פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 280)

שמש אודם בשמי רקיע
אתה הולך ליד ליבי
מקרין את החום,
נותן לו להפשיר
ולו מעט,
מקרח ימים שדבק בו.

לו רק גלו עבורי,

אמרו לי פתחו של סוד קטן

היכן אבי נמצא?

דמי עצמי-

בשרי,

הלך לו 

אל תוך מחשכי נפש,

אבד הוא

עמוק תוך עצמו,

שכח כי עודני 

מחכה,

רוצה לראותו בשובו הבייתה,

בשלום.

 

לו גלו עבורי

פתח מעט מרצון אבי,

אתן לכם תמורה

אלפי נשימות

וחיוכים

אפילו אוסיף,

אקטוף עבורכם זר ורדים,

אנגן מנגינת צהלים

רק אמרו נא לי,

גלו רצון אבי.

 

לו תבינו מעט

נפש סוערת 

נפש עלמה חשופה,

איבדה היא את אביה

הוא נטשה-

לא חזר

וכי הבטיח,

הבטיח דורון

הבטיח שלום

הבטיח לחזור.

 

 

גלו לי

איה הוא נחבא.

תכתבו עכשיו ביומן, לפני שקובעים טיול משפחתי שאסור להבריז ממנו כי סבתא תיעלב. ממש עכשיו. אנחנו רוצים אתכם איתנו, ואם צריך אנחנו מוכנים גם לפצות את סבתא.

בקרוב נפרסם שעה ומיקום מדויקים.

מחכים מאוד 💙

 

עת דימדום השמש,

נוסך פנייו הלומת אור יקרה

יוצא האר"י

לעבר שדה חיטים

לפרוש ידיים 

לקבל פני מלכה.

 

נגינת ידיד נפש

בתי כנסיות עמוסים דמויות-

רוצות הן,

רוצות.

חפצות לקודש

לשמחה.

רוצות שחרור נפש,נשמה.

 

עת קודש היא לעם

עת זמן ורצון עליון.

עת התחלת גאולה-

עת שבת קודש.

הם היכו
אחזו במקל העבה
חבטו , כמו עיוורים
בלי לראות אותי בפנים.

ואני הייתי בשק
הפתעה שהם לא רצו.
חטפתי את המכות
ונשברתי לרסיסים
וזה כאב.

בסוף הם פתחו
וניסו להרכיב אותי מחדש
לעשות אותי יפה להם
לעשות אותי נכונה להם

אבל הם שכחו
את חוק שימור החומר
לא הכל יש בי
ויש בי יותר מדי

עכשיו אני כאן
עם רגל אחת ארוכה
ורגל אחת קצרה
ולב רך מדי
ומצפון כואב מדי
ועיניים גדולות מדי
וגוף שקוף מדי

אני רואה לכם
הכול
מתי תראו אותי?
 

לפעמים נופלת ולפעמים בוחרת ליפול
לפעמים אין לי מושג, ולפעמים יודעת הכל
לפעמים ביחד, לפעמים לבד
לפעמים כה כמהה לאותו רגע מיוחד.
לפעמים הכל כה רועש, ולפעמים קול דממה
לפעמים מתנצלת, גם כשאין על מה
לפעמים הצחוק מתגלגל מן הקירות
לפעמים מרוב אחיזה, הציפורניים נשברות
לפעמים כל כך כואב, שקשה לנשום
אז פותחת את העיניים חזק, רק כדי לא לחלום
וממש לפעמים, יש מין רגע כזה, שליו וטהור
עד שאפילו החושך מסתנוור מהאור.

לחיות זה כואב

ואין לב שלם, אין כזה דבר

יש לבבות סדוקים, ויש לבבות מקומטים

שמושלכים בפינה ומנסים לא להרגיש

יש לבבות שנשאר מהם רק רסיסים

והם אפילו לא מנסים

לשקם את ההריסות

 

הלב שללי מחורר

יש בו מיליוני דקירות

חיצים שננעצו ואף אחד לא ידע

כל מילה שנאמרה, כל מעשה שנעשה

כל תזוזה, כל תחושה

חיצים של שנאה

ושל כאב, ושל קנאה

 

פעם במיליון שנה בא הטפטוף

הטפטוף של הסם

הוא מאחה פצעון קטן

 

כמו בלילה ההוא על הספסל

היא ישבה לידי ובהינו בשמיים

והיא חייכה אלי

ושתקה

 

