פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 22)

בוקר אחד עידו החליט שנמאס לו להחליף צבעים.

הוא הבין את זה כשלא הצליח לגלות את הצבע של הבחורה הגינגית הכריזמטית מידי הזאת. כשלא עלה על טראומות הילדות המורכבות ועל מה מה שהיא מחביאה מאחורי גלימת הביטחון העצמי המופרז הזה, יש שיאמרו הנרקיסיזם.

נמאס לו להיות לטאה.

אם זה היה רק להיות לטאה הוא היה שורד, כל אחד לובש עליו איזה תפקיד במשחק הזה. בעולם הזה.

אבל גם להתאמץ שלא יגלו שמי שמולך הוא לא ההוא במקרה בדיוק כמוך, בדיוק מבין אותך, בדיוק איכשהו בצורה מוזרה משתלב עם מי שאתה.

נמאס לו שלאחרונה יש יותר מידי אנשים עם צבעים מורכבים מידי שקשה לו לגלות וזמן הסמול טוק מתארך והוא נעשה חסר סבלנות ומלא ברגשות אשמה וחסר ביטחון וחרד שהכל יתגלה ומת שהכל יסתיים.

מדהים איך הוא מכיל את כל המלאות והחוסר והציפיה והחרדה בו זמנית. כל כך הרבה תחושות מנוגדות בו זמנית.

היום הוא יצא לרחוב, והם יצטרכו להיות הלטאות.

הוא יהיה הוא. מי שירצה שיקח.

לעידו נמאס לרצות את כולם.

עידו, מתחיל לחיות. מתחיל להיות משהו בעולם. 

כְּשֶׁהַמַּצְפּוּן כּוֹאֵב

וְהַלֵּב דּוֹאֵב

מְנַסֶּה, מִתְקָרֵב

וְהַלֵּב מִתְרַחֵב

יֶלֶד גֹּדֶל, חוֹשֵׁב

אוֹרוֹת גְּבוֹהִים הוּא כּוֹתֵב

וַאֲנִי רָץ אֶל זְרוֹעוֹתֶיךָ

כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ מֵהַתְחָלָה

מַבִּיט עָמֹק בְּעֵינֶיךָ

הַדֶּרֶךְ לֹא קַלָּה

מַשְׁקִיף אֶל יָפְיֶךָ

מְבַקֵּשׁ, תֵּן לִי סְלִיחָה

מִתְעַקֵּשׁ, נְסֹוךְ בִּי אַהֲבָה

שׁוּב מִתְרַחֵק

הַפַּעַם גַּם מִתְרַסֵּק

לֹא זְמַן לְשַׂחֵק

אֶת הַמִּגְדָּל מְפָרֵק

בּוֹרֵחַ לְעַצְמוֹ, שׁוֹתֵק

אֶת הצָמְאָה הוּא דּוֹחֵק

וַאֲנִי רָץ אֶל זְרוֹעוֹתֶיךָ

כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ מֵהַתְחָלָה

מַבִּיט עָמֹק בְּעֵינֶיךָ

הַדֶּרֶךְ לֹא קַלָּה

מַשְׁקִיף אֶל יָפְיֶךָ

מְבַקֵּשׁ, תֵּן לִי סְלִיחָה

מִתְעַקֵּשׁ, נְסֹוךְ בִּי אַהֲבָה

דַּף חָדָשׁ לִפְתֹּחַ

מְנַסֶּה לִשְׁכֹּחַ

לוֹמֵד לִצְעֹד, לִשְׂמֹחַ

מַבָּט לְמַרְאֶה, בְּלִי לִבְרֹחַ

לוּ אֱלֹהִי, הַיּוֹם בְּךָ לִבְטֹחַ

לוּ אֱלֹהִי, הַיּוֹם תֵּן לִי כֹּחַ

חושב ומה אעשה

שקט אבל כל כך מעושה

מחכה לליבך

חושב על טובך

צובע את שובך

כמהה לכוחך

בהתפשטות החיצון

מתמלא ברצון

שלווה

עולם באהבה

נותן את כולי

אני הנני

כל שיש לי

את אשר בליבי

אין ויש

עולם של אש

גַּם אַחֲרֵי שָׁעוֹת

הַמָּטוֹס נוֹחֵת.

