ומאז אני רוצה לבכות
דמעות געגוע עייפות מלוחות ורטובות
על הבית הקטן עם הגינה הירוקה והעציץ בכניסה
שקרס אל בטן האדמה
ואיך קיבלתי אגרוף בלסת, ובעיטה מהמגף הכבד
והשמלה היפה נקרעה בצדדים ונפרמה מלפנים
והיא הייתה חדשה
ואני בה ישנה ועייפה, ועצובה עצובה
ולגיטרה השרוטה איש לא העז להתקרב
והיה מסביבה מעגל הגנה שסימן
'אל תיגע'
וידעו כולם ושתק העולם
את השיר ההוא שהלחנתי עליה
והתנגן שם
בין הקיר ההרוס לספה השבורה
כיף כשאתה מגיב לי..
פעם היה משה וסנה שלא נשרף
היה אברהם ואש שלא אוכלת
היה בני אדם שחיים אלף שנה
ובהמות שמתות מדבר
פעם היה מטה ומלא צפרדעים
פעם היה ניסים
פעם היה בני אדם
פעם היה אלוהים
היום יש אש שטורפת משפחות לא זהירות
אנשים שמתים בגיל אפס
חוסר צדק ואי שפיות
יש מטה להכות ואין צפרדעים ואין דם
ויש צדיק לבקש ברכה
אבל בלי ניסים ובלי אמת
יש בהמות שטורפות
ויש חיים שאוכלים
יש בני אדם
יש בהמות
ואין ניסים
ואין אלוהים
פעם היה משה וסנה שלא נשרף
היה אברהם ואש שלא אוכלת
היה בני אדם שחיים אלף שנה
ובהמות שמתות מדבר
פעם היה מטה ומלא צפרדעים
פעם היה ניסים
פעם היה בני אדם
פעם היה אלוהים
היום יש אש שטורפת משפחות לא זהירות
אנשים שמתים בגיל אפס
חוסר צדק ואי שפיות
יש מטה להכות ואין צפרדעים ואין דם
ויש צדיק לבקש ברכה
אבל בלי ניסים ובלי אמת
יש בהמות שטורפות
ויש חיים שאוכלים
יש בני אדם
יש בהמות
ואין ניסים
ואין אלוהים
יש שיר כזה
היה הרבה יותר
חזרת
שאלה שאלת.
או שבעצם העדפת
לשתוק הכל.
לברוח
להמשיך הלאה,
בדרך ערפילית
מלאה צימאון
ודממה.
בריחה.
השער עודנו פתוח
ועדיין
אין תשובה
אבל תהיה,
מוכרחה להיות.
בא!
רעיון כובש. כ ו ב ש
אם אפשראחרונהומשהו בעמידה החזקה הזאת ובזה שאת לא מוותרת מזכיר לי את עצמי לפני שנה ואת ואוו שאת ככה.
אני רוצה את החיים על כל גווניהם
לחוות שריטות ומכות ואשמות
ושמחות, חברות ומחול
לאהוב ולרעוב ולשתוק
ולחבק, לשנוא ולצעוק
רוצה את העור שלי צמוד לקליפת היקום
וחמצן על פצע חשוף
ולהישרט ולא למות
ולגעת, לגעת בכל
הכי עמוק
כתבת טוב ממש!
הזדמנות להגיד לך שאני חורשתתת על השירים שלך, ומנסה ללמוד את הפריטות שלהם
אפילו אחותי שומעת אותם
נכוויתי בטירוף.
עבר לי.
זה כואב,ויפה כולכך..
אהבתי את הכתיבה.
את לא לבד
יש מישהו, נותן לך יד
ומלטף
את מבטך, את כל כולך
ומלמעלה הכוכב שלך מציץ בין עננים
שולח קרן אור שמפלחת את החושך.
