פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 26)

נשמה אפורה

נעמדת בשדה חיטה

הרוח נושבת העצים שמחים

אך הנשמה עודנה עצובה

מתגעגעת

רוצה לצעוק!

ולא יודעת למה

רוצה לחיות

אבל כוחה תש

וכשנפלו עלי השלכת

נתלשה היא יחד עמם

קריר בחוץ, עננים מצטופפים ליד הירח.

זמזום עדין נשמע מהסוכה, יסכה מסיטה בעדינות את דלת הבד.

אורי יושבת ליד השולחן, מציירת עם האצבע קווים בקפה שנשפך עליו ומזמזמת שיר לא ברור.

״למה את בחוץ? קר.״ יסכה זורקת לה שמיכה.

אורי לא מנסה לתפוס. ״אני?״ היא מחייכת לקפה. ״אני לא בחוץ, אני בפנים. בפנים הסוכה.״

יסכה מרימה את השמיכה מהרצפה. ״ממש מצחיק.״ היא פורשת אותה על הכתפיים של אורי.

הבד של הסוכה נע שוב. רוזה נכנסת על ארבע רגליים, נובחת בעצבנות ונרגעת כשהיא רואה את אורי.

נעה נכנסת אחריה, עצבנית לא פחות. ״אי אפשר לישון איתה.״ ואי אפשר לישון בכלל. אבל טוב שכמה ימים עכשיו יש לה את מי להאשים, חוץ מאת הצרחות והדממה העמוקה שרבות לה בראש.

אורי פותחת ידיים ושמיכה לרוזה, שמתמקמת בתוכן בהקלה.

״סליחה.״ היא אומרת לנעה. ״יקח לה קצת זמן להתרגל לכאן.״

וגם לי. היא לא אומרת, אבל חצי מבט כמעט אנושי עובר בעיני הכלב של רוזה. ואורי בטוחה שהיא שמעה בלי מילים.

הן שותקות כמה דקות עד שבד לבן זז בשלישית ורעיה עוברת דרכו.

״למה כולכן בחוץ? כל כך לא נוחות המיטות אצלי..?״ היא שואלת בחצי חיוך וחצי דאגה.

״אנחנו לא בחוץ, אנחנו בפנים הסוכה.״ יסכה צינית.

אורי רצינית. ״אנחנו הכי בפנים שיש.״

רעיה אוהבת את התשובה. ״בסוכות, השם לוקח אותנו החוצה, החוצה שהוא הכי פנימה שיש.״

היא מתיישבת על כסא פלסטיק לבן וקצת שבור. מישירה אליהן מבט. ״ובחג השמחה הזה, הוא לא מראה לנו איך שמחים באיזה בית מוכר ואהוב, הוא מלמד אותנו לשמוח בארעי, בכל המקומות האלה שפתאום אין בית, איזור הנוחות מתערער. וכמה יופי יש שם.״

היא נשענת אחורה על הכיסא, מחפשת איזשהו ניצנוץ בין ענפי הסכך.

״בסוכות השם מלמד אותנו לשמוח בפשטות, בטבע. בנענוע של כמה ענפים ופרי הדר, ביריעות בד מתנפנפות, בתקרה שהיא תמיד עם קצת חורים, כזאת שאפשר לראות דרכה כוכבים.״

כוכב כזה, קטן וקצר. עובר בין העיניים בסוכה. משכנע אותה להמשיך בלחש.

״והתקרה המחוררת הזו היא מורכבת דווקא מדבר שגידולו בארץ ולא מחובר אליה יותר. כמו מזדהה עם כל התלושים, המתגעגעים לאדמה. והיא לוחשת להם שגם כשאתה רחוק מאוד, אתה יכול להיות סכך.״

אורי מרימה עיניים מהקפה. ״זה משמח מאוד.״ העיניים שלה מחייכות לרעיה.

״מה, להיות סכך?״ יסכה לא נותנת לציניות ללכת כל כך מהר.

אורי חוזרת לצייר בקפה. ״להצל, להציל. להיות גג למישהו כשאין לו.״ היא מחבקת את רוזה חזק. ״אולי ההבנה הכי מנחמת שהבנתי בחיים האלו היא ההכרה הזאת, שגם כשאת הכי חשוכה שיש, את יכולה להיות אור.

גם כשאת הכי תלושה, את יכולה להיות בית.״

על השולחן מתחילה להתהוות צללית עדינה מקפה, ידיים משוחררות, רגליים בתנועת ריקוד, כמעט ריחוף.

״זה יפה.״ נעה אומרת ולא מפרטת אם זה הציור או המילים, רעיה משוכנעת ששתיהם.

