זוכרים אותי? פעם ההיתי כותבת פה מלאא.
אחלה תקופה זאת היתה ... אבל עכשיו אני עובדת על משו גדול יותר .
אני מפרסמת את הספר של עצמי.
פתחתי קבוצת ווצאפ שאני שולחת בה כל שבוע פרק אני ממש אשמח אם תכנסו, תקראו , ותהנו.
זה ספר פנטזיה לנוער אבל גם אם אתם לא מתחברים לזאנר אני אשמח אם תפיצו את הקבוצה לאנשים שאתם מכירים וכן אוהבים
מציע לפרסם פה פרק כדי לגרות אותנו יותר ;)
הוד
"הוד מעלתך" אמרה הרופאה המלכותית בישיבת המועצה "הגיעו אלי שמועות, אסונות טבע מרובים מתרחשים בצפון "
הוד הרים את עיניו מהספר המשעמם שקרא כדי לא להשתעמם "יש הרוגים?" שאל
"כן , מאות אדוני" אמרה בעצב
" למה לא ידענו מזה ? "
שאלה המלכה בזעזוע "אני מקווה שיש הסבר לזה העוצרת'
" הם כולם היו מורדים .אנחנו צריכים להיות אסירי טובה."
"גם מורדים הם בני אדם!"
"זה שבתך מורדת לא אמור לשנות את עובדת המורדים בני מוות בכל מקרה"
אמר שר הטקס
"היא גם הבת שלך" אמרה הרופאה ,אשתו בכעס
"היא כבר לא"
ואז הדלתות נפתחו.
"ערב טוב כולם "
אמרה הנערה ונכנסה לחדר.
היא הייתה כולה כעס מרדני , מקצה מגפי העור השחורות שלה ועד לשיער הקוצני שלה. היא היתה ילדה רעה . אבל גם יפיפייה בצורה מעוררת השראה.
"חוץ ממך אבא זה לא מגיע לך "
ואז הוא זיהה אותה .זאת היתה אלי.
אלי היפיפייה הצעירה והמבטיחה של שר הטקס והרופאה המלכותית .
הוא ידע שהיא עזבה את הבית והצטרפה למורדים. אבל הוא לא חשב שהיא השתנתה כל כך
אני רואה שלא שמרו לי כיסא" אמרה " אל תדאגו אני אין צורך אני אסתדר" היא לא אמרה את זה בצורה חברותית אלא אפלה ,מפחידה קצת.
ואז קפצה על השולחן , מפילה בדרכה כמה כוסות יין "אתם יודעים מה אני בכלל לא רוצה לשבת עכשיו שאני עומדת כאן למעלה ורואה את הכתר המדהים הזה ששם " אמרה במבט סהרורי, מטורף כמעט הולכת לאורך השולחן . היא תלשה את הכתר מראשו של המלך והניחה על ראשה "הוא כל כך יפה לי נכון הוד מעלתך?" אמרה למלכה, קולה קר ,מתגרה ופתחה מראת כיס קטנה " האמת שאת צודקת יותר מתאים לי כסף" אמרה וזרקה את הכתר הזהוב לרצפה.
העוצרת היתה הראשונה להגיב "סער תיקח אותה החוצה ותזרוק אותה לשומרים "
" הבן הטיפש שלך לא יתקוף אותי, את לא רואה איך הוא מסתכל עלי . הוא עדיין מאוהב" היא חייכה חיוך אכזרי עד אימה "ובכל מקרה אין שומרים בחוץ האנשים שלי כלאו את כולם " אמרה " כן יקירי אני השתלטתי על הארמון ואני עומדת ממש לידך המלך עם הפגיון היפה והמפורסם ם שלי" אמרה בחיוך זחוח עד טירוף "זה היה כל כך כיף"
ואז החיוך נמחק "אבל לא באתי בשביל זה."
אמרה ,הדלת נפתחה ונער שחור עיניים נכנס לחדר סוחב כיסא
היא התיישבה עליו במלכותית " באתי להזהיר אתכם"
"ממה?"
"האסונות בצפון אינם אסונות טבע אני הייתי שם אם לא נעצור את זה כאן תמותו גם אתם".
