פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 235)

בעעע המים קרים בהתחלה. בכמה שניות של דיליי הצינור נזכר שביקשתי מים חמים. נו שיהיה. לפחות סופסוף אני יכול להתקלח אחרי כמה ימים שלא.
המים זורמים. שוטפים ממני את המארב והמעצר והפריקות.
גם את הלכלוך והזיעה, ואת כל הרגשות שעברו עליי. ועברו כמה וכמה.
לכמה רגעים גם חם לי כאן.
בעעע אני יוצא מהמקלחת. די קר בחוץ, אבל פחות ממה שחשבתי.
אני הולך לחדר לסדר את המיטה, מתכונן לשינה נעימה ומתוקה.
הודעה מאהרון עם השיבוצים למחר. קיבלתי ש.ג מ6 עד 10.
בעסה. חשבתי שיהיה לי יותר זמן לנוח.
אין לי כח לשגע אותו עכשיו שישנה שוב את השיבוצים, אני יודע כמה אוכלים לו את הראש על זה.
אז אני יושב לסיגריה אחרונה להיום. כוס תה של לימונית-לואיזה עם שתי כפיות סוכר בהחלט מוסיפה טעם מתוק לסוף היום הזה.
מקווה שהשינה תעזור לכאב ראש, ושאני לא אהיה עצבני כל הבוקר.
זהו, עכשיו לישון, מחר יום חדש.
לילה טוב

חטאתי אבי
פשעתי מלכי
מרדתי
אכזבתי
אותך, אותי
אבא
לפניך
אני בן
אבל כשאתה מולי
אין אותי
אין בי כלי
אני כלום
אני אפס

אבי ,מלכי, בוראי, מכניס בי נישמתי.
כשאני מולך אני לא רואה סיבה, שבשלה, תסלח לי.
כי אני אפס. ואתה הכל . ואני חטאתי, לפניך כל יכול.
אז מי אני מולך? ואיזה מין סיבה תיגרום. שאותי תמשיך לאהוב? שלי תסלח. ולי תמחול. מלך כל יכול?
אני חטאתי. מודה . ומנסה לעזוב.
אני חטאתי.הודאתי. וזה חוזר חיללה..
אני עצובה. כי אני חטאתי.
אני מודה. באשמה.
אני רוצה . להיות קרובה.
להיות שלך.
להפסיק לימרוד.
להתחיל לישרוד.
להילחם. להתחממם. להיתממם.
להתמרד
להתמודד
מול הנפש הראשונה שלי
הפחות טובה שבי.
המכסה על הטוב שבי, על האמת שלי.

אני כל כך מתגעגעת

שאת לא יודעת

איזה טעות

למה לא סיפרתי למישהו

פחדתי ממך 

פחדתי שלא תסלחי לי

פחדתי.

 בסוף אני נשארתי פה בעולם. לבד.

בלעדיך 

לא חשבתי שאת רצינית

למה שתעשי את זה?

כל כך רע לך?

אז כן כנראה שהיה לך כל כך רע

אני מצטערת. באמת.

המבטים של הורייך ושל השכנים הורגים אותי

הרי במכתב שהשארת הזכרת אותי 

שרק אני ידעתי ולא סיפרתי כי אני חברה טובה

ויצאתי הכי רחוק מזה

בטח ברגעים שקפצת התחרטת. כמו כולם.

אבל כבר לא היה לך איך לחזור ,איך לעצור,

אני לא הייתי חברה טובה הייתי מפלצת שנתתי לך למות

אולי עכשיו לפחות כבר טוב לך.

