פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 254)

ישבתי,

כתבתי,

חשבתי,

טעיתי,

חטאתי,

נכון,

לא חשבתי.

מגיע לי.

 

"היית צריכה לחשוב על זה קודם"

אמרו לי.

 

אבל..

מה לעשות,

לא חשבתי,

לא ידעתי,

טעיתי,

חטאתי,

 

אבל..רק אני 

הואשמתי.

ליל חיוור אכזר

יערות, צוקים, ארזים, אוקיינוס שקט,

צעקה

בנאלית פולחת חלל;

הא, הא, הא

אשמנו

הא, הא

לפניך

 

לא בן מחטה לפני אב

לא עבד קמיה רביה

כמו נער מתבגר

אולי

מושלך אשפה

 

עכשיו תגיד לי מהעוד אפשר

לנטוע

שיהיה לך בי אמונה

בלילות

 

 

לאור המצב שלצערי בחלק מהמקומות מציינים את יום אידם של הנוצרים ראיתי לנכון להביא סוג של פיוט/קינה שמבקר את המצב הזה.
(נכתב לפני כשנה)
הוא בנוי על הקינה 'שאי קינה במגינה' שאומרים בתשעה באב.
(https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=388#1,13,979,47)
קישור לפיוט⁦↖️⁩
--
בחודש זה, בשתים עשרה-בני ציון דוֹממו.
שבו בביתכם,ולא בחגיהם- בחוקתיהם אל תלכו.
אל תחגגו ואל תעלזו-בשמחת אותו האיש.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

אותו האיש,המבאיש-הסית והדיח.
משיח שקר, מי פילל-בעצמו הוא התהלל.
ממנו יצאה הדת,המצרה לישראל.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

בגלות אדום,הפוגרום-כשגרה נעשה.
בני עמך נאנקים, ומצוותיך מקיימים.
ובאו נוכרים,רשעים-קרעו תורתך לגזרים
ואמרו לעם קדוש-התנצרו או נמיתכם.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו.

קדושי עליון מול בריון, בגלות המרה.
בעוז נפש סילקו רפש ואמרו בקול עליון.
לא נתנצר,ולא נתבולל,ולא נשכח אלוקינו.

ברחו מחגם,ומתורתם-וקיימו תורתינו

אנא אלי,שלח גואלי-ומהר בית מקדשי.
וגלה את מלכותך, לכל יושבי עולמך.
וידע כל פעול,כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה הוא מלכו.
וכל הגויים בהמונים, בחג הסוכות יעלו.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הסבר:
בחודש זה, בשתים עשרה -בחודש ה12 לפי ספירת הנוצרים.וגם בשעה שתים עשרה של יום אידם שמשעה זאת מתחילות חגיגות השנה החדשה למניינם
בני ציון דוממו-דומו,שקטו,אל תשתתפו בחגיגותיהם של הנוצרים
בשמחת אותו האיש-' אותו האיש' כינוי לישו , כידוע

אותו האיש, המבאיש,הסית והדיח-שאותו האיש,ישו כישף ,הסית והדיח את ישראל(סנהדרין קז,ב)

משיח שקר מי פילל ,בעצמו הוא התהלל-שהכריז שהוא בן האלוקים (ה"השתנות" ע"פ הנצרות) וגם הודיע שהוא בא להביא את הגאולה (עפ ויקיפדיה)

בגלות אדום-בארצות אירופה ,שידוע שהנוצרים זרעם מאדום ,ומעשיו

ובאו נוכרים..התנצרו או נמיתכם-כידוע שהרבה פוגרומים נגד היהודים ובייחוד במסעות הצלב(מאורעות תתנ"ו) היו או שתתנצרו או שתהרגו -ואכן רוב היהודים סירבו והעדיפו למות על קידוש ה'(ויקיפדיה)
סילקו רפש-המחשבה להתנצר


וכל הגויים ההמונים בחג הסוכות יעלו-
וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ מִכָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ (זכריה,יד,יב)

שנזכה שבמקום שהעולם יחגוג את חג הע"ז של הנצרות הגויים יחגגו חג שבאמת עושה נחת רוח לקב"ה

1.

