פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 253)

אף על פי שפעם מצוי אני באור, פעם בתחתית הבור,
כי אצלו הברכה,
אצלו ההגנה,
ואנו כגוזלים המסוככים תחת כנפיו בסערה...
עד שתבוא עין הסערה,
ברגע אחד של הכלה,
ששם נזכה להתגלות פני שכינה שאותנו תקבל באהבה כמקשה אחת,
ואז נשיר וגם נעלה ברננה,
כי בסוף כל מסע מגיח רגע קטן של גאולה,
בדרך למסע נוסף שיקח אותנו להר המוריה,
שם נמצא מנוחה מכל אכזבה בדרך הקשה,
שנועדה לתת לנו מושג באחדות והכלה,
אז ענו לי-הוה בתודה וצפו לישועה שתבוא כרוח הסערה...

שמתי אותו עלי, הוא נשם נשימות עובריות ומהירות, כל כך שונות מהנשימות שכל כך קיוותי שינשום, עמוקות ורגועות ומתמזגות לחלוטין עם החמצן שלי.
נוינצ׳י, לחשתי לו, וזה לא עזר. התקשרתי לאמא שלו שתבוא.
היא הגיעה ואמרה, מה הסיפור?! והניחה אותו לשחק עם עצמו ועם פחדיו על הרצפה הקרה. הוא בכה. היא אמרה לו, אל תהיה מפגר. והלכה לאכול.
בכיתי.

הלב שלנו כבר חשב שהוא ראה הכל ושהוא מחוסן, ושיותר רע ממה שהוא עבר הוא לא יכול לעבור.
אז הוא חשב. מי הוא בכלל.
האמונה והתקווה הם נחלת אנשים שיש להם מזל יותר משכל. ואנשים עם שכל באופן כללי סובלים יותר. כמו הילדים הטובים האלה שתמיד גם צריכים להיות תורנים ולנקות את הכיתה.

היא אמרה שהיא לבד ברחוב, איתו. והיא מפחדת נורא. אמרתי לה לא לזוז ושאני באה. ובאתי ונכנסנו למקלט הנטוש והדלקנו את אביתר בנאי של פעם פעם והדלקנו 18 נרות ורקדנו. רקדנו לכבוד הלב המפורק והמכובה והעתיק שלנו, שמפתיע כל פעם מחדש בכמויות השברים שהוא מסוגל לייצר. ורקדנו לכבוד כל החיים הדפוקים שהלכו לעזאזל ולכל החיים הטובים שעוד יבואו. ורקדנו לכל התינוקות שאמא שלהם לא אוהבת אותם או לא קיימת בשבילם בכלל. וקקדנו. ואחרי ארבעים ושבע דקות נחתנו על הרצפה והלב שלנו נרגע, ממש הרגשנו את זה. והכנו תה בכוסות מפלסטיק מסריחות והוא היה ממש טעים.
שמענו את אביתר

בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון

ושאלנו את עצמינו מתי אלוהים יהיה יצירתי מאד ויחליט שאנחנו ראויות לטוב. כי טוב קיים תמיד, ויש פיות קטנות כל לילה שבאות ומלטפות את הפנים עם מקל קסמים כזה שמפזר אבק של טוב, טוב שהוא טוב אמיתי.
ידענו שהן יבואו אלינו, רק חיכינו לרגע הזה. להרגיש את הקסם מתפשט לנו בדם, והאמונה והשלווה והרוגע והיציבות באים לבקר.
יציבות. כמה זה חשוב. כמה.

והוא בוכה מהסלון, ואמא שלו באה ומרימה אותו לאט, והידיים שלו קפואות והיא מחבקת אותו, והוא מתקשח ולא נותן לה, ואני מתפלא עד כמה תינוקות הם מוצר חכם. מאד חכם. והיא מכניסה את הראש שלה לחזה שלו ובוכה, ואומרת. סליחה מאמוש. סליחה.
וכל החיים שלה צפים מולי, ואני רואה את השברים שלה והשריטות והדם. כמה דם.
ושותקת.
הוא מסתכל עליה. וצוחק. צוחק וצוחק וצוחק.
אלוהים הוא יצירתי. רבותיי.
היא צוחקת ובוכה והוא צוחק וצוחק.
ואני עוצמת עיניים ורואה פיה עם שרביט וקסם מלטפת אותם.

