עבר עריכה על ידי שירה חדשה~ בתאריך ג' בכסלו תש"פ 21:30
- אל תלכי. אל תלכי!
- אני חייבת ללכת. חייבת.
- בבקשה..
- שלום.
היא יוצאת בסערה, טורקת את הדלת.
הוא נשאר שוב מאחור. עייף. עצוב.
לאן את הולכת? שאל אותה פעם. לאן את הולכת בסערה כזו?
הולכת. ענתה לו. פשוט הולכת.
את מנסה להתחמק?
לא. ממש לא. אני באמת פשוט הולכת. הולכת כמו שֶׁדָה. אף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. הולכת במהירות, הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת בלי נשמה. פחד לפגוש אותי ככה.
הוא מביט בה, כולו קשב.
לאט לאט, המחשבות מתחילות לרוץ. אני מגבירה קצב, לעמוד בקצב שלהן. לא רואה שום דבר סביבי, לא שומעת. מרוכזת כל כולי במחשבות, כמעט קורסת תחתן. הן מכאיבות לי, המחשבות, מכאיבות נורא..
הוא שותק. הוא יודע. הוא רואה את המחשבות האלו מתרוצצות לה אלף פעמים בראש, הוא רואה את צרחות הכאב עומדות על שפתיה. והוא רוצה לומר לה: תצרחי! אני כאן! כולי מקשיב. רק תוציאי.
אבל הוא לא אומר.
ואני הולכת מהר כל כך, היא ממשיכה, עד שנהיה לי חם. נהיה לי חם.. היא מחייכת חיוך נבוך, פתאום אני חוזרת להרגיש את הגוף שלי. אני שמה לב אליו. אני מאיטה קצב. המחשבות הופכות אותי לכבדה, עייפה, כמעט מיואשת.
אני מוצאת איזה ספסל. ספסל בצד, בפינה, משקיף ישר אל השמיים החשוכים. אני מתיישבת, עייפה, חם לי, כואב לי. כאן באות המחשבות הכבדות באמת. הדמעות מתחילות לעלות.. היא דומעת בעצמה. והוא ממשיך להקשיב.
אני חושבת לעצמי כמה אני עייפה. כמה אני לבד, כמה אני מתגעגעת. אני מסתכלת על הכוכבים, מדברת עם אלוקים.. מנסה למצוא לי דרך. חריץ אור קטן שיסמן לי איפה הפתח. לאן להמשיך מכאן. אני כבר התייאשתי..
היא משתתקת.
ואז? הוא שואל בקול קטן, מתלבט.
ואז.. אני לא יודעת מה ואז. אני יושבת שם המון זמן, בלי שעון, בלי זמן, בלי אנשים. רק אני, השמיים והדמעות. עד שאיכשהו הסערה נרגעת.. אני מצליחה שוב לנשום. מתלבטת אם לקום וללכת, אולי להישאר. אולי לתת לחושך הזה לבלוע אותי. אבל אני יודעת שהוא לא יבלע, ואין לי מושג מה השעה ואני לא רוצה לשבת ככה עד הבוקר. וגם קצת נרגעתי, בכיתי את שהייתי צריכה לבכות, יש מקום לצבור שוב דמעות עד הפעם הבאה. אז אני קמה, פוסעת לי לאיטי, ניגוד גמור למפלצת הממוכנת שהייתי קודם. פתאום מסוגלת לחשוב על דברים אחרים.. רגועה יותר. לפעמים צוחקת. וחוזרת..
לאן חוזרת?
הביתה. אליך. אל החיים הרגילים. אל האדם שבי, קצת אל האמונה..
מה יאמר לה. מה הוא כבר יכול לומר.
הוא רוצה לצרוח לה, לא מבין למה היא צריכה לחזור אליו. למה אליו היא לא בורחת?
פעם, בימי הדייטים העליזים, הם יצאו יחד למדבר. ושם, אחרי טיפוס חסר נשימה על ראשו של צוק גבוהה וסלעי, כשלרגליהם ואדי צחיח ומהמם ביופיו, ולראשיהם שמיים כחולים ונקיים ונשר אחד דואה, היא אמרה לו: "אם אסכים להתחתן איתך יום אחד, זה יהיה כי אני יודעת שתהיה איתי בסערות שלי. אני יודעת שפשוט תשב שם ותשתוק. תאהב אותי, תהיה איתי, ותנחם אותי בשתיקה שלך יותר מבכל דיבור נחמה של כל האנשים האחרים. אם אני אתחתן איתך אי פעם, זה יהיה בגלל זה".
הוא צחק עליה קצת, קיבל את המחמאה בציניות האופיינית וידע שזה נכון.
אם תשאלו אותו, הוא כבר החליט אז להתחתן איתה, והיתה לו הרבה יותר מסיבה אחת להחלטה הזו. הוא אהב אותה, אהב אותה אהבת נפש, לא ידע אם הוא ראוי לה בכלל, אבל לפחות ידע שבסערות יוכל להיות איתה, לאהוב אותה, ולשתוק.
איפה הוא ואיפה ימי הדייטים העליזים.. ולמה היא לא בורחת אליו. למה.
למה הוא לא רודף אחריה? פתאום צצה המחשבה בראשו. למה הוא נותן לה לברוח?
הוא לא צריך לומר שום דבר. רק להיות שם, לאהוב אותה ולשתוק.
בהחלטה של רגע הוא קם, פותח את דלת הבית בסערה, ויוצא בעקבותיה. לאן היא הלכה? לאן היא יכולה ללכת בכלל? הוא מתחיל ללכת. מהר, מהר, הוא אומר לעצמו. קצב של מכונה. מי יודע איפה היא עכשיו..
למצוא ספסל. למצוא ספסל מבודד מול שמים חשוכים, שעליו יושבת אישה אחת יפה, עצובה-עצובה. למצוא ופשוט לשבת לידה.
הוא הולך, כל גופו ממוקד. הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת. איפה היא, איפה היא, איפה היא..
הנה!
הוא נעצר בבת אחת.
צללית בודדה יושבת על ספסל בודד, שקט גמור מסביב, הלבד שלה מכה בו בכל העוצמה. כמה לבד בילדה אחת. הוא תמיד שם בשבילה, הוא אוהב אותה, הוא נותן לה הכל והיא נותנת לו אין סוף בחזרה, אבל בסוף היא תמיד לבד. זאב בודד תמיד נשאר זאב בודד.
הוא נעמד מאחוריה בשקט. דמעות זולגות על לחייה, הוא לא מנגב אותן. רק עומד שם. יד מונחת על כתפה.
היא מסתובבת בבהלה, מוחה דמעות.
אה!
אה, זה אתה. היא אומרת בשקט.
כן, זה אני. הוא לוחש.
הם שותקים. ידה מטפסת ומלטפת את ידו שעל כתפה.
