פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 27)

בלילה הוא יוצא

הכל מלא לו בפנים, מרגיש ששוב כמות הדברים שהוא מחזיק, כבדה מאוד וצריך להוציא בדרך כלשהי.

הוא צועד על השביל בגב זקוף, גוף עצור ומכונס בעצמו. צריך להחזיק. את הגלות הזאת צריך להחזיק.

הידיים נמצאות לצידו, המעיל אוסף את גופו והוא מביט קדימה בלי להסס, מאמין בעצמו שאפשר עוד ככה, שהוא טוב בלצעוד זקוף על השביל כשכולם בוחנים מהצד ומוחאים כפיים. ככה רגיל. רגיל עד שפשוט נעצר, רוצה לשבת, לשכב, להשתטח, לפתוח את הידיים, לזקוף אצבעות. רוצה לשחרר דרך הנשיפות את כל האנרגיה שנמצאת בפנים ומכבידה לו על זרימת הדם.

הוא מתיישב. השקט המאוורר של הלילה מעיר קצת את מייתרי הקול, בלחש מוציא הבהרות של אותיות, מילים, הפה נפתח ומשחרר נשיפות. ׳צאו מילים, צאו. אני רוצה לשחרר אותכן הלאה׳, הוא מבקש ומחפש בעיניו את הירח. רוצה להיגאל.

השקט והלבד מרגישים לו בנוח והוא מוריד מעיל ונעליים, נשכב בזהירות אחורה ופורש לאט את הידיים הכבדות לצדדים.

״סליחה הקויידוש ברוך הוא. סליחה שאני מדבר איתך ככה, מלמטה. אני פשוט פה כרגע, הנפש מונחת מתחת לעשרה טפחים. הנפש כבויה קצת ואני רוצה להזמין אותך להדליק יחד איתי נרות. לא רוצה להשתמש בכאב שבנפש״, הוא עוצר קצת, משחרר אצבעות, מוציא אנחה וממשיך, ״אלא לראותו בלבד. ולהאיר עליו ולהיות איתו ולתת לו לעלות לבד למעלה, בחזרה.״, הוא מדבר אליו, ככה בפשטות, לשמיים. רבי שמעון גילה לו שכשהוא פורש את הידיים וזוקף את האצבעות, אבא פה, מגיע להקשיב לסודו. מדליק נר, יחד איתו. יושב, מרכין ראש, מתבונן איתו בחייו המגומגמים, בטעויות המושלמות, ברגש האהבה שחומק ממנו כל כך הרבה פעמים, בגלות הלב הלא נגמרת.

אוי רב שימעיין.

העננים מאפילים על הירח. טיפות גשם קטנות מתחילות לרדת, מבקשות להיות ולנקות את הארץ.

דמעותיו גם, מבקשות לנקות.

מים מתערבבים במים, מים של ארץ ציה עייפה ושמיים

הוא שוכב על השביל בגב נפול, גוף רפה ומשוחרר.

צריך להאיר

אפשר לשחרר.

הַיֵּשׁ קוֹל עָרֵב
מִנְּעִימַת הַכַּדּוּר בַּמִּגְרָשׁ הַשּׁוֹקֵק?
מִכֶּלֶב נוֹבֵחַ, וְיֶלֶד צוֹחֵק?
וּמָה עוֹד יִמְתַּק
כַּבָּחוּר מְשׁוֹטֵט-
מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק?
וּפִטְפּוּט עֲלָמוֹת וְנָשִׁים בְּעֶלְצוֹן?
מִי יִתֶּן וְכָל אֵלֶּה יִהְיוּ לְרָצוֹן

זמן העובר

הוא לא עוצר

זה הבלבול שמתגבר

כהשהפחד מתעורר

תלא רצית לוותר

ביקשת רק להשאר

לנשום עוד נשימות סדוקות

בעולם של בעיות

הכל שטויות

ההית מלאך עם כנפיים שבורות

ורצית להיות

ורצית סתם לחיות

אבל נשארת תקוע בין קירות

שוב אתה מתאכזב

שזה כבר לא כואב

אם נסדק קצת הלב

נאחז בקירות שהכל מתערבב

נאחז בשקרים שבנית היטב

אתה סוהר של רגשות

תלא למדת לגלות

אתה פוחד מלנסות

כלוא בין קירות דימיוניות

שאת בנית, שלא קיימות

כי כנפיים בסוף הם מתרפאות

זה הלב שעוד לא מתאחה

מתי תצא מזה?