החושך רוקד בשולי המסך
מתחכך בדלת הבית,
והזמן מעקצץ באויר
בתקתוק טורדני.

אני גורף בעצבנות צללים מרצדים,
עמוק אל החור השחור
שתחת עפעפיי.
מנער טיפות שחורות מקצות אצבעותי
ומנגב את השיש.

עיניי כמו זוג מנורות פלורסנט מהבהב
מאירות את הסלון אפור
וחריקות הכסא הערום
משייפות את המתח החד.

יש צרימה בזרימת המרחב
כאילו משהו נתקע בגלגלי הזמן ועכשיו
הכל כמו דיסק סרוט בהילוך איטי,
של סרט אימה אבל לא איכותי.

למה אתה מחכה?



2.

יש מן צפירה דקה באוזניי
כמו חוט דיג, כמו חכה-
דקה.

ציפיה מתוחה באויר.
מתוחה כמו כינור
לא מכוון,
כמו קורי עכביש מסוכן.

יש לחשושים באויר, כמו זמזום
של כוורת צרעות-
כמו רוחות רעות
ואינן נראות.

אני מחללת שבת.

פעם שחיללתי, זה נגמר רע. אבל אין לי כוחות. אין לי.
אני משתגעת.
מתחרפנת.
זה לא שאני לא מאמינה באלוהים, אלא שהוא פשוט שונא אותי, ככה סתם.
אולי הוא הפך עם השנים לפסיכופט. כמו שההורים שלי נהפכו, כמו שהגרוש שלי הפך , כמו שחמותי שתמיד אמרה לי " את כמו הבת שלי" ואז כשהתגרשתי, היא השאירה אותי לבד בגשם .

אין לי כוח יותר. לא רוצה להיות דתייה יןתר. לא רוצה לפחד. נמאס לי לפחד מהעונשים שלו. גם ככה אין לי חיים. החיים שלי מאוסים. מגעילים. מפחידים. מטורפים. אף אחד לא מכיר אותי באמת. לאף אחד אני לא מעניינת. תמיד הייתי עוף מוזר, ועכשיו גם כולם רואים.
נשבר לי הזיין. נשבר לי השכל. אני אבק. אבק.אבק.
אפילו ער"ן כבר לא רוצה לדבר איתם
כי לא באמת איכפת להם.
והאמת שאף אחד בעולם הזה לא אוהב אותי חוץ מהילד שלי. שאני מרחמת עליו ושאין לח כוח לטפל בו.
אני רעה כל כך.
ופעם הייתי כל כך טובה.
הייתי ילדה של אהבה.
תמיד איכפתית לכולם, תמיד עוזרת ראשונה, בוכה מסיפור על מישהי אחרת, מרחמת על האחרים, תורמת את כל כספי, נשארת ללא מעיל כדי שלחברה חא יהיה קר, ואומרת שלא קר לי ואני רועדת מקור איימים.
ובלב שמחה, שלה חם.
זאת אני, טובת לב. וכולם סומכים עליי שאני יכולה ומסוגלת לחיות ולשמוח, כי אני תמיד שמחה , אז בטח לא צריך לדאוג לי.
האמת שכבר אין" כולם". הם מזמן התפוררו, התאדו, אין באמת אנשים שחושבים עליי.

וזה למה אני כועסת על אלוהים. כי אני בת 28 וחצי, ואני עדיין לא מאושרת.