" למה את מתכוונת?" שאל המלך, עדיין חיוור מעוצמת הפגיעה.
"אלפים מתים שם בצפון הקמנו מחסה לאנשי האזור מאות נערים חובשים את הפצועים וקוברים את המתים מידי יום .אני בעצמי נתקלתי בכוח שתוקף אותנו פעם אחת" פתאום היא נראתה קצת פגיעה וחלשה כשהרימה את ראשה וחשפה סימני חנק כחולים וצלקת מזעזעת "אני היחידה ששרדה"
"ולמה זה אמור לעניין אותנו? אתם כולכם הרי מורדים" אמרה העוצרת שנראה סולדת מכל דבר שקשור באלי "עכשיו גם כל הזקנות והתינוקות באזור אשמות במרד?" שאלה אלי "אני לקחתי חסות על האנשים האלה והם סובלים תפקידי להגן עליהם" הכעס והכאב בעייניה היו אמתיים . הוד גילה שלמרות איך שהתנהגה לאביו הוא לא שונא אותה " למה את חושבת שזה קורה בעצם?"
"אני חושבת שזאת האגדה."
כולם הכירו את האגדה, על הנערה הזאת, מהעולם שמעבר שאין כוח חזק ואכזרי ממנה בעולם.
זאת שתשמיד אותם עד עפר .
אמרו שהיא מסוכנת, שהיא יכולה לפגוע אפילו בעזרת מחשבה , גם במרחק אלפי קילומטרים.
הם קראו לה נערת הצללים.
כי לא ידעו מי או מה היא כשהסתתרה.
וחוסר הידיעה הזה היה הדבר שהכי הפחיד אותם.
"יש לך הוכחות?" שאלה המלכה
"ראיתי אותה, היא מתאימה בדיוק לתיאורה באגדה .אני רוצה להרוג אותה לפני שיהיה מאוחר "
" נשמע לי כמו תכונית מדהימה" אמר שר האוצר בחשדנות " אבל מה הביא אותך לספר לנו עליה"
היא הביטה בעייני אביו במבט חד " אני צריכה הגנה הוד מעלתך. הגנה לאנשי ולאנשי באזור, הבא אותם לבירה ודאג להם בתמורה טפל בהם, ואני אחסל את הנערה"
"אני אדאג לאנשים כי הם נתיני ולא נתינייך זהו תפקידי כמלך "
"תודה לך הוד מעלתך"
אמרה בכבוד כנה "אצא מחר עם שחר , סגני ראיין יעזור לך ככל יכולתו בפינוי האנשים ,הם נאמנים לך ברובם זה הרעב שהוביל אותם למרוד"
"רעב? איזה מין רעב " שאלה המלכה באלם
"את השאלה הזאת עלייך לשאול את הממונים על האזור " אמרה אלי ואז יצאה מותירה את הנוכחים לבהות המומים אחד בשני "אני חושבת ,הוד מעלתכם שכדאי שנשלח איתה עוד אדם ,לוודא שלא תבגוד בנו ביחד עם הנערה" אמרה העוצרת "אולי את נסיכנו האהוב"
"אותי???" שאל ,המום.
"אין דבר שיכבוש את לב העם יותר מגיבור חדש " אמרה "כולנו מעדיפים שזה יהיה אתה"
הוא בלע את רוקו " אני אלך " אמר "אני אביא לנו שקט"
אבל בפנים קילל את עצמו את העולם .
עכשיו הוא יצטרך להרוג, דבר שנשבע לא לעשות לעולם.
מההתחלה? מהסוף? יש אפילוג? הקדמה?
כתיבה מושכת ומעניינת.
אהבתי מאוד ..תמשיכי לכתוב..
ובהצלחה עם זה..
אפשר להגיד משהו?
אֲנִי כְּלוּם.
פָּנִים חָפוֹת וְלֵב עָרוּם,
וְלֵב עָקוּם.
גְּרוֹנִי יָבַשׁ וְאֵין מְאוּם
עִמּוֹ אַרְטִיב,
חֲלוֹמִי-
נְהַר אַכְזִיב.
