פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 26)

במנגינת 'הייתי נער'

השדות מלבלבים ומרוססים

חופים בקרני שמש מתכסים

ובין הדיונות שמחה האדמה

שבו בניה להפריח השממה

צהלת הילדים נשמעת בחולות

אך פניכם, המבוגרים, עצובות.

היה לי בית, עם גינה, היה לי בית,

היה לי בסיני, שם בפיתחת רפיח,

חממה ושדות, גם כמה עצי זית,

הכל זרק הבולדוזר אל הפח.

מחינו הדמעות, לבשנו מסיכות

שוב חרשה המחרשה בחולות

הנה חזרנו שוב לאותו המצב

בית עם גינה חממה ושדה חצב

עצי פרי שוב ניטעו בחצירות

אבל פניכם, המבוגרים, דאוגות.

שוב גזירת גירוש מתרגשת,

עלינו שוב התקשורת מקשקשת,

כף הבולדוזר שוב חיים תולשת,

עכשיו נחפש לנו עוד פיסת שממה.

מוחים דמעה ושוב חורשים שממה

מסתערים על השדות כבמלחמה

ושוב ניצב הבית באמצע הגינה

עצי הפרי מלבלבים במנגינה

והציפורים תקווה הן מצייצות

אבל פניכם, המבוגרים, נפולות.

שוב הרס וחורבן יבוא עלינו,

שוב בולדוזר יהרוס בדהרה,

עמונה ומגרון יהיו נחלתנו,

אל תאמר שלא, זה כבר קרה.

יותר את השיר, לא אפרסם את השם של השיר, כיוון שזה פרטי. אשאיר את השיר כך, והמבין יבין.

~~~~~~~~~~~

רוצה איש בצבע

בכוח חיים מתפרץ

בגבורתו שהיא בטבע

שכובשת אשה וארץ

נמשלה אשה לגפן

שעושה פרי בבטנה

יש בכך צופן

מא-לוקים מתנה

בכך נחשף הפְנים

במובן מסויים

איחוד בין שונים

בכך נידמים לקונם

אך ניתן להגיע לגאווה

לחשוב שהאדם הוא הא-ל

שמעניק חום ואהבה

ועל פשעים מכסה ומוחל

(וכן עלולים) להמעיט בערך התורה

שהיא האמת הא-לוקית

ולנו דרך הישר מורה

וממנוּ היא גדולה וענקית

עלולים לנוח בשלווה ולא לפעול

לא לקדם את המציאוּת

בתפקידנו לפשוע ולמעול

לנכס לנו שרוך וגם חוּט

אך עלינו לשים אל ליבנו

שהבורא מחייה את המציאות

ועלינו לפרוע חובינו

ולפעול בהקשבה וצִיוּת

להידבק בה' יתברך

גם כשכאן אנו מתהלכים

ואז הפרי ישוב ויפרח

יתרענן לְשַד החיים

ולא תהיה נפילה לאחר השיא

שבה מסומלת רפיסות אדם

שגם רב, מלך ונשיא

ברצונו יבוא יום אידם

והאדם ילך מחיל אל חיל

יעלה לרקיע השמים

ולא יישחט האיל

דמו לא ייחשב כמים

כיוון שזוכר שה' ממעל לו

ומצד עצמו אינו מועיל

מוריד גלימתו ונעלו

את גאוותו משיל

מכיר בגדלותו יתברך

גבוה מעל גבוהים

וכך לא יחטא ויסרח

אלא יעלה למרומים

ועל האדם באמת לדבוק

ולעשות מה שממנו מצופה

לקיים משפט וחוק

בלי שאף אחד עליו יכפה

ויתרכז בצרכי הכלל

בקידוש שם ה' בעולמו

וממילא נחלה ינחל

ויזכה גם כל עַמו עִמו

~~~~~~~~~~~~~~

שקט. הכל היה שקט, ורק אני עמדתי סביב, בוהה באוויר, וכל העולם כאילו עצר לידי.

ואיך אפשר שלא יעצור?

1400 אחים שלי נרצחו. איזה אלף ארבע מאות. יותר. הרבה יותר.

הדמעות שלי באו, איטיות כמו תמיד אבל עוד שם. גם כן, כמו תמיד.

והיה משהו משחרר בלהיות שם, בלבכות שם, בלדעת שהרגש הזה לא נגמר וגם אף פעם לא יגמר. הלילה היה חשוך, ופתאום היה נדמה כאילו החושך הזה סוגר עלי. כאילו מה אני לעומת החושך הזה, מה אני לעומת הרוע הזה. כלום.

