פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 233)

שיר שכתבתי פעם
עבר כמה שינויים, ושיפוץ



כולנו אוכלים שקרים
כשהלב שלנו רעב
מחפשים אחר ריגוש
שיעורר את הכאב

ואני
לא איבדתי אמון באנשים
איבדתי תקווה מבני אדם
לכולנו מסלול
חלקם נפגשים, אך כולנו לבד
יורקים דם

הוא לחש לי בשקט
אותו ערב ארור
מול שקיעה בגינה מרוחקת
מילים רכות, שחבשו את ליבי
אך לנצח השאירו צלקת

"כשיורד הגשם
חפשי אחר הקשת
ובחושך מצאי לך כוכב
למרות הכל היי אופטימית
חיים זה דבר קצת מורכב"

למחרת הוא עזב
ונותרתי לבד
עם חצי משפחה
מפורקת
הוא היה אבא טוב
עם לב קצת רעב
שהפך רגעים
לצלקת

הוא חייך חיוך מוזר כזה לא אמיתי

חיוך מזויף כזה

שלא הפסקתי לחשוב עליו

למה הוא לא מחייך באמת

למה הוא נראה כמת

חסר חיים 

חסר לו משו בעיניים 

מי לקח לו את החיוך,את החיים?

את ההתעניינות באנשים

את השמחה את הכל

פשוט לקח לו בלי בושה

בשביל מה 

מה זה עשה לו טוב

לרדת לו על החולשה 

למה?

למה הוא התעלל בו בלי סוף

ואת השברים הוא לא שכח לאסוף

הוא צריך אותם לעצמו

גם לו אין מי שיגן עליו

אז הוא מפיל זאת על אחרים

שאין להם ממש מה לעשות נגדו

כי הם חלשים 

ועדיין לא ממש מבינים את החיים.

 

את המילים שאיני מסוגל לכתוב
אטמון כאן בחלל הריק, בין האותיות
את המחשבות שאסור לי לחשוב
אפריח בין מילים מותרות

מזל שיש מרווחים
בין מילים
בין אותיות
שם אפשר עד הסוף
עד הקצה
להיות

והשיר הזה יהיה לי למפלט וזיכרון
להתייחדות מותרת עם כאבי
עם החור שבליבי
גם אם המילים לא כתובות
הן שם
בין אותיות
בין מילים

בין השורות

מתי תוכלי להם
לכאב שסימא אותך ושפך על עינייך דוק ערפילי שחוסם בפנייך את האפשרות לראות,
לאנשים ששדדו ממך באכזריות את הכנפיים שלך שנהגת לדאות על ידן, מרחפת בקסם הממלא את העולם בניחוחות רכים ויפהפיים,
לרוע ששטף אותך , מעביר בך גלים של כאב תהומי וזעזוע,
למוות שלקח ממך את כל היקר לך ושילח בך חיצים של עצב וגעגוע
מתי תוכלי להם.

תבחר צד/ ישראל אלגרבלי

מהצד אתה רואה בשח-מט
שני מהלכים קדימה
מהצד אתה ממשיך לישון
ולא עוזר לאמא
מהצד אתה יושב בכורסא
וצועק איך לא מסרת ת'כדור
מעביר לכולם ביקורת
נותן לכל דבר אישור
מהצד אתה רואה את כל הפגמים
שומע את כל הריכולים
מאזין לשכנים, מחטט בחיים של באחרים

וכולנו יודעים שיש שני צדדים למטבע
ובשניהם בסוף אפשר לשלם בסופר

מהצד אפשר להסתכל
על המציאות בזווית אחרת
מהצד אפשר לפנות מקום לאנשים
כי אם יש מקום בלב אז יש מקום גם בפנים
מהצד אפשר לתת מתן בסתר
ואפשר להתחבר גם לכל ה-יתר
מהצד אפשר ללמוד מה צריך לתקן
ואפשר לחוש בכאבו של המסכן
מהצד אפשר לשאוב כוחות
מהצד שאף אחד לא רואה מותר גם לבכות

מי סופר אותך / ישראל אלגרבלי

אם אין לך תעודה
איך חשבת להגיע לראיון עבודה
אז לך תחפש מקום אחר
אולי תמצא

ואם אין לך דרגות
אז למה שנקשיב
ולא אכפת מה תאמר
כי זה תמיד מה שנשיב

כי מי סופר אותך מי סופר?
לכל מקום שאתה הולך
ואחרי כל פתח שמחזר

תביא איזה מכתב המלצה
אולי תמציא
כי מי סופר אותך?
מי?

