אלישע התלבט שוב, אבל בסוף הוא לא נכנע. כבר יומיים הוא לא ידע מה להחליט. הקשר שלו עם רעיה התפתח טוב. כשהיה שמיניסט עם זמן והיא הייתה בת שרות חסרת זמן, הם דיברו אחרי כל בגרות שעתיים, ואחרי כל ישב"צ שלה שלוש שעות.
גם בשבו"ש, כשהוא היה לבד ולא היה לו עם מי לדבר הם דיברו כל ערב. היא כל כך רצתה בעל אברך, והוא כל כך רצה ללמוד תורה בשקט, ללא אישה ופרנסה.
בדייטים, הם למדו תורה ביחד, דיברו על איך לעשות את העולם טוב יותר, תכננו להקים בית של תורה. הם חלמו ביחד כמו זוג בלחים מאושרים על בית שמח, על ילדים עם פאות ארוכות. לא דיבורי סרק ואהבה של תיכוניסטים, אהבה של ביינישים. "שנה שנתיים, וחתונה" הם תכננו.
הם החליטו ביחד על ישיבה שמתאימה להם. לא לו, להם. שקרובה לה ללימודים. שיש באזור דירות זולות.
א' אלול, אלישע הגיע לישיבה. בלוח השיעורים היה שיעור שהיה נראה לו מעניין, שיעור הכנה לחיים. שיעור ראשון, הרב פתח "כל מי שמגיע לישיבה צריך לגעת מה הוא מחפש פה? סתם באתם לישיבה? אתם באתם להיבנות פה מתוך התורה, ורק אחר כך לצאת לחיים. מה זה אומר להיבנות? כמובן שזה עולם שלם, אבל יש שלב לכל דבר! לדוגמא צבא, אחרי שיעור ג', אין מה להתגייס לפני. או חתונה, ראש הישיבה אומר לא לפני שיעור ג'." אלישע התאפס על עצמו, "רגע, מה הרב אמר? חתונה רק בשיעור ג'?" "במקרה הטוב, עדיף בשיעור ה'. לפני זה רוב החבר'ה לא מוכנים. קודם כל אתה צריך לבנות את עצמך מבפנים, ורק אז לצאת החוצה.". אלישע לא ידע מה לעשות עם עצמו.
רעיה חזרה לדירה אחרי היום הראשון במכללה. בכניסה לדירה צלצל הפלאפון, על הצג היה כתוב אלישע😍. "אלישע! איך היה היום הראשון בישיבה?" שאלה רעיה, התלהבה. "היה אחלה! אבל אנחנו צריכים לדבר. מתי אפשר?" "קרה משהו? אתה נשמע לחוץ!". אלישע היסס. "כן, ארוך לפלאפון." "אז בשישי בקפה קפה?" שאלה רעיה.
רעיה הגיע לקפה קפה בעשר ועשרה, וחשבה שכרגיל אלישע יקדים אותה. היא חיפשה בכל בית הקפה שלוש פעמים, ואלישע לא היה שם. פתאום היא ראתה אותו בכניסה לבית קפה, עם פרצוף עייף ולחוץ. "אלישע!" היא ספק אמרה ספק צעקה, וכל בית הקפה הסתובב לכיוונה. "אתה נראה רע! מה קרה?!" אמרה לו תוך כדי שהם התיישבו. "אני כבר לא יודע מה לעשות, אני מבולבל לגמרי. הרב בישיבה אמר שלהתחתן מוקדם זה לא טוב לאף אחד. חשבתי על זה ביומיים האחרונים, זה לא נראה לי יגמר טוב, נראה לי כדאי שנגמור את הקשר הזה." "רגע, במילים אחרות אתה רוצה שניפרד? כל הבניינים שבנינו, החלומות שחלמנו, יפלו עכשיו?" שאלה רעיה עם נחל של דמעות על הפנים. "משהו כזה" אמר אלישע. רעיה לא ידעה איך לאכול את זה. היא נזכרה לרגע בכל מה שעשו ביחד. רשימת שמות מספיק ארוכה בשביל עשרים בנים ועשרים בנות. איך חלמו על משפחה גדולה, על ילדים עם פאות וכיפות ענקיות. ופתאום בשם הדוסיזם אנחנו צריכים להרוס את העולם הדוס הזה. "מה קרה פתאום? אי אפשר לשלב תורה וחתונה? שני חלומות בבת אחת!" רעיה צחקה איכשהו בתוך הפלונטר הזה. "כשהגעתי לישיבה הבנתי עד כמה זה דורש. כשיש אישה ופרנסה על הראש זה לא אפשרי".
אלישע ביקש מהמלצר חשבון, שילם, אמר שלום, אולי להתראות, ויצא. רעיה יצאה מבית הקפה גם היא, ולא ידעה לאן היא הולכת עכשיו.
אשמח להערות, זה אחד הסיפורים הראשונים שלי.
הר ומדבר
חוני המעגל פינות