עצמתי את עיני, ולפתע ראיתי אותו. את הישות הזו, האור הזה, האור שלי. מלאך, קוראים לו.

"מלאך", לחשתי לו, מסתכלת על האור שלו ומשתוקקת להאמין. שיהיה טוב. שיהיה משהו. שנשרוד.

"מלאך, למה כל זה קרה?" שאלתי את השאלה שהכי רציתי לשאול, והוא הסתכל בי, עיניו נוצצות בעצב. עצב של אחד שראה שואה, שראה חורבן. הרבה יותר מאלפים של אנשים מתים. והם כולם העם שלי. כולם היו העם שלי.

והוא לא ענה.

הדמעות חזרו לעיני מהר משחשבתי. "מלאך", שאלתי, הקול שלי מרוסק. "לא תענה? איך בכלל תעז, לא לענות לי?"

הוא המשיך להביט בי. ושקט. בכיתי. בכיתי כי ידעתי, כי ידעתי שאין תשובה שאני יכולה להבין. שההסבר גדול עלי בכמה מידות, שהעולם הזה גדול עלי בכמה מידות. פתאום הכל החשיך שוב, כי מה כבר חשבתי. איך מלאך אחד קטן יכול לגרש את כל החושך. איך אפשר.

אבל הוא נשאר שם המלאך. אולי חיכה לי, ואולי סתם. הוא נשאר. ופתאום שמעתי קולות, פתאום שמעתי צעדים, וקולם הלך והתגבר.

ופתאום הקולות האלו גרשו את החושך. ראיתי אותו בורח, את החושך הזה. מקפל רגליים ובורח, כמו שאף פעם לא חשבתי שיעשה. פתאום היה אור.

"פעמי הגאולה", אמר קולו של המלאך לפתע. "עקבתא דמשיחא", הוא הסביר, וקולו פעמונים מתנגנים, ורוח, וחופש. וכל כך הרבה טוב.

וישבתי שם, ושמעתי את צעדי המשיח.

וידעתי, מאז ומעולם או אולי מהרגע הזה, שיהיה בסדר. טוב אפילו. שיהיה.

קַר לִי נוֹרָא

וְנִחָר גְּרוֹנִי,

הִשְׁקִיתַנִי מָרָה

מִכּוֹס עֲווֹנִי.

כָּל כָּךְ קַר לִי,

מִן הַפְּנִים וּמִחוּץ.

מִתַּחְתָּי, מֵעָלַי,

גָּזַר דִּינִי הֶחָרוּץ.

וּלְוַאי,

וְהַכְּפוֹר יְכַפֵּר חַטֹּאותָי

הַשְּׁחֹרִים מִפֶּחָם.

וְאוּלַי יוֹם יָבוֹא וְאֵחַם.

שוב נותרתי בלי מילים

שוב האיכור* מסנוור את עיני

שוב בוֹכָה בי זעקה - אך לא בְּעִי!

ועד מתי א־ל תסתום את תפילותי?

בין נקמה לנחמה

ניצבת לה שממה

שם כלום לא נע, ובדממה

שוב אח נקבר באדמה

זה לא שקט של אֶלֶם

לא זעקה חתומה בלב

זו גבורת גבורות של עלם!

ומשפחה שלא פחות.

ואני, עיניי בדמע

סובלות-כובשות את המכאוב

מטמון עצום גונזים בטבע

מה דין שדה של אוצרות?

את לא יכול, גם לא מפתח

רק קץ ואות הפלאות.

*דמם של האלים במיתולוגיה היוונית. דם קסום שנקרש במהירות וצבעו זהוב.

בגן העדן העליון יושבים עכשיו מלאכי האדם

אנשים שמסרו את רצונם לקדושת שמו

יושבים ומנגנים

יושבים ומתוועדים

יושבים ומתפללים

יושבים ומוסרים את רצונם

אל רצון ה'

