פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 27)

הוא חוזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומתיש,

ונותן לאשתו חיבוק חם ורגיש.

כמה התגעגעתי אלייך הוא מספר,

מקווה שלא רואים שהוא תמיד משקר.

לפני המקווה הוא נלחץ ונחרד,

הנה שוב נגמרת התקופה של הנפרד.

בפניה הוא משחק כאילו הוא  מעוניין,

אך זה לא מפתיע כי הוא סתם שקרן.

בלילה המחשבות יוצאות משליטה,

על המגע הראשון עם החבר מהכיתה.

היא רואה אותו מחייך ושואלת מה חשב,

לעולם לא תבין שהוא משקר גם עכשיו.

הוא משתוקק לאהוב ורוצה להתרגש

אך מלפגוע באשתו הוא כ''כ חושש

אני אוהבת אותך, היא לוחשת רק לו.

ואני אוהב אותך, הוא משקר כהרגלו.

האם אלה חיים, בלי אפשרות לקרבה?

להתחתן ולהוליד רק כדי לצאת ידי חובה?

אמרו לו שלשקר בכלל אין רגליים

למה לא הבין שבזוגיות זה כואב כפליים.

כשהייתי בכלוב, רציתי חופש

כשהייתי החופש, רציתי חופש

כשברחתי, 

הרגשתי חופשי

ואז לא היה עוד צורך לברוח

ורציתי לברוח.

כשהכל יעלה

לא תראה אותי רצה

אליך

אם בכלל

אל תשחק אותה ככה

שהכל מכוון

אין בי אבא ואמא

אתה השארת חלל

ומילאת בכעס

רגשות של אשם

אין בי אבא ואמא

אתה השארת חלל

ומילאת בשקר

את כל מה שנשבר

והכל יעלה

רק הפחד נשאר

להשתיק אותי שוב

לא לחשוב שנגמר

יש לי סוד.

יש לי סוד ואני לא מגלה אותו לאף אחד.

לא להורים, לא לחבר, לא לכרית ואפילו לא לעצמי.

יש לי סוד והוא אפל, סוד מכביד, סוד כואב.

יש לי סוד והוא נפלא, הוא שלי ולא אחר.

יש לי סוד והוא אני.

נְשָׁמָה- אַתְּ תָּמִיד מְחַיֶּכֶת

יֵשׁ בָּךְ אֵינְסוֹף

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בַּסּוּפָה, בַּשַּׁלֶּכֶת

אַתְּ עֲדַיִן יְחֵפָה בַּחוֹף

מַזְכִּירָה לִי שֶׁמֶשׁ יָפָה

מֵהַשָּׁמַיִם מְחַמֶּמֶת

לִילָדִים הִיא מְאִירָה

לְנַצֵּחַ אֵשׁ אַהֲבָתָהּ יוֹקֶדֶת

אָדָם שָׁפוּף הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב

לֹא לְמוּל קַרְנֶיהָ הַמְּלַטְּפוֹת

מִסְתּוֹבֵב לוֹ בַּיְּקוּם מַכְאוֹב

בִּכְנָפֶיהָ מְבַשֶּׂרֶת מָזוֹר לַיְּלָלוֹת

בַּבֹּקֶר זוֹרַחַת, מַפְצִיעָה

כָּל הַיּוֹם מְמַלֵּאת חִיּוּכִים

גַּם עֲנָנִים עֲתִידִים לָזוּז לִכְבוֹדָהּ

אַל תֵּלְכִי קֶרֶן שֶׁמֶשׁ, לִכְבוֹדָהּ שָׁרִים

כָּל שָׁעָה שֶׁתִּהְיֶה בַּיּוֹם

הִיא נִשְׁאֶרֶת

תָּמִיד נִמְצֵאת לְחִיּוּךְ, לְשָׁלוֹם

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת

וּבָעֶרֶב, נִרְאֶה אוֹתָהּ הַרְחֵק

שׁוֹקַעַת אֶל הַיָּם

טוֹבַעַת בַּמַּיִם, וְאֵין עִם מִי לְשַׂחֵק

וְהָאוֹר.. הָאוֹר נֶעֱלַם

לְכָל הַנִּשְׁאָרִים, נִהְיָה חָשׁוּךְ

עָצוּב.. בּוֹדְדִים לְלֹא אוֹר

רָאִיתִי עוֹלָם הָפוּךְ

לוֹ הַיּוֹם נִזְכֹּר

שֶׁכַּשֶּׁמֶשׁ, גַּם אַתְּ- נְשָׁמָה, צָרִיךְ לְסַפֵּר לְכֻלָּם

לָנֶצַח לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, לְתָמִיד- אַתְּ מְאִירָה

אולי לֹא כָּאן, רַק בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הָעוֹלָם

יִקַּח כַּמָּה שֶׁיִּקַּח, אֲבָל עוֹד נִפָּגֵשׁ בַּבֹּקֶר הַבָּא

אֱלֹהִים, תֵּן שֶׁנִּזְכֶּה לִזְרִיחָה חֲדָשָׁה

לוּ נִזְכֶּה לִזְרִיחָה חֲדָשָׁה

ושוב נשמעה

זו

שאת הלב

מרטיטה

ומה

כתוב

בידיעה?

