פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 259)

אמת אין עלי

לו טיפה רחמים.

נשמה שהיא מרכבה

ליאוש דוהרת

פרא אל הרי חושך.

דרך שלימה תורות

אור

וחוטי

תקווה

נשרפים,

סוף ידוע

בחורה טובה

צריכה לשתוק

מבינים?

 

רוב הבחורות הטובות

שתדעו

באמת טובות

רק שתמיד יש להן איזה

סוד

איזו נקודת תורפה

 

כל בחורה טובה

מכירה

אותן

 

ישויות

עוטופות בגופים של בחורות

רזות, נמוכות, שמנות וגבוהות

ישויות

שבקצוותם

מונח ראש

בהיר, מתולתל, כהה או חלק

בעיניים

של הישויות

רואים את המוח שלהן

 

רואים

מוח קודר

רואים רוח רעה

רואים טוב

פה שאוהב לשיר

רואים חיוך

שומעים מילים טובות

רואים כאב

מרגישים

נורמלים

 

בחורות טובות

אוהבות

ישויות עטופות

בגופים של בחורות טובות

בדיוק כמוהן

 

לפעמים

מרוב אהבה

הבחורות הטובות

מסגירות לישויות

את נקודות התורפה שלהן

את הסוד

 

לפעמים

גם לא מרוב אהבה

לפעמים

סתם כי כבר כואב 

לשמור בבטן

 

 

 

ואז

בשלב מסויים

במוקדם או במאוחר

 

אחת הישויות

פתאום

מתפשטת בנוכחותן

מסירה

גוף יפה של בחורה

שמנה, נמוכה, רזה או גבוהה

תולשת 

ראש יפה או מכוער

פיאה מתולתלת או חלקה

מוציאה בזהירות

עיניים שרואים דרכן חושך או אור

מוח חכם או טיפש

 

ומתחת להכל

מסתתרת יישות חמקמקה

לא רעה

ולא טובה

 

גם רעה

וגם טובה

 

והבחורה הטובה

מסתכלת

מחפשת עיניים

ראש

או רגל

 

ולא יודעת

שבזה הרגע ממש

עומדת מולה בחורה טובה

מסתכלת בה

ומחפשת עיניים

ראש

או רגל

 

ורואה רק יישות חמקמקה

 

לא רעה

ולא טובה

 

גם רעה

וגם טובה

 

ומפטירה לעצמה בשקט

הנה

אני שוב לבד

 

 

 

זרוק.
כמו איזה עטיפה של ארטיק שילד לא מחונך אכל.
וזרק. והיא מתגלגלת, העטיפה. מתגלגלת ונדרכת, ונרמסת ונבעטת. ומתפוררת. ובוכה.
בוכה, דמעות מדם, אדום. שאריות של ארטיק בטעם תות שמזכירות לה את החיים של לפני שהיא נהייתה סתם עטיפה. עטיפה לשום דבר. לאפס.
אפס. זרוק.
כמו איזה כדור שתינוק השליך מקומה שביעית לשלוליות שורצות מקקים. מאיגרא רמא, לבור עמוק. עמוק כמו כל המילים המנותקות שרק ינסו לתאר את עוצמת גלות הנפש. ואף פעם לא יגעו באמת, ואף פעם לא יהיו באמת. הכאב החד המשתק.
של הנשמה.

בדור שהגוף כבר נח בארץ אבות.
היא מתעצמת, ושורפת לאין שיעור.
גלות הנפש.

(זרוק. לא עזוב, רק נזרק כמו חץ למטרה.
וזה מטלטל, ושורף ולא יציב.

ומתוק. וממלא ושלם ומשלים. ומתוקן ונכון. ואמת.)

כשאת הלכת, בשבילים ההם, ברחובות,

כתבתי לך מכתב - עטפתי בסרט כלולות,

כשאת הלכת - לשחק עם הזמן בלחכות,

נשבעתי שאנגן, שתחזרי לכאן - בנעימות.

 

ספקתי ידיים הבטתי לשמיים, 

ראיתי כנפיים בבין הערביים,

הן היו גדולות, ארוכות,

היה להן צורה של לבבות,

תוך כדי גם שמעתי קולות,

של הניגון ההוא שניגנו -

ליד הלהבות,

שהמבט היה מלא באהבות,

ושהראש חשב בלי מחשבות.