או הערב הבהיר

כשחזרנו מהמסיבה

בחושך, בטרטורים של האוטובוס

קיבלתי הודעה

והיה כתוב שהיא אוהבת אותי

ושאני מיוחדת

והלב שלי כאב כאב אחד פחות

 

או הבוקר שנכנסתי לכיתה

והן עשו לי יומולדת ועוגה

למרות שאני עצמי שכחתי

שהלב שלי זקן בשנה

 

או היום הכואב

שהסתכלתי בפרצוף היפה שלי

ואמרתי שדי

שהשם, אלוהים שלי

קח אותי מכאן

והשם חיבק אותי

בלי מילים ותחושה

רק חיבק ואסף אותי

והלב התאחה

 

 

הלב שלי מצליח לשחרר

ולבכות

ולנשום את האהבה הזאת

שמסתובבבת בעולם סתם ככה

מחכה שנבין

שהיא כאן

 

מחכה כבר לשטוף את הרסיסים

ולאחות את השברים

ולחבק

ולהמיס לנו מילים

ישר אל תוך הווריד

ולתת לנו לשקוע

להרדם בחיוך

לנשק אותה, לחבק אותו

ולחיות

גם אם זה כואב

 

 

 

 

 

תגובות יתקבלו בברכה

 

 

קליפות קליפות.
תחפושות ומסיכות.
אינטרסים והרשמות.
רצון לרַצות.
עיסוקים במחשבות,
בין מי שאתה, לבין מה שרצית להיות.
לכלוך החסדים.
הכתמת המצוות.
הרס הטוב שבי,
עד שהוא מופיע.
רק כי רציתי להראות.
רציתי להיות.
משהו שהוא לא אני.
שהוא לא אמיתי.
לא מהלב.
וזה מכה וכואב.

קליפות קליפות.
תחפושות ומסיכות.
בוא נסיר אותן.
הוא ניתן לעצמנו להיות. לחיות.
בוא ניתן לעולם לראות,
את הטוב שבנו.
את התום והפשטות.
את האישיות שבנינו בתוכינו מהילדוּת.

ושוב לא מצליח לצאת מהתבניות
מקובע, אולי מפחד להשתנות
שכל מתמטי ולא של חידות
מעתיק מאחרים ומדמיין דמיונות
מקנא באחרים
שממסגרות משוחררים
עם הבעיה מה עושים
חוץ מ“פשוט מתפללים”
האם יש פתרונות ודרכים
האמת שאני כנראה קצת מגזים
זה קשה כשרואים שכולם מצליחים

למשל את השירים
תמיד כותב בחרוזים
בלי זה מרגיש לי גיבובי מילים
סלט משמעויות במיץ תפוזים
אז איך כולם את הצורה
בחומר המשוחרר יוצקים
חיים של תוכן שפשוט זורמים

אלי אתה ואודך
אלוקי ארוממך
אם ב-ה’ אנחנו שמחים
אז למה לעזאזל כולם בוכים
גם בחתונות בשיא העיזוזים
צריך להתאמץ להצליח בפיזוזים*

אולי פשוט במקום להאשים
צריך עם מי שאני להשלים
אבל מי אמר שאין לי כאלה כישורים
הם פשוט רדומים וצריך אותם להעצים
אולי


*ריקודים של גבעונים ופאנטים

ליטוף כזה
ועוד אחד.
משהו שמחליק על נשמתי
מחייהה מחדש,
מדביק לתוכה
חוט חסד ורוגע,
משהו שמזמן לא נראה בשטח.
.
מלאך קטן שאחראי לליטוף גדול
משכיח את ים הכאבים,
נוסח חיים חדשים
של מעבר להרי האימה,
ומציף חיי בשנית
בקרן זיו שכינה.

אולי אני כיהודה ובועז
צריך אשה
שתעשה משהו נועז
נועז עם צניעות כתמר ורות
ששתיהן היו אמהות למלכות
ועל השידוך לקחו אחריות

ולמרות שבעליהן צדיקים היו
גדולי הדור
בכל זאת היו צריכים בינת אישה
שעליהם תשמור
ממחשבות סברות וספקות
מפלפולים שיקולים ובלבולים
שאת האמת הפשוטה
אך קשה
לפעמים מסתירים

ולמרות שזה פחות
ג-ב-ר
כי הגבר צריך להוביל וליזום
זה יותר מלך
כי כך היא מידת המלכות
נוקבא מקבלת
לית לה מגרמא כלום
אז גם אם ממני לא תצא
המלכות
פסיכולוג יועץ או מחנך
גם זה זכות
מנהיג מוביל ומפתח
כוחות
נשמות
של אחרים
ולו עצמו אין כ“כ כישורים
בקיצור
מלך
פשוט

או אולי להתעורר מהחלום
להפסיק לפחד
ולהתחיל ליזום
אולי...
אולי לא...

