פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 280)

מחר המפגש, כן? הולכים לישון, קמים, שונצים, קמים וממש אז המפגש שלנו. אל תשנצו יותר מדי כי יהיה לכם קשה לקום ואז תפספסו ותבכו ולא יהיה נחמד.

ב־14:00 תצא משלחת ניקים ממרכזית ירושלים, מתאספים ליד צומת ספרים

ב־15:00 נתחיל בבית אצ"ג (על רחוב יפו)

ומתוכננות סדנאות כתיבה, צילום, מוזיקה, ציור ושחייה אומנותית*.

כיבוד עלינו, כלי כתיבה עליכם, יהיה כיף

 

*אין באמת שחייה אומנותית, למה שתהיה שחייה אומנותית, מה יהיה אתכם היום.

כי גדול כים שברך

וסודותייך טמונים בעומק הגלים

הסוערים ומתנפצים ונשברים אל הקברים

ואת בכלל חולה בנפשך

ויש אומרים שאבדה לך השפיות

מלעיטים גופך בתרופות

ואין מי ירפא לך

וליבך ומרכז חייך

נשרפו באש החורבן

ונדדת לגלות

ואין לך מנחם

ואת נדרת שתשובי

יום אחד

אלייך

בוא נשמור על השפיות, חזק חזק. נחזיק אותה עם הציפורניים עד שהם ישברו, עד שהם יכחילו ינשרו יכנסו מתחת לעור. נשמור אותה כמו על טבעת נישואין כמו על אהבה כמו כמו כמו כמו שאני לא יודעת.
נפרח מפה כבר, נפרח רחוק.
נפרח עד שנגיע להודו. בפריחה שלנו לא נשכח לשכוח, לשכוח את כל מה שהיה.
את המילים הרעות, המכרסמות המגעילות החסרות טעם.
נפרח. נברח. ננבח. לא נחיה.

הודו. נעצום עיניים. בוא נעצום עיניים. זה רק אני פה ואני. בראש שלי צרחות. בלופ הולך וחוזר. חוזר והולך.
אני מנדנדת את עצמי בחיבוק יחידי עם שתי זרועות ארוכות. שה שה שה .. אתבובהאתשליאתמלכהאניאוהבתאותך.שה.שה.שה. והקולות נחלשים.
בוא נחזיק את השפיות ולא נתן לה לברוח. שה.שה.שה.
בוא שים יד על הלב. הוא פועם. בום.טק.בום.טק.בום.טק.בום.טק. שה.שה.שה.
***
על גג בניין בירושלים, מוקפת בצמרות עצים ורוח נדירה, על דוד שמש מאובק מאד כתבתי.
אם יש אלוהים הוא כבר יראה לי את הדרך.
ושכחתי לצלם, וחבל ששכחתי, אולי אני יחזור לשם בהזדמנות, נראה אם הוא ישנו באמת.
ואם יש דרך.
ואם יש עיניים, בכלל, לראות.

אחר כך כתבתי:

רגל ועוד רגל נופלות על מדרגה ועוד מדרגה. 
מעולם לא היה לי מקום, כי מקום זה מילה של חיים 
וחיים זה מילה של אנשים שהם לא אני. 
אני אנה. ואם אני ראויה להקרא חוזרת בשאלה, אז אני אחזיר כמה מהשאלות שלי למקום.
אם יש אלוהים, הוא ידע להביא אותי למקום המושלם הזה. ושכשלתי לתוך הזולה פעם ראשונה, הרגשתי בבית, בחיי.
הרגשתי בבית. מה זה בית בכלל?!
בין כל הנרות והריחות והאהבה התאדה לי הרצון לקפוץ מהגג. אמרתי, נמתין עם זה רגע, עד עוד רגע.
לחיות.
כמה שזה מופרך. על ספות מתפוררות, בין נשמות שהולכות לאיבוד ומבינות, רק הם מבינות, שאיבוד זה מקום נפלא.
חבל שאי אפשר להתחתן עם מקום. ועוד מקום של חיים. ושל אבודים.
אני אוהבת אותכם.

ואחר כך הלכתי לשם, והיה לי טוב. ושרנו שיבנה בית המקדש ובאמת יחלנו לזה, לפחות אני.
וגאולה. גאולה זה מילה של חופש. גאולה נשמע לי כמו גאות ושפל. גאולה.