 

והיום כיסיתי קצת את השטויות,

התגנדרתי קצת מטעיות,

וניסיתי לומר לך להיות,

אבל לא בלי בעיות,

כי כשהיו טעיות את היית אשמה,

וכשהיו אכזבות את היית הבלימה,

ושרצית לעלות אני אמרתי לך "תפלי",

וכששמעת קולות אני אמרתי לך "בלי",

 

אז איפה היינו? כי האתמול כבר נגמר,

אמרו לי פעם שלעולם לא מאוחר,

זה היה כשהתייאשתי נשברתי על קרשים,

ואת רצית להתקדם כי הציקו לך היתושים.

 

אז סיימנו סיפור שהוא רק התחלה,

אולי כי יש כוח קסום בסוד המחילה,

אולי כי מדכא לחשוב על לבנות,

כשאני לבד, רק אני, והמון גאיות.

 

 

 

 

 

 

 

כשכמעט נמאס לבכות
והדמעות כמעט יבשו
להעמיד פנים לפחות
כדי שלא כולם ידעו

אבל כמה חומות וכמה סכרים
עוד אוכל לשאת על הכתפים?
ובדיוק בנקודה עם הכי הרבה סדקים
היא תתן לי ברכיה בין הרגליים

ושוב אקום ואבנה את החומות
אנסה לחייך ולהתעלם מהבעיות
אבל היא? היא תצחק לי בפנים ושוב תצחק
כי ממש מצחיק התסכול... פאאקקקקקקק

ונמאס להיות טובה
אף פעם לא לקלל
תקשיבי טוב יא ב* ***ה
הסכר הזה כבר לא נופל!