בְּטַח אַחֲרֵי שֶׁאֶפְרַח מֵהַקֵּן
(אַבָּא שֶׁלִּי יִהְיֶה כְּבָר זָקֵן)
בְּסוֹף כָּל יוֹם
לִפְנֵי שֶׁאֵת הַבַּיִת יִנְעַל;
הוּא יִשְׁאַל:
"כֻּלָּם בַּבַּיִת?"
בְּקוֹל צוֹחֵק,
אָבַל

ירדתי למטה, אבא אחרי.
שלוליות ונעלי בית זה שידוך גרוע, יש להם נטיה להתגרש. סליחה, להתגלש, להחליק ולהשאיר אותי על הרצפה בפוזה הכי טיפשית ומגוכחת שהכרתי בדיוק כשמתן עובר בשביל ונותן בי מבט חצי מרחם חצי משועשע ואז מתעשת לפרצוף הג'נטלמני שלו ומושיט לי יד מקועקעת שאני מעיפה. שונאת את החיוך שלו.
שונאת שהוא מנסה לעזור לי, שונאת שהוא מחכה לי למטה בבקרים עם האופנוע. וושונאת שאני עולה.
שונאת את החיים המסובכים שלי שנעים בין ילדה טובה וצנועה לאישיות מופרעת. הפוכה על כל השכל.
אני מחכה למונית. אבא נעצר לידי.
אני הולכת ממנו, בוהה בנחל קטן שנוצר בין השברים של המדרכה. הוא מתקרב אלי.
אין לי כוח לתת לו צומי. אין.
הוא רוצה להגיד לי משהו.
אני מתיישבת על המדרכה הרטובה. חסרת כל. אבודה.
'יש שלוליות.' הוא אומר את זה בטון מחכה.
אני מהנהנת.
'שירה הזמינה אותנו ליום ראשון להדלקת חנוכיה וערב לביבות.'
אני מהנהנת שוב.
הוא חסר אונים.
אני מרחמת עליו פתאום.
משהו בלב שלי נפתח, ברק מסנוור לי את העיניים ואחריו הרעם המתגלגל, מתקרב אלי ואז בורח.
כמו כולם, כמו כולם.
אבא זורק עוד הערה לחלל.
פתאום אני מצליחה לאהוב אותו, על שריטותיו והתקפיו ושאלותיו ואמירותיו וחפירותיו.
פתאום אני מצליחה לאהוב אותי.
על אותם הדברים.
פתאום מתן עובר שוב לידינו ומציע לי טרמפ. אני נצמדת לאבא. ריח כבד של סיגריות מציף אותי.
אני עושה לא קטן עם הראש.
'אני נוסעת היום עם אבא שלי.'
הוא מושך בכתפיים. החיים ממשיכים. סוערים, מאתגרים. מלאים.
וגשם יורד על הכביש.
גורם לו לנצוץ, באור כזה של חיים. ואבא וילדה.
קטנה, רטובה. לא מהגשם.
סתם דמעה כזאת שתעבור.

משי אומרת שיהיה לי שם טוב. אני לא ממש בטוחה
היא ניסתה לשכנע אותי מאז שאמא עזבה את הבית להכנס לפנימייה הזאת, אני מבינה אותה. יש לה מספיק עומס היא לא צריכה אותי על הראש שלה(וזה מוזר שאני אומרת את זה כי עוד מעט אני בת 16)
בכל מקרה...... כנראה שאני בסופו של דבר אלך לשם.
(רחל באה איתי, להורים שלה אין כח אליה. ככה לפחות היא אומרת. )
אנחנו נלך ביום ראשון. איתמר קנה לי מגן וורוד לפלאפון. איכס. אבל ברור שאמרתי לו תודה וחייכתי חיוך ענק...
משי ארזה לי עוגיות שהיא הכינה ותמר קנתה לי מליון חמצוצים(בא לי להקיא... חיסלתי איזה 20)
כולם נראים די שמחים שאני עוזבת.. או שזה רק אני?
את האמת שאני אתגעגע קצת. אפילו שאני לא הכי סובלת את המשפחה שלי כי היא אחת המוזרות.
טוב אני הולכת לישון.
מחר אני אמשיך לארוז....
לילט
(אשמח מאוד להארות/הערות... אני לא אף פעם לא כותבת קטעים ארוכים אז זו פעם ראשונה שלי בערך)

אנלא אוהבת אותה
את העיר הזאת
קרה וחשוכה
הייתי בה עכשיו
והצצתי
אוטובוס מלא
אנשים כבויים
גשם דופק
הייתי שם...
לא אוהבת את העיר הזו
"נוצצת"
רק בחלקה...
היא לא טובה
עצובה כזו
אנלא אוהבת....
איך שאנשים הולכים בה מהר מדי
ולאף אחד לא אכפת
ואף אחד לא מכיר
וכולם גבוהים
ומנותקים
ובוהים
בעצמם.