 

"מָה שְׁלוֹמֵךְ"?
מָה שְׁלוֹמִי? שְׁלוֹמִי מַרְגִּישׁ טוֹב,
הוּא נָסַע אֶתְמוֹל לְלוּנָה פָּארְק,
יַחַד עִם כָּל הַכִּתָּה שֶׁלּוֹ,
כְּשֶׁהוּא חָזַר שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: "מָה נִשְׁמָע, אֵיךְ הָיָה?"
הוּא אָמַר שֶׁנִּשְׁמַע בְּעִקָּר שִׁירִים שֶׁל יִשַׁי רִיבוֹ,
קְצָת חָנָן בֶּן אֲרִי
וְגַם הַשִּׁיר הֶחָדָשׁ שֶׁל בִּינִי לַנְדָּאוּ
נִשְׁמָע

אַחֲרֵי זֶה הֵכַנְתִּי מַרְק עֲדָשִׁים
בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִיל שְׁלֹומִי
כִּי הוּא אוֹהֵב
אֲבָל אָז הוּא אָמַר
שֶׁאֵין לוֹ כ''כ תֵּאָבוֹן
נִבְהַלְתִּי
"הַכֹּל טוֹב"? שָׁאַלְתִּי
אֲבָל עוֹד טֶרֶם עָנָה, נִרְגַּעְתִּי וְהֵבַנְתִּי
"אֲהָהּ! בֶּטַח חִסַּלְתָּ הַרְבֵּה חֲטִיפִים בְּטִיּוּל הַיּוֹם, זַלְלָן שֶׁכְּמוֹתְךָ"
בְּפָנָיו הִצְטַיֵּר חֵצִי חִיּוּךְ
שֶׁנֶּעֱלַם תּוֹךְ מִסְפַּר שְׁנִיּוֹת
וְאָז הוּא אָמַר-
"בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה אִמָּא... לֹא הַכֹּל טוֹב"
נִבְהַלְתִּי
"הַיּוֹם הַזֶּה הָיָה לִי מְאֹד כּוֹאֵב
כּוֹאֵב מְאוֹד
בַּבֶּרֶךְ."

 

 

 

מקווה שזה בסדר

אשמח להערות והארות!!

מחזיק בזה חזק

מנשק לאט

שומר צמוד

מרגיש,

ולא מאמין

זה שלי.

כמה חלמתי

דימיינתי את הרגע.

זה אצלי

אצלי ביד.

 

 

 

חושב על אלה

שיכולים להיות כמוני

אבל הם לא רואים 

העיניים סגורות.

גם הם מחזיקים,

יכולים להרגיש

אבל רק קצת עצובים

ומעוורים את עצמם

אז לא רואים.

בס"ד

 

כל יום הוא נס בשבילי. וכל יום אני מתחילה להבין סיפורים שפעם למדתי על ההיסטוריה, והשואה כל כך מובנת לי וכל סיפור שמספרים לי נשמע כאילו היה אתמול. בסך הכל זה לא קרה מזמן, השואה.

אני נוטה לשכוח דברים רעים שמישהו עשה לי אם עברו כמה ימים, ונוטה להשים סיפורים מלפני 5 שנים במגירה עלומה.

סיפור ישן מלפני שבעים שנה? לא מותק, הוא לא כל כך ישן. 

הם עדיין חיים פה, הילדים האלה של השואה. שבעים שנים זה שבעים שנים זה שבעים שנים וזה קצת

וגם היום יש בני אדם שבתוכם שוכנות מפלצות ואין הבדל 

הם רוצים להרוג אותנו סתם 

הם בדיוק כמו המן 

שגם הוא חי רק לפני 2.000 שנה בערך

זה לא הרבה אלפיים שנה , זה רק נראה הרבה. אפשר לספור את השנים מותק, אני לוחשת לעצמי ומקלידה ואני בכלל לא מתרגשת 

 

הלב שלנו למד לא להתרגש מכלום, סרטים שאני רואה מלחיצים והמוח מאמין , נכון שאני יודעת שזה לא אמיתי, אבל בשביל המוח זה אמיתי.

אפילו שוחד שבנאדם יודע שהוא שוחד- יעוור אותו, אפילו עיניי חכמים , אפילו צדיקים. הם יודעים שזה שקר, שזה שוחד, אבל מתעוורים ומאמינים.

 

וככה אני כבר, אדישה כזאת , אז יש מגיפה, ואתמול לא היה, ובכל העולם, אולי סוף העולם מגיע, אולי המשיח בפתח, אולי עוד מעט נשב בבית המקדש ומצחק על החיים הקודמים ועל השטויות שהם מילאנו את הראש

 

בכל דור, גם בדור השואה וגם בדור המבול היו ציניקנים שגיחכו על אלה שראו את המציאות קורסת ומתבלבלת מול העיניים.

