פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 255)

הַיּוֹם קַמְתִּי עִם הַשֶּׁמֶשׁ
בְּבֹקֶר מֻקְדָּם
אַחֲרֵי הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ;
הִתְגַּעְגַּעְתִּי
לָצֵאת אֶל הָרְחוֹב
בֵּין מִדְרָכָה לְמִדְרָכָה
רַגְלַי דּוֹרְכוֹת
פֵּרוּרֵי בּוֹשֵׂר
יוֹנִים חֲרוּצוֹת מְלַקְּטוֹת.
יוֹנָה אַחַת לְבָנָה
חוֹמֶקֶת מִמֶּנִּי
בּוֹרַחַת וְעָפָה
וְשׁוּב;
בְּלִי סִבָּה
נִרְאֵית לָעַיִן

בא לי לעוף
להצמיח כנפיים
ולעוף
בא לי ליהיות כמו מלאך
משוחררת
חופשיה לנפשי
יפה כמו מלאך
טובה כמו מלאך
אהובה כמו מלאך
בא לי לנוח על גגות הבתים
למסור דרישת שלום
לילדים
ולעוף.............
העיקר לא להשאר פה.

ילדים,
מסתובבים ברחובות העיר
משוטטים בין הסמטאות
בלילות קרים מחפשים מקום לשים בו את הראש מקום שיחבק בלי עיניים מבקרות
שיראה את הניצוץ הזעיר שבעיניהם הכבויות
אחרי עוד אהבה נכזבת, עוד אכזבה מהדהדת
וישנו געגוע עמוק
פעמים הוא סוער
פעמים הוא שקט ונסתר
אך תמיד הוא קיים
באשר כולנו בני אדם
הגעגוע אל המקום הנעלם

משרך רגליים, הערב עייף
דוחף, מחשבות מחשבות
המוח בודד.
נודד לאיזה בית ומרפסת
קפה ישר בלילה הפוך
ותינוק, ודמעות ואישה עייפה
עולם כזה של שניים
שודד משם קצת אושר
ונודר ללבבי
לחפש שם עיניים כמו שלי
כאלה ריקות שמורמות עכשיו
מתנגשות חזיתית בפנס רחוב
וכמהות ודומעות, יבשות
לניצוץ נושם
של חנוכיה בחלון בית
ומושפלות חזרה
רצפה אפורה
אור זרוק עליה
זר, מלאכותי. רחוב.
ואין בית.

אדם.
איבד צלם אנוש.
איש צילם אדם שהלך לאיבוד
בתוך עצמו,
ליבו נעלם, נאלם ללא קול,
חסר רגשות, עיניו אדישות וכבויות,
מחפש מקום שיסיר את לב האבן שבקרבו,
ויתן לו לב בשר.

לפעמים בלילה אני קצת מתגעגע.
לתנועה הזאת של אבא כשהוא מלטף את הזקן ומסתכל לי בעיניים ומנדנד עם הראש ועם הקול נונו נו.. מה שבטוח, זה לא 'חלק'. ואני מרגיש איזה עוף ששחטו אותו. וסימן שאלה ענק מרחף לו על הראש ומרחיק אנשים יראים ושלמים. לא טרף, חס ושולם. רק לא 'חלק'.
ולא חֵלֶק. לא חלק מכולם, לא חלק מהקהילה מהחסידות מהישיבה מהמשפחה. אף פעם לא חלק.
תמיד אני מרגיש איזה עוף. עוף מוזר.
אז פרחתי לי, פשוט פרשתי כנפיים שבורות ודידיתי אל מחוץ לחבורה. למקום שאפשר להסתדר עם זוג רגליים על הקרקע, ומותר להיות סתם איזה אדם. לא מלאך שהוא הבן של--- והוא בישיבה ה---
סתם אדם.
ואז נשמתי, פעם ראשונה. וגיליתי שכשנושמים העולם מתרחב, וחמצן זורם בוורידים ומאכיל את הלב.
גיליתי שכשנושמים מרגישים אותי הרבה יותר, פתאום נהיה לי מקום לחבק את עצמי בלי להרגיש מטופש ולחיות ולהיות.
ונהיה גם מקום לקדוש ברוך הוא ענק שנדחק לפינה אצלי בכל חיפושיי אחר עצמי ועכשיו כשמצאתי הוא פתאום נגלה אלי במלוא תפארתו והודו.
נהיה מקום. זה טוב.
ובכל זאת לפעמים אני קצת מתגעגע.
זה קורה בעיקר כשהמקום הזה מתרחב לאיזה עולם שלא בחרתי. עולם שמשחק בי ומשטה בי ושותה אותי, בכמויות. כאילו אני אלכוהול בלילה קר.
ואז, אז אני קצת מתגעגע.
לתנועה הזאת של אבא עם הזקן ולנדנוד שלו, כן, זה עם הקול והראש.
זה לא חלק.

זוכרת?
שהלכנו ברחוב
שתי שריקות לעברנו
הליכה מהירה...
זוכרת?
שניסינו להתעלם
להסתיר.
הדיבור נעשה איטי
ומבולבל,
שתי לבבות פועמים
מהר.
והיה לי מין חיוך
בלב
כי ידעתי שאת רוצה
ורק מפחדת
וזה קצת כיף לך
עמוק בפנים
אפילו שאף פעם
לא תודי בזה
זוכרת?
...........

שמישהו יגיד לאנשים
לשמור
בקבוקי שמש
לימים של קור.