אולי לא תאמינו
אבל ראיתי אותם
יושבים מכונסים
בעצמם
שקטים כאלה
מוזרים כמעט כמוני
יפים כמעט כמו השלכת
צורחים לעצמם
בלי שאף אחד ישמע
מה שרק אני שמעתי
כאלה הם
חייזרים
יצורים
לא מהעולם הזה
כמעט כמוני

ממה אתה מפחד כל כך?
זה רק אתה שם בצללים,
מעשן סיגרית בדידות
מרירה-מתוקה.

אני שונא אותי ככה מתוח על גלגל-
יום לילה יום
לילה.
אני רוצה כבר להקרע,
להתנפץ כמו אגרטל מפואר
לרפד את הרצפה בקריסטל,
שיכאב, שיגאל.

השגרה שוחקת.
זה שחוק אבל זה
אני
בין גלגלי שיניים חושפי מלתעות,
הדוחקים בשעון לטרוף בי
שעות על שעות.

אני שעון חול מקולקל
פוער את הפה כמו גוזל נרקומן בכלוב מזכוכית
לבלוע חול ועוד חול
עד שנגמר האוויר, או עד שנגעל.

מחכה לגאולה שלא תבוא
מחכה לאהבה ללא תנאים
מדמיינת הכל
לפרטי פרטים

אני יודעת שזה לא יקרה
ואני שונאת שאת כל הזמן אומרים
כי מה היופי בילדים
אם לא זה שהם חולמים

תנו להיות ילדה
תמימה וחולמת כמו אז
כמו כל הילדים בעבר

שבת...
פינה למנוחה בתוך טירוף שלם
(אפילו שלפמים אין לי כח אלייך
תדעי שאני באמת עמוק בפנים אוהבת)

השחור והשכול,

עוד חופן של חול,

 שנפל על ארון,

מהדהד.

 

הכאב הצורב,

שפער חור בלב,

והחור לא נסתם,

מדמם.

 

אין יופי, אין טוב,

אין את מי לאהוב,

והראש עוד עובד,

מדמיין.

 

יושב שוב לבד וחושב עליו,

על איך הוא היה.

היה.

ואיננו.

נסו לאהוב
אנשים מסוגם
הפריקים
שמשגעים את העולם.
נסו לקבל
חבורת נודניקים
מזדמנת
הם סה"כ
צריכים יד
ואוזן קשבת.
נסו להבין יצורי רחוב,
אמנם חשוכים מבחוץ
אך בפנים בוער לו הטוב
נסו להכיל
כל אדם ואדם
אל תשכחו אף פעם
את אלו שהיו בשבילכם
שם.

הלכתי ברחוב, מצוברחת למדי
התעצבנתי, כמעט יותר מידי
התחשק לי להיעלם עכשיו, ודי
לא יודעת מה צריך, ומה כדאי

ואז חיוך של ילד, יודע לאהוב
אנשים טובים יש ברחוב
אח, הנשמה שלי עוברת משהו טוב
איזה כיף זה, להרגיש קרוב

משהו התרכך בי, כבר לא אותו אדם
התעורר רגש שנרדם
עקצוץ חדש, נעים, זורם אצלי בדם
זמזום מעיק בראש שלי, התמוגג נדם

רק חיוך של ילד, יודע לאהוב
אנשים טובים יש ברחוב
אח, הנשמה שלי עוברת משהו טוב
איזה כיף זה, להרגיש קרוב

את זה הרגע, אנצור עמוק בלב
בתוך תיבת אוצר, שמור היטב היטב
ואם פעם, שוב יהיה כואב
אשלוף את המפתח, אזכור בלב אוהב, את

החיוך של ילד, יודע לאהוב
אנשים טובים יש ברחוב
אח, הנשמה שלי עוברת משהו טוב
איזה כיף זה, להרגיש קרוב!