~11~
"התחנה הראשונה:" אמרה אנה ממקום מושבה, במושב שליד הנהג, "סבתא!"
"סבתא?" שאלה סנואו. "חשבתי שאנחנו צריכות מידע חדש."
"תאמינו או לא," אמרה אנה, "אבל לסבתא יש הרבה מידע שהיא לא סיפרה. היא אמרה לכן פעם מאיפה המשפחה שלה באה? או איך היא הכירה את סבא?"
"טוב…" אמרה מאי, "לא."
"וחוץ מזה," אמרה אנה, "אנחנו לא צריכות סיבה לבקר את סבתא."
"את נשמעת כמו אמא," התבדחה סופי, מה שגרם לה ולאחיותיה לשקוע בשקט עצוב לכמה שניות.
"כולן חגורות מאחורה?" שאל רוקי, שנהג בקרוואן.
"כן." ענתה סנואו.
הן ישבו על ספות, כאלה שהן אמורות גם לישון עליהן.
בקרוואן היו שש ספות, שהיו מיועדות לשינה בלילות ולישיבה בזמן הנסיעה.
חוץ מהספות, היו בקרוואן גם שירותים, מקלחת ומטבחון קטן.
"יצאנו לדרך!" קראה אנה.
רוקי לחץ על הגז, והם התחילו לנסוע.
סנואו הסתכלה בחלון. היא ראתה איך בית היתומים, שהיה הבית שלה בחודשיים האחרונים, הולך ונעלם מעינייה. היא השלימה עם הפרידה מהחברות, היא השלימה עם המסע שלה. עם המסע שאליו תמיד רצתה לצאת. היא השלימה גם עם העובדה שהיא יוצאת עכשיו לחיים חדשים: למגורים בקרוואן נייד, לטיולים ברחבי העולם וגם לגילויים חדשים ומסעירים.
*****
"זהו זה, בנות," הכריז רוקי. "הגענו!"
לאחר רבע שעה של נסיעה שקטה שנתנה יותר מדי זמן למחשבות, הם הגיעו לסבתא.
הבית הכפרי מהלבנים האדומות וגג הרעפים נגלה לעיניהם. בית גדול, בסגנון ישן כזה, מהאלה שיש לסבתות.
הבית שבו בילו סנואו ואחיותיה את שנות ילדותן.
סבתא פתחה להן את הדלת. היא הייתה עדיין בפיג'מה הוורודה שלה, כנראה לא ציפתה לאורחים.
"שלום!" קראה סבתא בהפתעה, "מה אתן עושות כאן?"
"מה?" שאלה מאי וציחקקה מעט, "אנחנו צריכות סיבה טובה כדי לבקר את סבתא שלנו?"
"את בהחלט צודקת," אמרה סבתא. "בואו, שבו."
היא ערכה מהר את השולחן.
היא נראתה מופתעת ושמחה בעת ובעונה אחת.
היא לא ידעה שאנה יצרה קשר עם האחיות הקטנות שלה.
בעצם, עכשיו כשהיא חושבת על זה, נראה לה שאנה הזכירה משהו בקשר לזה במפגש האחרון.
לדעתה, היא עצמה אפילו עודדה את אנה לעשות את זה.
"האמת," אמרה סבתא, "לא ממש ציפיתי לאורחים. אבל אין דבר, אני כבר אכין לכן משהו. מה אתן רוצות?"
"שניצל יהיה נחמד." אמרה מאי.
"אין בעיה." אמרה סבתא וניגשה להתחיל במלאכה.
"האמת, סבתא," אנה משכה כיסא והתיישבה ליד השולחן, "קיווינו שתוכלי קצת לספר לנו על העבר של המשפחה."
"העבר של המשפחה…" הרהרה סבתא תוך כדי שהעמידה את המחבת על האש, "בואו נראה…"
בינתיים כולם כבר התיישבו ליד השולחן, והשניצל במחבת העלה ריח של שישי אחר-הצהריים.
"אני מניחה שאנה כבר סיפרה לכן קצת על העבר של אבא שלכן." פנתה סבתא לסנואו, מאי וסופי.
"אז אני אספר לכן משהו שאפילו אבא שלכן לא ידע." אמרה סבתא.
"משהו שאבא לא ידע?" שילבה אנה ידיים. "זה הולך להיות מעניין…"
"כן," אמרה סבתא, והגישה לשולחן צלחת מלאה בשניצלים. "בעצם, אף פעם לא סיפרתי לכן מאיפה המשפחה שלכן באה."
הם התמקמו בנוחות בכיסאותיהם והחלו לאכול, הם ידעו שזה הולך להיות סיפור מאוד מעניין.
"טוב,עמוק בתוך יער  נאליבּוֹקישוכן זה שנים שבט מכשפים עתיק. הם חיים במערות שחצבו לעצמם במרוצת השנים. אני וסבא שלכן בני השבט הזה."
"מה, סבתא?" שאלה סופי בעודה בולעת עוד חתיכת שניצל, "את ממש מכשפת? כזאת שהופכת אנשים לצפרדע?"
"הו, לא!" צחקה סבתא, "לא כאלה מכשפים. ואני הרבה זמן לא עשיתי כשף, אז כנראה איבדתי את הכוחות שלי."
היא השתתקה לרגע, ואז התעשתה והמשיכה את הסיפור.
"אז," המשיכה, "כשאני וסבא שלכן התחתנו, החלטנו שאנחנו רוצים לצאת אל העיר הגדולה, ולא להיות פרימיטיבים ולגור בתוך מערה למשך שארית חיינו. אתם מבינים? רצינו חיים טובים יותר. אז עברנו לברלין, ושם גם נולדה דודתכן, גלורה. כשגלורה הייתה בת שלוש, סבא שלכן קיבל עבודה טובה בניו-יורק. אז עברנו למנהטן כדי שהוא יהיה קרוב לעבודה שלו ושם נולד אביכן, קרלוס."
"ולא כעסו עליכם שעזבתם את השבט?" שאלה סנואו.
"לא," ענתה סבתא, "אנחנו ביקרנו שם כמעט כל שנה, בעיקר בחגים."
