פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 232)

איה מקום כבודך?!
בראת אותי אוהבת.
בראתי אותי כוספת, מתגעגעת
ושום אהבה לא תרפא
וכמה שאשתה מים מלוחים אשאר צמאה
אני רוצה אהבה חייה איתך.
אני רוצה חיבוק. אני רוצה אמון. אני רוצה שיחה.
שתענה, שתקשיב, שתגיב
שתבוא, שתנחם,
שתבנה לנו בית.
אנא אל נא רפא נא
ולכשינוסו הצללים
אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה
אשיר לך שיר חדש כבראשונה
אשתחווה אל מול הדרך
כי לך קוותי כל היום
בשוכבי ובקומי
אנא השב את שכינתך
אפשר לנו לראות ולהראות
ואת הקרבן,
לפחות שנקריב בתאריך הבא,
בתוך עמי.

ואני עדיין באמצע
לבזבז את הזמן של היום שהיה

תמיד שאלתי את עצמי
למה ההערכה שלי כלפי
נמדדת במה שאחרים חושבים עלי

 

אני צריך להתחיל להאמין בעצמי
עד שארגיש את זה בכל עצמותי
שאקום כל בוקר ואגיד: שום דבר
לא יעצור אותי חוץ מעצמי

שאין יותר דברים שמחלישים
מבפנים,שעוצרים,שלא נותנים
לך לעוף כמו שרצית אל השמיים

זה פשוט אקרה כשאחליט
שלא משנה מה יקרה
את הצעד הזה אני עושה
ומצדי שיתהפך העולם 
 

תבוא בסוף?

נכון שתבוא?

 

תבוא להפר לי את הבדידות, למלא את הריק?

תבוא לעטוף אותי בחום, ביציבות?

 

תבוא להעריך את ליבי וללעוג לחולשותיי,

תבוא להאמין בי ולקלף את שקריי.

 

תבוא לחבק את הלב הזה הכמה,

ללטף את הלחי הזו הדוויה?

 

תבוא להאיר את הבקרים בחיוך,

למלא את הצהריים בצחוק,

לחמם את הערבים במילים פשוטות.

 

תבוא להיות כתף מברזל,

או יד חמה ומחבקת,

או אוזן כרויה להקשיב -

הכל לפי הצורך.

 

תבוא ללטף דמעות במבט

או לנגב אותן עם טישו

אולי סתם פשוט לתת להן לזלוג.

 

תבוא יציב וגבוה,

שובב ומצחיק,

אוהב ואמיתי.

 

אתה תבוא בסוף.

נכון?

נכון שתבוא.

עוד צעד
ועוד אחד.
הרגליים כבדות. הרגליים כבדות? הוא משפיל מבט אל הרגליים.
חמש אצבעות. הנה עוד רגל. עשר אצבעות. עשר אצבעות הוא רואה, זה אומר שהוא בלי נעליים, זה אומר שהן לא אמורות להיות כבדות.
צעד קטן . הוא התכונן לצעד גדול וזה גורם לרגליים להסתבך. ברגע האחרון הידיים מונעות מהפנים להתנגש הרצפה.
לאט לאט הוא מתרומם לישיבה, ממשש את השפשוף שקיבל בכרית כף היד. שפשוף בכרית כף היד. מי לעזאזל מקבל שפשוף מרצפות? או שאולי זה לא רצפות? הוא מרים את הראש. כן, יש פה שמיים וגם כמה צמרות עצים. לכן הוא קיבל שפשוף. עכשיו הכל ברור.
הוא מחייך, מסתכל על השמש. איזה שמש יפה. והשמיים בהירים עם עננים שנראים כאילו מישהו העביר פסים עם מכחול לבן. הוא שולח יד, מחזיק מכחול מדומה ביד ומצייר את הענן מולו. צוחק לעצמו.
אויש היד שלו נתקעה במשהו. מכנס. רגל. רגל של איש. יד טיפשה מי ביקש ממך לעשות תנועה כזאת גדולה?
האיש מסתכל עליו במבט שואל והוא בתמורה מחזיר לו חיוך גדול. סליחה אדוני סליחה. הוא קצת צועק.
היי אני קצת צועק .
הוא מחזיר את היד קרוב לחיקו. שלא תברח לו לשום מקום הטיפשה.
מתוק לו המח. עננים וערפל ומרשמלוים ענקיים ממלאים אותו. הוא עוצם עיניים, מרוצה. אבל פתאום הוא מרגיש כאילו הוא צונח מצוק. זה צוק גבוה במיוחד. הוא רואה את הפנים שלה מולו. הוא פותח מהר עיניים.
הנה זה מתחיל. לא. לא שוב.
אבל הלב כבר נהיה כבד. ושטף של געגוע מציף אותו.
היד נשלחת לגרד באגרסיביות את הלחי. ואז גם את הזרוע. ואז גם את הצוואר. למה כל כך מגרד לי? מגרד לו והשמש חזקה לו מידי והכל כאן זז מהר ויש יותר מידי רעש וחנוק לו החולצה.
הוא פותח כפתור. דמעה מתגלגלת על הלחי. למה כל כך מגרד לי והשמש חזקה לי מידי והכל כאן זז מהר ויש יותר מידי רעש וחנוק לי החולצה?