 

אני בכלל גרושה, ופעם פעם, לפני דור, שהייתי נשואה וגרתי בבית עם חצר , והילד שלי היה תינוק מתוק והיה לי אוטו , פעם הייתי מסתכלת על גרושות וחושבת שהן הנשים הכי מסכנות אבר.

 

פעם השתתפתי באירגון הכנסת אורחים בשבת, והזמנו לבית שלנו כל מיני אנשים בודדים, ופעם אירחנו לשבת זוג שהיו בתהליך גירושין, עם צו הרחקה, הם היו גדולים ממנו בעשר שנים, ואחרי השבת הם החליטו להמשיך בנישואין, והלכנו לקנות פיצה ביחד ולא היה להם כסף לקנות קולה, אז נתתי להם בשקט אלף שקל בלי שבעלי ידע, ואחר כך חסכתי את זה והחזרתי בשקט, והרגשתי צדיקה נסתרת, ובכלל, במוצאי שסת שהייתי מנקה את הבית עם מטפחת מתוקה ופרחונית מגולגלת כזאת , משוגעת כזאת, עם תלתלים ושנצים....ועגילים פריקיות כאלה.... כי אף אחד לא ראה. רוקדת עם המטאטא ועושה פרצופים במראה.

 

אז היום הלכתי למכולת וקניתי במאה שקל כמה דברים, ופתאום הקופאית אומרת לי, יש לך זיכוי אצלינו, ואני אומרת לה לא, אין לי , והיא מסמיקה ואורמת מישהו שילם עלייך יאלה לכי , ואני - מה פתאום??? וכל הגאווה המרוסקת והפצועה שלי התקוממה מולה, ואמרתי לה, את טועה במישהי אחרת, אני לא מכירה פה אף אחד , השארתי לה את המאה שקל וברחתי, וכעליתי במדרגות ירדו ממני דמעות רותחות שלא ידעתי שקיימות בי, חשבתי שאני אדישה.

 

אז כן, התרגלתי להיות חד הורית, כל עוד אף אחד לא יודע. עכשיו כשבמכולת יודעים, אני צריכה לעבור דירה. אחכה לקורונה שתסתיים, ומעוף לאיזה מושב שקט, ואולי לחו"ל.

 

פעם, לפני דור, הייתי עושה פרצופים לעצמי במראה.

 

 

מחמאה

מילה אחת אינסוף רגשות

למה אני לא יודעת לקבל אותה נכון?

או שאני מידיי מתרגשת.

או שאני נשארת קפואה, 

נציב מלח..

מה זה כבר עושה לי?

מביך? לא..

תלוי..

לא יודעת מה להגיב..

להסמיק? או לא להסמיק?

(אין כלכך בחירה זה קורה בטבעי)

להתרגש? או לא להתרגש?

ואם אמרו לי אתזה סתם?.. 

בשביל לתת הרגשה טובה?..

למה אני חושבת כלכך הרבה?.

נתנו לך מחמאה.. תהני איתה!

המחשבות רצות..

עשרים תסריטים..

חולפים מול העיניים..

מספיק!

למה לעשות יש מאין??

מכינה קפה ויושבת על הספה.

מסביבי אחיות קטנות מתוקות ורעשניות.

משמאלי אמא, מימיני אבא.

ואני חושבת- ריבונו של עולם, לזה התכוונת?

העולם המודרני- לאן?

 

ואז אני פונה לעיסוקי היום החשובים.

קודם כל- חושבים מה לעשות.

אחר כך- מתלבטים מה לעשות.

ואז מחפשים מה לאכול.

אין מה לאכול?

טוב. נחפש מה לראות.

אין מה לראות.

כאן נכנסת לתמונה ההתלבטות האינסופית בין הערכים של המחנה שממנו אנו באים ואליו עדיין משתייכים, לבין המוכנות להיחשף למאה העשרים ואחת ותחלואיה. 

 

17:00- עדיין אין הכרעה.

 

אולי ננסה ללמוד מרחוק.

אולי.

אוכלת עוד.

מתקלחת כי יאלה כמה אפשר להזניח את עצמך..