כולם מדברים על נקמה,

כולם שרים על לחזור הביתה.

מקווים למצוא נחמה,

מתפללים שתשוב גם אתה.

ורק אני מסתכל מהצד,

מחייך לי חיוך קטן ועצוב.

יושב על הסלע בדד,

פותח את ספר ההיסטוריה שוב.

ואני לא רוצה לקלקל שום אחדות,

אבל אני יודע מה יקרה.

ניצחון, תקומתה של היהדות.

ואחר כך מה עלינו יהיה?

רק תלמדו היסטוריה.

אנחנו לא כאן פעם ראשונה,

זו בדיוק אותה אופוריה,

כמו לפני שלושים שנה.

אינתיפאדה, פיגוע כל יומיים.

ראבין אמר, חבר'ה אין ברירה.

פעם אחת תשברו להם ידיים ורגליים.

ופתאום הסכמי אוסלו, איך קרה?

אם רק ניתן להם מדינה,

לא תהיה עוד מלחמה,

זה יכול לקרות עוד השנה,

אז אל השלום נצעד קדימה!

וזה מה שיקרה, ידידי הטובים.

בנימוק זה או אחר,

בתל-אביב זאת יאמרו האנשים,

ואנו שוב נילחם, חבר.

פעם היה לי חבר.

אהבה מיוחדת היתה ביננו. אש יוקדת.

לא ביום אחד נקטע הקשר. אט אט מילות חיבה הפכו הרגל, ובשיחות שנמשכות 
אל תוך הלילה, הייתי נרדמת. פעם אף הבאתי אל פגישתנו הקבועה ידידים נוספים. 

כך טיפין טיפין הלכה אהבתנו והתמוססה.

לעיתים אני פוגשת בו ברחוב. הוא שואל בשלומי, אני משיבה לו בחוסר מחשבה, 
מוסיפה מילות ברכה, ושבה ללכת, נזכרת בחיוך נוסטלגי בשנים שהיו ואינם.

פעם היה לי חבר. 
היום יש בי געגוע.

געגוע לקשר קרוב. געגוע לאהבה. געגוע לאש שליהטה בי, בכל פעם שחשבתי עליו.

געגוע אליך ריבונו של עולם.

השעה מאוחרת מאוד.

ישראל מקנח את המכחול בקצה החולצה. בוחן את התווים העדינים בתמונה.

״לא אוהב לצייר אנשים מתים״. הוא אומר לשקט.

״גם אני לא.״ השקט עונה לו. ומכיוון ששקט לא יכול לדבר, הוא מסובב את הראש לכיוון הדלת שנפתחה בלי שהוא הרגיש.

אלקנה עומד שם. ״יצא מדהים.״ הוא בוחן את הציור.

״עוד לא סיימתי.״ ישראל ממהר להגיד.

הוא שותק לרגע. ״ואני מקווה לסיים בקרוב, לתמיד.״

אלקנה מבין. ״אמן. שנצייר רק נופים משעממים ודיוקנים מטופשים מתנה ליומולדת.״ הוא מאחל.

ישראל מתיישב על שרפרף נמוך, מותש מעמידה ממושכת והתבוננות בעיניים נוצצות, שאין אותן יותר.

״בהתחלה הכל הרגיש נכון.״ הוא לוחש. ״וזה היה שורף ובלתי ניתן להכלה ומטלטל. ומפחיד. והייתה צעקה חזקה של למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה. אבל יחד איתה הייתה גאולה מאוד גדולה באופק. שמה, בחושך מצרים הזה שאנחנו לא רוצים שיחזור לעולם.