עוד תזרח לך השמש
ילדה יפה שאת
תסנוור את עינייך באור בוהק
וחמימות מעומעמת תקיף את גופך
העדין, השברירי
מלילות ארוכים
והכוכב שלך גבוה
צוחק ומחייך
שורקתחח האמת גם אני חשבתי על זה כשקראתי מה שיצא לי
את יכולה לנסות
שורקתאחרונהזאת לא שאלה בכלל
תודה מאמי
מתנגן לי בראש
'מאמי לא מצאתי מקום, וכמה זה חשוב לנו השקט היום'
ובוא כבר נוו
תשקיט לי ת'לב הזה שכואב
שרועש והולם
רק תסתכל בי פנימה
מעבר לאיפור, לשיער, לעגילים, לחורים
מעבר לשלד הזה שנעלם כמעט
|אני אוכלת, לא שלא|
בין ים של גופים ומבטים ופרצופים
והוא רק רוצה חיבוק
הגוף הזה
או קצת עשן שיטשטש
יביא ענן מערפל
והחושים והדריכות והמחשבות
ינוחו טיפה
ואנשום, ואנשום, ואנשום
וננשום ותנשים
עוד עשן
שורקתממש דיברת אלי, או מתוכי..
תודה
את כותבת מדהים.
ממש מכניסה לתוך הכתיבה.
את נשמה מדהימה. באמת.
התחברתי ללא מעט דברים...
(לא היה לי כח להגיב אחד אחד(: )
שורקתאחרונההיי זאת אני ..סתם, תהני מהחיים בחוץ
טיפת אבק זעירה.
שנושרת.
מלב שלא מרגיש.
כי אין לו מה.
והוא לא יודע איך.
רק מחייך בלי להבין.
מגחך.
מיובש.
מלחלח שפתים.
עם מים. שנגמרו.
ופועם.
עוד פעימה אחת.
ונודם.
כי בובות לא פועמות.
רק לפעמים,
הן מנסות להרגיש בני אדם.
עוד יגיע היום
בו נרקוד ברחובות
נפזז מרוב אושר
ואור.
עוד יגיע היום
בו לאיש לא יכאב
ועיניים יתחילו
לזהור.
ודמעות של שנים
יהפכו לנהר
שיחלוף, יטהר
ויגאל.
וכל מי שירצה
יגלה טוהרו
של הלב שנחבא
וקמל.
וכמה מאיר
יהיה אותו יום
בו נוכל לאהוב
בלי הסבר.
וכמה נפלא
אז יהיה העולם
כשהרוע ימוג
יגמר.
והטוב יהיה אז
גלוי מאי פעם
שמים פתוחים לכל דורש.
היקום יחליף
את צבעיו שדהו
הטבע כולו יתחדש.
אדמה תהפוך לזהב
על אשר
לא תוכל להכיל
התחושה.
והשמש תזרח
באור מסנוור
מרפא
מלטף
בקדושה.
יקוואלאחרונה
"מה אמרת הרגע?" התרעמה סייליני.
"זה לא הגיוני…" מלמלה לונה.
"תעני," אמרה מאי, "מה כבר יכול לקרות?"
"לא דיברתי איתה כבר חמש שנים." אמרה הולד, "כלומר, מה יש לה לרצות לדבר עם הבת שלה? הבת שהיא נטשה לפני חמש שנים?"
"רגע," נדלקה ללונה נורה אדומה בראש, "איך את יודעת שזאת היא בכלל? כשהגעת לפה היית בת ארבע, ולא היה לך טלפון. חוץ מזה, אמא שלך בטח שינתה מספר כמה פעמים. איך את יכולה לדעת שזאת היא?"
"ביקשתי ממיס דאדילין את הפרטים שלה," אמרה הולד, "לפני כמה ימים. רק כדי שיהיה לי למקרה הצורך. אבל לא חשבתי שהיא באמת תתקשר אליי."
"תעני כבר!" מאי כמעט צעקה עליה.
"זה כבר התנתק." השפילה הולד את ראשה.
"אז תתקשרי אליה שוב." משכה מאי בכתפיה.