מָטוֹס זָעִיר אֶל אֶרֶץ,
מִתְנַפֵּץ אֵי-שָׁם.
דְּמָמָה.
וְלִבִּי וַחֲלוֹמִי
בָּאֲדָמָה.
צריך למתק את זה קצת 
לזכור שתמיד יש מישהו שחושב עלינו, גם אם לא פה למטה - אז שם למעלה.
"הכל אני, אני הכל, אני חזק אני בתוך בועה, סתם מנופח בלי שום ערך". בשבילי נברא העולם.
וזה כבר מומתק.. הכותרת. היא גורמת לי לחייך כל פעם שאני מסתכלת עליה- ואני מאמינה שזה מספיק
האמת שאת זה פחות הבנתי 🫠
יש לך אוצר מילים גבוה.
כתיבה יפה ומעניינת. יצא קצת ציורי כזה.
אהבתי.
אשמח אם תבדקו לי שני שירים מבחינת דקדוק ושגיאות כתיב..
True, nobody is perfect
But everyone has some effect
Also baby and me and you
We are human, can feel, can do.
So open your eyes
Can you see the darkness
It's not question of size
It make us feel madness
At all it's fine
It what you answered
The scars let you shine
Now we know what you had suffered
And help us believe...
True, nobody is perfect
But everyone has some effect
Even a baby as well as me and you
We are human, we can feel, can act.
So open your eyes
Can you see the darkness
It's not a question of size
It makes us mad
All in all it's fine => אפשר אולי in the end
Is what you answered
The scars let you shine
Now we know what you had suffered
And help us believe... => לא כזה הבנתי מה הכוונה, זה נראה מנותק מהמשפט הקודם
They gone,
and it's all over.
Blood and bones,
can't be a cover.
From dreams and hopes,
maybe they're all lies.
But I can't stop,
a step before paradise.
So posh me slowly,
and let me understand.
What make me only-
be there and watch your hand.
I meant to be,
and look like you.
But what that makes me shadow,
let you know what to do...
They're gone
and it's all over.
Blood and bones,
can't be a cover. => דקדוקית אין בעיה אבל לא לגמרי הבנתי את הכיוון של המשפט
From dreams and hopes,
maybe they're all lies.
But I can't stop,
a step before paradise.
So push me slowly,
and let me understand.
What makes me only-
be there and watch your hand. => כנ"ל לא לגמרי הבנתי
I meant to be, = התכוונתי בלשון עבר. אם זה "אני אמור להיות", זה I'm meant
and look like you.
But what that makes me shadow, => לא לגמרי הבנתי
let you know what to do...
מעריך את זה.
שהתיקונים שברו את החריזה והקצב..
שמעתם פעם על בולענים? האלה שנפערים בהפתעה באמצע איזור מגורים ומשליכים קטע שלם מהרחוב לטימיון?
ראיתם פעם אחד?
הרגשתם פעם אחד? יש כאלה, שנפערים לך פתאום באיזור הזה של הסרעפת לכיוון האיברים הפנימיים של הבטן עד הטבור, מעמידים את הלב כמו על שפת צוק, כשהוא מתנדנד, נופל לא נופל, ומה שבטוח – מבוהל.
פתאום הכל הופך חסר משמעות, כל מה שעשית, שרצית לעשות – הכל לפתע יורד לאבדון, מאבד ערך. בשביל מה צריך את זה? בשביל מה צריך את החיים האלה?
האופטימיות שתמיד שטפה אותך והגנה עליך נעלמת, נבלעת. זה קצת כמו חור שחור, או אפור, או מה זה משנה בכלל מה הצבע? שיהיה בכל הצבעים כולם. טוב, בעצם אם הוא היה ככה אז לפחות מישהו היה מוצא בזה חן – כאן זה פשוט מכוער. איך משהו מלא ערך, מלא תוכן, מלא חיים – פתאום!...
כל מה שנותר זה חור, אחד כזה שהלב פוחד להסתכל לתוכו שמא גם הוא יפול. אחד כזה שמגדרים אותו כדי שאחרים לא יתקרבו יותר מידי ויבהלו, ואז יתרחקו בזהירות כדי לשמור על טווח בטחון.