בכאפה המשותפת הזאת של כל עם ישראל -

הייתה הרגשה כזאת של ׳בנו בחרת׳,

׳אנו בניך ואתה אבינו.׳ ״

הוא צוחק. נשיפה מוזרה ועייפה. ״לאידע. כאילו. מי מרביץ לבן של השכנים.״

אלקנה מחייך.

גם העיניים היפות בתמונה צוחקות. כאילו יודעות הכל. כאילו הבינו כבר את סוד האהבה של האבא המוזר הזה שמייסר רק את מי שהוא אוהב.

ישראל מסיט את הראש מהן, תוקע אותו ברצפה. ״כשהכל עוד היה טרי ומדמם, הייתה כזאת פתיחה. פתיחת הלב, פתיחת הדעת.

משהו הצטלל, כאילו מישהו ניער אותנו ודפק את הראש המבולבל שלנו בקיר, שייזכר בכל מה שהוא שכח.״

אלקנה מהנהן. מעביר יד עדינה על הצבע הלח עדיין, נזהר לא להרוס. ״פתאום הכל חזר. האהבה, האמונה הישנה, הגעגוע העמוק. התפילה.״

״התפילה.״ ישראל תופס את המילה. נאחז בה. ״היא כמו מנגינת פסנתר שנשפכת מתוך אצבעות.

כמו גוף שמתפרק לתוך מיטה רכה.״

הכתפיים שלו נשמטות אל תוך עצמן בייאוש. ״אבל צריך לדעת לנגן אותה, צריך להאמין שיש לה צליל. שמתחת לקלידים הלבנים, עולם שלם של מיתרים ומנגנונים גאוניים.

אחרת המילים יבשות והמיטה זרה.

והגוף עייף. עייף עייף. בלי מקום להניח את עצמו.״

העיניים של אלקנה נהיות צרות, כמו תמיד כשהוא מתבונן, מנסה לקלף ניסוחים, להיצמד לאמת שצריכה להאמר.

״אנחנו צריכים תפילה.״ הוא אומר בסוף. ״תפילה אחת. כמו איזה אמא מותשת, שמתחננת ללילה אחד לישון רצוף.

להתאפס. לחזור לחיים.״

ישראל מתרומם, טובל את המכחול בצבע חום אדמה. ״בדיוק. אני צריך תפילה.״ הוא אומר עם הגב לאלקנה, מתקן גוון בעיניים הצוחקות.

״אני צריך מקום להניח עליו את הגוף הזה. את הנפש הזאת.

את האיבוד שאני תועה בו. את הבור העמוק שאני לא יודע איך לצאת ממנו.״

הקול שלו נשבר. כאילו מישהו חתך אותו באמצע. הוא מסתובב מהציור.

״אני צריך להאמין שמישהו, מתחת לקלידים הלבנים.

מקשיב לי.״

שקט ארוך עוטף את הצעקה החרישית ואלקנה לא ממהר לשבור אותו.

״מה גורם לך לחשוב שאין מי שמקשיב?״ הוא שואל בסוף.

ישראל חושב.

״הזמן שעובר.״ הוא אומר אחרי שלוש דקות תמימות. ובקול שלו געגוע של מיליוני יהודים באלפי שנים. ״אתה מנגן, ומנגן. ואף אחד לא יוצא מבין הצללים ואומר לך,

׳בוא׳נה איזה יפה.׳״

אלקנה רוצה לדבר על הגלות. על התרחקות שהיא בכלל התקרבות. על הסתרה שבתוך ההסתרה שבתוך עוד הסתרה. על השם יתברך כזה שעומד גם מאחורי כל הדברים הקשים.

אבל כמו תמיד, הוא מתאמץ לקלף, להוציא דיבור של אמת.

ובין כל הקליפות, הוא לא מצליח למצוא יותר מ—

״ואף על פי כן, אתה מנגן.״ אף על פי שהפסנתר מקולקל. המיתרים קרועים והמילים שבורות, מאולצות וריקות.

״בוא׳נה,איזה יפה.״

הם מתבוננים בציור, העיינים הצוחקות מוסיפות לצחוק.

ואולי גם האבא הזה שמכאיב רק לילדים שהם שלו מחייך עכשיו.