יֵשׁ מַשָּׁב שֶׁל רוּחַ

לְעֵבֶר אֲדָמָה

אָז כִּכְלוֹת הַשָּׁבוּעוֹת

הַמֶּתַח פּוֹחֵת

וְהִיא עוֹד תָּנוּעַ

וִיהִי מָה.

הערתי מתוך שינה

את אני הישנה

נאבקת

בקורי שינה,

במחוז של טירוף

לוכד מתיר

אותי הישנה ישנה.

טוב, אז ירו עלינו טילים.

לא ממש לכך רגילים,

לשמוע אזעקת צופרים,

רק ביום הזיכרון פועלים.

והבית עשוי גבס,

שזה סוג של קרטון וחרס,

אז למי אכפת מהרס,

בואו רק מותניים נשנס.

בחוץ מעניין הרבה יותר,

צופר את השקט מנסר,

בום משמיע טיל חבר,

איראן יורה עלינו מסתבר.

ושם למטה בכפר,

צהלות שריקות בכיכר,

צפירות וזיקוקים, מוזר,

שמחים ורוקדים במגזר.

טוב גם אנחנו קצת שרנו,

וכל קרני רשעים זימרנו,

אל נקמות ה' רקדנו,

זכרני נא וחזקני נא סיימנו.

למחרת התבהר הערפל

אפס הרוגים בכל ישראל

ניסי ניסים עושה הקל,

ורק פצועה אחת בישמעאל.

איזה כיף זה אמור להיות, לצעוק "אמרתי לכם".

מוזר, זה לא כיף. זה מתסכל.

הקיצו כל הנרדמים

כל אלה שטיפסו על הפסגה

וכל אותם האנשים הנחמדים

כבר התחילו בנסיגה.

חלומות באספמיא,

במקום לקבוע עובדות בשטח

דיבורים והבטחות בשמיא,

רק חיכו לאישור במתח.

התיישבות בעזה וצפון שומרון,

אבל רק באישור המדינה,

הגיע זמן להתיישב בלבנון,

ברגע שיאמרו בואו נא.

שקר ועוד שקר,

טמנו ראשם כבת יענה,

עוד גופות לתוך הקבר,

ועדיין דבר לא השתנה.

אני לא יודע מה בדיוק גרם לי לכתוב, פורים, "אני הנני כאינני" או משהו אחר. אבל יש לי מוזה להעלות שיר, מקווה שתהנו.

שקיעה:

יִפְסַע קַו הָאוֹר אֶל הַדְּמָמָה
וְיָגִיל הַחֹרֶף,
כִּי שִׁנָּה אֲרֻכָּה עֲרֵבָה לוֹ.
וּתְיַלֵּל לָהּ רוּחַ עַל תִּקְווֹת גְּנוּזוֹת.

וְשִׁירַת הַהֲוָיָה תֵּהָפֵךְ נוּגָה,
לַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה, הַהוֹלְכִים בִּבְכִי.
וְיִשְׂרֹר קֹר, מָוֶת, סוֹף,
בַּכִּסּוּי דֶּמֶה עַל עוֹלַם הַחַיִּים,
שָׁלִיחַ הַנֶּצַח.

וְיַד קְטַנָּה תּוּשַׁט,
אוֹחֶזֶת בְּקַרְנֵי תִּקְוָה אַחֲרוֹנוֹת,
טֶרֶם יִשָׁן הָאוֹר,
בְּעֵת לֵיל נָטוּל יָרֵחַ.

אַךְ מִלֵּב מִדְבָּר תְּבִיאֵנִי,
וְתִתְעוֹרֵר אֱמוּנַת הַלֵּילוֹת לְקוֹל
לְחִישׁוֹת. סְדָקִים.
וְתִנְשֹׁם.
וְתִשְׁאַף.

הַחֹרֶף אָרַךְ לַחֹשֶׁךְ,
וְרוּחַ דֵּעוֹת מְנַשֶּׁבֶת.
אַךְ אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (לִבִּי)
לֹא תִּכְבֶּה.

אָשִׁיר עִם שִׁירַת הֲוָיָה
בְּאֶתְגַּר צְעִידַת הַנֶּצַח.
כִּי הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד תִּזְרַח,
וְאוֹר טוּבְךָ עַל עוֹלָמְךָ יוֹפִיעַ, יְחַמֵּם.