"אבל אני אפילו לא יודעת אם זו היא!" זעקה הולד, "אני לא יודעת בכלל אם היא מתה או אם היא חיה. אז איך אני אמורה לדבר איתה בתקווה שזו באמת היא, לכל הרוחות?!"
"אני אתקשר בשבילך." אמרה מאי.
מאי לקחה את הפלאפון מבין ברכיה של הולד וחייגה.
"אני שמה על רמקול." הודיע מאי.
"הלו?" קרא קול מהפלאפון.
"אמא?" שאלה הולד בחשש.
"הולד?" לחשה אמה של הולד עם שמץ של תקווה בדיבורה.
"הולד, זאת את?" שאלה אמה של הולד.
"כן." אישרה הולד.
"זאת באמת את?" ווידאה.
"כן." אמרה הולד, הפעם בקול חזק יותר.
"זאת באמת את!" קראה האמא.
"אמא?" שאלה הולד, "הכל בסדר?"
"כן," אמרה האמא ונרגעה מעט, "כן. איפה את?"
"אני בבית היתומים." אמרה הולד.
"אבל איפה?" שאלה האם שוב.
"בבית היתומים של סמרגון, בבלארוס." ענתה הבת.
"אני באה אליך." אמרה האם בחגיגיות, "אני אקח מטוס ואטוס אליך. ביחד עם ראסטי."
"ראסטי?" הסתקרנה הולד, ואז הוסיפה, עם שמץ של אכזבה בקולה, "זה לא אבא, נכון?"
"לא," צחקה האם, "ראסטי זה אח שלך."
"יש לי אח?" שאלה הולד בשמחה.
"טוב, חצי אח…" מלמלה האם.
"ידעתי." אמרה הולד באכזבה, "אבל אתם עדיין יכולים לבוא. רק תעדכני אותי, בסדר?"
"בסדר." אמרה האם, "ביי, מתוקה."
"ביי." אמרה הולד. צפצוף הניתוק נשמע באוויר.
"אמא שלי באה לבקר אותי!" קראה הולד, וכמה שניות לאחר מכן התחלף קול הצהלה לקול אבל.
"אמא שלי באה לבקר אותי. מה אני עושה? מה אני אגיד לה?"
"הכל יהיה בסדר," אמרה לה מאי, והניחה יד על כתפה. "פשוט תזרמי עם זה, ותהיי את."
*****
"מצאתי!" קראה ג'יין. הן היו בחדרו של פול וחיפשו עדויות למכתבים שעליהם דיבר ג'וליאן.
"מכתב?" שאלה סנואו, בעודה יוצאת מתחת למיטה של פול.
"לא," אמרה ג'יין וחייכה, "יותר טוב. מצאתי את היומן שלו."
"אבל זה לא ממש יעזור לנו," אמרה אריאל, מאוכזבת, "אנחנו צריכות משהו על המשפחה שלו."
"טוב," אמרה ג'יין ומשכה בכתפיה, "יש פה פרטים עליו בהתחלה."
"באמת?" שאלה יסמין, וחטפה ממנה את היומן, "תני לראות."
"שם: פול נורמן," הקריאה יסמין, "אמא: לילי נורמן (לשעבר ארטירלי), אבא: רון נורמן, מקום מגורים: בית היתומים בסמרגון, בלארוס. מקום לידה: סינגפור, מקום מגורים קודם: לאס-וגאס. מצב משפחתי: רווק, יתום. שנת לידה: 2007, קרובים שנשארו בחיים: לא ידוע. ואז יש סמיילי עצוב..."
"אז כל מה שפול אמר נכון." אמרה סטייסי, וקמה ממקומה, בכיסא ליד שולחן הכתיבה, "זה המידע שג'וליאן אמר לנו."
"אולי זה מה שהוא רוצה שנחשוב שנכון." אמרה אריאל, וקמה גם היא ממקומה, "כלומר, אם זה באמת נכון, אז מי זה הפול נורמן השני הזה?"
"אולי זה אותו בן-אדם, עם פרטים קצת שגויים." אמרה סנואו.
