פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 263)

שיהיה
לב נשבר,
מרוסק ודומע,
שיהיו
צרחות הכאב
נשמעות.
שיהיה כלי,
לאסוף את כל אלה;
כלי
שיכיל
השתיקות.

היה קר על המרפסת, אבל אני כאילו לא הייתי שם. הרוח עברה את הגוף שלי, חדרה אותי בלי שהרגשתי.
טל עבר מתחת לחלון שלי, עושה סיבובים סביב עצמו.
אפשר לשמוע את המחשבות שלו רצות ואת הגלגלים במח שלו מסתובבים.
אין פה אותי, ואין פה אותו. יש רק רוח. שלא עוברת אותנו, רוח קרה שקופאת. כשהטמפרטורות יורדות.
תבניות של קוביות קרח בכל הצורות.
לונה פארק מיניאטורי, אנקונדה מקרח, ילד מקרח, צרחה שקפאה באמצע סיבוב.
רגל של ילד באוויר, חיוך זורח של ילדה.
טיפת קרח, שהיתה פעם גלידה שאמורה להתרסק על הרצפה.
להתרסק על הרצפה.
אני מנערת את הראש,
צ׳לו מתנגן מהמרפסת מול. טל בסיבוב השמיני.

הלב שלנו למד צורה קבועה. נכנס לתבניות תבניות.
אנשים אנשים קפואים. לב ריק. חלול קפוא.

אני מסתכלת עליו, אני רואה אור.
הצ׳לו בוכה
אלוהים הוא פלא. והוא הדליק אותנו
אתה מאיר לי את הרחוב, ומאיר את הירח.


עלה אלי, עלה.
שערותיי מתחילות להתנוענע
בוא נכין נשתה
כוס תה עם נענע.

מתחיל להיות לי קר.
משו הפשיר
אתה נעצר שם.
הצ׳לו הולך לישון.
אני נכנסת הביתה,
אתה נכנס לקור.

רַק אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ
מִתְנַתֶּקֶת מִמֵּנוֹ
נְשָׁמָה
מִגּוּף
מֵאֲדָמָה
אַתְּ מְבִינָה כַּמָּה
שֶׁבְּעֶצֶם
הָיִית כְּבוּלָה אֵלָיו
אֵל
הָאָדָם שֶׁהָיִית
לִפְנֵי שֶׁהָפַכְתְּ לִהְיוֹת
הָאָדָם
שֶׁעָזַבְתְּ

סאלח: מה זה?

נוימן : זה שום דבר.

סאלח: זה שום דבר גדול מאד זה.

(סאלח שבתי, שם)

 

***

 

בנינו לנו יחד  סיפור יפהפה.

כלומר היא דיברה בקולה המונטוני, ואני עצמתי עיניים ודמיינתי את העולם שנבנה בחלל שביננו.

אחר כך היא נשענה על משענת הכיסא הירוק ואמרה לי- תורך.

התחלתי לגמגם לה עולם קסום, ותיקנתי מייד- לא קסום, זה קיצ'י מידי , אולי-נפלא, או סתם יפה, או-

היא פקחה עיניים והקמט שבין גבותיה העמיק. 

תפסיקי להיות כזאת ראלית.

 

ראלית.

 

למי קראת ראלית? תמיד טועים בי.

גם אמא אמרה שמזל שלקחתי מגמת מחשבים, כי אני ראלית. ורועי, בפעם הראשונה שנפגשנו, אמר שאני כל כך ראלית ומרובעת, שאפילו העיניים שלי בטח רואות רק מה שמולן בזווית ישרה.

ואני לא.

לא ראלית, לא מרובעת, לא יודעת לספר סיפורים על בחורות יפהפיות ובחורים מנומסים,לא צוחקת מבדיחות,לא לוקחת מגמת ביולוגיה, כי זה קשה רצח, לא יודעת להכין שוקו.

 

שוקו.

 

בשביל שוקו טוב, צריך לשים כפית וחצי עד שתי כפיות של אבקה, אבל האבקה הטעימה, באריזה כחולה. פעם עשיתי שוקו מהקופסה הצהובה, שמרוחים עליה שני ילדים מנומשים שותים בקשים מאותה הכוס, יצא דוחה, בחיי.

 

אה,ולפני שאתה שם אבקה, תפעיל את הקומקום שיירתח תוך כדי. ואז שים את האבקה.

הקומקום לא ירתח עדיין, אבל תגיד לעצמך - הוא אמור לרתוח בדיוק כשצריך, אז אני אוציא בנתיים חלב מהמקרר, ואעשה את זה לא-ט, ורגע , נחזיר את האבקה לארון, ונסגור אותו  בזהירות, שלא ייטרק, עכשיו אני אייצב את הכוס בדיוק לייד הקומקום, ואארגן לעצמי גם קש- אומרים שטוב יותר לשתות עם קש, עדיף קש וורוד כי זה מעלה לי אסוציאציה של- קליק. 

 

עכשיו אתה יכול להפסיק לדבר לעצמך כי רתח הקומקום.

תמזוג את המים לתוך הכוס, תערבב בזהירות את המים והאבקה, זה מגיע עד הכמעט חצי? נהדר.

עכשיו תיקח את החלב שהוצאת מבעוד מועד, תמזוג לתוך המים הכהים מעלי האדים, והרי לך שוקו. תחוב את הקש אל המשקה החמים, ברך שהכול, ושתה.

טעים?

סביר להניח שלא, כי המתכון שלי בדרך כלל לא עובד.

אבל ייתכן שכן, כי בעצם רציתי להוכיח שמתכון השוקו שלי גרוע, אז ייתכן שדווקא הפעם הוא ייצא טוב, וזה לא יעבוד.

 

יעבוד.

 

דברים בדרך כלל עובדים, בעיקר שאתה לא רוצה שיעבדו.