"כשאבא שלכן גדל," המשיכה סבתא, "הוא התחתן עם רוקסנה, אמא של אנה, וכמובן הם הולידו את אנה. ובעקבות כך…" היא היססה לרגע, "הם סוג של הדירו אותו מהשבט."
"למה?" שאלה אנה, שהייתה מופתעת מפיסת המידע החדשה.
"כי רוקסנה לא הייתה מכשפה, והחוק של השבט אסר להתחתן עם לא-מכשפה, ומי שעשה זאת, עונשו נידוי."
"לא היה לי מושג…" מילמלה אנה כשרוקי הניח זרועה מנחמת על שכמה.
"אז בעקבות לחצים מהשבט, וגם בגלל שלא רצה להתנתק מהשורשים שלו, אבא שלכן התגרש מרוקסנה."
"לי הם תמיד אמרו שהם התגרשו כי הם לא הסתדרו…" אמרה אנה על סף בכי, "אז הם שיקרו לי כל הזמן הזה?"
"טוב, לא בדיוק," אמרה סבתא, והגישה לשולחן עוד צלחת עם שניצלים חמים, "הם באמת רבו, בגלל הנידוי. בסופו של דבר, אבא שלכן חזר לשבט, לאחר שהסירו ממנו את הנידוי. הוא נשא לאישה את שרלוט, אמא שלכן, שהייתה חברה שלו בתקופת התיכון, בתקופה שביקרנו הרבה את השבט. והיא כן הייתה מכשפה. ולאחר שההורים שלכם מתו… טוב, קיבלתי אתכן תחת חסותי, ועברנו לפה, לבלארוס, כדי להיות קרובים ליער. זהו. זה בעצם כל הסיפור."
"וואו," אמרה מאי, "זה מדהים לדעת על המוצא שלי. כלומר, עכשיו אני יודעת מי אני."
"לאן אתם לנסוע עכשיו?" שאלה אותן סבתן, "איך אתן ממשיכות את המסע שלכן?"
"טוב," ענתה לה אנה בלי לחשוב בכלל, "אני מניחה שניסע ליער נאליבּוֹקי, לברר קצת על השבט."
"אני לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב." אמרה סנואו.
"למה?" שאלה אותה אנה, "אנחנו צריכות עוד מידע!"
"טוב…" שיפשפה סנואו את עורפה, "אני מניחה שאת די מודרת… כלומר… אמא שלך לא מכשפה. אני לא יודעת איך יקבלו אותך."
"לא חשבתי על זה…" הודתה אנה, והתיישבה על כורסא בסלון, "אז מה נעשה עכשיו?"
"לכו." פקדה סבתן, "יהיה בסדר, אני מבטיחה."
"אבל…" אמרה מאי.
"בלי אבל," אמרה סבתא, "הכל יהיה בסדר."
"טוב, אז ביי." אמרה סנואו.
סבתא נתנה חיבוק זריז לכל אחת מנכדותיה. "בהצלחה." נופפה להן כשיצאו מדירתה, "שמרו על עצמכן."
*****
"זה ממש יער," אמרה אנה ופתחה את דלת הקרוואן. "כדאי שנביא ציוד מתאים."
לאחר כ-4 שעות נסיעה, הגיעו סנואו ואחיותיה אל הכניסה ליער.
"אזהרה:" הקריאה סופי שלט שנתלה בכניסה ליער, "שטח זה חוצה גבולות מדיניים."
"נכון," אמרה אנה. "איך לא חשבנו על זה? יער  נאליבּוֹקימחולק בין פולין לבלארוס."
"באיזה חלק נמצאת המערה של השבט?" שאלה מאי.
"אני מניחה שאפשר לשאול את סבתא." אמרה סנואו, ושלפה את הפלאפון שלה.
"אין פה קליטה…" אמרה סנואו לאחר דקות של שיטוטים באזור.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות?" שאלה סופי.
"אני מניחה שפשוט נלך עד שנמצא," אמרה סנואו.
"חכו רגע." אמרה אנה, היא הוציאה מתיקה דף מקווצ'ץ.
"מה זה?" שאלה סופי.
"זו מפה שסבתא הביאה לי כשיצאנו," אמרה אנה ויישרה את הדף. "זו מפה של היער, עם סימון של המערה. ככה נמצא את דרכנו ביער."
רוקי יצא מהקרוואן, כשבידו חמישה תרמילים ארוזים ליציאה.
"ארזת הכל?" שאלה אותו אנה בעודה מחלקת את התרמילים.
"כן." אמר רוקי, "זה הציוד שנצטרך, בהנחה שגם נישאר כאן כמה לילות."
"מעולה," אמרה אנה, ושמה את כתפיות התרמיל הוורוד על שכמה, "יוצאים לדרך!"
"תגידי…" שאלה סנואו את אנה בהיסוס, "את לא חושבת שכדאי שתישארי פה?" אנה תלתה בה מבט תמה, והיא מיהרה להסביר את עצמה. "זאת אומרת, סבתא אמרה שהשבט כעס על אבא שהתחתן עם אמא שלך, שהיא לא מכשפה, והם נידו אותו, אז… אני פשוט תוהה אם הם לא יגרשו אותך משם או משהו כזה."
"אני לא נשארת." היא ענתה נחרצות, "לא משנה מה יקרה, אנחנו ביחד במסע הזה. זה מסע שורשים של אחיות בעקבות ההורים שלהן. אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה, אני לא אנטוש אתכן. אם אצטרך להישאר בחוץ, אני אחכה לכן בחוץ עד שתסיימו, אל תדאגי."
"אבל אני רוצה שתיכנסי איתנו," אמרה סנואו, "כמו שאת אמרת, זה גם מסע השורשים שלך."
"נכון," הסתייגה אנה, "אבל אם אני אסכן אתכן, אני מעדיפה לחכות לכן בחוץ."
סנואו עדיין לבשה מבט דואג.
"יהיה בסדר," אמרה אנה וחייכה, "אני מבטיחה."