אני אחרי הסוף שלי.
בתרדמת ארוכה מתנצלת על קיומי
שוכבת באמצע קדחת עבודה
גם הבוס יודע כל כך טוב את הפיתגם
כל החיים שלו הם עבודה ובשבילה הוא קם
גם בלילה גם ביום תמשיכו לבד את השיר
חיים כדי להזרים מזומנים חיים כדי לעבוד
כי אולי בסוף יבוא המזל ויעשו להם כבוד

כמו שבלול אני נגררת בתוך הג'לי של עצמי
והנאיביות לאט לאט בולעת אותי וכבר אין לי מילים להסביר
להתנצל
על עצם קיומי
סליחה שאני ישנה , סליחה שליבי ער
סליחה שסיימתי מוקדם, לא רציתי לוותר
זאת תרדמת זמנית
אני מנסה לישון
כשהקיץ יבוא אהיה במקום הראשון
אל תראוני שאני שחרחורת, זאת התחפושת הכי טובה
המחר יהיה צהוב, וחם , ונעים
אם תעירו את האהבה
עד שתירגע נפשי
עד הנחמה

יומאחד הערבים מהדרום
קיבלו מחזור
וירו 500
טילים ונהרגו לנו
וגם איזה רכב נשרף

יומאחד האתיופים
קצת הג'ננו פה
במדינה
ורכב אחד עלה בלהבות

יומאחד הערבים
מלבנון התחרפנו
וירו
טיל ורכב אחד דווקא לא
עלה בלהבות

רק יומאחד של העלאת דופק
מ0 ל200 אז זיכרו שהייתי חד
פעמי כמו המצית החד פעמי
שהמוכר הבן **** מכר לי

חסן נסראללה
לקפ"ק מגיע עם
גלימה והכל (תלקון
החץ האדום)
קפ"ק 1 פיקוד צפון.

אביב על כוס תה
עם קאסם סולימני
יושב
ואומר לו: אח
יא קאסם, וואלה
קשוח התפקיד הזה.

וחסן עם אמיר
ברעם על סגריה
חושב
"חרא מזג אוויר, מה?
תראה מה זה,
בכלל לא נוח לי עם
הגלימה"


הערות:
1. קפ"ק 1 - קבוצת פקודות ראשונה: הצגת התוכנית הצבאית של הרמה הממונה, חטיבה, אוגדה, פיקוד.
2. קפ"ק 3 - קבוצת פקודות שלישית: מתייחסת לבטיחות ודימוי אוייב.
3. אמיר ברעם- אלוף פיקוד צפון.
4. חץ אדום - ציר ההתקדמות של האויב.

איש בגשם
עומד.
פרחים ביד
שמוטים
מנורת רחוב
מטילה קצת אור
הרבה צל....
איש בגשם,
חושך.




הוא עדיין מחכה לה.

לשברים נופצתי.
בזריקה עזה
אלימה
הושלכתי כלאחר יד
אל משעולי המכשול
לסתרי החשיכה.
לשברים נופצתי
נפצתי עצמי
הלוא ידעתי
פאר עובר בפתח
רק בחתיכות.
לשברים נופצתי
מתמימות קדושה
משלום עולמי
מקרן אור פנים
אל פנים
ללא מסווה.
לשברים נופצתי
מכרובים שנוגעים
לשבורים.




(אשמח להערות מבנה תוכן וכו')

הראש שלי על החלון אפוף האדים של האוטו, שמוט כאילו על צווארך. ואני מתחילה להרגיש את היגון, מגיע, מתיישב, נאנח בתוכי
אני נאנחת אליו ולא נלחמת בו, כבר מזמן שכחתי איך מפסיקים להלחם. נותנת לראש לשקוע בין הכתפיים.

ברור שבאתי וברור שראיתי אותו, וברור שבהיתי בו כמו סתומה. וברור שעשיתי כל כך רע לעצמי וכואב. ברור. אני רגילה.
וברור שהוא לא התייחס אלי, וברור שרציתי שהוא
וברור שחיפשתי למה הוא רוצה ומצאתי שקר
ים
שקרים שקרים
קרים
קר לי מאד מאד

והראש שוקע, והיגון התיישב
והדמעות מלוחות כל כך

אני מכורה למישהו שאלרגי אלי.

@שחר.