פעם אחת נניח הייתי עצבנית כי הייתי צריכה להדפיס את העבודה בהסטוריה, והמחשב לא נדלק. אחר כך שירה רצתה לראות סאלח שבתי, ולי לא היה כוח לצרחות של סאלח שבתי, אז אמרתי לה, עזבי, זה לא עובד.

אבל דווקא עבד יופי, ובאתי להנמיך לה בדיוק בקטע שסאלח נשען על מסעד הכיסא בייאוש, והנהג השמן, שרצה את חבובה וקיבל בחורה אמריקאית שנמרחת לו על הכתף, אומר לסאלח- תמיד מקבלים מה שלא רוצים.

 

תמיד מקבלים מה שלא רוצים.

 

המחשב יעבוד לך דווקא כשתרצה שישבוק חיים

יעבירו אותך לשיכון דווקא כשתתעקש על מעברה

הנהג השמן יתאהב בחבובה דווקא כשהיא תתאהב בזיגי החתיך מהקיבוץ, שאני תמיד תוהה אם הקול שלו נוטף פטרונות כי הוא משחק קיבוצניק מתנשא, או שבאותה תקופה כל האריק אינשטיינים היו מדברים ככה?

לאלוהים הפתרונים והפטרונות.

 

זה חוק מרפי. הפרוסה תיפול על הצד המרוח כי הצד הזה כבד יותר, אבל את? את תתאפרי ותתלבשי ותהי יפה יפה , ובסוף רועי יתקשר ויגיד שהוא מצטער נורא, אבל בדיוק היום הוא לא יכול כי. ואז את תלכי להתקלח, ותורידי את האיפור ואת הבגדים, ובאמצע המקלחת מישהו ידפוק על דלת הבית, ואת תשימי על עצמך את הפיג'מה שקטנה על אחותך, ואת החצאית שגדולה עלייך ותפתחי את הדלת, ורועי יעמוד בפתח ויגיד לך שהוא מצטער, שבסוף אין כי, שהוא אוהב אותך,ולמה את רטובה ככה?

 

 

 

 

 

הוא יפתור לך תספקות
ויביט לך בעיניים
הוא יבריח את הפחד
שאת תופסת בשיניים
הוא יחבק אותך קרוב
כשהשדים שלך חוזרים
ויצרח איתך חזק
כשהם מתים איתך בפנים

ולמרות המשפחה המתוסבכת
ולמרות הצעקות שעוד יבואו
ולמרות עוד שנים שיהיו ככה
אני משום מה מאושרת ורגועה
ואני הייתי בטוחה ששכחתי איך זה
אבל...

פתחתי את דלת חדרה.
"מיה," קראתי בשמה, "הגיע הזמן לקום. רון מחכה לך למטה עם הילדים."
"שוב פעם אלה?" שאלה מיה והתפכה במיטתה, "תכננתי ללכת לקניון."
"מיה," הטפתי לה, "אח שלך צריך שתשמרי לו על הילדים למשך כמה שעות תמימות! באמת, קצת בגרות!"
"טוב, טוב," היא רטנה, "אני קמה."
היא הסירה מעליה את שמיכת הפוך שלה, וצעדה לאמבטיה.
"לא שכחת משהו?" שאלתי.
"אני אסדר את המיטה אחר כך," היא אמרה, "הילדים מחכים לי, שכחת?"
ירדתי למטה. "היא עוד מעט באה," אמרתי לרון, "היא רק מתארגנת."
"טוב," הוא אמר ופנה לילדים שלו, "אני הולך לעבודה, סבתא ומיה ישמרו עליכם עד שאני אחזור, בסדר?"
הילדים החזירו לו מבטים עייפים.
"מה זה?" שאלתי, "אתם לא נותנים להם לישון בלילה?"
הוא חייך, "הם קמו מוקדם. יש להם קטע כזה בזמן האחרון, אם את רוצה את מוזמנת להשכיב אותם לישון."
"תגידו ביי לאבא." אמרתי להם.
"ביי אבא." הם חיבקו את רגליו של אביהם.
"ביי." אמרתי גם אני, ונשקתי על לחיו.
"ביי אמא," אמר, "אני אחזור בסביבות אחד."
הוא יצא מהבית בדיוק כשמיה ירדה במדרגות.
"הוא הלך כבר?" היא שאלה, כשראתה שהילדים בידי.
"כן," אמרתי, "פספסת אותו."
"חבל," היא אמרה, "אני צריכה עזרה עם המבחן במתמטיקה."
"מיה!" קראו הקטנים, הם זינקו מידי, ועברו אל מיה.
"היי." חייכה אליהם מיה, "מה נשמע?"
"אבא הלך." אמר הגדול, בן הארבע.
"כן, אני יודעת." היא ענתה, "אנחנו הולכים לעשות כיף היום. עם מה אתם רוצים להתחיל?"
"קוביות!" קראה הקטנה, בת השנתיים וחצי.
"אני רוצה לשחק בחיילים!" אמר הגדול, הוא הלך לחדר וחזר משם עם אקדח קטן בידיו, "פיו! פיו!" קרא, "מיה, פגעתי בך!"
"אוי, לא!" קראה מיה ונפלה על השטיח לקול צהלת הגדול.
"מיה," משכה בחולצתה הקטנה, "אמרת שנשחק בקוביות."
"אני באה." אמרה. היא קמה ממקומה, והלכה לכיוון החדר.
אני הבטתי במתרחש מהצד עם חיוך, "את תהיי אמא נהדרת." אמרתי לה.
"עכשיו הבנתי למה צריך אבא." היא ענתה בעת שכל אחד מאחיניה מושך אותה לכיוון אחר.
"אני אשחק עם שניכם," היא אמרה, "מבטיחה."
כעבור כמה שעות נשמעה דפיקה בדלת.
רון נכנס הביתה.
"בדיוק הכנתי להם ארוחת צהריים," אמרתי, "רוצה להצטרף?"
על השולחן עמדה צלחת של שניצלים חמים מהמחבת, וקערת צ'יפס.
הוא התיישב ליד השולחן ולקח צלחת.
"שווה להיות אצל סבתא," הוא אמר ונגס בשניצל, "זה טעים, כרגיל."
"תודה." אמרתי לו, ושוב נשקתי על לחיו.
"אמא!" הוא קרא במעין מובכות כזו, ומחה את האודם שלי מלחיו, "בלי אודם!"
"אז איך הם היו?" הוא שינה כיוון.
"בסדר," עניתי, "מיה שיחקה איתם, והם ישנו קצת."
"הם התנהגו יפה?" הוא שאל.
"כן." ענתה מיה, "כמובן שהם מתנהגים הכי יפה כשהם ישנים."
"נראה לי אני צריך להתחיל לשלם לך." אמר רון למיה.
"אני לא מתנגדת." חייכה מיה, "אני גובה עשרים שקלים לשעה."
"לא באמת," הוא אמר, "תודה לך."
"זה כלום," היא אמרה, "מה זה לבלות קצת עם האחיינים במקום לצאת לשופינג?"
הוא צחק, "טוב, אנחנו הולכים." הוא הודיע.
הוא לקח את הקטנה בידיו, ולגדול נתן יד.
הוא פתח את הדלת.
"תגידו תודה לסבתא ומיה." ציווה עליהם רון.
"תודה." אמרו הילדים במקהלה.
"בבקשה," עניתי, בעיקר לרון, "מתי שתרצה."