אבוי חסרו מילים מהללות
באצבעותיי
שתשפכנה על נייר מעדנות
כמו דיו חדש
אשר צבעו כצבע שיערך ממש

תתעלם מדעות קדומות,
תברח ממחשבות מפחידות,
תרוץ ברגליים יחפות,
לאורך השדרות.

אל תחשוב על מה שאחרים אומרים,
כי זה לא משנה מה שכולם חושבים,
תעזוב את כל אלה שמלגלגים לך בפנים,
כי בתכלס, לא הם אלו שקובעים.

גם אני פעם הייתי כמוך,
תמיד עוד אחד על הספסל,
והייתי יושב קבוע,
מחכה לההוא שלא נפסל.

אז אל תראה אותי צבוע- מעדיף שחור,
אל תראה אותי פגוע- עכשיו מוקף באור.
יש לי סביבה תומכת, וחברים אמיתיים.
ואני כבר מתחיל לטעום את טעם החיים.

אז תקשיב לי,
תלך בראש מורם,
כי לא תמיד יש כאלה אנשים,
שטובים בזכות עצמם.

אל תפחד מחלומות גדולים,
כל דבר ראוי להגשים.
אל תפחד מלילות גשומים,
בסופם יגיעו הימים החמים.

תחשוב תמיד מחשבות חיוביות,
אתה טוב כמו שאתה,
ועוד כל מיני קלישאות.

אל תראה אותי צבוע…

שב בשקט,
תהנה שם בספסל,
לא כל אחד צריך להמציא את הגלגל.

זוכר איך ברגעים הקשים,
הושטת לי יד עם חיוך על הפנים.
אתה אח לגבר שהפכתי להיות,
ושתדע שיש לך במה להתגאות.

ילדון מתוק
עטוף תלתלים
עיניו עמוקות
חיכו ממתקים
ליבו נושא
אבדות ושברים
לומד הוא לקרוא
את סודות החיים

אין רחמים 

אין מצפון 

אין כאב 

אין בושה

אין פחד

כלום!

 

הוא יושב שם לבד 

ליד ההרים 

רחוק מההורים 

אם הרבה הרהורים

 

הוא עזב הכל!

 

לא מענין אותו כלום

הוא רוצה אמת

מחפש משמעות

רוצה להרגיש שייך

 

אבל..

הוא מתרחק 

הוא מתבודד

הוא מתמודד

הוא כל כך רוצה

מנסה,מכסה,

מנוסה ..

בכאב 

באכזבה 

בבושה 

בפחד

 

כבר נמאס לו לרחם 

נמאס לו לכאוב

נמאס לו לפחד

נמאס לו להתבייש..בעצמו..

 

אין לו כבר מצפון 

הוא עזב הכל כבר מזמן

 

הוא רק ילד שגדל..

מהר מידי!

 

הגרוש שלי לא שם עליי, הוא שונא אותי. כל החברות שלי מזמרות על הגרושים שלהם, זמירות שבת.איך שהם מבקשים לחזור, ואיך שהם מתחנחנים. אצלי יבש, יותר גרוע; אצלי אין אופציה לדמיין שאולי הוא ירצה אותי. זה לא, הוא לא, והוא גם לא טורח שאדע, כי אני לא מעניינת אז הוא לא מנסה להרשים גם לא בדרך השלילה.