ואף אחד לא יודע
כי זה לא מעניין אף אחד
ש-
לאחים הקטנים דאגת לאוכל מגיל הנעורים
עם כל הקושי שעברתם וכל הייסורים
השכבת אותם בלילה לישון
התעוררת כל בוקר עם אור ראשון
עבדת כפולות
ספגת קללות
לא היו לך ימים
לא היו לילות

כי אתה לא מספיק בוגר
אם אין לך בגרות
אפילו שפגשת ת'חיים עם כל הזבל
עם כל המורכבות

כי מי סופר אותך
מי סופר?

רציתי שתהיו כחיות
 הנוהמות ביער,
ולא כעדר בהמות.

 

רציתי שתכמהו לנשגב,
ותתאבקו בעפר רגליהם.

 

רציתי שתיתנו דרור למחשבתכם,
ותעשו סייג לתורה.

 

אבל אתם מתהפכים במיטה

ומפספסים את
 ''של עשני עבד''

אחד מהבריונים / ישראל אלגרבלי

הרכבת לא עצרה לשניה
דילגה על הזקן שחיכה בתחנה
ומסתבר שהוא יושב שם כבר שנים
לרכבת שתואיל בטובה ותסביר לו פנים

ועוד ילד עף ביחד עם הכדור מהמגרש
בריונים שקשה להם לראות פרצוף חדש
תקופה שהוא מנסה להתחבר
כל פעם מקבל סירוב ממישהו אחר

אתה שומע ובוער בפנים
מסתכל על המראה ומגלה
אתה הרכבת אתה אחד מהבריונים
או שרק עמדת בצד בשקט
לא היה לך אכפת שעברה הרכבת

כי כאלה אנחנו ביום-יום
טסים בכביש לא עוצרים באדום
לא מחייכים לחייל במחסום
ממשיכים לדהור בדרכנו אל התהום

אנחנו לא פוזלים אל המראות
לא מסתכלים לצדדים
למה שבאמת חשוב
לא פעם אחת
זה קורה לנו שוב ושוב
אבל הסיפור של הילד והרכבת
אה זה באמת סיפור עצוב

איבדנו כבר תקוה

איבדנו את החופש

את השליטה

על החיים שלנו

סוגרים אותנו בבית

בעבותות של אהבה

של דאגה

השגרה נעלמה

הכל התאדה

לא ברור

לא מבינים כבר

מה מותר מה אסור 

כל דבר היום כבר מכור

כמהים לאוויר לנשימה

כי לצאת סתם כך 

זה בעיה

אבל זה עוד תקופה שתעבור

ויותר לא תחזור

אלוקים הבנו כבר

חיפשת שנתאחד

שבייחד נתמודד

שנפסיק להתבודד

ונהיה ביחד כולם

זו צרה של כל העולם

אִם עוֹד הָיִיתָ בַּחַיִּים
הָיִיתִי מְסַפֶּרֶת לְךָ
סִפּוּרִים
מְדַבֶּרֶת אִתְּךָ
עַד הַבֹּקֶר
וְהָיִינוּ שׁוֹתִים
יַחַד
קָפֶה
אִם עוֹד הָיִיתָ בַּחַיִּים
הָיִיתִי שָׁרָה לְךָ
וְהָיִיתָ מוֹרִיד דִּמְעָה
בַּחֲשַׁאי,
מַעֲבִיר לִטּוּף
בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁאֲנִי
"לֹא רוֹאָה"
וּמְחַבֵּק
כְּשֶׁאֲנִי חָצִי
לֹא נוֹשֶׁמֶת
מֵחֲרָדָה...
הָיִיתָ אוֹהֵב אוֹתִי
הַרְבֵּה
(כַּנִּרְאֶה).
וּבֵינֵנוּ,
(בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי)
אִם עוֹד הָיִיתָ בַּחַיִּים
הָיִיתָ מִסְתַּכֵּל
עַל הַשִּׁיר
וְזוֹרֵק
לַפַּח.