בְּרִנָּה יִקְצֹר אֶתְגָּרָיו,
נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹת תְּהִלַּת שְׁמֶךָ
הַחַיִּים, הַטּוֹב, הָאֱמֶת.

וואלה אני מהישנים,

בכל מקום.

גם בבית הקברות שהפך להיות הבית השני שלי.

ובכל זאת חזרתי, כמו תמיד.

מקווה למצוא קצת חום במילים שיוצאות לי מהלב.

להרגיש איזה חיבוק, איזה חיבור.

הלילה זאת השנה השישית כבר,

שנה שישית שאמא לא פה.

אני זוכר כשזה קרה,

הייתי ילד,

רק בן 13 שנייה לפני בר מצווה,

מלווה את אמא שלי באמבולנס ומתפלל ,

רק לא זה.

בבקשה ה׳ רק אל תיקח לי אותה,

היא הדבר היחיד שנשאר לי בחיים,

אבל זה לא עזר.

היא עלתה לשמיים, לאבא.

הם נפגשו ואני נשארתי כאן לבד.

מבולבל,

קונה את הבולשיט מהשירים של טונה

ובאמת מאמין ש״גם זה יעבור״.

שהכאב יעלם,

עדיין קטן בשביל להבין שזה כאב שרק הולך ומעמיק.

אבל כל הלילות ליד הקבר לימדו אותי,

ביגרו אותי.

חי בתוך עולם של מתים.

מחפש משמעות. 

תתנהג בטבעיות

מזה אין לך מה להתרגש

ומזה כדאי שפשוט תתעלם

קצת תתערב וקצת תשתוק

תתנהג כרגיל

בהכי טבעי שלך

אל תבלוט וגם אל תיעלם

אין לך מה לעשות מזה דרמה

תלך לפי הספר

בטבעיות

כתבתי סיפור והראתי,

בפורום חילוני של סיפורים

קיבלתי תגובה מאחד ביקרתי:

"כתבת נו נו נו לשמאלנים!"

הם רוצים את זה יותר רומנטי,

"ודי כבר עם הדיאלוגים!"

וואי איזה תחושת קבס,

לא רוצה אליהם להיות קשור,

מעדיף לכתוב לחמאס.

אוהבים את הכתיבה, (ברור)

מנתחים את הסיפור כמו ש"ס,

ולקבל מחמאות זה לא איסור.

אבל אני לא מרגיש שייך.

לא רוצה להיות סופר חילוני,

כזה שכותב עסיסי ומלוכלך.

אבל אנ'לא בטוח מה אני,

והם נותנים טיפים של מוסך,

לתקן את כל מה שתורני.

אבל וואלה הם מקצוענים,

ולעזור לי הם יכולים,

הם באמת כותבים שנים,

ואני סתם מהמתחילים,

אבל הם כל כך שונים,

ולפעמים גם כל כך מגעילים.

נראה מרוק

מתי אמצא את הפירוק 

אבל רגע 

תן צ'אנס בפתע

סתכל אל הרקע

בזמן שאתה לא ער

לטעות ולגעת באושר

הסוף בהיסח דעת

נראה את החיים בשגעת

אבל

שנכבו האורות

הלכו החבילות

נשאר לאסוף את החיים

להגיע למקום מבטחים

תמיד תראה את הסוף ותלמד איך למצוא נקטדטת טובות

ציפרניים ארוכות,

שיער ארוך ומדובלל,

רץ יחף ברחובות,

במסע המבולבל.

אמת ושקר, דרך אמצע

שחור לבן, שטח אפור

דם ניגר מהפצע

שוב נופל לבור.

בין רצון לתאווה,

בין מחשבה לידיעה,

כשהרוח קצת נשבה

היה נדמה שזו השעה

ושוב יאוש שבביצה

ואקליפטוס שניטע

גורר רגליים וריצה

עד ששוב נקטע

והוא שכח למה הוא רץ,

לאן אף פעם לא יודע,

מרחוק משהו שוב נצץ,

אך זו שלולית והוא שוקע

מימין משמאל צעקות

ישר הוא רץ ולא חושב

מטפח הוא תקוות

לא רואה מוקשים בעשב

משמאל צועק בושה,

עד מתי כך תהיה שוטה?

מימין צועק קדושה,

רק אל תחשוב ותתפתה

חכם בין הדגים

הכי צדיק בסדום

בשמיים העורבים חגים

עוד מעט ליבו ידום

השמש קופחת,

המדבר יבש ורותח

ופתאום מחשבה מתפלחת:

לאן אני רץ? הוא מתפקח.