היא רוצה שאומר

לוחצת

מצמידה אותי לקיר

נותנת הרגשה שאם לא אומר

אני עושה עוול

אני לא רוצה לומר

היא ממשיכה

מועכת

לא נותנת אפשרות בחירה

ובסוף

כמו תמיד

אני אומרת

בלי הרבה רצון

עם המון כאב

והתגובות

לפנים

לא רציתי לומר

הכרחת אותי

ועכשיו את כאובה

כועסת

מלאת שנאה

איבה

חוסר רצון להכיר בי יותר

דבר אחד יש לי לומר

סליחה

הלוואי שפשוט יום אחד
אקום בבוקר
בלי חרדה
בלי לחץ
הלוואי שפשוט יום אחד
אלך לישון ככ רגועה
עם חיוך
בלי לחלום חלום רע חודש.
הלוואי שפשוט אנשום
ואסתכל בפנים
ואחייך
ולא ארגיש
פחד.

הלוך ושוב

הוא באמצע לחשוב

הוא כמו עלה

שמבקש מהרוח שלא תנשוב

כדי שהוא לא ינשור מהעץ

הוא רוצה שכבר יגיע הקץ

הוא מפחד שהכל בשנייה יתפוצץ

מחפש לו דרך

שהיא לא בערך

הוא רוצה להיות שלם

באמת לדבר עם השם

להסביר לו שהוא לא באמת אשם

ושהוא סתם עוד עלה שנשר מהעץ

ושהוא באמת מתאמץ

ולבקש מהשם שייתן לו כוח

הוא לא מתכוון יותר לברוח

הוא  רק מבקש לחזור שוב לעץ

בְּרֶגַע אֶחָד
הַחַיִּים כְּבָר
לֹא אוֹתוֹ דָּבָר
בְּרֶגַע אֶחָד
הַתְּמִימוּת נֶהֱרֶסֶת
וְהַלֵּב נִפְגַּע
לְנַצֵּחַ
בְּרֶגַע אֶחָד
מַעֲשֶׂה שֶׁל אָדָם אֶחָד
יָכוֹל לִפְגֹּעַ
וְלַהֲרֹס
חַיִּים שְׁלֵמִים
שֶׁל בֶּנְאָדָם אַחֵר
בְּרֶגַע אֶחָד
שֶׁבּוֹ סִפַּרְתָּ לִי
וַאֲנִי קְצָרָה מִלְּהָכִיל
וְלֹא רוֹצֶה לְהַאֲמִין
שֶׁבֶּאֱמֶת
אֲבָל בֶּאֱמֶת
עָבַרְתָּ אֶת זֶה
בְּרֶגַע אֶחָד
דִּמְעָה זוֹלֶגֶת
לִי מֵהָעַיִן
בִּשְׁבִילְךָ.

בינתיים אני פה 

עוד קצת זמן כבר לא

אולי ננצל תזמן

ונעלה דברים במהירות

מקווה שלא תקבלו אותם בקרירות

יש בהם כל כך הרבה מרירות

על מה שהיה וכבר לא

על כל מה שנעלם

על זה שאף אחד פה לא מושלם

על זה שעליתי עוד מדרגה בסולם

תתכוננו להרבה להיום

התנתקות מכאן בישבילי כמו חלום. (רע)

כולם מחפשים את השלמות

בשבילה אפילו למות

"אבל היא קיר בלתי עביר"

עוד אחד ששמע על רצוני הזכיר

אותי למציאות מיד החזיר

אני לא יוכל לעולם להיות מושלמת

לא אוכל להגיע אל היעד שאליו אני שואפת

זה הוריד לי הכל

אז בשביל מה אני מתאמצת בשביל מה אני עובדת

אם בכל מקרה לשלמות לא הגיע 

מה זה שווה?

כל המסע סתם עלוב

מה אכפת לי כמה זה חשוב

אני רוצה להגיע למטרה

בלי הקדמות ומלחמות.

 

 

 

כבר עברה תקופה, אבל לפעמים חוזרת לי אותה תחושה..


צעד ועוד צעד, עליתי למעלה.
פה בדיחה, שם חידוד, מכניס עוד מילה.
אנשים מחייכים, לעיתים צוחקים.
או משפילים מבט בגללי, מרגישים מובכים.