רצונו אלינו לגאולה שלנו

לחיבור בין איילת האהבים

יעלת החן

לידיד הנפש

היושב במרומים

והם כולם יושבים

ורק אנחנו פה

עומדים

עומדים בקושי

עומדים בכאב

עומדים זה לצד זה

עומדים להלחם

עומדים להתמסר

עד שיבוא גואל

ויושיב אותנו על ברכיו

וננחם אותו בנחמותינו

הושיבנו ה' אליך ונשובה

בס"ד 

בורא עולם הצער גובר וצר ,

הותר לפרסום יותר מידי,

יש צעקה ובכי כל הזמן, יש בתים שעולמם קרס,

מנסים לנחם ולא מצליחים, הולכים הנה והנה אבודים,

מנסים להחזיק חזק בחבל שנשאר, רק אמונה תעזור עכשיו,

אבא, מחכים לך שתגיד "הגיע הזמן גאולתכם לתמיד",

ואז תחזור השמחה שוב בעולמך להיות, וכולנו נהיה ביחד סוף סוף,

ואז נפגוש את כולם, כל המתים יחזרו שוב לביתם, ואז נהיה מאוחדים לעולם,

בינתיים נתחזק חזק חזק, בקבלות רוחניות שקשורות לשבת,

בואי שבת מלכתא, בואי שבת הברוכה, ותביאי איתך את השכינה,

שתבשר לנו שגאולתנו קרובה,

כבר עייפים אנחנו מצרות, ורוצים רק שמחות, 

העיינים בוכות והלב מחכה,

מחכה לך אבא שגם לך בית יהיה,

זה מכתב מלב שנשבר, 

בורא עולם בוא , בוא תציל אותנו עכשיו,

ואז הוא לוחש,

 "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינָיִךְ מִדִּמְעָה"  בתי האהובה,

הוא יחזור מבטיח יקירה, ואז תדעי רק שמחה,

בינתיים תודי על הקיים, תחבקי חזק את מה שנשאר,

הדרך לא הייתה פשוטה  אני יודע, 

אני בניתי לך אותה , כי רק את יכולה ,

אני מאמין בך, ומחכה שגם את תאמיני בי ,

וככה תכירי כוחות אחרים,

פה לידך תמיד גם אם קשה לראות, מסתכל עליך תמיד וחושב עלייך המון, 

עונה לך בשקט בתי, רק תנסי לשמוע אותי

כל מי שיכול או יכולה לקבל על עצמם קבלה רוחנית למען עם ישראל, למען הנשמות שהלכו, למען הפצועים, למען החטופים, בבקשה שירשום בתגובות למטה את הקבלה הרונית שהוא קיבל על עצמו ואת השם שלו ושם של האמא.

כל קבלה, שמירת חלק מהשבת, שעתיים בלי טלפון, צניעות, נטילת ידיים, אשר יצר, תהילים, תיקון הכללי, ברכות השחר, ציצית, תפילין.

אַחַי נָפְלוּ אֶל הַשָּׁמַיִים.

וְהֵם

קִיבְּלוּם בְּאַהֲבָה.

פְּנִינִים מִנֶּפֶשׁ עֲמֻקָּה הוֹתִירוּ,

טְלָלִים עַל אֶרֶץ עֲקֻובָּה.

מָה שֶׁשֶּׁלָּהֶם הָיָה, נֶחְמָד עָלַי;

עֲצֵי פְּרִי וְכָל אֲרָזִים.

רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ, קוֹדֶשׁ הִילּוּלִים,

אַחַי

נָפְלוּ שָׁם מְלֵאִים.

משאיות יוצאות ונכנסות לכפר,

מה מובילות? אולי חלב ובשר.

אבל אלו משאיות להובלת עפר?

טוב שתוק, אחרת, תהיה במעצר!

אצלי בלילה הבית רועד,

ממה זה נגרם אדוני המפקד?

אני לא אינסטלטור, גברת שקד,

אולי בצנרת היה קצת כבד.

הקשב המפקד, ראיתי למטה,

מתאמנים ערבים, שם ליד בלאטה!

זה שום דבר, רק משחקים במצ'טה,

אל תדאגו, הם לא יעשו אותו קטע.

הקשב האלוף, ירי בכביש,

יורים במקביל על ביתו של קשיש!

לא, זה זיקוקים ונפצים, חנטריש,

עוד מילה ותשב בצינוק המבאיש!

אוקיי חברים, יש לי בשורה,

אותנו שוב המדינה מפקירה,

כמו אז כתמיד, ללא שמירה,

עלינו לעמוד על המשמר מהרה.

(וגם סתם כל מי שמתעניין..)

אנחנו מנסים להקים לתחייה את פורום "צלילים ומוסיקה" - נגנים ויוצרי מוסיקה יקרים וחביבים! נשמח שתצטרפו אלינו!!

מוזמנים להתחיל בשרשור הכירות החדש שהכנו לכם, שם תתודעו לעוד כמה דברים אנחנו מכינים לכם!