אולי בכלל הוא מסתכל ואומר, בוא׳נה איזה יפה.

פרובוקציה, זמן ששייך רק לי.

אני רוצה לספר לכם סיפור (אמיתי!)

בחרוזים שישמע מעניין ומוזיקלי.

על איך צעדתי כשרובה על כתפי.

יה! תנסו לדמיין את המילים,

במנגינה של קרליבך יהיה מדהים,

שירו לעצמכם זה יהיה כיף חיים!

טוב, עכשיו כשאתם סוף סוף שרים...

רובה עץ, m16 חום אפור,

אנחנו חוזרים מכיבוש הבופור!

אולי, בלי נדר! יה! לכם נמשיך לחפור!

הייתי עם חבר, שלא רגיל לכזה דרור...

היינו בציר שישים! כן, בצומת רחלים!

כרעתי ברך, הרמתי, הנשק, כיוונתי בעיניים,

ו... רמזור ירוק, רכב של ערבים.

ומשום מה, לא ידוע, הם במקום לא נוסעים.

משאית הגיעה, נהג ערבי,

אותי לא ראה והיה קצת עצבני.

התחיל לנסוע, פתאום, הבחין... בי!

האט, קילל, סחט את הדוושה... יא חביבי!

הרכב השני נדבק אליו,

המשאית טסה בכביש בזה השלב,

הרכב הקטן השתרך מאחור כמו כלבלב...

עשיתי כאילו אני יורה עליו...

החבר שלי היה בהלם תרבות,

צחקנו עד עמקי נשמותינו עד לצרידות,

הם כל כך פחדו מרובה מעץ, איזו שטות,

הוא אפילו לא שחור, אמרנו בזחיחות

לא אמרתי, עכשיו אומר שנסענו לירושלים,

הגיע טרמפ, עלינו ונסענו עם חייל ונשק בידיים,

היה מצחיק, אני עם עץ, בינתיים...

טרמפ נוסף והגענו לרכבת שניים,

עלינו עמדנו נסענו ברכבת,

ופתאום תחנה הרכבת עוצרת,

מסתכלים ואוי, זו תחנה קצת מוכרת...

בית חנינא! עולים ערבים, מסתכלים בשקט...

המשכנו לנסוע, השבאב מסתכלים,

היאהוד איבדו את זה לגמרי, ממלמלים.

היה קצת מביך, מלא אנשים,

דיברנו בינינו קצת מאוד נבוכים...

ירדנו מהרכבת בשער שכם,

הטלתי הנשק על כתפי כלוחם,

רק לא כחייל, כחמאסניק שחור כפחם...

(באמת, לא צוחק איתכם)

השבאב ליד השער זזו הצידה,

משוגע שכזה, מסוכן לי לעיזה,

המגבניק בעמדה הוריד משקפיו בהיפנוזה,

צעדתי משם כחמאסניק מעזה...

נכנסנו בשער, ערבים ברחוב, עברנו ביניהם,

יחד עם המג"ב שזפו בי עיניהם,

מלמלו וזזו הצידה, אלה משוגעים שניהם!

אין לי כל קשר אליו, אמר חברי אליהם.

כך צעדנו גורפים חיוכים,

ממג"ב וגם סתם אנשים ויהודים,

תתפלאו גם גרפנו חיוך ממספר ערבים...

טוב שזה לא היה בשעות שיש תיירים...

מג"בניק אמר לי ששלי יפה יותר משלו,

הצעתי להחליף, משום מה בסוף לא,

אז שאלתי עוד כמה ממג"ב וחילו,

ואחד אמר שבפעם אחרת, אזכיר לו!

צעדנו עד לכניסה של הכותל,

שם חייכו המאבטחים והסגל,

אמרו לי סליחה, אי אפשר להכניס זאת בשקל,

צריך אישורים ואסור, בקיצור איזה כשל.

פיטפטנו אנחנו והמאבטחים כמה דקות,

בסיומן אמרנו שלום ולהתראות,

רובה על כתפי וצעדנו במבוך הסמטאות,

כעת בתוך הרובע, עשינו בושות...

