִתּוֹךְ הַטַּלְטֵלָה
עִם אֹמֶץ, נְחִישׁוּת , וְדָבָר אֶחָד:
רַק אַל תִּשָּׁבֵר,
יְדִידִי. יָמִים יָפִים יַגִּיעוּ. רְאֶהָ הִגִּיעוּ גַּם אֵלַי. בַּסּוֹף זֶה יִתְבַּהֵר
אָמְנָם. הַטַּלְטֵלָה תִּמָּשֵׁךְ,
אֲבָל בְּךָ - תַּרְפֶּה.
וְהַיּוֹם , הוּא רַק מָה שֶׁמְּשַׁנֶּה.
התחברתי. (הרגיש לי כאילו יש כאן ליקוט קטנטן משירים אחרים, אבל לא התחבר לי לאיזה. כנראה הסגנון).
ח"י דקות ארוכות וקצרות
להספיק בן חיים להרוס וליצור
קמח ומים לערבב מהר
להרוג אנשים מעם אחר
ללוש לרדד ולחורר חורים
לדחוף אנשים אל התאים
לאפות מהר לקיים מצוות
להכניס לתנור לשרוף גופות
אנו רצים והם רצים
הם למוות ואנחנו לחיים
אולי יום אחד אני אספיק לשבת לכתוב את זה מחדש.
רעיון יצירתי, לחבר את השורות באמצע. הקישור למצות מצווה, אני מתאר לעצמי שהמוטיב העיקרי הוא התנור, כי התקופה לא באמת שייכת לזה.
האמת שזה נכתב בעקבות זה שאמרו לי פעם שכל סבב בתאי הגזים לקח 18 דקות וזה התקשר לי למצת מצווה
מתישהו כשיהיה לי זמן אני אשכתב את זה שיהיה ברור יותר הקשר גם בזה וגם ההבדל בין ח"י דקות למוות שקרה בהן
לא ידעתי. ה' ירחם.
ביום אני על הכתפיים
הן עוד קצת גרומות, ממחלה
שני מספרים, חמש ושתיים
השאר כוסו בשרוולה
ובלילות קריאות ומילמולים
על אנשים ורכבות
אל חלומי אט מחלחלים
תימרות עשן וארובות
ביום שירים על ארץ צבי
כמעט חיוך, קצת הקלה
לפנות הערב אז שב אבי
נוטל ומסב לקול תפילה
ובלילות, מיטה רכה
טמונה היטב אז, בשמיכה
ובחצות, פתאום מכה
והצעקה שממשיכה
כששואלים על אבא אני לא עונה
הם חושבים שזה ממבוכה
ובקרבי צחוק מריר, מונה
לילות שבהם אבא לא בכה.
כתיבה ממש יוצאת מן־הכלל, אני עייף כרגע מכדי להרחיב כמה זה מצא חן בעיניי => גם השיר השני שפרסמת
אבל רציתי להשאיר תגובה בינתיים
תודה. אין צורך להכביר או לעשות ניתוח
לקחו לי את הגיטרה
לקחו את החליל
לקחו את האורגן
והכל הולך ומאפיל
מעכשיו תשמע קולות
עדיף בקונטקסט של חורבן
עדיף גם לא במקהלות
עצב מותר, וגם אובדן
וכאן באמת הבן שואל
מתעורר באף, וקצת נרגן
איך מחודש של הלל
נותר רק אפר מאורגן
בגלל כבוד, זו התשובה
צריך לנהוג, איש באחיו
מביט סביב, קצת מחשבה
זה לא... לא נקלט המסר.
(לא זוכר אם פרסמתי)
יש אגדה שאומרת
שאם להתפלל ממש מהר
לא בדקה או שתיים, אלא במהירות האור
יש רגע קטן לפני שהאותיות נמעכות לשלל צבעי הקשת
תחת תקוות ומשאלות ועצב
שבו הן קלות ממש כמו נוצה
וצחורות כמו פתיתי שלג
ויפיפיות כמו הדממה
ואם לצבור די תאוצה
תפילה מספיק קטנה תוכל לטוס אל מעבר לקצה השמיים
ולהפוך לכנפיים לבנות של מלאכי יי צ־באות.
לימוד זכות? מעניין. התיאורים מדהימים.
והתלוצצנו על זה שזה נשמע כמו אחלה תירוץ...
אבל האמת, במקור התכוונתי לקונספט בפני עצמו: סוג של תפילה, שמכניסים בה כמה שפחות "אני". מאחורי כל תפילה יש רצון פנימי של הנשמה להתפלל, והרצון הזה מתלבש במילים, בקשות, בעיות שיש לנו, חלומות שהיינו רוצים שיתגשמו. אבל מנקודת מבט מסוימת, אלה לבושים. ולכן רציתי "לחקור" מה קורה בדיוק אם להפשיט את התפילה לגמרי. מצד אחד, אכן, התפילה אמורה להתלבש בלבושים כאלה ואחרים, כדי שהכוח המופשט יוכל לפעול בעולם. ומצד שני, לפעמים הם יכולים "להכביד" עליה, ואולי באמת מספיקה הפשיטות?