🎵🎶 שרשור היכרות תשפ"ד + עדכון! 📢📣 - צלילים ומוסיקה

בברכת "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" - המנהלים החדשדשים!

הרוח נושבת קריר

נוסיפה את אחמד לסיר

וכך בזרועות ארגמן

באש יעלה קורקבן

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

נאכל ערבי מטוגן

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

נאכל ערבי מטוגן

לה לה לה לה

נאכל ערבי מטוגן!

עוד ועוד חיילים מודחים, זה קרא שמע ישראל, זה צייר גרפיטי, זה ניחם משפחות שכולות.

עוד ועוד חיילים נרצחים על טוהר הנשק.

לא יודע למה, אבל זה ממש מזכיר לי את השיר הזה.

מצב. מילה לא מחייבת.

בטחוני. קצת מאיימת.

מתוח. זוהי עובדה מוגמרת.

במשפט אחד מסתיימת.

יורים לי על הכביש,

פתאום חיי שווים כעכביש,

סתם, אני צוחק, זה לא חדיש.

זה מיושן, עוד מימות הבקשיש.

אין לנו תחמושת, אין לנו נשק,

המלחמה זה סתם פרק,

יש ספר שלם מלא בכל הנזק.

מת ועוד מת, אצבע על ההדק.

רק עכשיו פתאום שומעים,

עכשיו כולם זועקים,

פתאום אין עוד חרשים,

כתבות חדשות על דמים.

אבל באמת, הטבח מתבשל,

כולם לא מרגישים את החבל,

הם "התפכחו" אך נותרו בזבל,

לא רואים, עסוקים הם בבבל.

שולחים חיילים למות לבטח,

כי נקמה בעזה היא הכרח,

במקום שיפציצו ממטוס את השטח.

בלא יודעים מפקירים אותנו לטבח.

צווי מעצר לכל מי שעושה-

השב"כ את מחדלו מכסה,

האלוף להפקירנו מנסה,

עד מתי הוא יישאר על הכיסא??

אין דו-קיום עם סרטן.

זה היה נסיון ממש מסוכן.

הגיע הזמן לעוקרו מכאן.

ניתוח חירום, עכשיו זה הזמן.

בשום פנים ואופן לא לוותר,

אין מקום למוחמד כזה או אחר,

לא מספיק את הענפים לשבר,

יש מהשורש אותם לעקר.

זה הקטן, גדול יהיה לרוצח,

זו הילדה, תתאבד בכיכר המנצח,

זה האיש, ירה באחי הצורח,

זו האישה, בקלוואה חילקה לטובח.

מעזה לשכם, ועד לגליל,

להשמידם, לחסל כליל,

לא להשאיר מוסטפא או חליל,

מוחמד עבדול, גם לא איסמעיל.

אֵשׁ אָחֲזָה בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה

וַתֹּאכַל

אִישָּׁה, וְיֶלֶד, וְגֶבֶר, וְעוֹלַל.

וְגָדִישׁ אָכְלָה, וְשָׂדֶה, וְקָמָה,

וְחַיָּיל וְחַיֶּילֶת, וְחוֹגְרֵי מִלְחָמָה.

הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה

וְהִנֵּה תַּנּוּר עָשָׁן,

וּבִתְרֵי בְּנוֹתֵינוּ וּבִתְרֵי קִיבּוּצָן.

וּרְתִיחַת הַדָּמִים שׁוּב צוֹרַחַת מָרָה,

שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵירָה.

באת עם שושנה
ודקרת עם הקוצים שלה
אבל לא אשכח
את הריח

ניסיתי

ניסיתי לשכוח

הסתובבתי עם מסכה

אבל הרוח הביאה איתה את הריח

מכל מקום שהלכת 
כי השושנה שלי

אבל לא צריכה להגיע ממך

🌹

יש מציאות של חיים 
ויש מציאות של מיתה

אתה יכול להתקדם אל המוות כל רגע
להרגיש אותו יותר חי בך

מוות יכול להיות נוכח
ולכבוש את כל קיומך

והחיים הם לא מתנה
חיים לא מקבלים סתם ככה

כדי לחיות צריך עמל ויגיעה
צריך לצאת מעצמך

כדי לחיות צריך לפתוח
את הלב אל לב הנשמה

היה צריך להשתתף באיזה פרוייקט, בסוף לא יצא, אז מפרסם כאן...

בַּאוויר בְּעוז רוקע שיר ישן של מלחמה,

וליבי אז מנגן את נבואות הנחמה.