אחד כזה שרק האמיצים ביותר מסוגלים לעמוד על הקצה לצעוק פנימה, אולי ישמעו את ההד של עצמם.
אחד כזה שכשעוברים לידו תמיד עולה השאלה אילו אוצרות נקברו בפנים. ובאמת הכי הכי בוערת שאלה אחרת – למה? איך זה קרה? מה הביא לזה?
והחור הוא חור. חורים לא עונים לשאלות.
אהבתי בגדול.
כתיבה טובה ממש!
אני הנני כאינניתודה. משמח לשמוע.
תודה לך.
איזה דימוי. ציורי ושואב.
כתיבה יפה ונוגעת
שיהיה רק טוב
גם לך @כְּקֶדֶם
פוספס
שלוש נקודות ומתחת פס
מסתירים איזה רגש שהיה מרוסס
ובאבחת המקש חזר מאופס
כאילו נמאס
כאילו נרמס
דרוס תחת גומי מגף מתועשׂ
וכל מה שנותר הוא רק שמי.
"הייקו"? או אולי - 俳句 (כן כן, ברצינות)
את האמת שזה דבר די פופולרי.. מוזר שלא שמעתם. זה כמו לא להכיר מה זה עוגית מזל (?? נו באמת... תשאלו את מי שלידכם).
מה זה? סגנון שירה שמקורו הוא ביפן המסורתית. הוא בנוי משלושה משפטים (שנוהגים לחלק אותם לשלוש שורות נפרדות) כאשר המשפט הראשון כולל חמשה הברות, השני שבע והשלישי שוב חמש (אבל מותר לחרוג. בלי להתפרע, רק אחת לפה אחת לשם). בלי סימני פיסוק ומתאר בד"כ רגע כלשהו בהווה שהמשורר מתבונן בו ומתאר אותו באופן אובייקטיבי ומיידי ככל האפשר. בגלל הקיצור והחסכנות במילים, הנושא של שיר הייקו עשוי להשמע סתמי ומובן מאליו בקריאה ראשונה, אולם כאשר מתעמקים בשיר אפשר לגלות תובנה מעניינת או מסר רוחני.
מאפיין מרכזי בשירת ההייקו הוא ציון של מילה הרומזת לעונה הנוכחית (ארבעת העונות המוכרות ו'עונת פתיחת השנה').
דוגמא להייקו (מתורגם לעברית):
בְּרֵכָה עַתִּיקָה
צְפַרְדֵּעַ בָּהּ קוֹפֶצֶת -
צְלִיל מַיִם נִשְׁמַע
(מה מילת העונה אתם בטח שואלים... נחשו). ברמת העיקרון, אפשר לסדר את הפס' "שמע ישראל" כשירת הייקו.
כמובן שיש גם "סגנון הייקו חופשי", אבל אתגרו את עצמכם...
אולי בהמשך אנסה..
Louisiana
It's a state in the US
Right next to Texas
קמתי מאוחר
עדיין בא לי לישון
וואלה די באסה
בונוס:
バスが来た
あなたはいない
ずっと待ってた
הבעה בשפה זרה היא דבר מאוד מורכב, כל שכן כששנות התיכון הולכות ומתרחקות 😧
עיקר הבעיה היא כשמתרגמים מילולית את מה שאנו מרגישים ורוצים להעביר לשפה האחרת, משתמשים במונחים ובביטויים של שפת המקור שלנו. 🥴
לכל שפה יש עולם ביטויים משלה, נניח, מכירים את המושג out of the blue? אין לו פשר בתרגום מילולי לעברית, אבל יש לו ביטוי מקביל בעברית (מומזנים לחפש או לנחש). 🥸
הנסיון לכתוב שירה בשפה זרה, כאשר הוא נעשה באופן תקני (כנ"ל) מעשיר מאוד את השפה מצד המושגים והביטויים (אם יודעים איפה לחפש אותם [אפשר סתם להגריל כמה באתר של מורפיקס]) של אותה שפה, מלבד כמובן הנקודה הדקדוקית - שאגב, כרגיל בשירה היא תופסת פחות מקום משמעותי. 😜
לעניינינו - נסו לכתוב שיר או קטע פרוזה בשפה זרה (לאו דווקא אנגלית... 😑) תוך שימוש בביטויים מתאימים לשפה, עדיף כמה שיותר מוזרים 😶🌫️
בהצלחה!!