גשם מתחיל לטפטף, שוטף אותן דרך החורים בסכך.

מתערבב בציור של אורי, מכריח את הצללית הרוקדת, להשתחרר עוד, לזרום לתוכו עד שהיא נעלמת והופכת לשלולית של מים בריח קפה.

אורי לא מנסה להילחם בגשם, היא קמה מהשולחן ונשכבת על האדמה הרטובה, רוזה מתכרבלת לידה בשמיכה והיא לוחשת לה. להן.

״זה כאילו שחג הסוכות מתרגל אותנו לא לפחד מארעיות. לא להיבהל כשהכל מתפרק. לקדש את הכמעט הומלסיות הזאת, לחגוג אותה.

להבין שלפעמים מַשהו שולח אותנו הכי החוצה שיש, רק בשביל לעטוף אותנו פנימה.

לגלות לנו את הסוד של השמחה הפשוטה.

כזאת שלא תלויה בכלום.״

הגשם ממשיך לזרום עליהן. נעה ויסכה מתחילות להתקדם פנימה, החוצה מהסוכה.

אורי לא זזה. העיניים שלה פתוחות נעוצות בפיסת שמיים שהסכך לא מכסה. גשם זולג לתוכן ומתוכן והיא ממשיכה לדבר בשקט.

״שמחה כזאת שמתגלה רק כשהכל נגמר ואת נשארת על אדמה כשמסביבך יריעות מתנדנדות וגשם שוטף.

ואת רוקדת, רוקדת.

רוקדת את הגשם הזה, את האוויר הקפוא, את ריח ההדרים שעובר בו. את הטבע.

ואותך.״

היא ממשיכה לשכב על האדמה בלי תנועה,

אבל בלב שלה נפתח ריקוד כזה, שברירי ומתכלה כמו ציור בשאריות קפה, ארעי כמו סוכה.

כזה שיכול לקרות רק למי שהכל בחוץ רוקד סביבו, מתערפל ומתהפך.

והוא, נאסף לפנים. לא תלוי בכלום.

לפעמים לא צריך להגיב

לא לריב

לחבר לבהין

לראות את המבין

לחשוב מעבר

לשמועל על עוד שבר

בסוף הכול יתחבר

יהיה טוב יותר

הזמן שלוקח להיכנס בדלת

הוא הזמן שלוקח לצאת ממנה

הצמצום הוא התרחקות מהאינסוף

אם ככה הזמן שלוקח להתרחק

הוא הזמן שלוקח לחזור

ואם להתרחק מהאינסוף שווה לאינסוף

כך גם החזרה אליו שווה לאינסוף

משמע שאנחנו בבעיה.

איפה אנחנו עומדים על המשוואה?

לא משנה איפה זה לעולם לא נחזור אליו באמת.

ומעולם לא ייתכן שיצאנו ממנו.

*******

לא מצליח להירדם

ליבי מצריח ליבי זועק

למשהוא לא ידוע

לחלום באפילה

למישהוא נסתר

שאך שמו זאת לא אדע

עודני מצפה עודני מייחל

עם כל נשימה כל עוד בי נשמה

לאור שבעת הימים הגנוז לצדיקי עלמא

אך אני רק בהמה

ללא נשמה רק עם גוף כלה ונעלם

כוסף לאמת נעלית וחיה

שכל עצמותיי תהלל יה

אך אני רק יצר רע כל היום

בלי סימן לצלם אלוהיי

מלא אינטרסים למלא את יצריי

אבל מניין מקורם זועק לי ליבי

הכול מאור הנשמה המתפשט בקרבי

או שמא אין מקור והכול רק מחזורי

רוצה לעלות על המדרגות לגן העדן

אך נדמה שנשגב ממני אומץ וחכמה נכונים

דופק על שערי היכלא אבל תוהה אם אבי שומע

ואט אט מכרסם בי הארס ומתפשט באבריי

איך השמחה שהייתה בי כילד

הפכה למרירות על קיומי

יושב והוגה על הרעה העוטפת את ארצי

ומתבלבל כשמבין שזה מבט צר על גן הסובב את עדן

מי אני ומה חיי

כל מילה שרק אגיד היא רק צמצום של היחיד

לא יכול לעמוד אחר דבריי

לא יכול לבסס דבר.

מי יחבקני וינשקני תחת התפוח.

מי ימציא לי בית.

שרק יבוא אהובי.