בוא נצא קצת מעצמינו, נוכל אז לאהוב. נוכל להאמין שאנחנו טובים. והמילים בראש שלנו ירגעו, שה.שה.שה. והלב הקטן שלנו יפעם בשקט יותר.
בום.
טק
בום
טק
בום
טק
ונוכל לפרוח באמת.

שקט עפר

וחורבן

ודממת אפר

ניצבת על הר שכינה-

בוכה,

דמעות אבודות,

נותרה היא זועקת-

ללא שמע קול.

 

שועלים הולכים עלייך

ואת עודיך בוכיה

רוצה ימייך לחדש

כקדם,

לזהור מלהבות קורבן-'תמיד',

לא מאש חורבן עם תחילת-

'בין הערביים'.

 

דממה שוקעת על הר,

מטפס הוא ברגבי שכינה

רגליו דבוקות אפר רותח,

עדים דוממים,עומדים לשקט

והוא-

בטלית צחורה ועיני קודש

וקול מבשר ברמה,

 

בוכים,הגיע עת גאולה.

בואו נברבר לנו ברבורים

על אנשים נעלים

שיש להם מחשבות נעלות

ושיכנוע פנימי עמוק

שהם משהו.

 

עכשיו בואו נעשה סוויצ'

ונחזור לעצמנו הקטן והמגעיל 

לעצמנו שנמצא

ממש בקצה הסקאלה

 

בואו נגיד לו 

לעצמנו הזה

שלשתוק במיטה זה לא מספיק

ולעשות מה שקל זה לא מספיק

ולאהוב ולשנוא על אש נמוכה זה לא מספיק

ולישון בימים ובלילות זה לא מספיק

ולהיות אנשים כשרים זה לא מספיק

 

בוא נבעט בו חזק

ונעיר אותו

ונאמר לו שילך לבכות ביער

כחיות הנוהמות לילות שלמים

עד שכבר לא יכאב לו להיות ער

@שורקת
את כותבת מהמם ומתוק ואת פשוט אלופית שלי
באמת.


מוזמנים להגיב גם.
עד כאן הייתי אני.

תודה על הדברים הפשוטים

על שטעמתי חיים שמחים

{גם אם בקצה השפתיים}

על התורה שמאירה לי קצת ת'חושך

על הטוב שממתין לי באופק

על יום טיפה פחות שחור

שיש מי שיביט בעיניים.

תודה שלא תמיד אני רוצה לצרוח

שעדיין אני רוצה

תודה שלפעמים אני יפה

על מבט וחיוך וקריצה ונשיקה

אבא אתה ענק

אני אוהבת אותך

{או לפחות מנסה}

 

גם על זה תודה.

כבר אלף בלילה יפה שלי

אף אדם לא יעבור כאן בשעות הקרובות

רק הגשם נשמע,

מצליף ברחובות כמו שיכור חסר מעצורים

 

כבר מאוחר בבוקר יפה שלי,

אף אדם לא מחפש אותך ברחובות,

זו רק אימך שנשמעת

צועקת קללות ומכריחה אנשים לחפש את השנאה שלה

 

כבר מוקדם בצהריים יפה שלי,

אף אחד לא עוד לא דפק בדלת

זה רק הפחד שנשמע

נוקש בחוזקה על החלונות כמו אחד שיודע שהכל כאן טוב כל כך

 

כבר מיליון בלילה שטן שלי,

אף אחד לא מכיר את המקום

זו רק ציפור שמביטה בי

כאילו יודעת שכלואה כאן נערה

שאהבה פעם לשיר

עו-מ-ק
זה נקישת אבן קטנה
על מים כהים בתחתית הבאר
וההד שעולה
מתוך הדממה

 

תנודו

תרחמו

תסתכלו על משוגע שאיבד את שכלו

תרכלו על אחד שאיבד את הגיונו

 

המבטים דוקרים בגב

אני לא יניד עפעף

לא מסתכל אחורה לעולם

לפחות כלפיכם, עולמי מושלם

 

אמר כבר שרף האמת

לא משנה אם חי או מת

אני מה שאתה, אז זה בכלל לא אני

וכשאתה בגללי, אתה בעצם אני

 

והשווי שלי לא יסולא בפז

כח הרס או בנין, להתנדף מפה כמו גז

אני לא יאבד את עצמי לדעת

בגלל כמה אנשים קלי דעת

 