והוא כואב לַפצועים,

והוא זועק לִישועה,

ממלמל תהילים,

וכוסף לַשיבה –

– אל ארץ עזובה.

עם קשה עורף עכשיו מתאחד,

לא שוכח מהות, (ולא,) לא מפחד.

בחסד איתן,

בחיבוק מהלב,

מצפה לישועה,

מחוסן בכאב –

– ומיד מתייצב.

בוחר בעם שבו נולדתי, כבר לא כפוי – רוצה! מוכן!

בנחלים בהם טיילתי, בבית הכנסת הישן.

אני עוד כאן!

ממשיך בדרך, נאמן,

ואעשה מה שצריך, כן, גם אקריב את הקורבן.

בין קול תותח רועם לרקטה מיורטת,

רעש בראש גובר והמוזה משתתקת.

נותר מקום רק לתפילה,

שהומה, קוראת, צועקת,

לא אבדה לי התקווה,

אני מאמין שאין אחרת!

ובקרבי האש בוערת!

בלילה הוא יוצא

הכל מלא לו בפנים, מרגיש ששוב כמות הדברים שהוא מחזיק, כבדה מאוד וצריך להוציא בדרך כלשהי.

הוא צועד על השביל בגב זקוף, גוף עצור ומכונס בעצמו. צריך להחזיק. את הגלות הזאת צריך להחזיק.

הידיים נמצאות לצידו, המעיל אוסף את גופו והוא מביט קדימה בלי להסס, מאמין בעצמו שאפשר עוד ככה, שהוא טוב בלצעוד זקוף על השביל כשכולם בוחנים מהצד ומוחאים כפיים. ככה רגיל. רגיל עד שפשוט נעצר, רוצה לשבת, לשכב, להשתטח, לפתוח את הידיים, לזקוף אצבעות. רוצה לשחרר דרך הנשיפות את כל האנרגיה שנמצאת בפנים ומכבידה לו על זרימת הדם.

הוא מתיישב. השקט המאוורר של הלילה מעיר קצת את מייתרי הקול, בלחש מוציא הבהרות של אותיות, מילים, הפה נפתח ומשחרר נשיפות. ׳צאו מילים, צאו. אני רוצה לשחרר אותכן הלאה׳, הוא מבקש ומחפש בעיניו את הירח. רוצה להיגאל.

השקט והלבד מרגישים לו בנוח והוא מוריד מעיל ונעליים, נשכב בזהירות אחורה ופורש לאט את הידיים הכבדות לצדדים.

״סליחה הקויידוש ברוך הוא. סליחה שאני מדבר איתך ככה, מלמטה. אני פשוט פה כרגע, הנפש מונחת מתחת לעשרה טפחים. הנפש כבויה קצת ואני רוצה להזמין אותך להדליק יחד איתי נרות. לא רוצה להשתמש בכאב שבנפש״, הוא עוצר קצת, משחרר אצבעות, מוציא אנחה וממשיך, ״אלא לראותו בלבד. ולהאיר עליו ולהיות איתו ולתת לו לעלות לבד למעלה, בחזרה.״, הוא מדבר אליו, ככה בפשטות, לשמיים. רבי שמעון גילה לו שכשהוא פורש את הידיים וזוקף את האצבעות, אבא פה, מגיע להקשיב לסודו. מדליק נר, יחד איתו. יושב, מרכין ראש, מתבונן איתו בחייו המגומגמים, בטעויות המושלמות, ברגש האהבה שחומק ממנו כל כך הרבה פעמים, בגלות הלב הלא נגמרת.

אוי רב שימעיין.

העננים מאפילים על הירח. טיפות גשם קטנות מתחילות לרדת, מבקשות להיות ולנקות את הארץ.

דמעותיו גם, מבקשות לנקות.

מים מתערבבים במים, מים של ארץ ציה עייפה ושמיים

הוא שוכב על השביל בגב נפול, גוף רפה ומשוחרר.

צריך להאיר

אפשר לשחרר.

הַיֵּשׁ קוֹל עָרֵב
מִנְּעִימַת הַכַּדּוּר בַּמִּגְרָשׁ הַשּׁוֹקֵק?
מִכֶּלֶב נוֹבֵחַ, וְיֶלֶד צוֹחֵק?
וּמָה עוֹד יִמְתַּק
כַּבָּחוּר מְשׁוֹטֵט-
מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק?
וּפִטְפּוּט עֲלָמוֹת וְנָשִׁים בְּעֶלְצוֹן?
מִי יִתֶּן וְכָל אֵלֶּה יִהְיוּ לְרָצוֹן