 

avid;">כמה התנגדת בכל פעם

avid;">להחליף את הבגדים בארון

avid;">רצית להישאר בטישרט מחורר

avid;">במעיל המהוה

avid;">התעקשת על סנדל קרוע, על מגף דהוי

 

avid;">תמיד נקשרת כל כך

avid;">למה שהיינו אז.

avid;">שוקע בנוסטלגיית המרק החם

avid;">או בגלידת ניחומים

 

avid;">מאז ומעולם סירבת להבין;

avid;">בני האדם משתנים הם

avid;">ומוכרח שכך, שאם לא

avid;">אין טעם

avid;">אין טעם לחיים

 

לסיכום המפגש ולזוכים בקטגוריות האחרות: סיכום מפגש והכרזה על הזוכים בתחרות! - יוצרים

לא יודע, אני חושב.
מתוקן בגאווה אני לא יודע,
אני לא רוצה להיות מכונת כביסה.
אני לא רוצה להיות סופר זום אופטי למחשב שמעוצב בהלו קיטי.
אני רוצה לנסות.
אמנם לא היה לי זמן.
ולא שמעתי.
אני צריך את כל מודעות הטיפול הפסיכולוגי
אני לא רוצה לדבר,עם כל הכבוד על זה-
בפורום הזה אין הודעות חדשות טובות יותר.

לו רק יכולתי להעביר את גחגל הזמן, לרגע לפני ,בו הדלקתי את האור בשבת, ולא הייתי מדליקה.
לו יכולתי לשתוק, ולא להגיד לו כלום. בטח שלא לדבר מלוכלך.
אלוהים, סליחה.
וסליחה שאני קוראת לך אלוהים ולא אלוקים, ככה אני. בא לי. מה תעשה לי? אתה גם ככה מפלה אותי מהיום שנולדתי. אויש. אני ממשיכה לדבר מלוכלך. אל תכעס עליי, אני "שוייטה גמור". ואם תרצה, אזרוק אבנים ברחוב, זה הסימן למישהו משוגע. זורק סתם, בלי סיבה. זורק וצוחק.
גם לי בא, באמאשלי, בא לי ללכת ברבי עקיבא, ככה, מתחת לבית שלי, ולהעיף אבנים על בחורות . דווקא עליהן. אבל רק אם הן סתומות. בחןרות בלי כבוד, שהולכות עם בנים בלילה, ולא קולטות שהבנים האלה צוחקים עליהן, בוגדים בהן, ולא יתחתנו איתן לעולם.
סתומות כאלה.
פרחות.
טוב, אני "שוייטה גמור" ואני גם מפגרת, כי האייקו שלי נמוך לפי המבחן האחרון שעשיתי באינטרנט , ואני בטוחה שאם הייתי עושה את זה במקום אחר הןא היה עוד יותר נמוך, אז בבקשה אל תשנא אותי יותר מכפי שאתה שונא.
בבקשה, לפחות תשאיר אותי במצב העכשווי.
לא רוצה לחטוף סרטן ולא רוצה למות ולא רוצה להיות חולת נפש ולא רוצה להיות שמנה.
פליז.

רוצה להיות בדיוק מה שאני. לא יותר גרוע. כי אני כבר בדיוטה הכי נמוכה של השיפלות ואני בור ועם הארץ מולך וגם אין לי מילים להגיד לך, חוץ מלהסביר שאני מטומטמת.
אני עדיין כועסת עליך , יא אלוהים שתמיד מסתתר, בוא, בוא, בוא תדבר איתי, נראה אותך. תמיד מתחבא, ממה אתה מתחבא, ולמה, מה אתה עושה שם בשמים, אולי תתחיל להתגלות אלינו כבר?
מבטיחה להיות בנאדם טוב.
ואתה קל מסתתר, סבבה.
גם אני אסתתר.

דיי, אל תכעס עליי.
סליחה.