הלכנו לכניסה של ההר,

המאבטחים של הכותל זיהו אותנו ישר,

הנה הליצנים, קראו בצחוק ניחר.

(עדיין כחמאסניק, אם תהיתם בדבר)

בכניסה של הר הבית היה מאבטח אחר,

כנראה הוא לא שמא את הצחוקים בקשר,

מבוהל אמר לי לחכות וקרא לשוטר,

מחויך הוא אמר להשאיר בחוץ על הלוקר.

הפקדתי את הרובה בכניסה,

יותר נכון שמתי אותו מעל הלוקרים בטיסה,

זרקתי מעליו את התיק הענק בקריסה,

ונכנסנו מהר לעמדת הבידוק בדחיסה.

עלינו התפללנו שחרית בשניות,

גם יהודה גליק היה עמנו ועשה שטויות,

שר הושיעה את עמך לכמה גויות,

וצילם והסביר באנגלית מה המשמעויות...

קיצור ירדנו מההר, פגשנו שוב את המאבטחים,

אלה מהשער הראשון, שהיו די נחמדים,

פיטפטנו שוב דקות ארוכות על מספר נושאים,

היה מעניין, במקרה הם היו די ימניים...

חצינו את רחבת הקיר של הר הבית,

קבצנית התלהבה מהרובה, גם השאר יחסית,

הסתכלו בפליאה בתופעה המסתורית,

אולם האוטובוס הגיע ואת שמחתם השבית...

עלינו על האוטובוס נדבק אליי חרדי אחד,

שאל שאלות לא ברור אם להתריס מחד,

ואולי גם להבין למה אני הולך כך ביחד,

בכל אופן עניתי לו עד שחברי ירד.

לאחר מכן הוספנו לדבר הוא היה קצת מוזר,

דיברנו על הריגת גוי ועל מה מותר,

סיפרתי לו על תורת המלך, לאותו חרדי מבוגר,

וכולם באוטובוס מסתכלים עלינו אותו הדבר...

ירדנו בתחנה מרכזית והוספנו לדבר,

ראו כולם ניגש אלינו חילוני ושאל מה זה, גבר?

אז עניתי: ברצון ה' גם מטאטא יורה, חבר!

אתה באמת מאמין בזה? שוד ושבר!

אתה לא? שאל החרדי בהתלהבות,

אני כמו הרמב"ם, ענה החילני בלי התחשבות,

מאמין שאין השגחה פרטית (שטויות)

החרדי מלמל משהו לא ברור והלך במהירות...

אתה יודע מה עוד הרמב"ם אומר?

שאלתי בקול שרעות עומד לבשר,

שגוי שעובר על שבע מצוות בני נוח, קולי ניסר,

נהרג בעד אחד ודיין אחד, המשכתי במסר...

מה? נבהל האיש, איך זה יכול להיות?!

הרמב"ם הוא כזה מתון, אמר ופניו משתנות,

עד שזה מגיע לשבע מצוות,

גדעתי את הפנטזיה שלו בלא שהיות...

איפה זה כתוב, הוא אמר באכזבה,

הלכות מלכים, ספר שופטים, יריתי תשובה,

ספר שופטים? מה הקשר? נצצה בעיניו תקווה,

לא בתנ"ך, גדעתי את המחשבה...

טוב אבל בשביל מה זה? הוא שאל,

אם יבוא מחבל, אתה תנסה לירות? הוא נבהל.

מה פתאום, הרגעתי את החבר המבולבל,

זה רק לאימונים וחסל...

צילם תמונה והיינו מבסוטים,

החרדי חזר וצעדנו בין האוטובוסים,

פיטפטנו ואז הוא נסע, הלכתי, היה מקסים,

ואז עצר אותי מבוגר נוסף, לא מפספסים...

אמר שצריך נשק, התלהב מהרובה,

אמר שגר מעל ערבים ואיתם הוא מתחרה,

ושצריך לגנוב רובה כדי שיהיה לי נשק והרבה..

עבר שם מגבניק אחד, אמרתי יאללה נתגרה...