********

אין לאדם אלא מה שעיניו רואות

אם הייתי יכול לשבת ולדבר עם הזמן, הייתי מלמד אותו על ערכה של שנייה, איך שברגע עולם מתהפך. הייתי מספר לו על הנצח שבין פעימה לפעימה ועל תאוצתה של עוד שנה חולפת. הייתי מעביר אותו מסע, את הזמן, בנבכי נפשי, נותן לו להכיר, להבין את כל מה שחולל בה. איך חיים בה כאחד עתיד ועבר, והווה שנעצר לפתע. הייתי מתרה בו שלא יעצור, למה הוא תמיד עושה זאת כשבא שוב כאב? אבל הייתי מבקש ממנו להאט לעיתים, כשאני מתאהב.

והוא בטח היה אומר לי, "די כבר עם כל התלונות, תלמד אתה איך להתנהל! את מי עוד אתה מכיר שאפשר כל כך בקלות לנצל?"

ירושלים, עירי, מולדתי,

באו זרים בחומותייך.

טימאו ושיקצו בית תפארתי,

גזלו בתיהם של בנייך.

ושבנו אלייך, ציון חמדתי,

בניסים שעשה האל עמנו.

ועדיין, ראי נא אהובתי,

מי בתוכך ימשול בנו.

כי הנה מחציתך אויב,

ושוטרי וואקף בהר קודשי,

ואף במשטרת האוהב,

אין מתיר לבנות מקדשי.

והנה לא בידי רחובותייך,

כי על פי אוייב ישק הדבר

יען נתנו להם אהובייך

את כל שגזלו זה מכבר.

דמי אבותיי זועקים,

בין ריצוף האבן הירושלמית.

וכל אהובייך שותקים

כי אהבתכם אינה הדדית.

מה אוכל לעשות בשבילך

שייפקחו עיניהם של בנייך

איך אוכל להניח לחילולך

ולעבור עלייך בדמייך?

שמעי נא כי לא אשכחך

ציון לעד אחיה למענך

וכשעבור עלייך, ואראך

לא אעמוד בשקט על דמך.

דְּמָעוֹת בְּזָוִית עַיִן

הִתְאַפַּקְתִּי כָּל הַשָּׁנָה

וְעַכְשָׁו אַיִן

אֲנִי בָּאָה.

תִּינוֹק בּוֹכֶה מִמּוּל

בְּכִיָּה שֶׁל דּוֹרוֹת

בְּכִיָּה שֶׁל מַבּוּל,

שֶׁל עוֹלָם הַנֶּחְרָב

מִיְּסּוֹדוֹ;

עָפָר

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר,

וּכְפָר

הָיָה, אַךְ אֱנֵנוּ עוֹד

הַבְּאֵר נֶחְרְבָה, הָעוֹלָם לֹא פָּסַק מִלִּרְעֹד

הִשְׁתּוֹקֵק לָנֶצַח לִרְקֹד

הִשְׁתּוֹקֵק עַד מְאוֹד

לְהַפְסִיק לִמְעֹד

בֵּין יָם הַיֵּאוּשׁ לְצוּק הַתִּקְוָה

בֵּין יוֹם חִבּוּק וְלֵיל שִׂנְאָה.

[ותנחם אותנו כי נבהלנו מאוד]

הַאִם

יֵשׁ סִכּוּי

לְאַהֲבָה?

הרי

אַבָּא

לא עושה רע

לילדים שלו.

משבר אחר משבר,

מוות רודף גופות,

מתחלף כל עת הזמר,

שברים שאין לאחות.

גיטרה אחת ישנה,

יד פורטת לאט.

מיתרים מפיקים מנגינה,

וזמרה חרישית נשמעת.

כן, ימים קשים נחלתנו.

ובבית השכן הספד ואבל.

אך זכור זכר ה' את בריתנו,

ולא עוד בעולמו יחבל.

קשת בענן תפציע,

על תיבת עם ישראל.

תלטף את פני הרקיע,

כי הנה יבוא לנו גואל!

יש לי שתי קופסאות ישנות מעופרת,
לאחת אני זורק את כל הרגשות שלי,
השנייה מחזיקה את כל המחשבות שלי.
כבר כתבתי עליהן פעם, בשנה אחרת.

ובכן, קופסאות עופרת, ארונות קבורה לאהבות שבורות, מיכלי מימי נהר הסטיקס, מגרשים אינסופיים לגרוטאות כועסות, אני משחרר אתכן בלחש שיר ים השמיים.

מנעולכן נמס לאט לתוך שלולית, כמו מילים שנמוגות ומאבדות צורה.
תוכנכן ימריא וישקע בים השמיים,
מימי הסטיקס הטמאים ייטהרו ויחדלו לכעוס,
וכך גם נשמות הגרוטאות והחלומות הלא־ממומשים.

את עופרת הקופסאות אני מתיך לגשם של טיפות זהב, ביותר מכך אין לי צורך.