יצא מורכב ו"נסתר" מידי
מקווה שזה ידבר פה למישהו





דופק הוא בחזקה
האמנם?
עדר מוכר יורד
ומשהו מושך
לוחש להגביר
צעד

צועד הצבא על
המדרכה שטופת האור
מתקרב
מתרקב

מסתקל לצדדים
מקווה שאין איש
בסביבה
והנה

מבטים מצטלבים
חיוך זוויתי
ומבט מיוסר

תראו אני פסיכופט ו
חולה בראש
השתגעתי

רואה אותך בלילות ו
ארצח אותך
אתה יצרת אותי


הם רוצים לראות אותי מפרפר ו
נעול פה
ולכלוא אותי

אני חוזר אליהם גדול יותר ו
חזק יותר הא!


ועצבני!!!

בנפול אויביך לא תשמח

האויבת לך אני?

מגדלך היה לי אח

אזובייך שושנים!

 

מה בכיתי כאבך,

ראי האפר לראשי

הלא לרגל חורבנך

ומה השק שלגופי?

 

סוררת בערים!

סלקי השחור מבין כותלייך

את אוכלת מרורים?

בשר ולחם בשוקייך!

 

רק סלחי לי עתיקה

ליבי הפך גל אבנים 

נראה כי אין לי ארוכה

התבכי בחורבני?

 

 

גבעה זהובה,

חמור לבן

ואדם עטוף טלית בוהקת.

 

בחלומו הוא רואה

כי דמות האדם יורדת מן חמור,

מתקרבת,

מחייכת

ומחזיקה לב שבור.

 

בחלומו הוא רואה

כי דמות האיש-

מחברת שיברי הלב,

מדביקה עם ליטוף אלוהי,

(עם חיוך של משיח.)

 

בחלומו הוא רואה

לב מודבק

יציב,

איתן.

לב מרופא,

לב זהב טהור,

זהב של מקדש.

 

קץ הוא מחלומו

מביט הוא עכשיו בבירור עייניו.

רואה הוא

כי גאולה באה,

פרושה על לבבות אחים שבורים,

היא מנחמת-

מרפאת שברי חיים.

 

 

 

 

והנה עוד בשורה.
עוד אסון.
עוד הלוויה. עוד דיכאון.
עוד ילדים קטנים שצריך להסביר להם מה זה אומר שאח שלהם נהרג.
עוד הורים שצריכים לשים מסיכות של גיבורים.
עוד חברים שבוכים על הקבר. מתגעגעים. כואבים.
ועוד משפחות שנהרס להם החופש. בעצם, כל החיים.
עוד אור שנכבה.
עוד חיוך שדהה.
עוד סידור מתפורר מדמעות.
עוד עַם שכבר וַתיק באסונות.
עוד שבת שחורה.
עוד ימים רבים.
עוד שבעה. עוד שלושים.
עוד חלומות שלא התגשמו.
עוד שאיפות שנקטעו.
עוד ערכים שנגנזו.
עוד חיים שנחתכו.
עוד זוגות עיניים אדומות.
מסתכלים לשמיים.
מחפשים תשובות.

מי ימשני ממים רבים

ינער קצות תלתלי

ויאמר:

אני אוהב אותך ככה

 

מי ימשני מצולת תהום

ושלט זכרון:

'צעיר ויפה לא נודע.

לא נודע קבורתו'

 

מי ימשני, יבקש רחמים.

למנצח

מזמור לדוד,

אל אמות גם אני

עולם שלם

עם מעצב ואדריכל

בנינים גדולים

מעליות מזכוכית

חלונות מתנפצים

כל יכולים

האכזבות של היום

סגורים בעולמות אין סופים

שקרים

כל דבר שהוא לא אמיתי

כדי לצאת צריך למות

שוקעים שם

שנה,שנתיים

או אולי כל החיים

עד שאנחנו קולטים

פיתאום צמרמורת

תוקעים כדור בראש

בנינו עולם שלם של חלומות

עולם מקביל,

עולם אמיתי.

