אז פעם ראשונה פגשתי את אבא. ודיברתי איתו.
לא נו, כולם מדברים על אבא שבשמיים בתקופה הזאת, אני מדברת על אבא שלי, זה שעובד חמישה ימים בשבוע ודואג למשפחה, שמשלם משכנתא וחשבון חשמל כמו כולם פה בערך, האבא הזה עם המשקפיים שהולך כל ערב שבת לתפילה עם אחים שלי. אבא בן חמישים בערך, שאוהב אותי.
תמיד היינו בקשר, רבים ואוהבים. עד שהתחתנתי, ואז- רק אהבנו.
האבא הזה שחזר בתשובה ורצה שכולם ייצאו צדיקים כמוהו, והוא באמת צדיק, שאמר לי "נועה ירון דיין אמרה לילדים שלה 'מה יש לכם לחפש מעבר לגשר? הייתי שם ולא מצאתי כלום, סמכו עלי' והם הלכו לשם מותק, ולא חזרו". ככה הוא היה מראה את החזרה בתשובה שלו. והייתי בסדר עם זה, אהבתי את המחשבה הזאת.
עד שלא.
וכשלא- התחלתי ללכת עם מכנסיים וחולצות קצרות, ככה לאט לאט, עזבתי את האולפנה, עזבתי את האמונה הזאת, ובחרתי אמונה אחרת. כמה עבר מאז? שלוש שנים כמעט, וכשהגעתי הביתה עם מכנס ג'ינס וחולצה שחורה עם ציור של גולגולת, הוא אמר לי "אנחנו בחג הזה יוצאים ממצריים, ואת מתהנגת כאילו את מצרית" בכיתי, והבטחתי לעצמי שאני לא אסלח לו בחיים.
אבל ברוך השם וישתבח שמו, החיים עוברים, ואני מזמן סלחתי, ויודעת שהוא אמר ככה כי הוא כמוני, פתיל קצר מפוצץ בעצבים ורגשות כנים. או שאני כמוהו. נו אתם יודעים, עדות המזרח..
מאז הספקתי להתחיל את מסע החיים שלי, את הדרך שאני רוצה, שאני בוחרת כל יום, ואני לא דוסית ולא דתלשית. או שאולי אני שניהם. ומצאתי את אהבת חיי. ובחרנו שיהיה לנו בית יהודי, בית של שבת, של נידה, וגם של כשרות. ככה רצינו.
ושבת לפני שבועיים היינו אצל ההורים שלי, (כן אמא שלי כל כך נשמה שאין לי משהו קשה לכתוב עליה) ורק בכניסת שבת נכנסתי למקלחת, יצאתי שמחה ולבושה באחת השמלות האהובות עלי, צוהלת ורעננה כמו שאומרים. כבר נכנסה שבת מזמן, ורציתי להביא איזה ספר לקרוא, בזמן שאמא עושה שנצ של סוף יום שישי, וכולם בתפילה.
ואז אני רואה את אמא יוצאת מבוהלת "מותק לא הדלקת נרות!" שיט. פאק. מה??? פליזז שהדלקתי ואני לא זוכרת. הלכתי למטבח, בפינה שם בסוף. ואני רואה שמונה נרות דלוקים. של אמא. ועוד שניים בודדים, ריקים, רק עם נרונים בפנים, מחכים לי.
"לא איכפת לייי אני מדליקה, אני אעביר אש מנר אחר לא איכפת לי!!!" נבהלתי צעקתי, חיפשתי גפרורים. "אוף אמא מה אני עושה???"
"מתוקה שלי הכל בסדר" היא אמרה לי "זה תמיד קורה לנשים נשואות צעירות. כבר היה צאת הכוכבים, שבת הבאה תדליקי עוד נר" היא ניסתה לנחם אותי. ואני מה, אני נשואה כבר חצי שנה, וזה לא קרה לי בחיים!!! רצתי לחדר וטרקתי את הדלת. נשכבתי על המיטה והרגשתי שהעיניים שלי נרטבות, והלחַיים נהיות לחות. ברור שאני אבכה זכותי. גם לא מצאתי גפרורים אוף. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בחושך ובוכה. אבל שמעתי רעשים בבית ודלת נטרקת והבנתי שזהו, הם חזרו. אין לי מה לעשות יותר. אני לא אעביר אש מול הפנים שלהם. שבת זה שבת.
ראשון כמובן הגיע אלי בעלי, נסער, "די באבי הכל בסדר, מה את רוצה לעשות?" "אני רוצה גפרורים אני אעביר אש מהנרות של אמא, לא איכפת לייי, זה לא החילול שבת, זה האווירה, הוויב" בכיתי כל כך הרבה, כמו אז כשסבא נפטר. "להשיג לך גפרורים?" שמעתי את באבי שואל, כשאני שקועה במחשבות. "אם את רוצה נשיג."
"לא יודעת אני לא יודעת לא יודעת. כן. לא. לא יודעת" התייפחתי.
אמא גם הגיעה לחדר וניסתה לעזור לי, להגיד כל מיני מילים שאומרים לאנשים כמוני. לא עזר.
"אני רוצה להיות קצת לבד" אמרתי. הם הלכו ואני בכיתי.
ואבא נכנס לחדר אחרי כמה דקות. אוף רק לא זה.
"מאמוש. אני יודע כמה קשה לך. אמא אמרה לי" אוף עכשיו כולם יודעים. "אבל את יודעת, אני רואה אותך שאת כל כך בוכה, ורוצה לעשות הכל בשביל זה, והלוואי שהייתי גם בדרגה שלך. שכל כך חשוב לך מקיום מצוות, כואב לך. אני יודע"
די. אני רוצה להדליק. רוצה נרות שבת. זהו.
"בהתחלה כשהתחלת לצאת לכל העיר והשוק, להתלבש ככה, לשרוף לילות אני מודה - היה לי קשה. אבל כשאני רואה לאיזה דרגה הגעת- אני מעריך אותך. אני גאה להיות אבא שלך. אני רואה כמה חשובות לך המצוות"
"אבא אני לא הולכת לפי ההלכה, לא מתלבשת כמו שצריך" אמרתי
"יש רבנים שיגידו שזה בסדר ללכת עם מכנסיים רחבות" הוא אמר. אבא שלי, שחזר בתשובה והלך להיות תלמיד של הרב טאו, שהתורה היא משוש חייו, ככה הוא אומר לי. "אבא אני לא שומרת נגיעה בכלל אני מבינה שאתה רוצה לדון אותי לכף זכות, אבל זה לא שיש לך סיבה"
"אני רואה שהמיטות שלכם מופרדות" הוא ענה.
"אבל מחברים אני לא שומרת.."
שתיקה מביכה.
"אבא אני לא דוסית, אני לא. כמעט ולא דתיה"
"האמונה שלך, שווה הכל. הרצון שלך להיות כל כך קרובה, מלאת חיים, מלאת טוב. וגם מאמינה כמוך. זה שווה הכל. ואני גאה בך"
הוא יצא מהחדר, ואני נשארתי עם המחשבות...
אז אבא שלי זה לא דני קושמרו. לא זה לא.
זה אבא שלי. ואני אוהבת אותו.
(לא הדלקתי נרות בסוף אם זאת השאלה, אבל מצאתי תשובה לשאלה אחרת. אבא אוהב אותי תמיד.)