when the shadow raise up his face
and all of your memories starts to fade
you know that there is somthing
you know that you have faith
i remember the good days
and even the bads makes you laught in your head.
the journy just begin
Wenn es regnet
Und rau
Und Regen mischt mit Tau
Ist es schwer
Schwer, das Licht zu sehen
Zwischen all dem Grau
In meinem Herzen ist ein Regen
Es regnet deinetwegen
Und es ist schwer
Schwer, darin zu finden
Etwas Himmelblau
אז פעם ראשונה פגשתי את אבא. ודיברתי איתו.
לא נו, כולם מדברים על אבא שבשמיים בתקופה הזאת, אני מדברת על אבא שלי, זה שעובד חמישה ימים בשבוע ודואג למשפחה, שמשלם משכנתא וחשבון חשמל כמו כולם פה בערך, האבא הזה עם המשקפיים שהולך כל ערב שבת לתפילה עם אחים שלי. אבא בן חמישים בערך, שאוהב אותי.
תמיד היינו בקשר, רבים ואוהבים. עד שהתחתנתי, ואז- רק אהבנו.
האבא הזה שחזר בתשובה ורצה שכולם ייצאו צדיקים כמוהו, והוא באמת צדיק, שאמר לי "נועה ירון דיין אמרה לילדים שלה 'מה יש לכם לחפש מעבר לגשר? הייתי שם ולא מצאתי כלום, סמכו עלי' והם הלכו לשם מותק, ולא חזרו". ככה הוא היה מראה את החזרה בתשובה שלו. והייתי בסדר עם זה, אהבתי את המחשבה הזאת.
עד שלא.
וכשלא- התחלתי ללכת עם מכנסיים וחולצות קצרות, ככה לאט לאט, עזבתי את האולפנה, עזבתי את האמונה הזאת, ובחרתי אמונה אחרת. כמה עבר מאז? שלוש שנים כמעט, וכשהגעתי הביתה עם מכנס ג'ינס וחולצה שחורה עם ציור של גולגולת, הוא אמר לי "אנחנו בחג הזה יוצאים ממצריים, ואת מתהנגת כאילו את מצרית" בכיתי, והבטחתי לעצמי שאני לא אסלח לו בחיים.
אבל ברוך השם וישתבח שמו, החיים עוברים, ואני מזמן סלחתי, ויודעת שהוא אמר ככה כי הוא כמוני, פתיל קצר מפוצץ בעצבים ורגשות כנים. או שאני כמוהו. נו אתם יודעים, עדות המזרח..
מאז הספקתי להתחיל את מסע החיים שלי, את הדרך שאני רוצה, שאני בוחרת כל יום, ואני לא דוסית ולא דתלשית. או שאולי אני שניהם. ומצאתי את אהבת חיי. ובחרנו שיהיה לנו בית יהודי, בית של שבת, של נידה, וגם של כשרות. ככה רצינו.
ושבת לפני שבועיים היינו אצל ההורים שלי, (כן אמא שלי כל כך נשמה שאין לי משהו קשה לכתוב עליה) ורק בכניסת שבת נכנסתי למקלחת, יצאתי שמחה ולבושה באחת השמלות האהובות עלי, צוהלת ורעננה כמו שאומרים. כבר נכנסה שבת מזמן, ורציתי להביא איזה ספר לקרוא, בזמן שאמא עושה שנצ של סוף יום שישי, וכולם בתפילה.
ואז אני רואה את אמא יוצאת מבוהלת "מותק לא הדלקת נרות!" שיט. פאק. מה??? פליזז שהדלקתי ואני לא זוכרת. הלכתי למטבח, בפינה שם בסוף. ואני רואה שמונה נרות דלוקים. של אמא. ועוד שניים בודדים, ריקים, רק עם נרונים בפנים, מחכים לי.