ואיך זה להיות כזאת לא מעניינת?
כולם תמיד אמרו לי ; שבי, איתך לא משעמם. איתך אפשר להעביר שעות,כמו כלום. ואז בא הגרוש שלי ושורף את כל המילים האלו. מועך אותם וזורק , מפורר. אני לא מעניינת אותו, אז אני לא מעניינת אף אחד.ובכלל, למה התגרשנו? סתם, כי הוא רצה.

זה לא שהוא אי פעם עניין אותי. בכל יציאה מהבית הוא ספר מכוניות ; הייתי חייבת לשחק הצגה שלמה של עניין במכוניות, כל הדרך. מדבר על עצמו, על מה הוא יקנה , ואז מסובב את הראש על ילדות מסביב. ילדותקטנות, בגיל 16. כאלה , עם חלב על השפתיים ודבש בקול. וכמה שיותר חייכניות, וכמה שיותר קופצניות. זה לא שנבהלתי, לי יש את הארומה שלי, וגם אליי מסובבים גברים את הראש.
אבל זה תוקע בך פלוץ שלא משתחרר.
האגו מדבר איתך בלילה, כשהשרוט הזה ישן.
והאגו לא אוהב את מה שהוא עושה.

אני דופקת על הכרית , דיי על העבר. העבר נגמר, אבל אני ממורמרת, ואין לי מריחואנה או יין, אין לי סיגריה, ואני לא אוהבת את הדברים האלה. מה יכול לשמח אותי, התינוק שלי ישן ואני עדיין משתעלת ורוצה מישהו שיחבק אותי חזק.
ואין.
אז אני קמה למקרר , אני יאכל כל מה שיש. לילה טוב

אני אוהב לדבר לעצמי.
-אתה מרוח על הספה
כאילו מה כבר עשית,
מה עשית.
טיפסת את האורסט?-
עדיין לא.
בתכנון לטפס אותו במסע הזה
שכולם אומרים
שמצאו את עצמם
בזמן שהצעקה יצאה להם מהגרון
וחתכה ציפורים הודיות בשמיים.
אולי אני סחוט
כי,
אני מחפש משהו שלא נמצא
כבר זמן רב.
אולי הודו תמצא אותי בתוך עצמי,
אולי.
--
אני מחטיף לעצמי כאפה.

-צא מהסרט,
תמשיך להודות לאלוקים בבוקר.

תגרום לעצמך.למצוא אותך.
ב'מודה אני' של מחר בשש.-

הַתְּשׁוּקָה לִחְיוֹת
לִהְיוֹת
אָדָם
אֵשֶׁת אֶשְׁכּוֹלוֹת
לְהָצִיף אֶת גַּלְגַּל הָעַיִן
מַרְאוֹת חֲדָשִׁים
לְהַשְׂכִּיל בִּינָה יְתֵרָה
מֵאֲחֵרִים
הַתְּשׁוּקָה - לָתֵת, לֶאֱהֹב
לְהֵאָהֵב
הַתְּשׁוּקָה לִיצֹר
עוֹלָמוֹת,
לְהִתְקָרֵב.

הִיא הִיא-
תְּשׁוּקַת הָאֱנוֹשׁ הַפְּשׁוּטָה.

לא אמא ,
אל תגידי שאת מחנכת אותו.
אל תגידי שאת תחייכי אליו, רק כשהוא יכבד.
את אינך אוהבת את בנך.
לא,
בבקשה אל תספרי לי סיפורים
ועל כמה שאני טועה, מבולבלת, ילדה קטנה.
לא , את אמנם מבוגרת, אך אינך אחראית.
הבן שלך צריך אהבה.
הוא חיפש אתמול סכין גילוח, והצליח טיפה.
להרגיש כאב,
שהוא קצת דומה לכאב שהוא מרגיש.

אל תחכי שהוא יכאב יותר מידיי.

ועכשיו, כשאת יודעת שאינך אוהבת
שחקי את עצמך , כי אין לך ברירה
כי יש לך ילד שצריך אותך, גם כשאת מתחפשת לסבתא של כיפה אדומה, הו אמא סוררת, כל היום חולמת על בחורי הישיבה שאת רואה, ואומרת,למה הבן שלי לא מתנהג כמותם.

מושחתת שכמותך.
רוצי לבן שלך,
עכשיו.
רוצי, הוא מסתובב עם עבריינים.
הוא הולך לעשן מריחואנה.
הוא מחפש אהבה.
אמא סוררת שכמותך.