בוא רגע, צעקתי לו, הוא רוצה לגנוב נשק...

הוא הסתכל עלינו, בייניש ובן שישים, וצחק,

שיחפש בטלגרם, אלינו צעק...

נפרדנו וצעדתי מבסוט, העולם משותק...

זה סופו של הסיפור, נהנתם?

אם הייתם במסעדה, ספרו לחברכם!

אגב, למי שתהה, לא הלכתי כמו בשער שכם,

מאז שעלינו על האוטובוס נפרדתי מהכתם...

עכשיו תדמיינו מנגינה עצובה,

כי למרבה הצער אין לי נשק עדיין במחצבה,

וגם להראות לכם איזו תמונה בתגובה,

פשוט לא צילמנו לשום כתבה...

תדמיינו את זה, רק בבייניש, ובעיר העתיקה, סבבה?

הם לא קולטים.

אף אחד לא קלט.

זוהי מלחמת אחים.

מלחמת שד משחת.

מתחת לראדר,

כל אחד מושך לצד שלו,

פוליטיקאי, קוץ ודרדר,

אלוף בצבא, וכל חילו.

ביישובים על הבית מגנים,

כמה חיילי מילואים,

חלקם קרביים, חלקם שמנים,

חלקם מגויסים חדשים.

הפוליטיקאים מדברים,

משקרים והאשמות מטיחים,

את כל מעשיהם בטיח מכסים,

מתחת לשטיח ביניהם נלחמים.

כוח קפלן מככב,

על החטופים הוא רוכב,

את הצבא הוא מעכב,

משקר ומזיק לעם שהוא אוהב.

אלוף פיקוד מרכז,

למי שלא הבין, יו"ש בלעז,

לכל נסיונות לדיבור רק בז,

לא מספק תחמושת, לעצמו אותה בזז.

מלחמה בין האלוף לרבש"ץ,

בין השמאל לימין, חזק ואמץ!

מלחמה על תחמושת שליטה ובג"ץ,

מלחמת מוחות מפלגות ושבץ.

מוקדש ליהודה פוקס.

לא אומר דבר.

לא אספר על דם שהופקר.

לא על אדמה שננטשה,

לא על ארצי שבסכנת כבישה.

אדחיק ואתרץ.

לא אומר מי גולגולתנו רוצץ.

לא אספר ליושבים בממשלה,

כי תכניתם תכנית עוולה.

אין בכך טעם.

עיוורים וחירשים הם כולם.

לא זוכרים מה קרה בעיסקה,

בטוחים בדעתם הפסוקה.

שיחרור חטופים.

על כך כולם מספרים.

ולא על מאה וחמישים הרוצחים,

שישובו לשסע יהודים אחים.

לכן אשתוק.

לא אקלקל ואתחיל לזעוק.

אתן להמון להמשיך ולשמוח,

פשוט, לא נותר בי עוד כוח.

עכשיו זה תורך / אני הנני כאינני

אני זוכר קופסא צהובה

ושני ילדים על שטיח אדום.

אני זוכר קלפים ועוד בובה,

שישבה צופה מאיזה מקום.

אני זוכר את ה"ישש!!"

ואת "לא יודע להפסיד בכבוד".

אני זוכר אותך מבקש,

ואותי בתורי מנסה לא למעוד.

אבל המנטרה ששבה,

שגורה בלשונך,

עומדת ניצבה

"עכשיו זה תורך".

והזמן כרגיל,

כשנגמר הוא קטן,

ואז בתרגיל

הוא לא שב. יונתן.

אז אומרים שנשארתי

ואתה ממשיך בדרכך

אבל אני אל־על צעקתי:

"עכשיו... 

עכשיו זה תורך".

אמרתי לכם, כמה אמרתי לכם,

ערבים שווים רוצחים, בואו ונלחם

צעקתי כשרצחו את אחיי ליד שכם:

בואו אחיי! אך אתם גיחכתם.

"זה מיעוט קיצוני", "נגיע לשלום"

רק הוספתם פרחים בחלום.

להרוג?! את כולם?!?! קיצוני ואדום.