חינו בהם כ'כ הרבה זמן,

שהתעוררנו לא ידענו מה מציאותי מה לא

פשוט תקענו עוד כדור במציאות

כדי להיות בטוחים שאנחנו כבר לא בחלום

והחלום התנפץ

 

קצת (הרבה, המון, מאוד) ארוך
אבל זה הוציא אותי משבועיים של משבר בערך
אז...

הזיכרון הזה המתוק
שפתאום בלי סיבה
פרצתי בצחוק
כמו ילד אהוב ומאושר
שסתם כך פשוט שר
משוחרר פשוט וחופשי
לאט לאט נרפאת נפשי

בתוך ים העצבות והבלבולים
וחלקי נפשי שבתוכי בוכים
רק להיזכר מעלה לי חיוך
שמסיר ממני לאות ודכדוך

רגע אחד נקי וטהור
מזריח בנשמתי קצת אור
בתפילה שנפשי יצליח למלא
ואותי יעלה לשביל העולה
ואיתי יעלו וישירו כל חלקי
והריקותי לכם ברכה עד בלי די

אור שאת דרכי יאיר ואותי ינווט
שאצליח לחיות אבל באמת
שלום ושבת שלות עולמים
ששון שמחה אהבה וחיים
מתפרצים וזורמים בלי מצרים

"תרננה שפתי כי אזמרה לך
ונפשי אשר פדית
גם לשוני כל היום תהגה צדקתך"

“וההתמדה של האורה העליונה באה רק על ידי ברקים תדיריים,
רצוא ושוב כמראה הבזק, שלפעמים מתוך תכיפתם
הם נראים כאור אחד נמשך, שהנקודות מתחברות יחד והוות לקוים.
ומתרחבים הקוים ונהיים לשטחים, והשטחים מתעבים והיו למעוקבים,
לממלאים את כל המצוי, למגשימי ההויה, למהוי הישות המעשית.
ד' בחכמה יסד ארץ.” (קובץ ב רנו)

כתבתי את השיר מתחיל לרקוד
החיוך מתרחב לו ועוד ועוד
מציאות שלימה של נקודות אמונה
מרגיש שאותי מלווה השכינה

אמצע תפילה
את החיוך לא מסוגל להוריד
עוד יחשבו שהכנסתי משהו לווריד
תודה לך אבאל'ה אתה כזה מדהים

רוצה את השיר עכשיו לגמור
אבל לא מסוגל בבטן לשמור
להוסיף לכתוב לתת עוד תודה
עוד משפט פסיק נקודה
עוצר ונושם לרגע כולי נמס
כמו הסוכר הכי מתוק
אצלי בפה מתמסמס
הלל שכזה לא יכול לפספס
כנהר שאינו פוסק וכמעיין המתגבר
נחל נובע לסיים להודות לא ממהר
תודה כ"כ גדולה
איך מבטאים במילים
אולי בירושלים בשירת הלוים
אילו פינו מלא שירה
אין אנחנו מספיקים
ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע
את תחושותי לא אצליח להביע

משפט אחרון בו אסיים
תודה לך אבא תודה לך השם
"אלוקי תשועתי תרנן לשוני צדקתך
ה' שפתי תפתח" כי לבד עד כדי כך
לא אוכל למלא "ופי יגיד תהילתך"
(תהילים נא)

וואו! כל הכבוד לכם שקראתם הכל
ממש ממש תודה!

ירושלים

 

 

 

נשבענו לא נשכח

על חוק ליבי אחרוט אותך

וכל עין צופייה לך

להעלותך על ראש שמחה

 

המושאת ברוב שירים

את מסובבת בהרים

אלייך היינו נוהרים

איך הפכת מקור אנחה

 

לך נשבענו שדודה

לא נעזבך עיר יהודה

אך בהגיע יום פקודה

נטשנוך משוש תבל

 

דבקה חיכי ללשון

הפקרתיך בת ציון

אויב סובב בך כאדון

ופי דומם אינו קובל

 

מהלך שועל בפארך

על צלקתך לאיד דורך

את כל זכרך באש חורך

ומידם אין איש פורק

 

בנו את עוזך נסכת

את צבא ישראל ברכת

כוחו על אויביו הוכחת

אז מדוע הוא שותק