עושה סלפי.

מסדרת מדף אחד בארון לפסח.

רואה סרט. כנראה שהמאה העשרים ואחת הכריעה.

כותבת.

ישנה.

אוכלת.

נושמת.

בבית.

בבית.

בבית!! 

בס"ד

 

 

.....ופתאום זה מעלה בי גיחוך "מותגים", ומה זאת האופנה אם לא נגיף שנדבק בחברה.

אנשים חכמים (שלובשים בגדים פשוטים ונועלים נעליים נוחות) רצו להרוויח על אנשים טיפשים.

ואז בפירסומות הם כתבו לנו וציירו לנו וכביכול " כו לם " לובשים ככה, הם איפרו פנים יפות ( שבמציאות נטולות איפור) נתנו כסף לפנים היפות האלה כדי שיסכימו להתאפר ב"מותג" ולהתלבש ב"מותג".

 

הכל משחק.

 

ופתאום החנויות והקניונים סגורים. והפנים היפות והגופות המרוטשות בפוטושופ יושבות בבית בבידוד. ולמי בכלל איכפת מה ההיא לובשת ומה ההוא עושה, ואיזה רכב יש לסבא שלך.

 

כי כל כסף שבעולם לא יעזור אם תהיה מגיפה של הגיל שלך.

 

אז עכשיו זה הגיל השלישי. גיל הזהב. בואו נתעלם משתי אימהות צעירות ומעוד המון צעירים שעולם שכן מתו מזה. כי בתכלס זה מגיפה של זקנים.

אבל מה יהיה אם תבוא מגיפה אחרת.

אנחנו כל כך שבירים.

 

ורק בורא העולם שומר עלינו מלמות.

 

 

כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתִּי אֶל תּוֹכֵךְ
לֹא יָדַעְתִּי
מִי אַתְּ
וּמִי אֲנִי.
רַק מֵי בְּרֵכָה תְּכוּלִים
מְצִיפִים אֶת עֵינִי.
בִּמְעֻרְפָּל אֲנִי שָׁטָה, לְשׁוּם מָקוֹם,
נֶאֱבֶקֶת בְּקֹשִׁי
בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם גַּל;
בּוֹלַעַת וּמְרִיקָה
כְּלוֹר מַר.

אֲפִלּוּ דְּמָעוֹת טְעִימוֹת יוֹתֵר
מִמַּיִם שֶׁהֻשְׁלַכְתָּ
לְתוֹכָם.

השקט סמיך בשולחן.
אורה מסתכלת עלייך בהלם,מזועזעת עד המדרגות הקטנות שבנפש.
"איך הגעת למצב הזה?",היא פותחת במנגינה המוכרת שלה.
"הדסה,בזמנים כאלו,בורחים ומשאירים את הרוע אחורה,רחוק רחוק", היא זועקת,קולה נבעט,מנסה לתפוס אותך.
מה יש להגיד,מה.
את מחליקה יד בקרירות על התלתלים השחורים,מכסה איתם את עומק עינייך הסוערות,נשענת אחורה מעט על הכיסא,נבלעת בו.
אין לך עוד הסברים.
ומה תגידי-הרגשתי שמישהו נטע בי מסמרים שהצמידו את רגליי לתהום שתחת הריצפה?
והיא ממשיכה.מדברת.
את מזמן שותקת,סופרת חתכים.
רק הקירות שומעים,בולעים אל עצמם את האשמות שאת מואשמת בהן.
"זה הגוף שלך,את מבינה מה זה אומר?איך לא ברחת?!
זה משגע אותי השאננות הזאת.
כשמגיע כזה אדם,פשוט משחררים את המסמרים מהרגליים ובורחים מהר."
אורה מסתכלת בעינייך,מצפה לתשובות רציניות ואת שותקת.
חזק.
לא,את לא תבכי לידה.
את לא בוכה ליד אנשים,רק מחייכת חיוך כובש שמשקיע עוד את תהומות עצמך למטה.
את משפילה מבט ומנחמת את הלב.
מה תגידי,שקפאו לך הידיים והעיניים רצו לא לראות,למות בתוך ידיו?
שרק הפה נשאר על מצב תפילה ללא קול?שהלב לא דפק..הוא מת..
את רוצה לנער את אורה אבל את שותקת.
טון דמעות רוצה לזלוג מעינייך אבל את מחייכת.
את רוצה חיבוק ולשמוע שאת בסדר אבל את מתקפלת מפוחדת.