"זה לא נשמע לי נכון," אמרה אריאל, "אנחנו צריכות לבדוק מה כתוב ביומן הזה, מההתחלה ועד הסוף, וגם לחפש עוד ראיות שאכן אין לו עוד משפחה. אם לא היה לו עוד משפחה, ולא היה לו לאן לחזור, אז למה הוא ברח? ולפי מה שכתוב, הוא ברח הרבה פעמים. חייבת להיות לזה סיבה."
"זה שכתוב שהוא ברח לא אומר שזה נכון." אמרה סנואו, "אולי זה באמת לא אותו אחד, או שאלו פרטים שגויים."
"חוץ מזה," הוסיפה יסמין, "לא מסתדרת לי בראש תמונה של ילד בן ארבע-חמש שבורח ממקום המגורים שלו, צריך להיות לו ממש גרוע שם אם הוא בורח…"
"חשבתי על זה," אמרה סטייסי, "וזה באמת לא הגיוני. אני באמת חושבת שהמידע שהוא נותן שגוי, זה שיש לילד בגיל שלכן שתי זהויות, שבאחת מהן הוא מסובך בפלילים, זה מאוד לא הגיוני."
"ומה עם ג'וליאן?" נפל לאריאל האסימון, "למה בעצם הוא מסר את החבר הכי טוב שלו לידנו, והסגיר שהוא ברח? ולמה הוא הוביל אותנו לכאן, למקורות המידע שאמור להיות, כביכול, הדברים האישיים של פול? משהו כאן מסריח…"
"כן," המשיכה סנואו באותו קו מחשבה, "אולי בעצם כל זה תוכנית שתוכננה מראש כדי שלא נעלה עליו? אולי באמת פרטי המידע שגויים? זה לא הגיוני שג'וליאן זוכר אחד לאחד את כל הפרטים על פול, שהוא סיפר להם לפני... מי יודע כמה זמן? והוא עוד יודע על דברים סודיים ופרטיים של פול, ובדיוק איפה הם נמצאים."
"אולי באמת לא פעלנו נכון כל הזמן הזה…" הרהרה סטייסי, "אני אגיד לכם מה. אנחנו נברר כל מה שאפשר אצל בתי היתומים שבהם שכן פול. נבוא מהכיוון השני. אני אדווח לקפיטן על הממצאים. אתן, לכו לנוח עד שנקרא לכן."
*****
"זה קרה בשעת לילה, ביום גשום וצמרירי." סנואו ישבה עתה בחדרה מול שולחן הכתיבה שעליו ניצב הספר שלה, בעטיפת העור הכחול שלו.
"ליאו שכב במיטתו שבחדר הקטן בבית משפחת האומנה שלו. הוא בהה החוצה, מעבר לחלון, והסתכל על הגשם. הוא הסתכל על העולם השומם בחוץ, כולם כבר מזמן היו בבתים שלהם.
"לפתע נפתחה הדלת לחריץ צר. זאת הייתה מולי, ה'אמא' שלו.
'עדיין מתקשה לישון?' שאלה בחום.
'אה-הה.' המהם לואי לאות 'כן'. הוא משך את השמיכה על מעל ראשו.
מולי באה לידו, והתיישבה על קצה מיטתו.
'על מה אתה חושב?' שאלה.
'סתם, מחשבות.' ענה לה לואי.
'מחשבות על מה?' ניסתה מולי, 'שוב על ההורים שלך?'
'כן,' נאנח לואי, 'אני לא מפסיק לחשוב עליהם. אני באמת רוצה לצאת למסע הזה.'
'אז צא.' הפתיעה אותו מולי.
'מה?!' שאל לואי בתדהמה.
'צא,' חזרה מולי. 'אם זה כל-כך חשוב לך, אנחנו תומכים בך עד הסוף. נוכל לבוא איתך אם תרצה.'
'לא, תודה.' אמר, 'זה מסע שאני מעדיף לעשות לבד, אבל אני אתכתב אתכם.'
'לילה טוב.' חייכה מולי.