"שלום לכם וברוכים הבאים לתוכנית הראשונה שלנו!" אמרה אריאנה.
הבנות היו עתה בחדרן, מחולקות בין המיטות, והמצלמה ניצבה מולן.
"היום, ובכל תוכנית," אמרה סטפני, "נסקר את כל מה שקורה בבית היתומים, בעזרת הכתבות שלנו."
"מגזין סמרגון," אמרה סופי, "מתחילים!"
"קאט!" אמרה סקיי, שהייתה מאחורי המצלמה. "הייתן מעולות! סצנה הבאה."
"עכשיו אנחנו אמורות לסקר את קבוצת הכדורגל לבנות." אמרה אריאנה, בעודה מסתכלת בתסריט.
"טוב, אז זזנו?" שאלה סקיי.
"לחדר מספר 7!" קראה סופי.
הבנות הלכו אל החדר של מאי וחברותיה.
"מי זה?" שאלה מאי לאחר ששמעה את הדפיקות.
"מגזין סמרגון." ענתה אריאנה.
"שנפתח?" שאלה לונה.
הולד משכה בכתפיה וקמה לפתוח את הדלת.
"היי לכן." אמרה אריאנה ונכנסה לחדר עם המצלמה, "אנחנו כאן כדי לסקר את פתיחת קבוצת הבנות החדשה, אנחנו נשאל אתכן כמה שאלות וזה, סבבה?"
"טוב." אמרה הולד והחליפה מבט תמוה עם חברותיה לחדר.
"ואקשן!" קראה סקיי.
"שלום לכל הצופים," אמרה אריאנה, "אנחנו שוב כאן ב'מגזין סמרגון', וכמו שהבטחנו, כתבת הספורט שלנו, סטפני, תסקר את פתיחת קבוצת הכדורגל לבנות. סטף, אליך."
סקיי הסיטה את המצלמה מעט שמאלה, והתמקדה בסטפני.
"תודה, אריאנה," אמרה סטפני. "אני כאן בחדר מספר 7, עם הבנות שהקימו את הקבוצה: לונה אוסטביף, הולד גרייניג, סייליני תומפסון ומאי דייוידס. שלום לכן."
מאי, לונה, הולד וסייליני, נופפו למצלמה.
"רצינו לשאול אתכן כמה שאלות, ברשותכן." אמרה סטפני, "קודם כל: מדוע עלה הצורך להקמת קבוצת בנות?"
"טוב, תראי," אמרה לונה. "אני, הולד וסייליני נמצאות בקבוצה כבר כמה שנים, ויש שם כמה בנות טובות, שלא ממש נותנים להן לשחק. וחוץ מזה, אנחנו היינו הקבוצה היחידה בליגה שהיו בה בנות! לכל השאר כבר הייתה קבוצת בנות."
"חוץ מזה," אמרה הולד, "שהיו עוד בנות שידענו שרצו גם לשחק כדורגל, ידענו שהן אוהבות את זה, והן פשוט לא רצו להיות בקבוצה, כי ידעו שלא יהיה להן מקום ודקות."
"ובכל זאת מאי כן הצטרפה, והיא שיחקה לא מעט דקות." אמרה סטפני.
"מאי זה מקרה מיוחד," חייכה סייליני, "היא הציגה יכולות מרשימות במיוחד באימון, אז המאמן הכניס אותה לסגל."
"ובכל זאת, משימת גיוס הבנות הייתה די קשה." העבירה סטפני נושא.
"כן," אמרה מאי, "היו כמה בנות שידענו שהן אוהבות לשחק כדורגל, אבל היו להן כל מני תירוצים של 'לא רוצה להתלכלך' או 'לא רוצה לשבור ציפורן'. וחוץ מזה, שגם מהבנות שכן הסכימו, היו שתיים שלא התחייבו."
"לפי האימונים עד כה," שאלה סטפני, "איך אתן חושבות שהקבוצה שלכן תיראה בעתיד?"
"תראי," אמרה לונה. "רוב הבנות לא ממש ידעו איך להחזיק כדור באימונים הראשונים. כמובן שאנחנו נצטרך עוד אימונים, אבל אני חושבת שאם נעבוד קשה ונתאמן הרבה, נצליח אפילו לזכות בגביע."
"אלו הדברים מפי לונה אוסטביף, שהתמנתה לאחרונה לקפטנית הקבוצה," חתמה סטפני. "תודה לכן בנות, אנחנו נמשיך לעקוב."
"ו… קאט!" קראה סקיי. "הייתן מעולות, עכשיו צריך ללכת לחפש את המאמן יאניס."
*****
ג'יין הסתכלה על הפנקס של אריאל, וניסתה להבין מה פשר הדברים.
"מחר בשעה שלוש אחר הצהריימ תביא את הדבר אלינו. זכור, כי אם לא תביא אותו תוכ שלושה ימימ…"
"טוב, פיענחנו את הטקטס," אמרה סנואו. "עכשיו צריך להבין מה הם רצו."
"טוב, התאריך הוא עשרים וארבעה בספטמבר, נכון?" אמרה אריאל, "והם אמרו שמחר הוא יביא להם את ה'דבר'. אז צריך לבדוק אם כתוב אצל פול משהו על העשרים וחמישה בָּחודש."
"רעיון טוב," אמרה יסמין, ופתחה את היומן של פול. "העשרים וחמישה בספטמבר," הקריאה, "היום הלכתי לדוד ארון. הבאתי לו משהו. זה היה איזשהו ספר שמצאתי אצלי בחדר. 'מלחמה ושלום' של לב טולסטוי. הוא שמח לקבל אותו, ואני שמחתי להיפטר מזה. וזהו בעצם."
"אז מה אנחנו אמורים להבין מזה?" שאלה יסמין, "הוא בסך הכל הביא ספר לדוד שלו."