שזו

שעולה

וירדה ושוב

עלתה

בצבע המתנפץ

מול העיניים

הנספג

ברגבי

אדמה

מבוקעת

שבורת-

לב

ואדם

מייחל שקט

ושלווה

שרק לפני רגע

חזר לביתו

עם אשתו

וילדים

מבועתים

שבליבם הקטן

עדיין מדחיקים

פחדי פחדים

חלומות מסוייטים

ושוב

הם רצים

למקלטים...

ושוב

לילות

סדוקים

ואימה

מחלונות

שבורים...

ורסיסים

של לב

ונשמה

פזורים בחוצות

העיר

שרק לפני

רגע שבו אליה

גיבורים...

ומה הם

בחדשות

אומרים?

לא היו נפגעים.

האמנם,

לא היו?

(ואז לחשוב על מה שבצפון עוברים...)

וּמָה יִהְיֶה עַל כָּל אֵלּוּ,

שֶׁמָּסְרוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ

וְאַף אֶחד לֹא לָקַח,

וְעַכְשָׁו הֵם כָּאן בַּחֲזָרָה,

מִתְהַלְּכִים בְּעוֹלָם

קְצָת אַחֵר

וְלֹא יוֹדְעִים

לָמָּה

וכמו בסוף כל יום 

את מספרת לי תקוות,

עולם שלם בדמיונך, רודפת חלומות

ובין שיר לשיר שאת חורזת 

נותנת בי כוחות

מספיק! אני גוער הס בדמעות.

נעלמים.

אלה שלא צריכים להגדיר את עצמם.

הם חופשיים.

הם מטיילים. לא רואים אותם.

הם כבולים להיעלמות שלהם.

תלויים באחרים,

שימצאו אותם.

רעשים וריחות מקיפים אותי מכל כיוון. החוצה ופנימה. עמוק לתוך הבור שבלב. אותו אחד ששורף לי את הלילות, אותו אחד שמשתק לי את הימים.

גלים של מבטים עוטפים אותי. המבטים האלו של האנשים האבודים. אלו שאיבדו אהבה ואז איבדו אמון באהבה, אלו שמחפשים אהבה בלי לדעת לקרוא לה בשם.

אין שאלות על מי שנמצא פה. כל אחד שרוט ושלם באותה מידה. בגלל זה כולם מחייכים כל-כך, בגלל זה כולם שותים כאן את כל הכאב שבעולם. שותים כדי לשכוח את השריטות. שותים כדי לאבד את השלמות שמציקה בשרוול.

לפעמים זה מרגיש שדוקא בתוך החושך הכבד הזה נמצא האור הכי גדול בעולם. דוקא בתוך כל השקרים והמסיכות נמצא הדיבור האמיתי.

ובתוך השכרות מתגלים הכיסופים לאינסוף.

בתוך הרחובות המוכרים, שמתעוררים בלילות ונרדמים כשהשמש עולה, יש צעקה נוראית שקוראת למעיינות של אמונה וגאולה לבוא ולשטוף את הכל. 

כמעט לכל בעלי העיינים המיוסרות והנוגות יש אותו סיפור.

אנשים שלא אהבו אותם מספיק, שאהבו אותם עם תנאי, כישלונות, חלקים מהלב שלהם שאחרים השאירו זרוקים לכל עבר. זכרונות מפוחדים ורחוקים, געגועים.

כמעט אף אחד לא מדבר על אלו שאהבו אותם יותר מידי. כן, יש כזה דבר יותר מידי.

הם אף פעם לא הרגישו לא מיוחדים מספיק, או לא חכמים מספיק. כולם תמיד אהבו, האמינו, תלו בהם עיינים מייחלות.

לפני שהן נולדו, הדביקו עליהם במפעל את המדבקה- המושיע.

אז הם אומנם תמיד האמינו בעצמם וכמעט ולא נכשלו, וכשכולם דיברו על חוסר ביטחון הם ידעו שזה לא משהו שנם יכולים לבזבז עליו זמן, יש להם משימה.