והתלתלים על עינייך.

ירקו לי בפנים

אחרי שנשבעו אמונים

ואני נשארתי בלי מילים

כי לדבר עם אותם אנשים

זה כמו להיכנס למאורת נחשים

שמראים שהם ידידים

כשאת הולכת לישון הם הורגים

בלי שום בעיות,בלי מצפון, בלי טעויות

הם הרי רובוטים פועלים ללא רגשות

הם פגעו בלי כל כך ובכלל לא הרגישו שזה מלכולך

את היחידה שהיית לי לעוגן

את היחידה שהקשבת בלי ביקורות

את פשוט היית שם

תודה לך.

בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶת הָאַרְיֵה עִם הָרַעְמָה הַמַּרְשִׁימָה ביופיה
בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶת הַכֶּלֶב עִם פרוותו הָעֲנֻגָּה
בָּעוֹלָם יֵשׁ סוּס אַבִּיר וְאַצִּיל
בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶפְרוֹחַ רַךְ וְעָדִין
בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶת הַנֶּשֶׁר הָאַדִּיר
בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶת הַגְּבָעוֹת וְהַמְּרְחָבִים הָעֲצוּמִים
בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶת הַכּוֹכָבִים הַמְּאִירִים
וְאֶת הַנּוֹפִים הַמַּרְהִיבִים
בָּעוֹלָם יֵשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּאוֹרָהּ הַמְּנַחֵם,
יָם עָמֹק וּמַיִם מְזֻקָּקִים
וְיֵשׁ אוֹתְךָ, הַיָּפֶה מִכֻּלָּם.

דיכאון, 

מחשבות שליליות,

עצב בכמויות, 

די נמאס!

אני כבר לא יכולה,

העצבות הורסת לי תצורה!

חייבת להרים ת'עצמי,

לצאת מהדיכאון שלי,

אני צכה לגדול,

ללמוד איך ליפול,

לצאת מההתמודדות,

מספיק עם הבכינות! 

אז מנסה לקום, 

למרות שהלב אטום,

מצליחה קצת להתקדם

לא מפסיקה להלחם!
באלי לוותר,

רוצה להישבר, 

אני לא אכנע,

עוד ישבי תקווה,

זה תלוי רק בי, 

ולא בסביבה...

קבורים בחוסר האונים
נלחמים על השפיות
נאבקים על כל רגע של חיים, של האני שלהם
בצל הקושי הנפשי המתעתע בחושים
הם שם, אבודים
בין שני הרים, קרועים
במשוואה הזו שני נעלמים
הם, והשפיות
הם, והחיים
ובחוץ, אנשים
צוהלים, דוקרניים
חומה בצורה בדמות ניכור ודחייה
בינם , לבין הגיבורים
כן, הגיבורים, הגיבורים האמיתיים
שכמהים, ללב
במקום להושיט יד מלטפת ורכה
ולהעביר אותה על הראש הסובל כל כך
להקל מעליו את עול החיים, האלה
לנסות להעלות חיוך יפה וטהור כשמש הזורחת, על הפנים הדוממות
שלהן לא מאיר הכוכב בשמיים פנים
משאירים אותם לבד, להיאבד, אל עצמם
טובעים, שוקעים בתעתועי השטן
ובלב, תקווה קטנה וצלולה
שיום אחד לא יישמע עוד קול הטריקה, של הדלת.

הלוואי שהיה אפשר למחוק את הלב

או שלא?

יש את המצבים האלה שאני פשוט לא יודעת האם טוב שקרו,

המצבים האלה מביאים בעקבותיהם מלא רגשות טובות!

אבל שנייה לאחר מכן מתחלף בלב המקומות ובמקומם באים הרגשות הרעות

שהורסים לך הכל!

אבל... מה עם הרגשות הטובות?

האם שווה בשביל הרגשות טובות לסבול את ההרגשות הרעות?