"לא איכפת לייי אני מדליקה, אני אעביר אש מנר אחר לא איכפת לי!!!" נבהלתי צעקתי, חיפשתי גפרורים. "אוף אמא מה אני עושה???"
"מתוקה שלי הכל בסדר" היא אמרה לי "זה תמיד קורה לנשים נשואות צעירות. כבר היה צאת הכוכבים, שבת הבאה תדליקי עוד נר" היא ניסתה לנחם אותי. ואני מה, אני נשואה כבר חצי שנה, וזה לא קרה לי בחיים!!! רצתי לחדר וטרקתי את הדלת. נשכבתי על המיטה והרגשתי שהעיניים שלי נרטבות, והלחַיים נהיות לחות. ברור שאני אבכה זכותי. גם לא מצאתי גפרורים אוף. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בחושך ובוכה. אבל שמעתי רעשים בבית ודלת נטרקת והבנתי שזהו, הם חזרו. אין לי מה לעשות יותר. אני לא אעביר אש מול הפנים שלהם. שבת זה שבת.
ראשון כמובן הגיע אלי בעלי, נסער, "די באבי הכל בסדר, מה את רוצה לעשות?" "אני רוצה גפרורים אני אעביר אש מהנרות של אמא, לא איכפת לייי, זה לא החילול שבת, זה האווירה, הוויב" בכיתי כל כך הרבה, כמו אז כשסבא נפטר. "להשיג לך גפרורים?" שמעתי את באבי שואל, כשאני שקועה במחשבות. "אם את רוצה נשיג."
"לא יודעת אני לא יודעת לא יודעת. כן. לא. לא יודעת" התייפחתי.
אמא גם הגיעה לחדר וניסתה לעזור לי, להגיד כל מיני מילים שאומרים לאנשים כמוני. לא עזר.
"אני רוצה להיות קצת לבד" אמרתי. הם הלכו ואני בכיתי.
ואבא נכנס לחדר אחרי כמה דקות. אוף רק לא זה.
"מאמוש. אני יודע כמה קשה לך. אמא אמרה לי" אוף עכשיו כולם יודעים. "אבל את יודעת, אני רואה אותך שאת כל כך בוכה, ורוצה לעשות הכל בשביל זה, והלוואי שהייתי גם בדרגה שלך. שכל כך חשוב לך מקיום מצוות, כואב לך. אני יודע"
די. אני רוצה להדליק. רוצה נרות שבת. זהו.
"בהתחלה כשהתחלת לצאת לכל העיר והשוק, להתלבש ככה, לשרוף לילות אני מודה - היה לי קשה. אבל כשאני רואה לאיזה דרגה הגעת- אני מעריך אותך. אני גאה להיות אבא שלך. אני רואה כמה חשובות לך המצוות"
"אבא אני לא הולכת לפי ההלכה, לא מתלבשת כמו שצריך" אמרתי
"יש רבנים שיגידו שזה בסדר ללכת עם מכנסיים רחבות" הוא אמר. אבא שלי, שחזר בתשובה והלך להיות תלמיד של הרב טאו, שהתורה היא משוש חייו, ככה הוא אומר לי. "אבא אני לא שומרת נגיעה בכלל אני מבינה שאתה רוצה לדון אותי לכף זכות, אבל זה לא שיש לך סיבה"
"אני רואה שהמיטות שלכם מופרדות" הוא ענה.
"אבל מחברים אני לא שומרת.."
שתיקה מביכה.
"אבא אני לא דוסית, אני לא. כמעט ולא דתיה"
"האמונה שלך, שווה הכל. הרצון שלך להיות כל כך קרובה, מלאת חיים, מלאת טוב. וגם מאמינה כמוך. זה שווה הכל. ואני גאה בך"
הוא יצא מהחדר, ואני נשארתי עם המחשבות...
אז אבא שלי זה לא דני קושמרו. לא זה לא.
זה אבא שלי. ואני אוהבת אותו.
(לא הדלקתי נרות בסוף אם זאת השאלה, אבל מצאתי תשובה לשאלה אחרת. אבא אוהב אותי תמיד.)