"אני לא חושבת שהוא 'בסך הכל הביא ספר לדוד שלו'." אמרה אשלי, ומיהרה להסביר את עצמה, "תראו, הוא חבר בכנופיית פשע, אז ככל הנראה 'דוד ארון' שלו זה מישהו מהכנופיה. והוא לא סתם הביא לו ספר. 'מלחמה ושלום' יכול להיות שם קוד וזה יכול להיות באמת ספר, אבל עם טוויסט. וככל הנראה זה מה שהוא גנב. משהו יקר ערך, שיעזור להם באיזשהו מבצע."
"מה זה יכול להיות?" שאלה סנואו, "שאלנו כל מי שאפשר לחשוב עליו. וכולם אמרו שהם לא חושבים שנגנב משהו."
"האקדח." אמרה אריאל, "הוא השאיר כאן אקדח."
"ו…?" שאלה ג'יין.
"אקדח, מלחמה ושלום?" ניסתה אריאל להסביר את עצמה, "אני לא חושבת שזה מקרי. הם מתכננים פיגוע רצח."
"פיגוע רצח את אומרת?" שאלה אשלי, "אם כך, צריך לדווח על זה מיד. אבל קודם, צריך להשיג כמה ראיות."
"אז למה אנחנו מחכים?" שאלה סנואו והלכה לעבר הדלת, "צריך להתחיל לעבוד!"
*****
"מה זה היה?" צחקה סייליני, "מגזין סמרגון… מה הן חושבות לעצמן?"
"אני אגיד לך מה זה היה," אמרה הולד. "זה היה מביך. אסור לתת להן להפיץ את זה."
"אז בואו נשיג את המצלמה הזאת שלהן ונמחק את הסרטון." הציעה מאי.
"השאלה היא: איפה הן עכשיו?" תהתה לונה.
"טוב, הן אמרו שהן הולכות לראיין את המאמן יאניס." אמרה הולד.
"אוי, לא," אמרה סייליני, והתאדמה אט-אט. "צריך לזוז. עכשיו."
"אריאנההההה!!!" צרחה הולד, בעודן רצות בשביל המוביל למגרש.
"בואו לכאן, רכיכות!" קראה הולד, כאשר החלו חברות 'המגזין' לברוח.
"וואו, וואו, בנות!" קרא יאניס, וניסה לעצור את הרודפות ללא הועיל, "תירגעו!"
"חסר לך אם את מפרסמת את זה!" קראה לונה, בעודה אוחזת באריאנה, ומצמידה אותה לגדר.
"מה את רוצה ממני?" התגוננה אריאנה, "אתן הסכמתן שניכנס."
"כן," אישרה הולד, בעודה רודפת אחרי סקיי, "אבל לא ידענו שזה יהיה כזה מביך."
"בעיה שלכן." אמרה סופי, שברחה מאחותה.
"האמת, שיצא ממש טוב," אמרה סטפני, שניסתה להתחמק מסייליני, "כמעט מתתי שם מצחוק."
"יש לי כותרת טובה לזה," המשיכה סקיי, "נקרא לזה: 'מלחמת האגו של הטום-בויז."
"תכף אני אראה לך מה זה טום-בוי!" אמרה הולד, כאשר משכה בחולצה של סקיי.
"עבירה!" קרא יאניס, ושרק במשרוקיתו.
הבנות נעצרו.
"את משכת לה בחולצה," אמר יאניס, והצביע על הולד, "זה צהוב."
"תן לנו לטפל בעניינים שלנו, בבקשה." אמרה סייליני, והבנות המשיכו לרדוף אחרי חברות 'המגזין'.
"נו, באמת, בנות!" קרא, "קצת בגרות! לונה, תעזבי אותה. הולד, מאי, באמת! סילייני!" הוא אחז בזרועה של סייליני כדי לעצור אותה, "די כבר!" הוא שרק עוד שריקה, חזקה יותר.
"אני באמת צריך לפתור את זה?" שאל יאניס, בעודו אוחז ביד אחת בסייליני, ובשניה בסטפני.
"טוב, הן צריכות להבין שהן לא יכולות לפרסם משהו בלי אישור." ניסתה הולד להצדיק את מעשיהן.
"אז אתן יכולות פשוט להגיד," אמרה סופי, בעודה מתנשפת, "בצורה נורמלית."
"אני לא מכירה אותך מאתמול," אמרה מאי, "את כזאת עקשנית."
"כן?" החזירה סופי, "ואת… את כזאת… מלשנית!"
"מלשנית?!" התכוונה מאי להחזיר, אך יאניס עצר בעדה.
"די עם מלחמת האחיות הזו. באמת!" אמר, "אריאנה, תמחקי את הסרטון, ותני הבטחה שאת לא מפרסמת. והולד…  תתנצלו. נו, באמת. אני לא גננת!"
"הנה," אמרה אריאנה, ולקחה את המצלמה מידיה של סקיי. "רואות, הנה אני מוחקת, ואין לי את זה בשום מקום אחר. זה לא יתפרסם."
"ותלמדו מזה להבא." אמר יאניס, "הולד?"
"סליחה." גנחה הולד.
"הולד?" שאל יאניס, הפעם בטון יותר חזק.
"אוף…" מילמלה הולד, והישירה מבט אל אריאנה, "אני מתנצלת בשם כולנו על זה שהרבצנו לכן."
"זה בסדר," אמרה סטפני, ושלפה חצי-חיוך, "היינו צריכות ללמוד קצת לקח."
"ומאי צודקת," אמרה סופי בחיוך, "אם לא הייתן באות, היינו מעלות את זה. בכל זאת, אחיות קטנות."
"אני אתפוס אותך!!!" קרא מאי, ורדפה אחר סופי בתרועות צחוק.
"אולי באמת כדאי לך לשקול להיות גננת." אמרה הולד ליאניס.
"לפחות שוטר." אמר יאניס, וציחקק.