וישבנו כל הערב על שטיחים פרסים של יהודה במחסן הנטוש ההוא מאחורי המכולת, ופתחנו כמה בירות,
ברקע התנגנו להם הביטלס והיינו מאושרים
שיחות של הלב על נפש וגוף ועומק,
עומק של אנשים שאני אוהבת, אח, נהדר.
והוצאנו גיטרות, ושרנו בשקט, ואפילו אני ואלישע כתבנו על הקיר בקטן, בוא נלמד אהבה.
והרגשנו על גג העולם, ממש חבורת ילדי רחוב שצומחים מתוך החושך
והיה לנו חושך
והחושך שלנו היה כל כך סמיך עד שלא חשבנו בכלל שהוא חושך
חשבנו שזה חיים
סתם חיים כאלה. שלמה לקום, ולמה לישון. ולמה.
אפילו לא שאלנו למה.
פשוט לשרוד, לעבור את הרגע, ואז עוד רגע, לעבור את השעה של הארוחת צהריים, ואת השעה של ההשכבה,
זאת שעולות לי דמעות בה כל יום מחדש ואני שומעת באוזניי רוחי את אמא שרה, לילה טוב ילדים מתוקים, תקומו בריאים וחזקים
עוברים את כל השעות האלה.
וזהו, מתים כל יןם מעורסלים היטב היטב בתוכינו. בית קברות של אנשים נושמים

לאט לאט גילינו שיש נפש ושהיא עייפה ושאפשר להשקות אותה ושהיא יכולה לפרוח
גילינו שיש לאדם יכולת לברוא. ושהוא בורא שנאה או אהבה. ואנחנו לא ידענו מה זה אהבה. רק שנאנו, לא אמרנו את זה לאיש אבל הלב שלנו כעס. הוא כעס על מי שנטש אותנו, ועל חברים שלא חברים, ועל עצמינו, כל כך כעסנו על עצמינו, והלב התעייף והתעייף וכבר לא נשאר לו כח להשאר ער.
החלטנו לעשות שינוי.
קמנו בבוקר, וחייכנו. בתוכו היינו מתים, רגל וחצי לא בעולם. מבחוץ חייכנו.
הבנו שהעולם הוא מקטין או מרחיב. ושרב העולם הןא מקטין, כי ככה הכי קל.
בשביל להיות גדול, אתה רק צריך להגיד לשני, עזוב, אתה לא תצליח, תהיה קטן,
וכולנו קטנים, עוצמים עיניים.
התחלנו להרחיב. את הידע ואת הנפש ואץ העולם הפנימי המטורף. כי כסף אין. ובית אין. ואוכל אין. אבל יש חלום. ולחלום לא עולה כסף. והעולם הפנימי יכול להיות עשיר מאד מאד.

ככה אנחנו.

אחר כך יצאתי משם ויצאתי מהמושב, היה קר. מאד קר. התכרבלתי לי היטב בדובון שלי והתיישבתי על אבן. השמיים היו זרועים בכוכבים, מלא כוכבים. עצמתי עיניים ולחשתי,
אלוהים. קצתי בבדידות.
וראיתי אותו לנגד עיניי ממלצר באיזה חתונת פח של אנשים שלא משאירים טיפ. פתחתי את הוואטסאפ וחיפשתי
שי
פתחתי
צאט ריק
מחובר/ת

סגרתי אותו.
סגרתי אותי ואותנו.
קצתי בבדידות. אלך לישון עכשיו אולי אהיה איתו באיזה ירח בש, בחלום.
לילה טוב.

מחקתי, וטוב שכך.