במקומן אקח קופסה פשוטה מעץ.

אשמור בה מילים כל־כך יפות, יפות כמו פני אהובתי בשנתה, שעכשיו אני חושש לומר אותן, הן יפות מכדי לאומרן.

לא אומר כעת כדי לא להעירה, אך כשתבוא העת אתן לה אותן; סודות שדות חיטה.

///

החיבור נכתב בהמשך לשני חיבורים על קופסה מעופרת שבהן אני כולא כל־מיני כעסים, עלבונות, כדי להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר. אותם "שירים קסומים" שהתעסקתי בהם הרבה בזמן האחרון, נותנים תחושה שבאפשרותם אפשר כבר לסלוח להרבה ממשקעי העבר, ולפנות מקום לאצירת משקעים חיוביים. גם הרעיון שחשבתי עליו הרבה בימים האחרונים, של מילים יפות מכדי לאומרן, דברים פלאיים שאני רוצה לשמור בסוד כמוס, עם משאלה שאולי יבוא זמן ויהיה להם מקום.

אני רוצה לסלוח לך

אבל אצלך אין דבר כזה בלי כוונה

אתה אלוקים. 

הכתיבה והלחנים של נתן גושן מפעם... חבל שאין לו יותר את המגע הזה. כואב לי על ה'חבל על דאבדין' הזה. מקנא בו על מה שהיה לו אז, על מה שזה נתן בי.

פנים אחרות, נושבת באוויר, דקה משגעון, סערה (שבא כבר אחרי השינוי) - פשוט קלאסיקות. יצא לי לשמוע בתקופה האחרונה פודקאסטים עם אמנים 'חדשים' (שפרצו בשבע שנים האחרונות) ויש להם מן דחף כזה תמיד לשנות, לגוון, לא להשאר באותו סגנון. למה? למה לא פשוט להשאר, לתת קו אחיד של סגנון. לא צריך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש ולחשב שוב זוויות. 

מציע לשמוע את הפודקאסטים עם יסמין ישבי (נראה לי ככה קוראים לה) ולקבל מבט על עולם הכתיבה והמוסיקה כיום. אני שמעתי את הראיון עם עדן חסון, אודיה ומרגי.

זה יצא החוצה,

שתינו שמענו,

את המשמעות אי אפשר לפספס,

זה היה עמוק בפנים,

אפילו אני לא יחסתי לזה הרבה חשיבות,

והינה זה בחוץ,

זה נאמר,

זה קיים,

זה טוב, זה משחרר,

מחבר, מקשר, אבל רגע אחרי,

במבט לאחור, הפנים עכשיו בחוץ,

וזה קצת חשוף, מאוד אפילו,

ומה שביני לביני נהיה עכשיו גם בינה,

ובלי להבין,

במקום להתקרב,

התרחקתי,

ואז הבנתי,

פשוט בקשתי אותי חזרה.

בעולם המוזיקה היום ישנם תחומים רבים. לא, אני לא מדבר על סגנונות המוזיקה השונים והמגוונים אלא על תפקידים במערכת היצירה. מי שבדרך כלל מקבלים את מירב הפרסום הם הזמרים 🎙️ (בצדק? לא בצדק? שתפו מה דעתכם..) אבל יש עוד הרבה שפועלים בתחום. במקום השני מבחינת פרסום הם המלחינים ואחריהם הכותבים. אח"כ מגיעים הנגנים 🎸🎹🎺, אנשי ההפקה והעיבוד, בכללם ה'פרודוסרים' 🎧 (שכיום קרנם קצת יותר עולה), אנשי אולפן 🎛️ ומאסטרינג 🎚️ועוד. כל תחום הוא אומנות. מן הסתם אפשר למצוא לזה דוגמא מעולם אומנותי אחר, כמו ריקוד או ציור, אבל נראה שישנם ידיים רבות יותר שנדרשות דווקא כאן, בעולם המוסיקה.

בעולם המוזיקה היהודית בעבר היה מיעוט של לחנים מקוריים והרבה הלבשות על מוסיקה מקומית, לפעמים עד כדי התאמת ההברות בין המקור ל'עיברות'. מצד שני, הספרות ה'טהורה' פרחה, אוצר המילים היה רחב יותר שכן המשמעות היתה נוכחת רק דרך המילים (ולא דרך צלילים). 🤔

כיום בתעשיית המוסיקה ישנם שירים שמוצעים לאמן אחד והוא בוחר אם לבצע או להעביר אותם לאמן אחר. כמו כן, ואולי אפשר אף לומר, בעקבות כל הנ"ל - נפוצות גרסאות מקור, קאברים, עיבודים ודואטים. ישנה יחודיות מסוימת ל'יצירה טהורה', שהזמר הוא גם הכותב והמלחין. מה דעתכם? האם ישנה אותנטיות מורגשת יותר ב'יצירות טהורות' של זמרים? האם הם נוגעים יותר? מדוייקים יותר?