*****
"האקדח חזר מבדיקת המעבדה." אמרה אשלי, והוציאה מתיקה שקית אטומה ובתוכה האקדח, עטוף במטפחת משי אדומה.
הן ישבו עתה ברחבת ספסלי הפיקניק וניסו למצוא ראיות להשערתן.
"האקדח הזה לא באמת פועל." אמרה אשלי, "גם אם הייתן מנסות שוב ושוב, הוא הרוס. זה איזה משהו במנגנון הפנימי שלו. חוץ מזה, שהוא מזויף. על האקדח יש כתובת שאומרת שהוא מיוצר על ידי חברת AIT, למרות שאין באמת חברה כזו ליצור כלי נשק."
"אז זה לא האקדח שבו פול ניסה כביכול להתאבד." אמרה סנואו.
"אבל אנחנו עדיין לא נתנו הוכחה חד משמעית שכל העניין של המכתב הוא בולשיט אחד גדול." אמרה אריאל.
"זה מה שאנחנו עושות עכשיו, לא?" חייכה אשלי.
"אכן כן." נשמע קול עמוק מאחוריהם.
הבנות הסתובבו בבהלה.
ליד עץ האלון, משמאל לספסל, עמד בחור גדול ממדים עם שפם עבות.
"קפיטן קלארצ'יק!" קראה אשלי, "טוב לפגוש אותך."
היא נעמדה והצדיעה.
הקפיטן הצדיע בחזרה.
"אני כאן כדי לעדכן אתכן בפיסת מידע חשובה מאוד." אמר קפיטן קלארצ'יק.
הוא התקדם לעברם. תחת בית השחי הימני שלו היה תחוב קלסר צהוב.
"זה התיק של פול." אמר והניח אותו על השולחן.
"לאחר בדיקה במעבדה של האקדח והקליעים שבתוכו, ולאחר ניתוח מעמיק של כל מה שמצאנו עד עכשיו," המשיך, "מצאנו, כפי שאתן יודעות, שהאקדח היה מזויף. אך היה עוד משהו."
הוא דיפדף בקלסר, והוציא את אחד הדפים.
"מצאנו שיחת טלפון מוצפנת של פול למישהו מהארגון." אמר, "בקו מוצפן, אתן יודעות, כמו בסרטים. הוא דיבר עם מישהו ששמו 'דוד ארון'. אנחנו מניחים שזהו כנראה שם קוד."
הבנות הביטו אחת בשניה.
אשלי הנהנה.
"אדוני," פתחה ג'יין, "גם אנחנו מצאנו כמה פיסות מידע חשובות. דפדפנו ביומן שלו ומצאנו מכתב שהוא קיבל. המכתב היה מוצפן. פתרנו את הצופן. הם העבירו לו מסר שיבוא לפגוש אותם בצהריים. והם רצו שהוא יביא את הדבר שהוא גנב. אחר כך, הלכנו יום קדימה ביומן, והוא כתב על פגישה עם דוד ארון. כנראה אותו דוד ארון שאיתו הוא דיבר בטלפון. כתוב שם שהוא הביא לו את 'מלחמה ושלום' של טולסטוי. אבל אנחנו חושבות שגם זה קוד. אנחנו חושבות שהם מתכננים לעשות פיגוע רצח."
"ואיך הגעתם למסקנה הזאת?" שאל הקפיטן.
"טוב," הסבירה אשלי, "האקדח היה זיוף, והוא כנראה לא שם אותו סתם בבית היתומים. זה כנראה רמז למה שהם עומדים לעשות. וגם שם הספר מוכיח זאת. 'מלחמה'. כמובן שהכל תלוי במה מצאתם בשיחה."
"כן, טוב," אמר הקפיטן, "אתן מעלות כאן טענות הגיוניות. וגם השיחה תורמת לכך. גם בשיחה הם מדברים על אותו ספר, 'מלחמה ושלום', וה'דוד ארון' הזה הפציר בו להביא את הדבר הזה, מה שזה לא יהיה. והם דיברו גם על כל מיני דברים בספרות. הם דיברו על A300, ועל A7, וכאלה. אני חושב שכרגע, הפיתרון הכי טוב שיש לנו, זה לעשות תצפית."
"תצפית?" שאלה יסמין, "איפה? על מה?"
"תצפית." ענה הקפטן, "על המפקדה שלהם. ואנחנו עומדים לעשות את זה מבפנים."
"ואיך אתם מתכוונים לעשות את זה?" שאלה סנואו.
"קיבלנו מידע שהם מחכים לתגבורת. מכיוון שזה ארגון פשע עולמי, שלושה סוכנים ממנהטן אמורים להגיע למפקדה כאן, בבלארוס. אנחנו 'נשתיל' שם שלושה סוכנים שלנו, בתור הסוכנים שלהם."
"ומה תעשו עם הסוכנים שלהם?" שאלה אריאל.
"נתפוס אותם עוד לפני שהם יגיעו. והם ילכו לכלא." ענה הקפיטן.
"ומה אנחנו נעשה בזמן הזה?" שאלה ג'יין.
"כלום." ענה הקפיטן, "אתן לא תעשו כלום עד להודעה חדשה."
"וכמה זמן אנחנו צריכות לעשות את ה'כלום' הזה?" שאלה אריאל.
"זה יכול לקחת כמה ימים," ענה הקפיטן, ,זה יכול לקחת כמה חודשים, זה יכול לקחת אפילו כמה שנים. תלוי במה שהסוכנים שלנו ישיגו. ואנחנו כמובן מקווים להחזיר אותם כמה שיותר מוקדם. כי אנחנו צריכים למנוע פיגוע."
"טוב, אז בהצלחה." אמרה סנואו, "אנחנו סיימנו כאן את תפקידנו."
היא קמה מהספסל, והלכה לחדר, ואחריה עשו כך כל חברותיה.
*****
"נו, כמה?" לחצה סופי.
"תרגיעי, אחותי," אמרה אריאנה. "העליתי את זה רק לפני שעה, אין מצב שיהיו כל כך הרבה צפיות."
"156 צפיות." הודיעה סטפני, שישבה לידן ליד מחשב.
"זה אחלה רעיון, החדר הזה, אתן יודעות?" אמרה סקיי.
"כן, זה נחמד שכל מי שרוצה יכול לבוא ולשבת כאן כמה זמן." הסכימה אריאנה.
"טוב, 156 צפיות זה די הרבה יחסית לשעה." אמרה סופי וקמה מהפוף הקטן בצבע תכלת שעליו ישבה.
"אנחנו צריכות למצוא דרך לפרסם את זה." אמרה סקיי, שלקחה כיסא והתיישבה ליד סטפני, בתא.
"אפשר באתר של בית היתומים." הציעה אריאנה.
"אבל מי כבר נכנס לשם?" הסתייגה סטפני, "עדיף לשלוח בווטסאפ, ברשימת תפוצה. עם קישור לערוץ."
"סטפני צודקת." צידדה סקיי ברעיון, "אפשר לשלוח את זה למי שיש לנו את המספר שלו, ולקוות שיאהבו ויעבירו את זה הלאה."
"200 צפיות." עדכנה סטפני, "המגזין כרגע די סיפור הצלחה."
"מבאס שהורדנו את הקטע עם הבנות מהקבוצה." אמרה סופי, "זה היה יכול לתרום הרבה לכתבה."
"ואם היינו משאירות אותו," אמרה סקיי בפרץ של שנינות, "אנחנו היינו תורמות הרבה. צריך רק לחתום על איזה מסמך, ולמצוא איזה חסר כליה או משהו."
"אם היינו משאירות את זה," אמרה סטפני, "נראה לי שהייתי מבקשת לתרום את הלב שלי למר דונלי…"
"טוב, בסדר, הבנתי," אמרה סופי בחצי חיוך. "או שעושים בשכל - או שתורמים שכל."
"אולי די עם זה?" שאלה אריאנה, "עם כל הכבוד, לצחוק על מוות זה לא משהו שילדות נורמליות בנות 7  עושות."
"רק קצת צחקנו," אמרה סקיי בהבעה פגועה, "זה הכל."
"דברים כאלה זה לא צחוק." אמרה אריאנה והסתכלה עליהן במבט נוקב, "במיוחד בשבילנו."
"אני די גאה במגזין שלנו," אמרה סופי כדי להעביר נושא, "יצא די טוב."
"וואי, אני רעבה," אמרה סטפני והציצה בשעונה, "13:30, אפשר ללכת כבר לקפיטריה, אתן באות?"
*****
"אוף, איזה מבאס זה שאת הולכת." אמרה מאי, בעודה מתיישבת על קצה מיטתה של הולד, בזמן שהלה ארזה מזוודה.
"את יודעת, הסכם זה הסכם," אמרה הולד, "חוץ מזה, עד שמצאתי את אמא שלי, לא מגיע לי להיות איתה קצת?"
"כן, את כנראה צודקת." אמרה מאי, והחליפה נושא. "מזל שהן הורידו אותנו בעריכה."
"אחרת אנחנו היינו מורידות אותן." אמרה הולד, שעדיין סידרה את המזוודה שלה.
"ואנחנו היינו ממש מובכות." אמרה מאי, שהחלה לעזור להולד להכניס דברים למזוודה.
"ומה זה השאלות האלו?" המשיכה, "הן מנסות לסכסך בינינו כאילו?"
"את יודעת," אמרה הולד ומשכה בכתפיה, "זה אחלה רייטינג."
"מה עדיף? רייטינג לכמה ילדות בנות 7," מאי החלה להתעצבן, "או גביע לקבוצת הבנות?"
"תלוי בעיני מי," אמרה הולד, "יש מי שיגידו שהרייטינג, ויש מי שיגידו הגביע."
"אבל לזכות בגביע זה לא רק תהילה," אמרה מאי, "זה גם הערכה לבית היתומים, זה לא להיות בית יתומים זניח כזה, ואם אני לא טועה, הקבוצה שזוכה מקבלת עשרת אלפים דולרים לבית היתומים שלה."
"מה שתגידי." אמרה הולד שסגרה את המזוודה, "הגיע הזמן של ארוחת צהריים," הודיעה, "את באה?"
*****
היה זה יום שלישי. סנואו, מאי וסופי ישבו סביב לשולחן הקבוע שלהן במתחם האורחים.
כמו בכל יום שלישי, גם היום היה יום הביקורים.
הבנות חיכו לסבתן.
"השעה כבר 14:15." אמרה סנואו, והציצה בקדחנות בשעונה, "לא מתאים לה לאחר ככה."
"היא בטח תקועה בפקק או משהו." אמרה מאי.
"בית היתומים זה במרחק של עשר דקות מהבית שלה, איך יכול להיות פקק?" התעצבנה סנואו.
"אני לא יכולה לחכות יותר," אמרה סופי, "אני ממש רוצה לספר לסבתא על כל מה שעשינו השבוע!"
"קודם שהיא תגיע." סיננה סנואו.
לאחר כמה שניות, הבנות ראו את מיסיס דאדילין מתקדמת לכיוון שלהן.
"זה בטח אומר שסבתא הגיעה." שמחה סופי.
"או להפך." אמרה סנואו, עדיין בקדחנות.
מאי הנידה בראשה לעבר מיסיס דאדילין, "הם לא סבתא."
מאחורי מיסיס דאדילין צעדו שני צעירים בשנות העשרים לחייהם- גבר ואישה, והם התקדמו ישר לעברן.
"בנות," פנתה אליהן מיסיס דאדילין, "הרשו לי להציג את רוקי סיימון ואנה דייוידס."