אני כבר לא יודעת..

וככה כל היום-

מבולבלת

אין עם מי לדבר

כולם ישר ישפטו

"מה ככה את חושבת?"

אני לא ייקח סיכון

כבר עדיף לדבר עם עצמי

אני היחידה שאני יכולה לסמוך עליה

רק אני

חבל,אולי אם הייתי מספרת 

היו מבינים 

אבל רק אולי

אני לא יכולה לחשוב שכולם ידעו

ואז אני לא יפסיק לאכול סרטים בלילה

לא.לא.לא

אסור לסמוך על אף אחד

ניסיתי כבר לסמוך ובגדו בי

כולם שקרנים. רמאים.

אסור להאמין לאף אחד

מה לעשות זה העולם.

 

בָּרַחְנוּ יַחַד אֶל הַיָּם
בְּמִין מַחְשָׁבָה טְרוּפָה כַּזּוֹ
שֶׁאוּלַי יַעֲשֶׂה עִמָּנוּ חֶסֶד
וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מֵהַמִּדְבָּר
שֶׁשָּׁם בַּחוּץ

כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ אֶל הַמַּיִם
הוּא לֹא סַעַר עָלֵינוּ
רַק עָטַף אוֹתָנוּ
בְּחוֹמוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה
שׁוֹמֶרֶת

רַצְנוּ אֲחוּזֵי דִּבּוּק
הוֹלְכִים אֶל הַלֹּא נוֹדָע
לֹא עָצַרְנוּ לְרֶגַע
לְהַבִּיט סְבִיבוֹתֵינוּ
בְּכָל הַיֹּפִי-בְּרֵאשִׁית הַזֶּה

מִין רִיצָה כְּזוֹ שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת
בְּתוֹךְ מִנְהָרָה
לֹא רוֹאִים אֵיפֹה הִתְחַלְנוּ
וְגַם לֹא אֶת הָאוֹר
בַּקָּצֶה

וּלְבַסּוֹף
כְּשֶׁנִּפְלַטְנוּ אֶל הַחוֹף
הַיָּם גַּעַשׁ עַל כָּל הַמְּצָרִים
שֶׁהוֹתַרְנוּ מֵאָחוֹר.
יָצָאנוּ לַחָפְשִׁי

עכשיו, אחרי שהעזתי לעשות את זה..

שעצרתי,

שהפסקתי להרוס לעצמי..

אני מרגישה מילה אחת,

הקלה..

אמנם זה קשה

מקווה לא להישבר

לא לחזור לאותו מקום,

לא להמשיך להרוס לעצמי..

אבל אני יודעת שזה מה שנכון,

נכון לי,

זה הדבר האמיתי..!

הלוואי להישאר עם התחושה הזאת לנצח!

הקלה!

מילה אחת, המון רגשות..

לִכְאוֹרָה הִיא כְּלוּם, ריקנית
אַךְ רַבַּת פְּעָלִים הִיא, אֲצִילִית
מְסַמֶּלֶת הִיא אֶת הַטֹּהַר שֶׁלֹּא נִשְׁחָק בַּגַּלִּים
אֶת הָרֶגֶשׁ הָעַז שֶׁלֹּא קהה
פֶּלֶא הִיא, הִשְׁתִּיקָה

אוּלָם, פָּנִים רַבּוֹת לָהּ, לַשְּׁתִיקָה
לְעִתִּים מַפְעִימָה הִיא לְבָבוֹת
וּלְעִתִּים הִיא הָאֶבֶן הָאֲטוּמָה שֶׁקּהה לַסְּעָרוֹת
לְעִתִּים מסתלסלים מִמֶּנָּה חוּטִים דַּקִּים, עֲדִינִים ויפהפיים
וּלְעִתִּים קְשׁוּחָה הִיא, עזת פָּנִים
לְעִתִּים הִיא הַזִּיו וְהַזֹּהַר השמימיים
וּלְעִתִּים הִיא מִנּוֹרָאוֹת הַשָּׂטָן הָאֲפֵלִים

פָּנִים רַבּוֹת לָהּ לַשְּׁתִיקָה, וְאוּלַי לָעוֹלָם.