השמש שורפת אותך. אתה פותח את הבקבוק, שופך מים פושרים על הידים שלך ושוטף בהם ת'פנים.
איזה חום פה, יאווו, סיוט פשוט.
עוד כמה דקות האוטובוס יגיע, ואתה תיסע לחולון, לדירה של אלעד, שם עם עוד כמה חברה אתם תעשו מיני ליל הסדר, או כמו שאלעד אמר
תבוא, נקשקש קצת, נשים שירים, אולי נאכל גם כמה מצות בשביל הקטע, תבוא, נעשה חיים..
אז הנה אתה בא, לא בשביל לאכול מצות ולרקוד, אתה מספר ת'אמת לעצמך, פשוט בגלל שאין לך מקום אחר להיות.
פסח זה חג של שולחן ארוך וקערות מוזהבות, של ילד ששואל קושיות ושל אבא שעונה בקול עמוק, של אמא שמגישה אוכל בגאווה, ושל קריאה משותפת בהגדה.
פסח זה חג של משפחה.
ומי שהמשפחה שלו סגרה לפניו דלת, מה יעשה?
לזה אין תשובה בהגדה, אתה בטוח.
ולמרות שמתי שהיית שואל שאלות אבא היה מתעצבן ואומר
שאלות תשאל בליל הסדר, יענקי.
אתה בטוח שיש שאלות שאין להם תשובה.
יש שאלות שמרחפות באוויר, סימני שאלה כאלה, מפותלים, כמו הלב שלך, סימני שאלה שתראה בבית של אלעד, אחרי שתשתו מלא, ותרוץ לשרותים להקיא, ואז תסתכל במראה ותראה את הסימנים שאלה האלה בתוך הפרצוף שלך, ומה שתרצה זה רק לבכות.
ותרוץ לשתות עוד
אוטובוס מוכר עוצר לידך, היית נוסע בו כל יום הביתה, בעבר, עולה מתיישב, תמיד מאחורי הדלת האחורית ומריח כבר ת'ריח המיוחד והנעים של הבית שלך.
כמה זמן שלא הרחת את הריח של הבית.
היום בערב ליל הסדר, אבא ישב בראש השולחן,
כמו מלך, מנחם הקטן אולי יגיד, ואמא תחייך בנחת, איציק יגיד פרושים על ההגדה שרהלה תשאל מה השתנה, וכולם ביחד יקראו על הארבעה בנים, חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול
ואולי אולי הם ישאירו לך כסא ריק, לבן כזה, של כתר - הבן החמישי, שלא נמצא.