יש מלחינים בקהל? 🫡 שלום! יַדְעוּ אותנו על קיומכם! ספרו לנו קצת על התהליך...

בסופו של דבר, האתגר - בדקו אחרי זמר שאתם אוהבים, נסו לעקוב אחר סגנון ה'יצירות הטהורות' שלו וכתבו בשבילו שיר, שיר שמתאים לו לבצע, בסגנון שלו, בתוכן שלו. מי יודע, אולי נצליח לעשות עם זה משהו 😉

כל שיר כמו תיבת נגינה

אוצרת סודות שאת לא מבינה

.. אבל את מבחינה

הצלילים מרטיטים נשמה עדינה

איך ברחוב שמעתי אומרים,

אי-אפשר להחביא רגשות ששרים.

אז, בסוף כמו כולם

הלכתי רחוק למצוא לי קצת ים

ארזתי לי תיק עם תמונה שלך גם

אמרו לי עזוב, אמרו לי עמרם

אתה לא כמו היתר, זה לא נעלם

ויש עוד תקווה

תמצא אהבה

בסוף גם הלב יחזור בתשובה

כי הנה זה בא

יש תכלית, יש סיבה

אלקים מלמעלה, תראה לו חיבה

ואצלי, מה לעשות

תמיד השאלות 

ממני והלאה

אך משאירות צלקות

פה אני הייתי

סליחה שלא עניתי

אני נוהג לסנן שיחות עמוקות.

יש מישהו שאוהב אותך

תודה נשמה

אין על מה

זה מה שמגיע לך

זה מה שהייתי צריכה

את יכולה להירגע

איך אפשר, שלווה?

אני פה אני אאיר לך במסע

רק

תתני לי מקום,

התחננה,

גם במכה.

אני אוהבת אותך,

אני עוד חסומה

בינתיים מקווה

שהאהבה ממך תחלחל 

ותגע

ברקותיי הפועמות ללא הפסקה

ובשריריי המכווצים 

היא תחזיר נשימה

תקים לתחייה

תשיב אמונה

האור יגיע

אני כל כך רוצה

את פשוט עוד בתחילת המנהרה

או באמצע 

או בסופה

ומי יודע

כמה מנהרות יש 

אבל אם יודעים בוודאות שלמה

שבסוף כל חשיכה

יש רק תוספת אורה

אם עובדים את ה'

עובדים את הטוב

בטוחים

שבסוף כל תהום

יש קרקע יציבה

והיא באה כדי שנספוג יותר אור 

כדי שנגיע לקצה המנהרה

אבל... האור הוא אינסופי

וקצה אין באמת

רק אנחנו מרגישים קצה

מרגישים קיר

יבוא אור 

ויגרום לקיר להיות שקוף

נפרוץ את המושכל

המוגבל

נגיע לנשמה

לנשימה

נגיע למקום חדש לנשימה

מקום שפעם לא יכולנו

שפעם נחקנו

וזה הטוב

שה' עושה לנו

להתמודד מול הנורא

ואז הוא ילבש צורה

רגילה

אפילו נוחה

וככה להיות יותר מואר ויותר מואר לסביבה

שיראו כולם מי זה ה'!

מואר מתהומות של נשמה

אבל אין דרך אחרת ללא מנהרה

ללא חשיכה

ללא מחסום

וזו,

רבותיי,

אמונה

הפעם היא הגזימה. הוא טרק מאחוריו את דלת הזכוכית, שולף כמעט אוטומטית את המצית מכיס הג'קט ומרכין את ראשו להבעיר את הסיגריה שאיכשהו הגיעה לפיו.

כשהרים את שוב את מבטו.. טוב, אי אפשר היה שלא לשים לב. ממרומי הקומה העשרים, שלל מבני הסוכות שנפרשו לפניו היו כמו כתמי חום שבהקו מהתכת שחור הלילה. אור הנורות, כשנפרש על הבדים הלבנים יצר מין חמימות שכזו, וכשצץ מחרכי סכך ענפי הדקל - נצנץ כמו גיצי מדורה.