אבל לפעמים אחרי כל הניצחונות וההצלחות והאהבה והטוב. כשהם עלו למיטה וסגרו את כל הדלתות מפני העולם בחוץ, הם הסתכלו על עצמם במראה והרגישו כל כך רע שכולם אוהבים אותם סתם.

להיות מושיע , גם אם יש לך את כל היכולות בשביל התפקיד, זה מפחיד. לפעמים כל מה שאני רוצה זה להוריד את כל גלימות החוזק וההצלחה ולהסתכל בירח בלי לפחד מהכיוון שהמחשבות ילכו אליו, מהלב שכואב בלי סיבה, מהרצון לברוח מהכול, לפרק את הלוז את התוכניות והתבניות ואת הגדרות שגדרתי בהם את עצמי כדי לא להתפרע מידי.

לפעמים בא לי לקחת הכל אל הקצה, להתפרק ולהרכיב את הכל מחדש. לא לפחד מהלבד. לא לדבוק באף מסגרת. לפרק ושוב לפרק ושוב לפרק. בסוף אני אצליח לבנות. וכשאני אבנה זו תיהיה אני באמת.

צריך להתאמץ ולחפור עמוק באדמה כדי להנביע אותה מתוך הלב

ואפילו במקומות הכי צחיחים שנראים שטיפת מים לא נגעה שם מעולם

דווקא שם התורה היותר מזוקקת צפונה

יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם

תראו איך הם מחפשים רק להפיץ טוב וחסד .

תראו את העשיה והפריחה שלהם .

איך הם בורחים מגדולה.

וגדולה אותם רודפת.

You can see that they've been there

שם הם עמדו וראו את האלוהים

הוא שכב שם בחדר מדריגות קטן ומצחין, זרוק על חתיכת קרטון עם ורידים פתוחים ולב סתום.

זאת לא הפעם הראשונה שהוא מוצא את עצמו בשפל, אבל הפעם הוא באמת גירד את התחתית.

"מה איבדת כאן? למה אתה עושה את זה לעצמך?"

"אני חייב להרגיש משהו, אני לא יכול להישאר עם הריקנות הזאת. משהו כל דבר שהוא, רק שהחוסר משמעות הזה לא יגיע אליי שהוא לא יזכיר לי איפה אני"

...

אמבולנס. אור לבן. צעקות.

...

רוגע. שלווה. אני כבר לא פה.

(זה קטע מאוד גולמי ובוסרי, אני אשמח לפידבקים וחוות דעת)

יש שירים כאלה שנתקעים לך בראש

למרות ששמעת אותם אולי רק פעם אחת או פעמיים

ואז הם מלווים אותך תקופה, כאילו יש להם מסר לימים האלה שאתה עובר

לפעמים זה מרגיש קשור, ולפעמים בכלל לא. אולי זו פשוט תפילה של הנפש שיודעת מה באמת חסר לה.

ויש שירים כאלה שכשאתה שוקע עמוק אל תוך הלילה בחיפושים אחרי השד יודע מה הם עולים משום מקום, כאילו שכחו שיש כרונולוגיה לזמן

והם רצים, חוזרים אחורה, מתחלפים ביניהם. אולי... אולי קצת לא משאירים אותך לבד, למרות שניסית ורצית, או לפחות חשבת שרצית, כלומר, שזה אתה שרוצה, אבל הם איתך

לא עוזבים. ובכל לילה כמו זה הם שבים, 'חוזרים בתשובה', מנגנים לך בראש את מה שאתה באמת רוצה, מה שזה באמת אתה, גם אם עכשיו מול המסך זה לא נראה ככה, היא מזכירה לך - כן, היא

נו, יש ברירה? אפשר להסביר אחרת? זה רק היא, הנשמה הזאת. במה נראה לך שבת מלך מתעסקת כל היום? נו, ברור! בניגון שלך ללימוד, במקאם שלך לתפילה. הרי בת מלך לא צריכה לדאוג לפרנסה, ואוכל - נו, נשים

אז יש לה שני דברים, שמן המור ובשמים (אתה מכיר, תמרוקי נשים) ונגינה. אז פעם הבאה שהיא מנגנת לך - תנסה קצת להקשיב, לעצור לרגע ולשיר איתה, להתפלל - תגיד שאתה אסיר תודה, כי להיות כפוי טובה זה... לא בריא, נו, אדם הראשון וזה

ותגיד שאתה לא יכול לבד, למה? כי אתה אוהב, כן, מה קרה, תתחבר קצת אל הנצח. אוהב אותו, אוהב אותה - אוהב. ותהיה בטוח שגם אתה אהוב, כן! אתה אהוב! אי אפשר אחרת. לילה טוב.