לא ככה, לא ככה בונים יחסים.
מזל שיש כאלה, שעדיין מנסים-
ליצור איתי קשר, עם כל הקשיים.
רק בגללם אני מסוגל, להמשיך בחיים.

במיוחד אחת, הקשיבה, האזינה.
עם כל הבעיות שלי, תמכה והבינה.
אבל גם שם, עברתי את הגבול.
מצטער ממש, אך עם זה כבול.

אני ממש מקווה, שאוכל להשתנות.
ובצורה נורמלית, קשר לבְנות.
שוב מצטער, בלי ציניות.
ושוב תודה, בכל האמינות.

לפעמים אני זוועה, לפעמים זה טוב.
כי אולי זה אומר, שאני מרגיש קרוב.
אבל יש מינון, ועליו לא מוסיפים.
כי מה לעשות, אנשים, נפגעים.

ואני יודע, לא מסיר אחריות.
שוב עולות המילים, עשיתי טעות.
זה רע גם לי, לא רק לאחרים.
מקווה שאפנים, כשעוד יש חברים.

מקווה שבעוד תקופה, אוכל לבשר.
שעליתי דרגה, בלי לדרוך על אחר.
מבקש רק זאת, שלא תתיאשו.
תאמינו בי, ועלי תחסו.

פעם כשלמישהו הייתה התעטשות - אמרו לו בחמימות "לבריאות",
כיום כשלמישהו יש התעטשות - אומרים לו בקרירות "לבדידות".
 

 

פעם כשמישהו יצא עם מסכה - אמרו עליו "מה זה, הוא משוגע?",
כיום כשמישהו יוצא עם מסכה - אומרים לו "שלא תעז להסיר אותה".

 

פעם כשמישהו יצא לקניות - היו לידו עוד מליון עגלות,
כיום כשמישהו יוצא לקניות - עומדים במרחק, בריחוק לבבות.

 

פעם כשמישהו יצא לפגישה - הוא התקלח, התארגן, יישר את החולצה.

כיום כשמישהו יוצא לפגישה - אה רגע, נכון. בעיה.

פעם היה רעש,והמולה,
כיום יש נגיף ושמו קורונה.

--------------------------------------------

את השיר אני מקדיש ל@מישי יפה,
המוזה בזכות השיר שלה.

ועוד בית בעקבות הבשורה המרה:

פעם כשמישהי יפה רצתה את ליבה לשפוך, שלחה פה דברים נפלאים לאין ערוך,

כיום כשמישהי יפה רוצה את ליבה לשפוך,  מקווה שיהיה שם מישהו שיתמוך...

ב"ה

כמה שאלות מהשכל כדי שהרגש יוכל לכתוב כמה ואיך ומתי שהוא רוצה,

 

א. למה לכתוב?

אז כן, יש לאדם רגשות והוא רוצה לבטא אותם. אבל למה לכתוב בצורה יפה ונעימה, למה להוציא את זה בכלל, הרי במילא יבוא מחר והרגשות יתחלפו ויהיה משהו חדש לכתוב. למה צריך שיהיה שיר מכל יום?

 

ב. למה לשכלל את הכתיבה?

כלומר, בשביל מה לדייק יותר, להראות למישהו קטע כתוב ואז לתקן אותו כדי שיהיה יותר יפה, והשורות יותר יתחרזו והמשקל שלהן יהיה שווה?למה זה טוב?

 

ג. למה לפרסם את זה?

מאד הגיוני שלכל אחד יש מחשבות שונות ורגשות שונים. ומצד שני כולנו די דומים בתוך תוכנו. לכן אנחנו מזדהים אחד עם השני. אבל למה לפרסם שיר בעוד שעל הנושא הזה כבר יש כמה וכמה שירים שמישהו אחר כתב?

 

ד. למה לשמור את המחברת (או הקובץ במחשב)?

אז נניח שנכתבו שירים וסיפורים וקטעי הקראה וראפ וכל השאר, למה לשמור את המחברת? במילא אני לא רוצה שמישהו יקרא. אז למה לשמור? במילא בעוד כמה שנים אני אסתכל שוב ואחשוב שזה לא חשוב ואפשר לזרוק, כי זה רק קומה ראשונה למה שיש לי עכשיו לכתוב.

 

 

תודה על שיתוף הפעולה!

מחכה לתשובותיכם

 

אשמח גם לחיצים ובליסטראות שיגידו לי שכל השאלות מיותרות ואני מתכחשת לקיומו של הרגש.