כי מה זה כבר פיגוע פעמיים ביום??

וכשהגיע הדם עד מעל הגרון,

החלטנו שדי, זה הזמן לחרון!

שרפנו משטובה ובית קרטון,

וזעקתם פוגרום, בחווארה בשומרון!!!

כי יהודי שנרצח זה עצוב לא נורא,

אבל בבית הרוצח לא תאחז בערה!

צעקתם רוצחים, זוהי שערוריה,

אבל מי הרוצח, מי זה שירה?

ועכשיו גם אני מסתכל על קיבוץ,

שתושביו צעקו: מתנחלים זה שיקוץ!

הסתכלו על ביתי במחשבת קיצוץ,

וביתם שלהם, הפך שבור ורצוץ.

אין בי שמחה לאיד, רק עצב כבד,

איזה טמטום, למה עזרו לשודד??

ואצלם בשדה, מחבל היה עובד,

ועכשיו אין חקלאי, נותר רק השד.

ניצני טמטום כבר החלו לעלות,

כל מיני מחשבות מתוך ההריסות

"נקמה בעזה היא טבח, זמן לפשרות",

שוחרי שלום, כי מה יכול עוד לקרות?

שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב
דְּקִיקָה, שַׁבְרִירִית,
מְלַטֶּפֶת
שָׁעוֹן דִּיגִיטָלִי שָׁחֹר.
נָאָה שַׁרְשַׁרְתִּי,
הַשָּׁעוֹן לֹא שֶׁלִּי,
הוּא שֶׁלּוֹ.
 

לעיתים אינני

אני,

 כזרע נטוע

נטוע ונרקב בשקט בשקט

בחושך בחושך

כמו הלב שהתאמץ והפך בו ונהפך עליו

מתאמצת להיות פתוחה להיות כלי להיות נשיאה

להיות רחם לעטוף להתנועע לקבל נישוקים וחיבוקים לעשות מקום בתוכי

ואינני

כסלו בא והביא איתו את החושך של החורף, ההתכרבלות המזגן על החום הפוך התה הסחלבים התפוזים

כסלו בא והביא איתו את ההסכמה להכנס לישון בתשע לעלות את כל הרקיעים ולנקות את הנשמה, כל לילה כל בוקר כל יום לנקות לזרוע לטפח את הזרע הישן החשוך שאני

כסלו בא

אור וחושך

כלי ושבר

נשיאה נשיאה רחם רחמים גדולים רחמים גדולים ועצומים

אישי שמחבק, תינוק שננבט וגודל וגודל ומאיר את העולם כולו ברחמים גדולים רחמים גדולים

אני אינני

תכף אצמח ואהיה

תכף נצמח ונהיה

גאולה גדולה

הָיִיתָ טַל

עַל שִׁכְבַת מַרְבָד

רְצוּפָה

אַבְנֵי שַׁיִשׁ צָפִים

הָיִיתָ שְׁבִילֵי

עֲלֵי כּוֹכָבִים

נוֹבְטִים, מַנְבִּיטִים

זוֹהֲרִים.

הָיִיתָ לָנוּ אֹשֶׁר

הָיִיתָ לָנוּ לַיְלָה

חֲרִישִׁי

כְּאוֹר הַסְּתָו

הָיִיתָ בֹּקֶר

הָיִיתָ אֹשֶׁר

נִשָּׂא בְּרוּחַ

הָאַכְזָב.

הָיִיתָ מֶלֶךְ

עֲטוּר תְּהִלָּה

נוֹשֵׂא מַטֶּה

וְאַדֶּרֶת קְטִיפָה

הָיִיתָ מַלְאָךְ

מַבְהִיק בְּגוּף

הָיִיתָ אוֹר

מְכֻסֶּה וְעָטוּף

הָיִיתָ לָנוּ אֹשֶׁר

הָיִיתָ לָנוּ לַיְלָה

חֲרִישִׁי

כְּאוֹר הַסְּתָו

הָיִיתָ בֹּקֶר

הָיִיתָ אֹשֶׁר

נִשָּׂא בְּרוּחַ

הָאַכְזָב.