כמה זמן אחרי שכתבתי, ראיתי פסקה מעניינת במכתב מאליהו, שממש ביטאה את הקונספט.
מכתב מאליהו ח"ג מאמר פנימיות וחיצוניות – גדרי הפנימיות והחיצוניות
אך ישנה מדרגה של פנימיות עוד למעלה מזו. והיא בחינת הדביקות, שכמעט ואינה נתפסת בשכל כלל. בחינה עילאית זו מבאר הר"ר מנדל מוויטבסק זצ"ל בספרו פרי הארץ (פרשת ויקהל) וזה לשונו:
שלא לשמה... שהגוף הוא חומר עכור ואינו מסכים לעשות בהתחייבות השכל כי אם על ידי פיתויי משיגי הגוף, שהם יראת עונש, או שכר עוה"ב, או נחת רוח ותענוג שמרגיש בעבודתו, ובאמת, שאין שום השגה משגת ותופסת הדביקות האמיתית באין סוף בשום שכל, כל שכן בהרגשה ותענוג. ממילא מובן שכל הרגשת היראה או אהבה או תענוג הדביקות, והרגשת ענייני כל אדם – כוזב, כי לא ברעש ה'. אבל הדביקות האמיתית אחר המורגש הוא כשאינו מורגש בשום תפיסה. והא ראיה – כי לא יראני האדם וחי, כי אם על ידי האמונה בלי שום הרגשה, שהוא עניין ביטול המציאות שאי אפשר לעמוד עליו בעצמו, וכל שכן להבין ולהשכיל לאחרים, הוא הנקרא לשמה לפום דרגא דיליה. אבל אי אפשר להגיע אליה כי אם על ידי פיתויי הגוף, עם שלא לשמה תחלה, שהוא היראה והאהבה והתענוג וכו'. וזהו – יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. שכל חיי העולם הבא הם הכל השגות נוראות ועוצם התענוג מהם. והנה השעה אחת בעולם הזה בתשובה ובמעשים טובים הוא למעלה מכל אפשרות ההשגות, כי היא האמונה הנ"ל בביטול מציאות כל הרגשותיו וכו'.
ביאר לנו בעל פרי הארץ זצ"ל שמדרגת ה"לשמה", אשר היא הפנימיות הטהורה, היא הדביקות שאיננה זהה עם שום הרגשה שבעולם, בין של תענוג בין של יראה. [...]
יפה מאוד, הזכיר לי את זה
זאת מחשבה שעלתה לי לראש סתם ככה, בלי שקראתי על זה איפשהו, אבל נראה שבאמת יש אגדה כזאת!
שקט, הס
בלי מילים
לא לומר את הדברים
שיושבים על הלב
אולי כך הם
מאיימים פחות
אולי בלי קול
אולי לא יהרגו
אולי שם יאבדו
שקט, הס
לא לדבר
בִּדממה להתרחק
מהפחדים הכי כמוסים
אולי כך הם
משתקים פחות
אולי בחדרי שתיקה
אולי לא ילבשו צורה
אולי כך לתמיד
הס, הס
לא להעיר
שיר ערש חרישי
למחשבת יגון
אולי כך היא
לא תקום יותר
אולי סודות
אולי זדון
אולי שם יאבדו
אולי לבי
אולי הכל
אולי כך לתמיד.
בעיני אתה כותב בחסד. היה לי קצת מורכב עם המבנה וחוסר החריזה המוחלט, אבל אהבתי את הכתיבה.
היעדר החרוזים, והמבנה "דל המילים" (אפרופו לא לומר מילים) אמורים (כנראה!) להשרות אווירה אפלה, קצת מפחידה אבל בעיקר עגמומית, כמו ים קודר, או תהום חשוכה שמשליכים לתוכה סודות וחטאים.
נחתה עליי השראה בעקבות הקטע הזה שכתבת...
תוהה אם לשתף פה בהקשר או לפתוח שרשור חדש.
או בכלל להשאיר לעצמי כרגע. נראה לי אשאיר לעצמי.
תודה על ההשראה!
ברכה וקללה
חד הן
מעורבות זאת בזאת
בהרמוניה
קצת כאובה
קצת מפעימה
לא צפויה
משאירות אותי בוכיה
לגאולה צופיה
אך בתוכי חצויה
האמנם?
סיפורי יושלם ויחתם?
סיומו ינחם?
ולא בדם יוכתם??
חוששני שלא
אך מדוע לא????
אין תשובה להלה...
הפכפכות שתי אלה!
לא צפויות הנה
זהו זממן?
להשלותני חפצן?
תמימותי בשוביין!
וכי זהו סוף סיפורי?
כה עגום וערירי?
וכי מה זאת לכן?