טוב אז אני כנראה עוזבת 

על הפרידה הזאת אני כל הזמן חושבת

למי אני יכתוב ויספר את חיי

בטוחה שתסתדרו בלעדיי 

טוב אז..ביי

שכולם זרקו עליי קונפטי היית בחוץ
שכולם חייכו אתה עשית פרצוף חמוץ
שכולם הרעיפו עליי שבחים
אתה אמרת ש-לי זה לא מתאים

תאמין לי, עשית לי חיים לא קלים
בכל מקום דאגת לשים לי מכשולים
איתך עברתי הכל בדרך הקשה
כשקיללתי אותך בסתר
ענית בבקשה

הרבה זמן שאתה כבר לא כאן ליידי
אתה, שתמיד היית נגד כשכולם היו בעדי

כשאמרו לי יפה
ואמרו לי מדהים
אני אף פעם לא החלפתי בגדים
לא היה מי שישים לי מראה
שתבליט את כל הכתמים

שהביאו בלונים, זר פרחים וים של מחמאות
אני נשארתי בסוף לבד את הלכלוך לנקות

והיום אני מחפש אותך כן אותך
היחיד שיתן לי אגרוף
ואגיד לו תודה
היחיד שיתן לי סטירה
ואביא לו את הלחי השניה
היחיד שתמיד יצא נגדי אבל בעצם הכי בעדי

היה הייתה ילדה קטנה
לפורום פה היא נרשמה
באה עם בגרות וידע
שלא נופל ולא מקרטע
וקראה לעצמה @מישי יפה

גיבור / ישראל אלגרבלי

תמיד חלמתי להיות גיבור
כזה, שבכל סיטואציה של חושך
מוצא איך להדליק את האור

חלמתי שהצלתי את המלך
ממשרת ערמומי כמו שועל
חצי שניה לפני שהמלך
את הכוס שתה והורעל

חלמתי שהתגנבתי למעורת הדרקון
ובגבורה הושעתי את הנסיכה
היא מיד אמרה כן והלכנו לאור הזריחה

חלמתי שהמשטרה במרדף
ומכולם אני שמתי רגל לאותו השודד
שזה הרגע תקף את הזקן הבודד

התעוררתי לפתע מהחלום
לא היה מלך וזקן וגם לא נסיכה
רק אני עם עצמי בתוך השמיכה
ועוד לא נפל לי האסימון
איך מוצאים לחלום פיתרון

והלכתי למטבח, הפח עלה על גדותיו
והכלים קראו לי לשטוף אותם עכשיו
אבל רק הרגע קמתי ואין לי כוח
שוב מצאתי תירוץ מהמטלות לברוח

החלום שוב הדהד בי
ושאלתי את עצמי
האם יש גיבורים רק בחלומות וסרטים
הרי לא נפגוש נסיכה ודרקונים
או שאולי כדי להיות גיבור אמיתי
צריך להתחיל בפרטים הקטנים
.
.
.
.

למי ששאל? הכלים עדיין בכיור

אֶל לִבֵּךְ הַקָּטָן רַק רָצִיתִי / אָז לִלְחֹשׁ כָּךְ בְּקוֹל עֲנֻגּוֹת

אַךְ יָדַעְתִּי - הוּא לֹא יַקְשִׁיב לִי / יִתְעַלֵּם לוֹ בְּרוֹךְ וּבְתֹם

וּבְשֹׁךְ מַחְמַדּוֹ בָּאַחֵר הוּא / יִצְעַק לוֹ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל

אַיֶּכָּה? אֵיפֹה הָיִיתִי? / חִפַּשְׂתְּ לָךְ יָמִים אֵיךְ לִחְיוֹת

בְּלוּחוֹת הַשָּׁנָה יְרַשֵּׁם כִּי / נִשְׁבַּר לוֹ הַלֵּב כְּבָר אֶתְמוֹל

זֶה בִּצְחוֹק, תִּלְהֲגִי לָךְ בְּשֶׁקֶט / צְחוֹק הַגּוֹרָל שֶׁלִּי פֹּה

מִיּוֹצְרוֹ שֶׁל פָּג, לֹא שֶׁל תֹּקֶף / שֶׁל אֶחָד קָטָן, לֹא יִשְׂרֹד

לשחרר לשחרר

לרגע לעצור

תפסיקי לרוץ מהר

כי אין יעד

אין מטרה

רק בזבוז של צעד 

ועוד צעד

 

כשהסתכלתי לאחור

ראיתי את הדרך

לא זוכרת מה ראיתי

מה ראיתי שם בערך

 

ראיתי צללים

של פחד של יאוש

של חרטה של אכזבה

 

אך כשהתקרבתי אל עצמי

פתאום ראיתי

איך תיקנתי בעצמי

את כל מה שבו שגיתי

 

ולאט האירה לי הדרך

לא זוכרת מה ראיתי

מה ראיתי שם בערך.

את רוצחת אותה ללא רחמים
היא סופגת, מדממת, חסרת אונים
את לא מרפה, מסתבכת בבורות תלולים
וממשיכה, להלום, בחוזקה
לתת עוד בעיטה
לדמות הכחושה, שבמראה