יום אחד אתה הולך ברחוב, ופתאום מרגיש נקודה רטובה נוחתת על גב כף היד שלך ועוד אחת בקצה האף ועוד שתיים על תלתלי השיער הקצרים. מדגדגות אותך בעדינות, מספרות לך בלחש מתוק של זרזוף עננים על תקופה חדשה מתקרבת.
אנשים סביבך מתעטפים במעילי גשם, מכסים ראשים בכובעי קפוצ'ון, ילדות פותחים מטריות ורודות מצוירות, גברים מניפים מטריות ענק שחורות, שיחביאו אותם מהגשם, שיבריחו מהם את מימי השמיים השוצפים בקולניות.
אבל אתה, אתה יודע שהטיפות האלה הן כמו יונות דואר, מבשרות בשורה שרק אתה שומע. מספרות על הטוב שעוד יבוא, על הברכה, בטפטופים של טוב, בשלוליות של אהבה, מזמינות אליהם מגפי גומי קטנות שיקפצו בהן, שירטבו מהן, שיכניסו לתוכם מהטוב הזה.
אתה ממשיך ללכת, בחיוך מאוזן לאוזן שרק אתה מבין את פשרו, והעננים כמו שמחים בשמחתך, משיבים בתרועות רעמים, באורות גדולים, שוטפים את העולם שלך, את כפות ידיך החשופות לשמיים במים זולגים של ברכה.
איש מוכר מברך אותך לשלום, ואתה יודע שהשלום כבר כאן. שלום בתוכך, שלום בין הארץ לשמיים, שלום בין אדם לאדם, שלום בין סוף להתחלה חדשה.
ככה דברים טובים מתחילים;
קודם לאט-לאט, ואז מהר-מהר,
בלי לבקש רשות או תודה או סליחה, פשוט נכנסים אליך הביתה דרך הדלת או החלון הפתוחים.
אל תגיפו את החלונות שלכם בפני הזדמנויות חדשות.
תאירו להם פנים, קבלו אותם באהבה ופנקו אותם בכוס או שתיים של תה רותח.
(בכל-זאת, קר בחוץ.)