מבין שערי גן עדן במרומים,

בולט שער זהוב ורחב במיוחד.

עוברים בו אנשים עצומים,

וסליחה אם אני קצת משוחד.

כאשר נראו טוב היצר המשיך לתקוף,

והגעגוע לגברים כבר לא היה מופנם.

לכן המשיכו לאכול עד בלי סוף,

כדי שאף הומו אחד לא יסתכל לכיוונם.

הלב שלי מלא עד הסוף שלא קיים

וזה כואב

בדרך לאמת יש מאבק שלא נגמר

בדרך לאמת יש אינסוף

לרגשות אין מילים

לרגשות אין כללים

ולפעמים זה יפה ומכוער באותה מידה

כשהכעס לא משחרר

וכבר אין מילים יפות

שיכסו על הקללות שיוצאות לי מהפה

לפחות הם יוצאות

הולכות לאיבוד

במסע ללא כללים

בדיבור ללא מילים

כשהכל מותר הפחד עולה

והפחד לוחץ עלי להשאיר הכל בפנים

לחבק את השנים האבודות

ולשבת

בשקט

בפינה

כאילו שאני לא חשובה

כאילו אין בי אהבה

איך כותבים עלי בתור דמות ראשית, כשכל כך הרבה דמויות רצות לי בעיניים, כלכך הרבה גיבורים ממליון כיוונים,

 אז איך בכלל בוחרים?

ומי אני פה?

 סתם עוד איזה אולוגרמה חסרת בסיס, זו לפעמים התחושה,

 צוחקת ועושה, פרוייקט של תקופה, באיזו ממלכה של בועה, מתנתקת מהעולם, בקשר עם בחור, שהוא טוב, הקשר.

 אבל לא פתוח- וכשלא אומרים את מה שמפריע, יש חסימות, ואי אפשר לגמרי להבין, מצד שני כל כך מפחיד לפגוע,

 אז אולי זה פשוט לא זה וזהו? 

שוב, איך בוחרים?

חלוקת עבודה איך לבחור ממה להתחיל, טבלאות התייעצויות, בלאגן מפה עד הודעה חדשה, איך בוחרים? בסוף אני אחרי, תודה אלוקים!

ובין אחים להורים? תגידו, זה בכלל הגיוני?

זו שאלה לגיטימית?

יש בכלל אופציה כזו על פני הגלובוס?

על פני היקום הזה?

לבחור בין אחים שלי, להורים שלי שכלכך אוהבים?

אני חושבת שלא.

גם אתם?

אלוקים!

מסתבר שכן.

מול אש בוערת מחפש תשובה, | Suno

מול אש בוערת מחפש תשובה,

דם רותח רוצה נקמה.

מי יתן לי תשועה ביום צרה,

אליך השם אקרא.

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד

לְהִתְמוֹדֵד עִם הַפְּחָדִים

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד

עִם רְסִיסֵי חַיִּים

אַל תְּפוֹצְצוּ לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה

וְתַשְׁאִירוּ רַק זִכְרוֹנוֹת

מִקּוֹלוֹת הַפְּצוּעִים, הַצְּעָקוֹת,

וְהַמֵּתִים בַּתְּעָלוֹת

אַל תַּחְזִירוּ אוֹתָנוּ לְשָׁם

לָמוּת שׁוּב בְּיַחַד אִתָּם

תִּהְיוּ חֲכָמִים וְתַקְשִׁיבוּ גַּם לָנוּ

הַפְּצוּעִים שֶׁקּוֹלָם נָדַם

כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שָׁם

בְּסֻגְ'עִיָּה אוֹ לְבָנוֹן

וְנִשְׁמָתֵנוּ לָעַד תְּדַמֵּם

אֶת מַשְׁבְּרֵי הַשִּׁגָּעוֹן

אֲנַחְנוּ הִקְרַבְנוּ הַכֹּל

שֶׁתּוּכְלוּ לִחְיוֹת כָּאן בְּשַׁלְוָה

אָז לָמָּה עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ

לִצְרֹחַ אֶל הַדְּמָמָה

בְּבַקָּשָׁה תִּהְיוּ רְגִישִׁים

בְּבַקָּשָׁה תַּרְגִּישׁוּ גַּם אוֹתָנוּ

שֶׁמִּסְתּוֹבְבִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ מֵתִים

נוֹשְׂאִים אֶת שְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

אַל תַּהַרְסוּ לָנוּ אֶת שִׂמְחַת הַחַג

אַל תִּפְתְּחוּ אֶת הַצַּלָּקוֹת וְהַפְּצָעִים

תְּנוּ לוֹ לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט

לְלֹא רַעֲמֵי הַנַּפָּצִים