אחיינית שלי ישנה אצלנו היום. וזו הסיבה שאני מרגעשה מוקפת בחמימות משפחתית פתאומית, אפילו שבתכלס אני ישנה בחדר אחד עם הילד שלי והנסיכה בחדר השני.
אני יכולה לומר שהיא הילדה הכי יפה בעולם. עיניים כחולות מחשמלות, תמימות עגולה בכל תווי פניה ושיער ארוך ומרשים. הילדה הזאת היא קרן שמש עליזה וקופצנית, והכי אני אוהבת בה שהיא גמישה, וזה היא קיבלה בירושה מדודה שלה ( כן זאת אני נעים מאד)
לדוגמא, נגמרו לי המגבונים בבית, אז היא צעקה מהשרותים שביייייייייייי אני צריכה מגבוניייים דחוףףףףףף!
אני: מצטערת מאמי אבל הם נגמרו
היא: טוב לא משנה אני יתקלחחחחח!!!!!!
אני: חכי אדליק לך את הבוילער
היא: טוב!
בינתיים שטפתי כלים ארורים וטיגנתי בצל לפירה , אחרי חצי שעה ששכחתי ממנה ( חשבתי שהיא רואה סרט בחדר) אני שומעת זעקה מהשרותים; שבייייייייי
כן מאמי
המים כבררר חמייים?????
היא אשכרה חיכתה בסבלנות. מסכנה. וזה לא נגמר: גם מגבת לא משומשת לא הייתה. כי כל המגבות אצלי משומשות, הן פשוט מריחות טוב אז אני שוכחת לכבסן. הגרוש שלי היה צורח עליי על זה, וזה גרם לי לעשות מיד אחרי הפרידה את מה שבדיוק הוא שונא , ואני מכבסת מגבות רק אחרי שהן מסריחות.
בקיצור,הילדה החמודה הזאת צועקת אחרי חצי שעה שהיא מתקלחת: ש-ב-י אני צריכה מגב---תתתתת
אני: את מסכימה להתנגב במגבת שהתנגבתי בה בבןקר?
והיא: היא יבשה,?????
אני: בטח
כןןןןןןןןןן למההה לאאאאא גםםםם אםםם היאאא רטובההה לאאאנוראאא

ואחר כך היא גם אכלה מצלחתי , כי יש חוסר בצלחות, ומאותה הסיבה גם ישנה על הכרית שלי , יש מצב שאני מתחילה לאהוב אותה, רק בגלל שהיא כזאת סבבה עם החיים, היא קצת מעצבנת עם הילד שלי כי היא חושבת שהיא בת 7 וזה עושה אותה גדולה והיא לא משחקת עם הילד שלי בכלל, וגם היא אוהבת להיות רק לידי ולקפצץ עליי ולספר לי בדיחות ארוכות ואז כשהצוציק שלי צץ לידינו היא אומרת רגע שהוא ילך לשחק אני אמשיך, וזה מעליב אותו, והיא גם לא מסכימה שהוא יגע בה כי "זה לא צנוע", והיא בכלל ילדה כזאת שלא אוהבת בנים וזה בעיה.
כמו שכבר אמרתי לפניי.
טוב. הקדשתי לה מחצית מהדף. אני בבעיה גדולה. צריכה לפנות את הדירה עד מוצש. צריכה לחתום על חוזה מהר, אין לי שמץ איפה לגור. האם להמשיך לגור בבני ברק הרגועה אך המשעממת, או לגור בנחלאות בירושלים , ליד השוק, ואז בימי שישי לפגוש מליון אנשים בכייף,או להישאר כאן, בבני ברק, ולחפש דירה זולה, אפילו בפרדס כץ.

טוב, אם כבר , אני רוצה לגור בתל אביב, ליד בית השאנטי, ליד שוק הפישפשים, מול הים, או אולי בתוך העיר העתיקה של יפו, ככה, בין כל מיני אומנים שיקנו איתי ירקות בסופר, בטח הם יהיו מנופחים כאלה ובכלל לא ידברו איתי.
נראה לי נורא עצוב לגור ליד אנשים מוצלחים.