ילד קטן אלמוני

ילד קטן יהודי

ישב וחיכה לאמו

ישב וחיכה לתומו

וחייו נקטעו באיבם

על מרצפת נטף לו הדם

ואמו לא תראהו

ולא תנשקהו

ילד קטן יהודי

וארור המחבל

את הילד חיסל

כשירה הכדור אל ראשו

ויאבד המרצח

ואין לו סולח

אך אין איש מבקש את נפשו

 

 

 

פעם ראשונה שלי פה, בעקבות זמן ארוך של תהיות הרגשתי שאני חייבת לפרוק, אשמח לתגובות והערות.

מתנצלת על בזבוז הזמן, אני יודעת שהכתיבה שלי לא משהו.

אתה חולה ומשוגע,
היא אמרה לי וחיבקה.
...
היא לא התכוונה לזה ברצינות,
סתם צחקה על המציאות,
ורציתי לעצור אותה ולהגיד,
את יודעת שאת צודקת יותר מתמיד.

 

הם מרצים

על לב אדום

ואיך הם קמו מהבוץ

כמו גיבורים בלילה-

נשרה מהם כתונת הסורגים,

עפו מין תהום

ירד אז השחור

שדבק בם.

 

מספרים בגבורה,

על יד מחבקת שהייתה

הצלה,

היוותה את עוגן החיים

מפתח קטן להדלקת העיניים,

אז,

נפתחו כל סוגרי השמיים.

 

יושבים על במה

או עומדים וקלרינט ביד,

מנגנים את הבדידות,

שאיך הייתה מנת חלקם

ומרביצים הבטחה

שכן,

גם לי זה יקרה

ויגיע השלום,

יהיה לי החופש.

 

ובנתיים אני מחבקת מיטה.

שקט, כולם כיבו את האור,

החיים המשיכו, זלגו לאיטם בכפור,

שעה, שתיים, שלוש, אולי חמש,

הלב הפסיק כבר להתרגש.