בשקיקה. כתוב טוב. נהנתי מזה. נשמע כל כך כנה... אמיתי.
רק טוב
ממש נכנסתי לזה
יש לך כישרון מטורף תמשיכי
אם זה באמת חוויה שלך זה ממש מעניין ויפה
יש לך אמונה אמיתית וטהורה
הלוואי עליי לבכות ממצווה שהתפספסה..
הגעתי לפה "בטעות". ועכשיו אני מבין למה.
דנדון הפעמון בהד עמום,
תקווה שמחכה בלב חתום,
וגוף עייף, שחוק ומותש,
מחכה לניגון שיבוא ו...
מאחלת שיגיע רק טוב
לפעמים, בשקט העצום שמכסה הכל, אני נופלת - אבל זאת הרי הסיבה שאני אדם שקם.
לפעמים, בשקט העצום שמכסה הכל, אני צורחת - אבל זאת זאת הסיבה שאני יודעת לצעוק מהתרגשות.
לפעמים, בשקט העצום שמכסה הכל, אני טועמת עצב - אבל זאת הרי הסיבה שאני יודעת גם לטעום ולזהות, שמחה.
לפעמים, בשקט העצום הזה שמכסה הכל, אני שוקטת - אבל זאת הרי הסיבה שאני יודעת להקשיב.
לפעמים, בשקט העצום שמכסה הכל, אני בודדה - אבל זאת הרי הסיבה שכותבת לעצמי דברים
ורק השקט, העצום, שמכסה הכל, גורם לי לקחת מילים מתוקות מתוקות ולפזר אותם לאוויר. ורק בגלל השקט העצום הזה, אני יודעת ששומעים אותן.
הזכיר לי קצת את השיר של עידן עמדי הי"ו "שם בתוך השקט הלבן".
ניגודיות משלימה (נפילה - מאזכר לחתימה שלך) ומיתון (די כל השאר, הסתפקתי לגביי טעימת עצב) - שני ערכים חשובים של איזון. "השקט העצום שמכסה הכל" (פעם אחת נוספה מילת "הזה") - הרגיש לי כאילו יש כאן רמיזה לאלקים.
זה יפה ועדין.
אהבתי
והבטחנו שלא עוד
וצעקנו ברחובות אחד מול השני
ונפלו פתאום. חללים חללים.
והתקרבנו. וראינו.
זה היה אחי. זו הייתה אחותי
חזק ונוגע ובעיקר בועט.
אהבתי ממש.
בנקודת המשבר
אדם תמיד נותר עיוור
האשמה מכסה את הכל
כמו בשפכטל, לא במכחול
בימים ששוב איבדתי את עצמי
והאשמה הרגה את כל מי שאני
אמרו לי אל תדאג
גם פה אתה עדיין לא לבד (לא לבד)
ובלילות שלא הצלחתי להפנים
כשהמסכה כבר נצרבה לי על הפנים
אמרו לי אל תפחד
מלמעלה לעולם מושטת יד (יד ביד)
כמה שאתה מרגיש רחוק - תדע שאתה תמיד קרוב. (תמיד קרוב. הכי קרוב).
לפעמים צריך לדעת איך גם לא לחשוב
לעשות מה שאומרים ך', להרוג ת'דוב
יש שם מישהו מעליך, מעל לרחוב
בסוף יהיה לך טוב (יהיה רק טוב).
כל מה שאני רוצה זה להרגיש שלם
להפסיק עם הטינות, לא סתם להתעלם
והלוואי ש, אלקים, כל עוד אני נושם
תתן לי רק עוד צעד שאוכל להתקדם.
הזדהיתי עם הרבה,
זה חזק.
תודה שהגבת.
רק טוב
האם חסר לך משהוא?
כי לא חסר לי שום דבר
אבל גם אין לי שום דבר.
רק חווה דברים.
האם מישהוא יכול לנער אותי מהחלום?
האם מישהוא יכול לעזור לי למצוא בעצמי את החזון?
מצטרף
רק טוב
ארץ. שדמעותיה כה רבות.
ארץ. בה הדם זורם ברחובות.