הוא רטוב, ולא מטל
אין לו שקט בכלל, ואין לו מקום.
הוא רודף אהבה
היא חומקת, זורקת.
יורקת אליו
תאווה מלוכלכת, וממשיכה
בטירוף. לצחוק על כולם.

הוא שלם, אין בו פתח מילוט
הוא שביר, חי בטעות
הוא רוצה אמת, והוא רוצה שמחה
הוא מתבלבל ונופל
הוא כושל
הם אומרים שהוא לא בשל
אבל העץ דוקר לו, משקר
הוא נושר

(הם אומרים שהוא נושר.)
הוא נֶשֵׁר.

אם הם לא היו מקצצים לו תכנפיים
הוא היה היום בין כוכבים
וזורח איתם וזוהר ובוער.

בסוף הוא רוקד עם חתולים
בזבל

נשר.
חסר מעוף.

00:29
..לא תמיד יש חשקים לכתוב. כשזה תופס אותך,אתה בטורנדו. כשזה רחוק , אתה מרגיש חסר ידיים.
זה לא שאין לי חיים מוזרים שאני רוצה לשתף; כלומר, לפעמים זה אובר אובר, ואז אין לי ידיים ( כלים) להסביר; להגדיר: אין מספיק מקום לכל כך הרבה .
וזה מה שקרה לי השבוע. חליתי בדלקת ריאות, והביאו לי אנטיביוטיקה בשם "זינת", והיא באמת הייתה כמו השם שלה, מה היא לא עשתה לי, מהה!
בחילות, סחרחורות, אף סתום, בעיות נוריולוגיות , שוס סחרחןרות, ויובש בפה ובשפתיים ובכל מקום בגוף, המוח שלי מיובש. ונחשו מה? היא לא עזרה. עדיין אני משתעלת וכואבלי בית החזרה, עדיין כואב לי לנשום, עדיין אני חלשה ומותשת, ואל תשאלו; הילד קיבל חום ממש מקודם, והייתי צריכה לרוץ איתו לגמ"ח תרופות, והיינו נראים כה מסכנים, שהצעירונת הבני ברקית שפתחה את הדלת, עם עיניי התכלת שלה והמטפחת של אשת בחור הישיבה, אצה להביא לילד איגלו ולי כוס מים , ועוד כוס מים כי היא חשבה שהילד גם צריך, וישבנו על המדרגות שורצות התיקנים בבניין שלה ( אחרי שווידאתי ששמעתי דלת נסגרת , היא כל כך מתחשבת שגם את הדלת סגרה בלאט) וניסיתי לתת לקטנצ'יק שלי סירופ והוא ירק ובלע ירק ובלע וכבר אין לי מושג כמה תועיל לו התרופה, הוא פדוט נרדם מיד אחר כך, המסכן.

....כשאני קוראת לו "המסכן", אני נזכרת בזמנים המתוקים בו הייתי נשואה באושר מרחפת מעל ענני נרקיע, והתינוק הפיצפון שהיה בוכה - הייתי אומרת לבעלי דאז: המסכן הקטן! מסכנון קטון שלנו!! וכמה שהוא היה מפונק, לא ידעתי כמה, זה היה נראה כל כך טבעי, שאם המסכן הקטן לא מרגיש טוב, אז אבא שלו עולה על הרכב ונוסע לסופרפארם ושלום על ישראל. כל בעיה- יש רכב, יש סופרפארם.
אין בעיות כספיות, אז קניתי לתינוקי הזה כל דבר שחמדתי לו, קרמים וסבונים , בגדים פצפונים שארזו לי בעטיפות מתנה ולא היה נעים לי להסביר שזה לילד שלי, כי כולם מסביב עטפו..

היי,תתעוררי, את חולמת, אני פוקדת על עצמי. היום בבוקר כשלו רגליי אט אט במעלה הגיבעה לעבר הגן המאוס של התינוק שלי, והמטפלת שהייתה בגילגול הקודם את חפירות לא הפסיקה להעיר לי , אז שיקרתי לה שלפופיק שלי היה חום ובגלל זה לא הבאתי אותו יומיים,והנה השקר התגשם עכשיו ומחר לא אוכל להביא אותו לגן מהסיבה האמיתית.
מסתבר , שאצטרך לשקר מחר גם. אולי אגיד שאחי התחתן, רעיון.
אולי זה יתגשם והוא יתחתן ?