אשכרה 5 בבוקר. יואו.
ראיתי עונה של משחקי השף, ונדלקתי על אסף גרניט. כזה גבר אני רוצה. ולא איכפת לי אם זה יהיה הוא. ואם לא הוא, אז עומר אדם. רק בגלל שהקול שלו ממיס אותי.
ואם לא שתיהםס אז שיהיה דודו פארוק. הוא נראה מרגש כזה, וזה דבר שחסר לי.
אפילו שהוא חולה נפש.
ואולי בא לי מישהו עדין וצדיק, וחמוד, יותר מהכל. איפה אתה, גבר שלי?
5 בבוקר. אני צריכה לישון. אני צריכה לישון!!!!!
מה לעזאזל אני עושה!!
מבזבזת את החיים שלי!!!!!! כן!!!!!!!!

היום הייתי באושר עד. והיה שם נער שלפני שנתיים דיבר איתי על גני ילדים ותלמודי תורה כאן בבני ברק, בגינה אחת גדולה. הוא גם עשה סלטות מגניבות , והרבה ילדים הסתכלו עליו, והילד שלי שהיה אז תינוק שאג בכל פעם שהבחור הצליח לעקוף את המגלשה בסלטה. והיום פגשתי אותו עורך קניות ,עם אמא שלו. היה לו מבט בוגר כל כך, והוא נראה פתאום בחור גדול, ועברו רק שנתיים, והוא אמר לי שלום כזה , ומסתבר שגם הוא זיהה אותי.
זה היה מוזר. תחשבו לכם, לפני שנתיים דיברתם עם מישהו למשך 3 דקות, מי בכלל זוכר?
זה נקרא כריזמה. זה בחור מלא בכריזמה, והיה עצוב לי לראות אותו בלי כיפה וציצית. ובכל זאת, הוא אמר לי שלום. מדהים.

אני בחורה שכל היום חושבת. מה יהיה.

הרגעים האלו שאני פתאום נהיית אילמת.. מאדימה מרוב תסכול..... נושכת את הלשון עד זוב דם בלי להרגיש אפילו...
הרגעים האלו... החוסר אונים הזה שבא לי לצרוח את החיים שלי החוצה.
אבל אני שותקת
אני שותקת כי אני מפחדת שאם אני אגיד משהו זה לא ייגמר
ואני אבכה הרבה הרבה הרבה הרבה...........
ולא אפסיק
כי יש בי כל כך המון להוציא
ואני אף פעם לא מדברת
אז אולי עדיף שלא
ואולי אני אתפוצץ בסוף
אבל בינתיים אני שותקת...
אפילו שאני נשרפת מבפנים.

אם נשאר שם בכלל משהו.

אז אני ישובה עם הפלאפון השבור שלי כשהוא מחובר למטען ( שזה באמת המחשב ) והמחשב מראה קופיקו , האחיינית שלי מסתכלת ואני מזבירה אותה לשבת קצת רחוק מהמטען בשעה שהיא רואה אותי הכי קרובה אבר לאזור ההטענה, אבל זה לא משנה , כי הכנתי לי קפה והיא רצתה גם ולא הסכמתי לה כי אמא שלה תהרוג אותי אם היא צשתה קפאין. אז הכנתי לה שוקו כפול 5 פעמים, השוקו הראשון נשפך השני נשפך שוב ונכון שאין בוכים על חלב שנשפך, במקרה הזה כן בוכים כי הקפה שלי זועק על זה , בגלל הגשם שבחוץ אין סיכוי לקנות חלב, ואז הכנתי חה שוב שוקו הפעם חצי מים חצי חלב ,

הילד שלי משחק בפליימוביל. אחיינית שלי לא אוהבת לשחק בזה, היא נגד משחקי בנים, ככה היא אומרת. מקודם הילד שלי ניסה למשוך אותה בשרוול , והיא התחילה לצרוח עליו שזה לא צנוע.
אני חייבת לעבור דירה. הילדה הזאת מכניסה אותו לתסביכים.

גשם גשם בחוץ, הכל רטוב וקר, והבית שלי לא קול.
אין לי ספה, כי הספה שלי מחכה לנו אי שם באיקאה, ואין לי זמן לנסוע לשם.