מָה נוֹתַר

עוֹד לְיַלֵּל

עִם אִוְשַׁת הָרוּחַ

וְיָרֵחַ אָפֵל

מָה נוֹתַר עוֹד

רַק לִבְכּוֹת

עַל בְּדִי עָמָל

דָּם יֶזַע וּדְמָעוֹת

לְוַאי תָּנוּחַ

עַל מִשְׁכָּבְךָ

בְּטָהֳרָה

לְוַאי אֵל יְרוֹמֵם

אֶת עַמּוֹ הַנִּדְכָּא

לְוַאי לֹא יִפֹּל

עוֹד חַיָּל

נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרָה

לְוַאי וּלְעוֹלָם לֹא תְּקוֹנֵן

עוֹד אֵם עִבְרִיָּה.

הכול תלוי אחד בשני.

אם אין חושך אין אור

אם אין כאב אין הנאה

אם אין גדול אין קטן

אבל -

האם שמחה ושלמות אמיתית יכולים להיות ללא חרטה וריקנות?

האם כל החיים יכולים להיות משמעות אחת גדולה?

בואו נחשוב על זה.

אם הכול בעל משמעות - האם נותרה משמעות?

אם הכול נברא בחכמה - האם יש הבדל בינה לבין הטיפשות?

איך נוכל להאמין במושגים מוחלטים בעולם חולף ונע?

למה אנחנו רוצים להתקיים באמת?

(מעין תגובה למה שכתבה @בלומה נאכט)

יד אומן מסובבת את המסך,

חושך בנגיעות של אור נמסך.

ואני בחשכה מתאמץ לראות,

המאכלת ביד מחכה לאות.

האירו פני מזרח עד שבחברון?

הגיע הזמן לשוב בנסיון?

מתי נצא מהכאב המחריד?

והקרבן, הוא קרבן תמיד.

(יצא לי קצת דכאוני,

 אבל בגדול יש כאן אור גדול שמחכה לזרוח,

יום חדש שמחכה רק לנו, כדי שנוכל לפרוח)

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".

מה קורה כשאנחנו ישנים?

וכשמתים?

וכשמרוכזים במשהוא חזק כל כך?

וכשמשתכרים?

וכשמתאהבים?

וכשלוקחים סמים?(לא שניסיתי. עדיין ;) )

וכשאוכלים ארוחה טובה כשרעבים?

וכשעוזרים לאנשים אחרים?

קורה אותו הדבר.

אנחנו שוכחים מעצמנו.

מהאגו הפרטי שלנו.

ופשוט חיים את מה שנמצא.

האם זוהי ברכה?

מְבֻקָּשׁ

הַנַּחַל שֶׁנּוֹבֵעַ בִּי

עַד אֵלַיִךְ

שֶׁנּוּכַל לָשׁוּט

מֵעֵבֶר

לְחוֹפֵי הֲגַנּוֹתֵינוּ

עַל

מֵי

מְנוּחוֹת

בְּגֵיא צַלְמָוֶת

כִּי אַתְּ

עִמָּדִי.

תגידי מה

רק תגידי לי כבר מה

מה אוכל לעשות בשבילך שתסכימי

לבנות מחדש חומותייך

חלומותייך

שתתני לי לשכון בתוכך

בשלום

תגידי כמה

רק תגידי לי כבר כמה
 

כמה הכרה וחיבוק את צריכה

לרפא את מה שנחרב בך
 

תגידי איך

תגידי לי כבר איך

איך אוכל לקרוא לך בשמך

לדבר על ליבך

לזעוק לך אם אשכחך

אם אשכחך

___________

תגידי מה
רק תגידי לי מה

מה כבר עוד יש לעשות
החומות נפרצו הן שבורות 
נטמאתי
במקומן הצבתי שועלים
להרחיק טהורים

תגידי כמה
רק תגידי לי כבר כמה

פעמים ש
לא חיבקת
הייתי זרה לך

תגידי איך
תגידי לי כבר איך

איך אוכל לקרוא לך בשמך
לדבר על ליבך
לזעוק לך אם אשכחך
אם אשכחך