'לילה טוב,' אמר לואי, 'מחר אני אתחיל לארוז.' הוסיף, ועצם את עיניו."
סנואו הציצה בשעון. השעה הייתה כבר כמעט חצות, אבל לסנואו לא היה אכפת. היא נשבעה לעצמה שעד סוף היום היא כותבת לפחות חמישה עמודים, והיא הייתה צריכה לעמוד במשימה. היא הרימה שוב את העפרון והצמידה אותו לדף. אך משום מה לא עלה לראשה שום רעיון למה לכתוב במשפט הבא.
תמיד כשהיא צריכה השראה, היא יוצאת החוצה לנשום אוויר צח ולהסתכל קצת על הסביבה. אבל שעת כיבוי האורות כבר עברה, ולכן לא יכלה לצאת. אז היא פשוט ישבה שם וניסתה לחשוב על רעיון. היא התבוננה בחדר מסביבה, וחשבה על האירועים האחרונים. על החקירה של האקדח, על ההצלחה של מאי, ועל השהות שלהם כאן, בבית היתומים.
פתאום עלה לראשה רעיון מטורף. 'החיים הם סיפור אחד גדול וטוב, סיפור איכותי, כי גם לבן אדם הכי משעמם ביקום יכולה לקרות איזו תפנית בעלילה. אז בעצם,' חשבה,'אם החיים שלי הם סיפור טוב ואיכותי, אז איך זה שמאז שהגענו לבית היתומים הכל טוב ויפה? למה כולם נחמדים אלינו? למה אף אחד לא נגדנו?'
*****
"הולד?" זאת הייתה סייליני, "הולד, מה קרה?"
"צאי משם!" קראה לונה, "את מתחבאת שם מאז שחזרת ואפילו לא סיפרת לנו מה היה!"
"הולד!" דפקה גם מאי על דלת השירותים, אך כלום לא עזר. הולד לא הגיבה.
מדי פעם נשמעו קולות היבבה השקטה של הולד, לא יותר מזה.
כבר שעה ארוכה שניסו הבנות להוציא מחברתן ולו מילה אחת.
"תעזבו אותי," אמרה לפתע הולד, בין משיכת אף למשנֶהָהּ, "אין לי כח לדבר עכשיו."
"אז רק תפתחי את הדלת." ביקשה לונה.
"בסדר." נאנחה הולד. היא סובבה את המפתח ופתחה לאט-לאט את הדלת, ואז קמה והלכה למיטתה.
מאי התיישבה לידה, וחיבקה את כתפה.
"עכשיו," אמרה מאי ברכות, "תספרי לנו מה קרה שם."
"אמא שלי הגיעה." החלה הולד, "ואיתה גם בא אח שלי, כמו שהיא הבטיחה. דיברנו קצת על מה קורה, היא שאלה אותי איך אני מרגישה, ובכלל, היא הייתה ממש נחמדה. ואז היא התחילה לספר לי סיפורים. דברים שלא ידעתי קודם. היא אמרה לי שאחרי שהיא ואבא שלי התגרשו, היא עברה לטקסס, ואני נשארתי עם אבא שלי. הסיבה שאני כאן היא שאבא שלי היה… מכור. הוא היה שתיין וגם צרך המון סמים. הוא לא יכל לגדל אותי. הייתי יכולה ללכת לאמא שלי, אבל גם היא לא רצתה אותי. הרשויות שלחו אותי לכאן. נשברתי ממש כשהבנתי את זה. הבנתי שהיא ידעה כל הזמן הזה שאני כאן, ורק עכשיו באה לקחת אותי. אני צעקתי עליה, ואני אמרתי לה משהו שלא חשבתי עליו."
"מה אמרת?" שאלה סייליני.