משהו במראה הזה עורר אותו, זה היה כאילו... כאילו יש כאן משפחה אחת גדולה. כאילו היא קוראת גם לו להצטרף אליה. לפתע, ממרומי מגדלי השן עליהם השתדל כל כך לטפס, הוא הרגיש משיכה חזקה לקרקע, לגבנוניותה, לריח הדשא, למישור הזה בו המציאות נמצאת לפניך ולא מלמטה. הוא נזכר במשפט המוזר ששמע מסבא שלו כשדן עם אביו ולולבו בידו. הוא הילך במבטו על שדרת הלולב התמיר עד קצהו, כמו נושא עיניו למרום, ואמר "מראש מגדל בבל אף אחד לא מסתכל למעלה, רק למטה".

נקישת ידית הדלת מאחורי גבו החזירה את המתיחות אל כתפיו. האמת, הוא בכלל לא שם לב שהשתחרר ממנה לפני מספר רגעים. הוא שמע את ההיסוס בצעדיה השקטים ואת הרחש העדין של הלשונית חוזרת למקומה. היא נעמדה לידו בשקט, צופה גם היא אל המרחב.  

"את לא חושבת", פתח והשתהה, מהרהר בעוד עיניו נעוצות מטה, באחת הסוכות אליה בדיוק נכנס ילד ובידו סיר גדול. היא המתינה לו. לאחר רגע הוא פנה אליה ושאל, "את לא חושבת שזה קצת גדול עלינו?"

היא לא מיהרה להשיב. "אני חושבת", אמרה ואחרי רגע תיקנה את עצמה, "אני מאמינה שאם אנחנו יחד, אז אנחנו יכולים".

עַכְשָׁו תּוֹרְךָ

לָשִׁיר, לְדַבֵּר, לִפְרֹק

לִלְמֹד, לִכְתֹּב, לִשְׁתֹּק

יֶלֶד שֶׁלִּי, רוֹצָה שֶׁתְּסַפֵּר

קְצָת מָה אַתָּה עוֹבֵר

הַאִם הַפַּחַד נוֹגֵעַ בְּךָ בַּלֵּילוֹת

הַאִם נוֹלָדִים בְּךָ שְׂרִיטוֹת

עַל מָה הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי מִתְבַּזְבְּזוֹת

עַל מָה בַּחֹשֶׁךְ הַמַּחְשָׁבוֹת

אֵיךְ בִּשְׂדֵה קְרָב מְבַקְּשִׁים אַהֲבָה

הַאִם גַּם בְּטֵרוּף עוֹד יֶשְׁנָהּ אֱמוּנָה

אֵין מִלִּים

זֹאת הָאֱמֶת

אֵין לִי תְּשׁוּבוֹת

כָּכָה, פָּשׁוּט

וְזֶה חֲצִי שָׁנָה

שֶׁלִּבָּם פּוֹעֵם בְּהַגְזָמָה

לֵילוֹתֵיהֶם רְדוּפֵי שֵׁנָה

שֶׁמִּלִּים לֹא מִתְחַבְּרוֹת

הִצְטַמְצְמוּת הָעוֹלָמוֹת

כְּבָר אֵין הִרְהוּר בְּמָה לְהַאֲמִין

שִׁכְחָה שֶׁל אֵיךְ לְקוֹל לְהַאֲזִין

מַחְשָׁבוֹת הָפְכוּ מִלְחֶמֶת הִשָּׂרְדוּת

הַתְּפִלּוֹת סִירָה כְּדֵי לָשׁוּט

וְאִם הִפְקַרְתִּי קְצָת אֱלוֹקִים

זֶה לְמַעַנְךָ א-לוהים

וְרַק לַחֲשֹׁב

כַּמָּה שֶׁבְּאֵלִי לֶאֱהֹב

נוֹתֵן בִּי כּוֹחוֹת

כִּי בִּשְׁמָהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה

יָצָאתִי לָרְחוֹבוֹת, לְמִלְחָמוֹת

שרשור היכרות תשפ"ה 🎊🎉

אשמח שתתנו רעיונות לשאלות שוות! ✨

סתם עלתה בי שאלה מעניינת עכשיו - מה השתנה בי (לטובה) מאז שנה שעברה? 🤔

"ברוכים הבאים " כך מכריז השלט בכניסה לעיר, ההגה עושה סיבוב ימינה והרכב משייט לאיטו לכיוון הר המנוחות, "ברוכים הבאים", החיים, המתים וההולכים ביניהם.

אני מביט מן הפסגה על ההר שהיה יפה בעבר וכיום הוא מכוסה באבני מצבה הצופים על כביש 1 האימתני, באופק נוצצים להם צמרות העצים, כמו מתריסים הם, שבין האספלט לאבנים הם פה, גבוהים וחיים.

חיים.. 

הם חיים, אך פה זה הוא הר מתים, אני תוהה לעצמי האם המתים רואים בזה התרסה כנגדם או המשך מורשתם.