בנווה מדבר שם בשממה

הוא סוף סוף עוצר.

די לרוץ, לוחשת הדממה.

מספיק לרדוף את השקר.

בין החולות שוכב האיש

כוכבים זוהרים בשמיים,

מלאך באצבע מקיש

גוף ונשמה נפרדים לשניים.

היה שלום, לוחשת נשמה

שלום, שותק הגוף

שלום, שורקת רוח בנהמה

שלום, שותקים קני הסוף.

ישנן מילים בעלות עוצמה

מתגברות כרעם

כברק יוצא חיצן

אדירות משברי ים

כמים רבים קולן

וישנן מילים של רוגע ונועם

נאמרות בלחישה

מלטפות את שומען

בקול ענות חלושה

משפיעות מבוען

המילים הגסות

רומסות

והמילים הרכות

שותקות.

אך ישנן מילים של טוהר ושגב

שם השקט - זעקה

ממללות מהנשמה

קול דממה דקה

ישמע

ודאי ישמע.

מחשבה ועוד הבנה

מתי תבוא האמונה

יש לי גיטרה.

אבל אין לי טיונר.

אבל יש לי גיטרה, יש לי גיטרה.

וכל עוד יש לי גיטרה, אוסיף לזמר.

יש לי גיטרה.

אבל אין לי מפרט.

אבל יש לי גיטרה, יש לי גיטרה.

וכל עוד יש לי גיטרה, באצבע פורט.

יש לי גיטרה.

אבל אין לי מיתרים.

אבל יש לי גיטרה, יש לי גיטרה.

וכל עוד יש לי גיטרה, נתופף על השברים.

אין לי גיטרה.

אבל יש לי... יש לי...

עוד גיטרה!

יש לי גיטרה...

ללכת עוד להתאמץ

ללמוד על האמת

לשמוע את גלי הים....

להבין את כאבם

היו ואינם

התנפצו בחמת זעם

חשבו ללכת במזימה

לשפוך את כבדם בעיר ההומה

ואך לשב יש להם קו הפסקה

ותמה הלהקה

ללמוד מהם להתחיל מחדש ללא אב

וללמוד מהם להפסיק בקו

תגידו, יש לי שאלה,

למישהו ממשהו אכפת?

מישהו חושב על תהילה,

או על המצב המזופת?

כי חטופים זה פוליטיקה,

חיילים מתים זה טקטיקה,

מלחמות זה פרטיקה,

ובג"ץ אחראי על האתיקה.

מישהו דואג לכיסא שלו,

או שהאמת נר לרגליו?

מישהו רואה עולם כולו,

או שהוא עוצם את עיניו?

כי הלכה זה פלסטלינה,

רבנים הם מרגרינה,

שקרנים יושבים בקבינה,

והתורה סוג של קומבינה.

ומה איתי, סתם איש,

אכפת לי ממשהו שקורה?

כי באמת המצב ביש,

אבל איזה פיתרון אני מורה?

כי עדיין לא עשיתי כלום,

לא תיקנתי אף טמטום,

לא שיניתי עולם אטום,

לבינתיים אסתפק בנאום.

ושוב היא תלך 

תמצא לה מקום

ושוב הלב יתכווץ כמו אתמול

ושוב הנחמה תרחק מיום יום

איתה גם היא 

יותר לא תחזור

כדור ועוד אחד שומר על שפיות

עליהם עומד העולם

על קצה חוט

ואני מרחוק אביט, קצת אחשוש

והמבט שלה יהיה אדיש

לא יהיה חוף

והקנאה והתאווה והכבוד יעמדו בשורה

יניפו לעברי אצבע מאשימה

ושוב אתגונן אגיד, שלא אני

והלילות יהיו ארוכים 

והמחשבות לא ירפו

כמה זה אשמתי

כמה זה אשמתו

ולמה ואיך קורה כזה דבר

אשפוז ועוד אשפוז ואין די

והדמעות יבוא 

ואין כאן רינה

הכל רועד

כשהיא תלויה על בלימה

ואחייך ואגיד:"יהיה טוב"

ומי שיסתכל עמוק לבפנים

יראה בעיניים שלי חורים

אחד שלי אחד שלה,

שלך אחות יקרה