טוב, החורף היה רחוק היום , אבל בלילה קר. לילה טוב לכולם,אנחנו חיים במדבר.
היובש של האנטיביוטיקה עושה לי תעוקה , וגם יש לי גוש בריאות שחוסם לי את האויר, ואני משתדלת לא להשתעל כי אז אצרח מכאב, ועכשיו גם השכן הדליק סיגריה בחלון ביתו והיא נכנסת לי לבית ומטיילת לי בדרכי הנשימה ועוד רגע אני צורחת עליו ואני לא יעשה את זה, מכמה סיבות.
מחליטה לסגור את החלון. אני מתקרבת לחלון, ורואה ברנש מציץ לי לדירה. לא אתקשר למשטרה, אבל הוא נראה אחד שמחפש להציץ לגרושות בדירה, כי הוא כל כך התבייש ששם את הכובע שלו על העיניים וברח .
מחר אני עוברת דירה,זהו, החלטתי.
ועד אז , תודה שהייתם איתי.
שבי.

מה נשתנה

 

הדור הזה

מכל הדורות

 

והאור הזה

מכל האורות

 

והחושך

מכל החשכות

 

שבכל צבאות

צובאות

 

קולות

וקללות

 

כללות

והכללות

 

קלות,

וכלות

 

והיו לאותות

ואותיות.

 

 

ומה נשתנה

שהאותיות לחניתות

וזמירות למזמרות.

 

ומה

נשתניתי אני,

 

לילותי - יללותי

והימים אימים

 

כיסופִי אוספִי

וסופי

 

שנתי - שינתי

שמחתי חמתי.

 

והלב,

אוי, הלב

 

עולב

וכחי חולב.

 

ליבי עוקב

ולא מדם

 

מעכב,

ולא נרדם,

 

אידם,

יידם,

לי  בי.

 

אכן נשתניתי

ונשניתי

 

ללבוש שחק

או לעלות עד שחק

 

לבוש ממשחק

או להקים ברית ישחק.

 

אבל.

איך נשתנה

אדם, אדמה

 

מאחד נשנה

נשמה נושנה

 

שניים רוחקו

בגופם הוחקו

 

כמו זר נחשבו

איך ישובו?

 

מה נשתנה.

 

 

 

 

פתאום הייתי טובה

פתאום אהבתי את אורי

החמוד

שהשתגע מזה שהמילים בפעילות לא מסודרות

ממש אהבתי אותו

ממש צחקתי איתו

כשהסתכלנו בשקפים וצרחנו

היי

המורה

את וורודה!

 

וחשבתי למה קיים

רוע

למה אורי מחזיק את העיפרון חזקחזק

עד שהאצבעות שלו מלבינות

ואני 

שכותבת בקלילות

עומדת מעליו ואמרת לו

אתה יכול

בטח שאתה יכול

ואני יודעת

שאני

לא מסוגלת

להתאמץ

 

איך אני יכולה לעמוד

מעל ילד

שכולו טוב

אני

עם כל הרוע

לעמוד מעליו

להשיר טיפות שקופות של רע

ולראות

בזווית העין

את המורה מתמוגגת

ממני?

 

המורה יערה

שאיבדה כבר סבלנות

כי עדי קופץ לה,

ואריאלה מקשקשת על הדף

חזק

כשקשה לה לכתוב

 

אז היא צועקת עליהם

לפעמים

ופולטת בדיחות מרירות

שהם

לא מבינים

 

ואני יודעת

שאת העיקר היא עושה

ושהגיע

הזמן

שנבין

 

כמה זה מדהים.

אני רוצה שהשמש תזרח

אבל לא.

אני רוצה עולם מושלם

 

 

אבל לא. 

אני רוצה ציונים טובים

 

אבל לא.

אני רוצה להצליח

אבל לא.

 

 

 

אני רוצה המון דברים וכלום לא קורה..

 

 

אבל...

 

 

 

 

אני קמה בבוקר!

 

מצליחה לאכול!

 

יודעת לקרוא בקלות!

 

חברה של כולם!

 

אוהבים אותי!

 

מישו תמיד מלווה אותי!

 

 אני בלונדינית.. חח..

 

יש לי משפחה! הורים!

 

אני רואה טוב !

 

יכולה ללכת !

 

תתחילו להעריך את מה שיש לכם!​​​​​​​