 

שקט, בתוך כל המהומה,

הלב שהתפרק מחפש תנומה,

הליכה ברגליים קורעות ממסע,

מסע שורשים שהפך למנוסה.

 

שקט, שהפך להיות אדון,

מִפחד לילך בגאווה וגאון,

סבל, שהשתיק את הכל,

וחץ שקבע איפה ליפול.

 

אור שבוכה מהחושך המר,

כאב שטועה בהיותו בנכר,

ורק משפט שמהדהד ונזכר,

פה. אתה. נשאר. 

 

 

 

 

ליבי שבור מאמש

את סיפרה בך אמי

כי לא מצאת קרן שמש,

מרפאה לגוף ונפש

בנימין

 

תכול עיניך הטובות

נפשי מכה גלים גלים

עד אמצא במצולות

שחוק מבריא בן-עלובים

 

ידעתי כי לאה אתה,

בנימיני,

כמעט אינו ניכר בך

כי פצעוך אבנים

 

אהה יושב במרומים!

המצא מזור לזה הנער,

לזה הנער התמים

הלשחק תחשיבהו? מדלי מר?

 

לוואי יפשוט בגדי השק

ויתקדש

וישק לו הא-ל, וישק

ותלטף לו קרן שמש

על אוזני לחשה אמי,

כי מרפאה היא גוף ונפש,

בנימין.

 

הם צעדו יחדיו לאור ירח
הוא הביא לה זר פרחים
הם נהנו יחדיו לאור ירח
הוא קיווה שהיא תהיה שלו לעולמים.

הם צעדו יחדיו לאור ירח
הם היו מאוהבים
הוא החזיק בידה לאור ירח
והם היו מאושרים

הם צעדו יחדיו לאור ירח
הם שרו כמה שירים
הוא נישק אותה לאור ירח
אך היא עזבה אותו לעולמים.

הוא לא ישן בלילות
חשב עליה כל הימים
וחשב שלפעמים אנשים פשוט לא מתאימים.

הוא הזמין אותה שוב לאור ירח
היא באה עם גבר ושני ילדים
הוא התאכזב לאור ירח
וונאחז בריחה הנעים.

אמרתי לה שהיא בסדר
שתוריד תסוודר
שתרגיש סבבה והכי בנוח
גם אם אין לה מצב רוח
ואמרתי לה שהיא אחלה
גם אם לא ממש באלה
הרגע ועכשיו

אמרתי לה שהיא כמו סמים
וככל שעוברים ימים
אני מבין
שאם לא הייתי אגואיסט
ילדותי כזה צומיסט
הייתי מחלק ממנה לכל המטורפים
שיטעמו קצת ויגידו
אם אפשר לומר שהחיים
הם לא יפים
הם לא יפים.

אמרתי לה אני מכור.
לא בטוח עד מתי. אני גמור.
קנתה אותי בלי אגורה שחוקה
רק באיך שהיא כזאתי מתוקה
ילדונת עדינה שלא רוצה לדעת
נו ומה פתאום לגעת

אמרתי לה את כמו סמים
אני צולל בך עד לקרקעית
ומצטלל בסוף מתרסק על הכרית
את כמו סמים
וכשמתפכחים אז מתחרטים
על כל הבתים
שכותבים.

(ולא רק.)

רצית שתהיו כחיות הנוהמות ביער,

ולא כעד בהמות.

 

רציתי שתכמהו לנשגב,

ותתאבקו בעפר רגליהם.

 

רציתי שתיתנו דרור למחשבתכם,

ותעשו סייג לתורה.

 

אבל אתם מתהפכים במיטה

ומפספסים את ''שלא עשני עבד''

 

אַחֲרֵי גֶּשֶׁם
הָעוֹלָם צָלוּל
לִכְדֵי צוּרָתוֹ הַטִּבְעִית
בָּאֹפֶן הֲכִי קִיּוּמִי
שֶׁאֶפְשָׁר
וְהָאָדָם שֶׁהוּא
אֲנִי
עוֹמֵד נִפְעָם
לְנֹכַח הָרַעְיוֹן הַתְּהוֹמִי
שֶׁיֶּשְׁנָהּ הָאֶפְשָׁרוּת לִצְלִילוּת
כֹּה בְּהִירָה
מֵאֵלֶיהָ

זה בא בדיוק כשאת חושבת
שאין בו כלום, בגוף מולך
את מביטה בו במראה
רואה אדם עזוב וריק
והוא מביט לך בעיניים
ואומר לך אל תפלי
אם רק תביטי לשמיים
את תרגישי ותראי
את לא לבד
אני קיים בך
ידך אוחזת בשלי

אני כאן בתוך הלב
מכוון אותך בדרך
תני חיוך כבר לא כואב
למעשים שלך יש ערך

ואני כאן לבד, עדיין
מול מראה, שברי ליבי
אל תלך, אני לוחשת
תישאר פה ליידי
האנרגיה כבר נגמרת
היא שואבת את כולי

נשימה אחת נוספת
את הכוח היא תחזיר
"מבטיחה" אני אומרת
ובלב חיוך זעיר

אני פותחת את הדלת
מחפשת השראה
את מעט האור שומרת
לרגעים של מול מראה

על גבעת חלומות
עומדים אנשים
מפריחים אהבות
משאלות לאוויר

על גבעת חלומות
שומעים מנגינות
של גיבורים שנפלו
ורשעים שחטאו

ועל גבעת החלומות
עומדת ילדה
שתי צמות מסודרות
ושמחה ארוכה

ועל הגבעה
אנשים שם שרים
מבטיחים הבטחות
מפרים הסכמים

והילדה שם חושבת
עומדדת דוממת
מדמיינת ימים ולילות
חולמת לה משאלות

וכולם שם עומדים
לשמוע את שירתה
נמשכים למגינה הנוגה
ואין איש שיודע
אין איש שמבין
שקול שירתה
זה בכי תמים