הבוקר ראיתי
פסיכופט רץ
בגשם ומשום
מה נזכרתי
שכלהחורפהזה לא
כתבתי על
הסיגריה שדחפתי
אל בין הקיר
בחריץ כמו
בינאבניהכותל

ורציתי להגיד שהכל
כמו בחלום
כי אפקט האסיר
באמת גורם לך לשכוח
את מי שהיית

אל תאמינו להם.
הם קוראים לה מרפאה, מפוארת.
באמת היא זקנה מכוערת, צרת עיניים, מוכתמת בגדים.
קמוטת ידיים אכזריות, שלוכדות ילדים.
כן, ילדים ממש, כאלה קטנים ותמימים, מסולסלי פאות ובוערי לחיים. שזורות צמות ויפות עיניים.
היא אורבת להם בפינה חשוכה שנזרקו אליה בגפם, לקור ולכלבים. והיא עוטפת אותם בחיבוק דוב שמשכיח מהם את הרעב והפחד שבחוץ, את הגעגוע והמרחק.
ואת טלפיה החדים.
שחוצים את בשרם לחתיכות.
שמטביעים אותם בים מסוכן וערמומי, שכולו דמם.
הרותח המתלהט, החי והסוער.
שהוקרב על מזבחה.
מזבח האהבה.
האוהבת, העוזבת, הכוזבת.
הטובלת בדמם לרפואתה, ולשה ממנו בצק.
מצות. מצות. לא ממצות.
לחג. שלה.
להלוויה שלהם.

הִיא הָיְתָה הַסַּם
וְהַשְּׁפִיּוּת
הָאוֹר
וְהַחֹשֶׁךְ
הַסְּעָרָה
וְהַיְּצִיבוֹת
הִיא הָיְתָה כָּל אֵלֶּה
בְּהִתְמַזְּגוּת
וּמַבָּטָהּ הַשָּׁקֵט
שֶׁגָּרַם לִי
לְהִסָּחֵף
לְהֵאָבֵד
בְּתוֹךְ הָאָדֹם
הָאָדֹם
הַזֶּה
בְּתוֹךְ עַצְמִי
וְאֵיךְ זֶה
שֶׁהִיא
נִשְׁאֶרֶת תָּמִיד
נִצֶּבֶת
מוּלִי
וּמִתְחַנֶּנֶת
שֶׁאֶתֵּן לָהּ
מְעַט
מֵהַיְּצִיבוֹת
שֶׁלִּי
•
•
•



אשמח לביקורת, כי אני יודעת שיש, או לסתם תובנות

איך מסבירים לאנשים
שלא בא לי
עליהם
ועל אף אחד
ושכן, אני רוצה לבכות
שיפסיקו לנסות לנחם
ולהגיד תיהיי חזקה
את תעברי את זה
ועוד כל מיני חארטות...
לא רוצה
לכו לעזעזאל כולכם
אל תיהיו חמודים אליי
זה מגעיל אותי
באמת....
שמישהו יגיד לי
איך אומרים להם
את כל זה?

כמה שזה מגוחך
ככה זה עצוב
כמה שאתה מנסה,
בסוף אתה נשאר
עזוב.
לא עוזר להדחף,
זה רק מראה
כמה אתה שונה
כמה אתה אחר
כמה אתה
לבד.

לא מסוגלת.

אני מתגעגעת.

ואתה..הלכת

 אני רוצה להיפגש איתך!

אפילו לדקה.

אבל רק שניפגש

פעם אחת בשנה

זהו ..לא ביקשתי יותר

אני לא מעכלת את זה 

שמשם אף אחד כבר..

לא חוזר.

 

תמיד כואב לה הגב
בצדדים
למעלה, בין הכתפיים
בשכמות
תמיד כואב לה הגב

תמיד כואב לה הגב
בעצמות
איפה שכנפיים של מלאכים
צומחות
תמיד כואב לה הגב.


לפעמים כואב לה הלב
ברמות
איפה שרצתה להיות טובה
ופתאום
ירד לה החשק
סתם כי היא רעה
לפעמים כואב לה הלב

לפעמים כואב לה הגוף
כשהיא חושבת על מחר
על להזיז את
הגוף שלה מהמיטה
ולקום
לפעמים כואב לה הגוף.


אבל תמיד כואב לה הגב
בעצמות
איפה שכנפיים של מלאכים
צומחות
תמיד כואב לה הגב.

ותמיד אחרי שהיא הולכת
נשאר אבק
דק
פירורים של כנפיים
תמיד היא משירה
אבק
אחרי שהיא הולכת.

דם רותח כבר מבעבע

גוף, רק אסיר מסכה

אני חיה פצועה

שואג על

במת קרקס.

טהרה הייתי מתהלך לפניה

בוקעת רגע

בין פחמי לב בוער מציצה חרדה

העוד יש

מישהו