מה הועלתן?
רק הזקתן!
אולי עדיף ולא הייתן!
משלב גבוה, אבל המבנה משדר קלילות שכזו, על אף שהתוכן עמוק. נהנתי לקרוא.
אהבתי את החריזה המקורית.
ההיסטוריה כה יפה
מלאכת מחשבת
בכל לשון בכל שפה
צנזורה מתוקנת
רב הנסתר על הגלוי
מה שקרה אינו חשוב
כי מן העין הוא סמוי
ואיש לא ידע זאת שוב
התנקשות וטבח לא טוב
רצח פוליטי סכסוך כספים
בואו את זה לא נכתוב
השמיים כחולים ויפים
ואם פתאום יבוא חוצפן
ומהצנזורה הוא ישכח
הוא יתחרט בכל אולפן
ויתאבד ביריית אקדח
לא ידעו, אף אחד
ההיסטוריה משוכתבת
לא ידעו, זאת לעד
הצנזורה עוד עובדת.
על אלה אני בוכיה
על אם וילדיה
שיהיו לאדוניה
על הבעל שיוצא בגפו
לבדו, בלי אישתו
על אחים שהיו ואינם
על חבר שנפל בשביל עם
על אחים שבשבי נמצאים
על לוחמים שאותם מחלצים
על אלה אני בוכיה
מהמם. אמן שננצח כבר...
ושפשוט יהיה טוב ותבוא הגאולה.
אנחנו משוגעים.
כן זו המסקנה,
אנחנו לא נורמלים.
ככה היא המדינה.
מכרתי דגלים,
רחוב השלשלת,
דגלי מקדש כחולים,
יונים הומות ולשלשת.
עובר ערבי קצת מוזר,
שואל על מקדש,
פתאום נעצר,
ומה שאמר מפליא ממש:
אתם משוגעים!!!
זה היה אצלכם בשישים ושבע!!!
אתם פשוט מטומטמים!!!
אין לכם סיכוי עכשיו לבית קבע!!!
פצצה שכזו, בגדר פיגוע,
אתה צודק, קראתי,
דיברו איתו עוד ולא ידוע
מה אמר לבסוף לא שמעתי.
אהבתי.
יש בדיחה ממש טובה וקצת עצובה על הכטב"מים של האירנים.
זה הולך ככה: "אתם חושבים שאנחנו מפחדים מכלי טייס בלי מאויישים?
יש לנו מדינה שלמה בלי שאף אחד יכווין אותה."
השקט
הולך לבד
אל מול שקיעה
במורד הרחוב
עזבה
אותו תקווה
ואל אכזבה
הוא ממש קרוב
הלילה נתפרק
ואני עוד טווה קווים לדמיון
משוטט, משוטט, לא מוצא פתרון
ואם הסיכוי יורד לאחד למיליון
לא אנ'לא מתייאש גם אם אין הגיון
יראי א-לוקים
כבר לא נכלל ברשימה
אלא אנשים ריקים
המעוררים זעם וחימה
קשה למצוא את כל המעלות
משום שאנו בני אדם
ואמנם ההחלטות אינן קלות
שעלולות לעלות לנו בדם
אך צריך אנשי חיל
אנשי מעשה שיודעים לפעול
אנשים שמצד אחד חותכים תיל
ומצד שני נושאים בעול
אנו צריכים את דוד המלך
שמשלב את כל הדברים
מצד אחד עם ה' מהלך
את רוח העם מרים
ומצד שני נלחם בגבורה
מנצח מלחמות ה' בקדושה
וגם בשעת משבר או צרה
ממשיך בדעת נחושה
להרים קרנו של ה'
לקדש שם שמיים ברבים
וכך בהיסתוריה להירשם
כאיש אשכולות שלו אנו חבים
כי כוחותיו נבעו מהתורה
הייתה לו תורת חיים
הלך בדרכיה ללא מורא
הרוותה צמאונו כמים
ה' ימלוך עליכם
כך גדעון אמר
כי לא על הלחם
כך בתורה נאמר
אך אחרי מותו השחיתו
כי גדעון סירב לקחת אחריות
את האשרה לא הכריתו
בגלל חוסר נאמנות וציות
אז כל עוד לא ברמה
אנחנו צריכים מנהיגים
שיעמדו במרכז הבימה
לבושים וענודים תגים
המלוכה והממשלה לחי עולמים
הוא מלך כל העולם
מקדושה וטהרה טועמים
כולם צדיקים, כולם...!
נ.ב. אין לי כוח לשפצר ולסיים את השיר, מצטער אם לא יצא כ"כ טוב...
!!תות"ח!איזה כיף לשמוע...🤗
דרישה לגבורה של קודש מלא חיים שתקום. מי ייתן!
!תות"ח!אמן...!
חשבתי על זה שהיום יותר מכל מרגישים את החוסר באנשים כאלו, כמו דוד המלך....
אהבתי.