מהו החול אשר על ראשי?
ירושלים שבלב בצום ובבכי.
שנזכור לעולמי עד,
יתקיים שבשבירת הכוס - נרטט, נרעד.

יותר מהכל שנזכה לעבוד בלב,
פירוש הדבר נתפלל בכאב.
ה' את השאר ישלים כאוהב !

עוֹטֵף הוּא אֵת הֶחָלָל שֶׁנִּפְעָר בָּךְ
בעבותות שֶׁל אַהֲבָה
מַבִּיט הוּא בָּךְ כְּשֶׁקַּר לָךְ
בְּחֲמִימוּת צרופה
הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ שֶׁמְּרַכְּכוֹת אוֹתָךְ
נִשְׁמָעוֹת באוזנייך כְּמַנְגִּינָה קְסוּמָה
פָּנָיו הָאֲצִילִיּוֹת הָעוֹלוֹת בְּעֵינֵי רוּחֵךְ כְּשֶׁרַע לָךְ
נדמות בְּעֵינַיִךְ לְסוּס אָצִיל וִיפֵהפֶה
הַמּוֹפִיעַ לְפֶתַע, בַּשְּׁמָמָה
כְּמוֹ צְלִילִים קְסוּמִים בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה, הוּא כָּאן,
אֱלֹקִים.

@רוח סערה את צודקת פה ממש,
אשתדל מעתה להמעיט כנדרש.

רק חשוב לי להבהיר, לא רוצה להיות צבוע,
אני קצת ביישן, בסביבתי זה ידוע.
ואם לכם אנשים יקרים, לא אגיב,
אין זה אומר שאיני נחמד,אדיב.

עד עכשיו ראיתי הכל מרחוק,
אזרתי אומץ,נרשמתי,נא לא לצחוק. ​​​​​​​​​​​​​​

לאט לאט אפתח וארשום,
לגבי הפרטי - לא יודע,אזרום.
כמו גאולתן של ישראל המתחילה קמעה קמעה,
כל שהיא הולכת - היא הולכת ורבה!

 

-בעצם לא

שלום לך אדון שרשור,
תוכל להעביר מסר בקיצור ? :

"תודה לך רחל על המילים החמות,
איני מתקרב לעמקותך בנגלות.
לאהבתך למקצוע,
בנועם, ברוגע.

ואת כולם את משמחת.
אומרת מילה טובה גם כשלא מבודחת.
בשבילי זה מראה על נפש גבוהה,
שרוצה לתת בגיל ובשמחה!

ולך עצמך לא תמיד עונים,
ממש מביש,השקט מרעים.
אך אל נא תרגישי מקופחת,
את הלב הפועם, אל תהיי מפודחת."

שרשור נחמד הְיֶה חביב, 
ואמור לחבריך שירוצו להגיב. 