"אמרתי לה," הנמיכה הולד את קולה, "אמרתי לה שאם היא לא רצתה אותי, אז היא כנראה לא באמת אמא שלי ו… שהיא סתם באה לכאן, כי אני לא מעוניינת ליצור איתה שום קשר. ואז, אני פשוט ברחתי משם. אני מניחה שהיא פשוט הלכה. אני רוצה להגיד לה שאני מצטערת, אבל אני פשוט לא מסוגלת לזה, אחרי שאני יודעת מה קרה אז."
לפתע נשמעה דפיקה חרישית בדלת. זאת הייתה מיס דאדילין.
"את בסדר, הולד?" שאלה, "שמעתי מה קרה…"
"לא ממש." ענתה הולד, "אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. מצד אחד, אני לא יכולה יותר לראות את הפרצוף של האישה הזאת, או של הבן שלה. מצד שני, היא אמא שלי, ואני נורא פגעתי בה ואני רוצה להתנצל."
"ההתנצלות מתקבלת." אמר קול נשי מאחורי הדלת. אמא של הולד נכנסה לחדר, ראשה מורכן מעט, ופרצופה סלחני, "אני רוצה שתדעי שלא חשבתי ממש אז, ושאני אשמח אם תמשיכי לשמור איתי על קשר."
"בסדר," אמרה הולד, וחייכה מעט, "מבטיחה."
@מתנחל בדם @פטל. @יהודי אמיתי! @טוש @כיפת ברזל-סרוגה @היי זאת אני .. @בעזרת השם
מי שרוצה תיוג לפרק הבא מוזמן לרשום
טוש(על צרכים מיוחדים, כן?)
זו רק מעטפת חיצונית שמסתירה נשמה גדולה בתוכה.
לי זה מה שעוזר עם זה..
בכל אופן זה לא אומר שזה לא כואב, פיזית ובלב... אבל זה מנחם מעט.
מה שלומכם אנשים? תיכוניסטים – איך החופשה בינתיים? לא תיכוניסטים – איך השילוב בין חיים רגילים לחום של הקיץ? שורדים? כיף?
כמו שפרסמנו, יהיה מפגש יוצרים מרענן בשבוע הבא ואנחנו מחכים לו ממש. הנה הפרטים האחרונים:
14:00 יציאה מהתחנה המרכזית ירושלים
15:00 פתיחה בבית אצ"ג, יפו 34
שעת סיום משוערת 19:00
צלמים – לאור הביקוש תהיה סדנת עריכת תמונות, אין צורך במחשבים או במצלמות. אבל תביאו, מה. נעשה קרב קליקים.
ציירים – אנחנו יודעים שמזמן לא הייתה סדנה בשבילכם, הפעם יש! בואו בהמוניכם
אני עומד,
אדמה מתהפכת תחת רגליי.
בולענים, טובעניים,
גופי זועק די.
ואתה עומד שם,
מחייך כולך,
מביט במבט האמיץ שלך.
אתה לא פוחד, רק עומד.
ובי אתה תומך.
צוחק על הגורל,
משחק עם המזל,
מסתכל לפחד בעיניים.
נאחז באדמה,
בשביל הנשמה,
ולא חושב פעמיים.
אתה מזנק לאבדון,
צועק במלוא גרון,
ואין מי שיושיע.
אתה הגדול מכולם,
הכי אמיץ בעולם,
אתה אחד, בשביל כולם.
אתה צוחק על הגורל…
אני יודע, יום יבוא.
בו נשב על המרפסת בלעדיך.
נספר מה שהיה, ונדבר על מה נהיה,
ונסתכל בתמונותיך,
נזכר במה קרה, ובאומץ שלך,
ונראה את העולם בעיניך.
כי צחקת על הגורל,
שיחקת עם המזל,
הסתכלת לפחד בעיניים.
נאחזת באדמה,
בשביל הנשמה,
ולא חשבת פעמיים.
צודק לא שמתי לב לזה.
משתדל בדר"כ לא לשים באותו בית מילה אחת פעמיים.
ובקשר לברכה, בבקשה , מתי שתרצה
הוא בעצם אמיץ שהתאבד?
- וזינק קדימה כדי להציל אותי ואת העולם.
אז תכלס, כן