בעודי שקוע במחשבות ניגש אליי אחי: "הגעת" אמר ולא יסף כאילו ידע הוא את המאבק שהתחולל בי טרם עזבתי את הבית: "כן" השבתי "אך יכולתי שלא" הוספתי, מתעלם מהמובן מאליו שלא באתי הנה בארבעת השנים האחרונות, הוא מהנהן ושנינו ניגשים לחבורה שהתקבצה מסביב לקבר בקצה החלקה מתחת לעץ.

לאחר שתם הטקס ואנשים בירכו אחד את השני לשלום, ניגש אליי אחי בשנית, איתו ניגשו אחיו ואחותו של עמיחי, לא רציתי לדבר עימם, אך ידעתי מראש שלשם-כך אני בא, הרי זאת הייתה ההודעה של אחי, שהם רוצים בבואי, נשמתי עמוקות והתמקדתי באחיקם כי על רינה לא הייתי מסוגל. 

"זה לא היה באשמתך שאול" הוא התחיל שוב "רינה סיפרה לנו מה קרה וגם תמר סיפרה את המעט שזכרה ואני רוצה שתדע שאף אחד לא מאשים אותך".

תמר "החברה של" עוד אחת שלא דיברתי איתה מאז הפיגוע, "הלכתם לדאבל דייט..."

"ביוזמתי" קטעתי את אחיקם "ביוזמתי הלכנו לנחל ההוא, בגלל שהתעקשתי נשארנו עד מאוחר וכשהמחבלים הגיעו..." השתתקתי, אני לא באמת זוכר מה קרה אז, הפסיכולוג אמר משהו על מנגנון הגנה, גם לתמר היה משהו דומה אבל רינה זכרה חלק והיא סיפרה איך תמר נפצעה ועמיחי לקח פיקוד אמר לרינה "קחי את תמר וברחי" ואיך רינה לא הצליחה כי גם היא הייתה פצועה ואני הלכתי לעזור ועמיחי נשאר מאחור..

"לא יכולתם כולכם לצאת משם בחיים" המשיך אחיקם בלי לחמול על רגשות האשמה שלי הוא תפס בכתפי והמשיך "שאול, זה שלושתכם בחיים זה נס". בעיניי ניקו דמעות השלכתי את ידו מכתפי והתחלתי נסוג לרכבי, אחי חנוך עומד בדרכי ועצר אותי: 

"שאול" הוא לוחש "כולנו איבדנו את עמיחי באותו יום ואתה ורינה איבדתם גם אחד את השנייה אבל עמיחי לא היה רוצה שתאבד גם את עצמך, זה לא קרה באשמתך ".

"זה היה אמור להיות אני!! אני חשבתי על הרעיון, על המיקום, הסיבה שהתעכבנו-אני! אני זה שהיה צריך להישאר מאחור, אני חי את חייו! אני הייתי צריך להיות שם מתחת למצבה!! " אני מצביע על מתחת לעץ "אני נטשתי אותו מא..."

"שאול תפסיק" נשמע קולה של רינה אני מסתובב ורואה דמעה נופלת מסנטרה לחלקת אדמה ריקה.

והיא מסתכלת עלי במבט הזה, המבט שכבר מילדות לא הייתי מסוגל לעמוד בפניו ואומרת "בא איתי אני רוצה שתראה משהו" וכמו לפני 15 שנה איני יכול לומר לה לא, אני צועד בעקבותיה לרכבי, אנחנו נוסעים, היא מכוונת ואני נוהג, כמו מלפני, אנחנו נעצרים בקרחת יער ביער ירושלים, לא רחוק משם אני שומע פכפוך של מים, כנראה יש כאן מעיין באזור אבל בגלל השעה המאוחרת שקט ואין כאן נפש חיה, אני מביט ברינה בצפייה והיא לא מאכזבת "אתה יודע איפה אנחנו?" היא שואלת,

אני מביט סביב המקום באמת נראה מוכר אבל בזמן האחרון אני כמעט לא יוצא לטבע ואז אני מבין שהיא לא מחכה לתשובה "זה המקום שבו עמיחי עמד להציע לתמר, הוא עדיין חיפש טבעת"

"חיפש??" אני אומר "אבל לא מצאו לידו טבעת?" 