מנסה להתעלם מכל הבלגן

וממי שלא מוכן

לעצם קיומי

ושלא מפסיק לקנא

ביופי שלי 

הפנימי והחיצוני

נמאס להתייחס לכל מילה שמישהו אומר

ועדיין למרות זאת אני קוראת לו חבר

כמו סתומה

מתייחסת לכולם

לכל העולם

שלא מפסיקים להגיד כמה אני רעה ומכוערת

אז זהו נמאס לי להקשיב

תקנאו בשקט ואותי הפסקתם כבר להעציב

שקט בחוף על הים,העננים כמו מחבקים את כדור השמש לפני שהוא נעלם סופית בעומק.
צדפים בהירים מכסים את הרעש שהאדמה יוצרת ואוניות ניראות באופק כמו ציור פסטל דומם ומרהיב.
משהו נעצר.
עולם מושלך לנצח.
הידיים מפוררות את החופש,שאלות נחרטות על החול.
זחל קטן מגיע אל הקרקע,זוחל בשקט אל ידה של אור.
משהו כנוע בו.
"זחל,יהפוך פרפר בעוד כלום זמן",אור כמו מאחלת לו חיים ומחייכת לתמר.
"ויהיה לו טוב,וחופשי.
הצבעוניות שלו תחייה כל גוון אפור בשמיים.
תהייה שלווה.",
אור מאמצת את הזחל אל ליבה.
תמר שותקת,צופנת את שאלותיה אל עומק הים.
הוא ודאי מכיל.
כן,גם אנשים עמוקים כמו אור.
"אתה תהייה חופשי",אור נאנחת,מניחה את הזחל בעדינות על החול ושוכבת על הצד,מסיטה את השיער מעיניה.
תמר מסתובבת אליה,יושבת.
"אם רק נשחרר את כל האחיזות,נוכל שוב לפרוש כנפיים..",אור שרה בקול רגוע,מתבוננת בזחל בשקט.
זוג אצבעותייה צועדות בקצב שלו.
היא מוקסמת.
"אז מה זחל?",היא מדברת בשקט.
"גם בך פגעו?",אור מתכווצת.הוא שומע.
"גם בך נגעו?אתה כאוב.",היא נעצרת.
"כולם הלכו,נשארת לבד",היא מספרת לו בשקט.
"אתה לוחם.לבד.
משקה את הפצעים וצומח.. יהיו לך כנפיים,נדירות.כאלה שרוקמים רק מתהומות כאב",דמעות זולגות מעיניה,נופלות על גופו החלק של הזחל.
"עוד רגע,כשהשמש תזרח,אבא ישלוף מכחול אלוהי ויצייר לך כנפיים ויצבע אותך,אתה תעוף",
היא מחייכת,חורטת עם האצבע מסלול בחול ומניחה את הזחל בעדינות לתוכו.
הוא מקבל את רצונה,זוחל בכניעה ובשקט.
והכנפיים בדרך..

רק תרגיש
תאהב אותה ככה-
נטולת זוהר,
מלאת תכלית,
תנסה בפשטות
כמו פעוט-
תהיה תמים
רק להיות תמים,
תחבק אותה
עם כל הכלום שלה
ככה לגמרי,
תנגן על מיתרי נפשה-
זה מכוון,
כמה פריטות ודיבורים
וזה ישמיע את נגינת חייה.

לו אך יכולתי לפזר 

את אבק אהבתי על פניו;

לו יכולתי לדאות מעליו

לראותו

חשוף בחולשותיו

 

לו יכולתי לומר לו ככה 

באמצע יום ככה סתם

שאני אוהבת אותו יותר

עם כל יום שעובר

 

ואם הוא ישאל מדוע

ואם הוא יברח מפניי

לו יכולתי לרדוף אחריו ולתופסו

לכלוא אותו בין זרועותיי

עד שיודה בכעסו

ועל מה המהומה

ולמה השקט הזה

הנושב בי בעוצמה

 

מדוע השמש זורחת על פניך

סתם ביום סתמי

כשאני עוברת 

 

ונעלמת 

ואתה מתחשך 

 

מדוע תמיד אתה מחייך

 

לקום מוקדם בשביל לכתוב, לעורר את הלב, לעטוף אותו כמו בבושקה שעוטפת את הבצק,
בידיים רכות, לאט לאט
לטיפה אחרי לטיפה.
מותר לכאוב, נשימה.
מותר לזעוק, נשיפה.
מותר להרגיש את הגועל. מותר להרגיש את האי שייכות. נשימה. נשיפה.
ואולי כל הרפואה היא להסכים להודות
שהלב
מצפה לישועה
מצפה לאהבה
לחיבוק
לקסם בדמות של אנשים.

נלקחה לנו האינטימיות,
נלקחה הקירבה.
רק שלא נקריב עצמינו,
לעצמינו חסר הידיים.

חסר קרבת הלב.

בוא נסכים להתמסר להוויה הנוכחית, ננשום עמוק, נפתח ידיים
נכרוך אותם אחר על צווארי שני,
אחרי דקה או שתיים, כשהלב כבר יפשיר לחלוטין, רק נלחש בשקט
אני אוהב אותך, התגעגעתי אליך,
ונלך את כל הוואדי בכריכה הזאת, ונצחק על שממש נפשיר לחלוטין,
ואולי הרפואה היא
להודות
שחסר לנו הביחד. שקצנו בבדידות.
נשימה . נשיפה.

לב כורך כנפיים סביב לב אחר.
משהו חדש מתחיל.
רפואה שלמה קרובה לבוא.