בזמן אחר על אותה אבן ישבנו אני והוא והדלקתי סיגריה
הוא שאל, מרים גבה, מעשנת?!
ואני עניתי לא, ורק ניסיתי להצית אותה. היה קר מדי. בסוף היא נדלקה
הוא צחק.
אני מעשנת רק כשאני ממש מאושרת, אמרתי לו
ונשכבתי על הגב, מרגישה כל חוליה וחוליה מתרופפת ונרגעת
מילארד כוכבים, כמו המחשבות שלנו, כמו הכוחות שלנו
כמה כוחות יש לנו ואנחנו לא יודעים עליהם

ושתקנו, והיה אוויר טוב וצח וסיגריה ואותי ואותך והיינו יחד

הרגשתי כאילו יש איזה אמא גדולה כזאת מלמעלה שמחבקת את שנינו חיבוק גדול כזה של נחמה.

לא אכפת לי
באמת שאני רוצה שתיהי מאושרת
זהו... זה כל מה שאני רוצה
אבל אל תהרסי את כל החברות הזו טוב?
למי למי אני אספר אה?
יודעת מה סבבה
אני התרגלתי כבר
פשוט הייתי חייבת לומר את זה
אבל עכשיו סליחה
סליחה כי אני יודעת שלא מגיע לך
סליחה כי אנחנו תמיד מדברות עלי
סליחה כי אני לא מבינה ומכילה מספיק
סליחה שהיית צריכה להתבייש
ולחכות כדי לומר לי את מה שבאמת חשבת
אבל באמת... מ השטוב לך

לפעמים אני קמה קצת יותר מוקדם, עומדת על המרפסת ושומעת את הילדים שרים מהגן כל מיני שירים, עכשיו של חנוכה.
חנוכה. מין חג של אורות וקסמים כמעט כמו הקריסמס
חנוקה. הכל פה מחניק. הילדים שרים בגן, באנו חושך לגרש.
אני רק מגרשת זבובים בדימיוני.
שרה לעצמי שירים של חושך. כי זה מה שיש ברדיו.
אנשים אוכלים סרטים, אוכלים סיפורים, אוכלים שמועות. השדרן מודיע בלהט שבן אל חזר לאקסית שלו.
למה זה אמור לעניין אותי. למה.
אני מדליקה את האורות בבית. כל האורות, עדיין חשוך לי. חשוך לי.
והילדים בגן צורחים
באנו חושך לגרש.

התאהבתי בחושך לפני מלא שנים, עכשיו בגמילה ממנו.

במועדון הלבבות השבורים לואי סיפרה לי עליה, כל הערב סיפרה עליה. לפנות בוקר פיהקתי וחשבתי כמה ברת מזל אני שאני עדיין בחיים.
על הלב שלי חרטתי,
ובחרת בחיים.

אני עומדת על המרפסת ולוחשת לילדים. כל אחד הוא אור קטן. ושותקת. ונותנת לעצמי להאמין לעצמי.
כל אחד
הוא
אור.
באנו חושך. לגרש.

וכולם טובי לב
ואהובים
ונותנים הרבה
ומקבלים קצת
ותמיד מחייכים
ושמחים
לעזור לשני
צדיקים כאלה..
מתפללים
ברכות
סידור
ברכת המזון
איפה אני לעזעזאל
איפה

ומה אם אני כן רוצה? מה אם אני לא רוצה להיות בחושך יותר? איך מתחילים?

מעט יי"ש לשפוך

כוסות

על לב קפוא

אין לך דבר גדול מזה.

דרך ארוכה שגמענו קרח נורא

עכשיו רק מחול בית מרזח ויין נסך,

יין נסך - -

ריבוינו של עולם אתה יודע לב קפוא

מר נפש, מעט יי"ש, מעט תשוקה להחיות המת

זה אין לך דבר גדול מזה

אני מפחדת
לאכזב אותה
להביט לה בעיניים
כשהיא נועצת בי
את האשמה
וכמה שאני שונאת
אותה
את האשמה......
ואני לא אשמה
בכלל לא
אני מסוג האנשים
הלא נכונים
במקום הלא נכון
מהסוג שלוקחים
עמוק ללב
מאמצים כל טיפת שבר
של אחרים
הסוג שמישהו צריך ללחוש להם
נשמות, יש לכם מספיק בחיים
תעזבו את זה
פשוט תחיו
מישהו צריך להסביר לה
איך אני מרגישה
המישהו הזה כנראה תיהיה אני.

נלחמת
כל הזמן
כל כך הרבה
שהמדים כבר קרועים
מוכתמים
אבל היא לובשת אותם
מידי בוקר...
אפילו שהם כבר מזמן
לא מעניקים לה תהילה.
תהילה?
משחק ילדים.
נלחמת
כדי שבסוף היום
באדמה
יספג
מעט
פחות
דם.

הוא נשם עמוק

ממלא ראיותיו

ומשחרר

משחרר לתמיד

משתחרר בעצמו

מהעבר. מהמשא

נושא עיניים לעתיד לא נודע

לא ברור, לא מכוון

איש לא יאמר לו מה יהיה

מה היה מה הווה

לבד. כך הוא צועד

הולך בשדה

אל עתיד

מוזר

עוד יום עובר

אנשים רצים,

דוחפים,נופלים,

שום דבר הם לא משיגים

רק קצת..

קנאה 

מריבות

שנאה 

ומה לא..

הלוואי שאנשים יבינו 

שהעולם הזה הוא כלום!

 

 

הם ישבו שם שניים

לבד.

הם הבטיחו אחד לשני

שהם לא יבגדו.

שהם תמיד יהיו שם

אחד בשביל השני.

אבל..

בשעת המבחן.

בשעה הכי קשה

הם לא היו נאמנים.

הם העדיפו לברוח

לצרוח הם בגדו.

 

ככה זה כולם

פה בעולם.

מול הנרות
והשמש כבר שקעה
שוב הרגשנו
משפחה....