אדמתה רוויה בדם הקרבנות.
על פניה, היו עברו זוועות.
בינות לצוקים שבמדבר
נשפך הדם במצדה שעל ההר
הגופות, נרקבות מתחת לעפר
אך זה היה, עבר נגמר.
ארץ הדמים והמוקש
ארץ בה סיסרא לבוא בושש.
בה בכי הילדים אינו רועש
ארץ שבכל דור נאכלת באש.
במדבר סיני הריק והשמם
בשאברייה נעשה הלב דומם
אבשלום המרגל אז דימם
בחולות נקבר, ולא התקומם.
בעליית הגג, בדירה הקטנה
בדמו התבוסס בעל חזון המדינה
בתל-אביב, העיר המשתנה
אברהם שטרן, יאיר, הוטל בפינה.
ארץ ציון ודם ואש ותמרות עשן
ארץ חומת מגן ועמוד ענן
הדוידקה והקרבין המיושן
עליה נשפך דם היהודי הנאמן.
מתל-חי ליודפת העיר הנצורה
תקופות שונות ואותה הצרה
הבליסטרא והתותח בקול נורא
גופותיהם האדמה נצרה.
בבית הדסה תרפ"ט ותש"ם
אירע טבח מזוויע והדם זרם שם.
קלשניקוב ורימון, וסכין מוכתם.
חברון עיר האבות, הגופות והדם.
ארץ השבטים והמלחמות
ארץ בה נספרו יותר מדי גופות
ארץ שהושקתה בדמעת אימהות
ארץ בה נותרה השאלה האם להיות.
אני רוצה לכתוב כמו הדברים הגדולים שכתבתי פעם. למה אני כבר לא זוכה לזה?
כואב לי על זה.
השירים הגדולים שכתבתי היו בעיקר בגיל ההתבגרות,
כאשר האש שבערה בי הייתה עוצמתית בהרבה מאש התמיד ששוכנת בקרבי.
את הרגשות הענקיים הייתי מנתבת לשירים.
אולי זאת פשוט סערת גיל ההתבגרות ששוככת לאיטה...
אבל לא רוצה את זה
אני יושב לי, מכונס אל תוך עצמי תוך שגשם חמים מומטר עלי מלמעלה. איך שהוא המראה של הרצפה נעם לי אז החלטתי להתיישב ולא לשים לב לחשבון המים או החשמל. אחרי כמה דקות המסקנה (אם אפשר לקרוא לה ככה) עלתה בי. אז זה מה שאני מרגיש. זו ההרגשה. זו היא בדידות. הפסקתי את הזרם ונתתי לקור שעטף את המבנה לחדור אט אט פנימה לתוך החדר החמים. ככה לאט לאט עד שהמים שעל גופי החלו להצטנן והקור הרך הזה התחיל לחדור אלי פנימה. מיד קמתי, מסיט את הוילון וממהר להתעטף במגבת. אני באמת כזה? צפה ועולה לה השאלה. אני באמת בודד? או שמא זה מה שהסביבה משדרת אלי ללב בלי שאני שׂם -- לב.
כן, במערכת החיים הזו אני די בודד. יש לי חברים טובים, אבל לא חברים שהלב שלי גלוי בפניהם. מכנס, גופיה. הבטן קורצת אלי מבעד לאותה האחרונה. אני מתחיל להבין מה זה לשמור בבטן, אולי זה בגלל שהרגילו אתנו לחשוב שהלב הוא לא מחסן – אז מצאנו תחליפים. מיטה, פוך. מחשב. נשימה עמוקה, לחץ מסוים משתחרר מהבטן אבל לא שוכח להותיר רשמים. למה הלב לא כותב לה מרשמים? למה לעזאזל הוא לא עובד. עובד טוב ב"ה. למה? ככה. מה ככה? ככה סתם.
ומשם הלילה ממשיך ואני נזכר באמא ומתפלל, בלב, שתשאר איתי לנצח ושכבר תבוא הגאולה. לילה.
וראיתי שזה משבט לפני שנתיים. תוהה כמה השתנה. מצד התפילות - לא הרבה.