"שנים חשבתי שגם טבעת הוא מצא, כי לידו מצאו טבעת אבל משהו היה לי מוזר, שבוע לפני עמיחי הראה לי את המקום והתייעץ איתי האם להציע כאן, הוא אמר שהוא מחכה לכסף שיכנס בעוד שבועיים כדי לקנות את הטבעת, הכסף שנכנס רק שבוע אחרי מותו, אז השבוע החלטתי לעבור על החשבונות שלו ולא היה אף סכום שהוא הוציא בשבוע הזה שמתקרב לסכום של הטבעת, פגשתי את חנוך בעבודה ושאלתי אותו האם במקרה הוא לווה סכום כזה ממך הוא הלך לבדוק ו.." היא נשמה שני נשימות והמשיכה "והוא מצאה את הקבלה על הטבעת והגיע למוכר, המוכר לא זכר את עמיחי הוא זכר אותך"

רינה שלפה מכיסה קופסה קטנה ושאלה "מזהה?"

פתאום התחילו ליפול הלבנים במוחי מהחומה שלא הייתי מודע לקיומה, התחלתי לרעוד, הזיכרונות הציפו את ראשי כמו מתקפת דבורים, קרסתי לרצפה, רינה רצה לעברי לראות עם הכל בסדר "אני זוכר, אני זוכר הכל" אמרתי בעוד דמעה עקשנית זולגת על לחיי "לא נטשתי אותו, לא נטשתי אותו" התחלתי חוזר במעין רוטינה רינה עטפה אותי בזרועותיה ולחשה "אני יודעת, אני יודעת" כמאין הד לדבריי.

 בלי משים התחלתי לראשונה לתאר את הפיגוע: "הטבעת לא הייתה של עמיחי היא הייתה שלי, בשבילך, הסיבה שלא הייתי ליד עמיחי היא כי הלכתי קדימה להכין את ההצעה ואז שמעתי את היריות. עד שהגעתי חזרה המחבל כבר הספיק לסיים מחסנית מצאתי את תמר עמיחי ואותך פצועים המחבל זיהה אותי וברח, כנראה חשב שאני חייל, עמיחי אמר לך לקחת את תמר ואני הייתי אמור לקחת אותו רק שגם את היית פצועה אני סחבתי את שניכם ובדרך חזרה אליו החלקתי ונפגעתי בראש..."

"...ובינתיים אני התקשרתי למד"א כשהם הגיעו לא הסברתי הרבה הייתי על סף עילפון פשוט אמרתי שיש עוד שניים למטה ושאתה עוזר לעמיחי להגיע, הם מצאו אותך שוכב מבולבל מהמכה והם חשבו שנטשת אותו כי פחדת ובדרך למעלה החלקת כי זה מה שהם הבינו ממה שהצלחת לומר..."

 "...לי הייתה תחושת אשמה בגלל שאני בחרתי את המקום אז המוח פשוט השלים את החסר אצל תמר קרה מקרה דומה של שכחה ואנשי מד״א שהגיעו אלינו אספו חצאי משפטים והשלימו לסיפור שפשוט נתקע לכולנו והטבעת נשכחה"

חיבקנו אחד את השנייה מתוך  שותפות גורל והדמעות זלגו מעצמן, לאחר זמן מה נרגענו, ורינה החלה לדבר על חייה ומה עבר עליה ועל משפחתה בארבעת השנים האחרונות, חלק מזה ידעתי, הרוב לא. אחרי כשעה גם אני נפתחתי והדיבור גלש במגוון נושאים נרחב, כמו אז, איכשהו עדיין היינו מסונכרנים והרגיש כאילו אנחנו ממשיכים מאיפה שהפסקנו בפעם האחרונה, ובעוד קרני השחר מנצנצות בין צמרות העצים בליבי נפלה החלטה שכבר איבדנו יותר מידי זמן הושטתי את ידי אל הקופסא התבוננתי בה ושאלתי "ממשיכים?".

זרמי תרבות פראיים

פורצים לשטוף, לסחוף, להטביע

מי מבול מאררים

נוטלים כשיל וקרדום

את התיבה להבקיע

אך בעצם היום הזה

בא נח אל התיבה

כבלי הרגל ישנים

נמתחים לחסום, לעצור, להכניע

טרדות ואילוצים

נוטלים סייף ופגיון

את הדרור להצניע

אך בעצם היום הזה

הוציא השם את בני ישראל

ההולכים בארץ שממה

עומדים לזעוק, להתפלל, להריע

יודעי נשיקות פיהו

נוטלים חרב פיפיות

בעד משה להפגיע

אך בעצם היום הזה

מות בהר אשר אתה עולה

חטאים, נפילות וכשלים

קמים להסתיר, להחשיך, להפשיע

דמיונות הכיעור והשחור

נוטלים פחד ויאוש

את ישראל להרשיע

אך עיצומו של יום

מכפר עליכם לטהר אתכם

ואם המשטין יש בו כח

יבוא וימחה

אחרי (ובתוך) כל החגים האלה חסר לי קטע של @געגוע~...

רק אני המוזר?