אני לא עושה כלום בחנוכה הזה.
ואנחנו צרכים לפנןת את הדירה ביום ראשון, ולצבוע אותה, ועדיין לט החלותי אם לעבור לירושלים או להישאר בבני ברק.

אוף.

איזה כיף לשיר במקלחת
כנסיית השכל. איזו להקה ישנה, מצחיק שגיליתי אותם יחסית מאוחר.
ורציתי לכתוב על ניצוצות, על מבוגרי השוליים. אלה שכבר לא בוערים. הם לא כבו, פשוט לאט לאט נגמרה להם הלהבה. הם כבר לא צועקים בערה פנימית. הם גחלים, ניצוצות. הם לוחשים. מסתחררים באוויר, סגורים מידי בעצמם בשביל למצוא את עצמם. ולפעמים הם מפסיקים להסתחרר ונוחתים איפה שיוצא להם. לפעמים הם פשוט כבים ונעלמים. לפעמים הם גורמים לשריפה. כאילו הושמט איזה חלק בתורה, נספח, חצי חומש שישי. זה שנועד לאלו שלא התחתנו בגיל 20 וגרים בקהילה תורנית חמודה וחוזרים בחמש אחר הצהריים והולכים לשיעור של באלי-בתים על הלכות בישול בכלי שני ואז חוזרים הביתה להכין מטרנה והולכים לישון בעשר. איזו תוספת בסוף חומש דברים שאומרת "כל זה סבבה והכל, *אבל*" ואז פונה לאלו שעזבו את הקן אבל הטבע לא עשה את שלו והם לא פרשו כנפיים מרהיבות והתעופפו להם. אלו שעדיין מסתחררים באוויר ומנסים להתאפס ולהבין מה לעזעזל. כי לתפוס את החבל בשני קצותיו זה משחק ילדים. הבעיה היא שהחבל מנסה לתפוס אותך. כי מצד אחד יש אידיאל ומצד שני יש חיים ומצד שלישי זה פשוט לא הולך ביחד. ואיזו הרגשה מוזרה זו לחבק אותה ולהגיד לה שהיה נהדר אבל אני חייב לרוץ כדי להספיק לקחת תפילין מחבר שלי לפני שאני רץ לעבודה. *אתה* קונה את הבולשיט של עצמך? אני לא יודע, אני כבר לא קונה כלום. הכל נגוע. כל אמת מוחתמת באנושיות. הכל פה מזוהם במגע ידי אדם.
אני זוכר איך באנו ליאיר לשבת והבאנו בירות אבל בסוף רק אנחנו שתינו אותן ובערב אחרי שהילדים שלו הלכו לישון הוא ניסה לתת לי קצת תקווה והסכים איתי שהעבר חרא אבל שייך לעבר (יש משהו מנחם בלשמוע אדם אחר מקלל את האקסית שלך) והוא סיפר לנו על המכשפות וקורין אלאל ועל השיר שלה "כשזה עמוק". וביום רביעי נסעתי כמו פעם לבר-אילן לבניין של מוזיקה איפה שיש אחלה פסנתרים ואין אף אחד שיגיד לי לנגן בשקט וניגנתי את "כשזה עמוק" ובחיי שזה שיר נהדר. ואפילו שאני לא אישה אני מרגיש שאני מזדהה איתו. כמו 'סופי' של מרסדס בנד. וניגנתי אותו שוב ושוב עד שאפילו מי שניסה לנגן בחדר לידי השתתק וחיכה או הקשיב.
ובמשרד, מול המחשב, עם כל הג'אווה סקריפט והסי שארפ וההייטק והאנגלית והקדמה הנחתי על המקלדת תיק קרוע ולקחתי חוט ומחט ותיקנתי אותו כמו שאף אחד כבר לא עושה היום ולא אכפת לי שהסתכלו עלי ואמרו לי כי בין כל הכאוס אני צריך להרגיש טיפונת מוחשיות בידיים