אני לא יאבד את עולמי

הפנימי, הרגשי, האמיתי, העצמי

בגלל כמה אנשים, 'רודפי שלומי'

או בשביל להסתובב בין ה'מי ומי'

 

אז תנודו

תרחמו

תסתכלו על משוגע שאיבד את שכלו

תרכלו על אחד שאיבד את הגיונו

על אחד שלא מפחד לאבד את חינו

ובלי אהדה, עושה את רצון קונו

בוא וכתוב את הסיפור שלך, בנאדם
אות לאות, שידע העולם,
על ההרים והגאיות שעברת בדרך,
בנאדם, בנאדם, בנאדם

בשביל בו צעדת כל הזמן הזה
פסיעה פסיעה, בעצמך
ובסופו של יום עם אור גדול
ששקע אל תוכך

רחצת את אבק הדרכים
מכפות רגליך העייפות
וחיוך גדול של מנצחים
הופיע על פניך הטובות

בוא ושיר את השיר שלך, בנאדם
תו לתו, שידע העולם,
על ההרים והגאיות שעברת בדרך
בנאדם, בנאדם, בנאדם.

 

 

 

שווה צפיה!!!

עכשיו עצוב לי פתאום

להרגיש כמו ילדה קטנה

שבורחת וחוזרת לאותה הנקודה

עצוב לי פתאום

שבלב שלי יש

חלל ריק , חור שחור

שבולע את האש

 

עכשיו עצוב לי פתאום

להיות אני עצמי

ששוכבת במיטה וכותבת

ששוכבת במיטה ואוהבת

שמיישנת את עצמי למוות 

בעודי בחיים

 

עכשיו עצוב לי פתאום

בכלל להתקע במשבצת הזאת

ואני רוצה לצעוק

כמו בשבת

שהן בהו בי בהלם

וצרחתי להן שאני

שונאת 

שונאת

שונאת אותה

 

ושבא לי חיים אחרים

רחוק

רחוק 

רחוק מכאן

 

שבא לי חיים פשוטים

ושנמאס לי

לכלוא את עצמי בריבועים

נמאס לי להיות משהו אחד

אני הכל

אין לזה קווים ברורים 

ואין לזה מסגרת

 

והנשמה שלי נוזלת לצדדים

סמיכה ועכורה

עד שהיא מטביעה אותי

מקיפה אותי

מושכת אותי

והנה

אני אחרת מכל מה שהכרתם

כאילו שהכרתם

עשרים.

עניתי, לא בבטחון, לא בצורה זורמת.

לוקח זמן לזכור בן כמה אמרתי שאני

בפעם הקודמת.

 

אתה יודע, אומרים שיש מוות אחרי החיים.

אומרים שאנשים מתים.

אומרים שמתים נשכחים.

בעצם, אומרים את זה רק אלו שחיים.

 

איש לא מת אחרי החיים ונשאר לספר זאת.

אנשים מתים מסביבי וזהו. כאן נגמרו החיים.

 

^

זה מקח טעות אתה יודע.

זה כבר לא משחק, זו לא אונאה.

זה כבר מעבר לשתות

מעבר לשטות.

 

כמה זה שישית מהחיים?

 

הפעם שתקת - הרכנת ראש.

אתה שאמרת

'עשרים'

...

והם צרחו

תורידו

את הנמוך

עם הטוקסידו

כאילו לא הרגיש כמה מגוחך הוא

איש קטן בטוקסידו

עומד ומנגן בבר קודר ברחוב המסגר

ורק אחד אומר לו

ילד ילד

עוד תוריד את הירח בשבילה

וטופח לו טפיחה אבהית על הראש

 

והוא חוזר לבד, איש קטן בטוקסידו 

ונכנס לחדר שכור מול ירח

הוא נושק לאהובתו הנוחרת מבעד לאלפי מחיצות. 

בלי לגעת בכלל

והיא פותחת עיניים ובוכה

 

והוא מנסה לחבק אותה, אותה ואת הצער ביחד

והוא מנסה להגיד שהיום  היה דווקא כמעט טוב

ואולי יהיה גם מחר

 

אבל איך יצליח להקיף את האינסוף בזרועותיו

הוא רק איש קטן בטוקסידו

 

 

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=975&wrkid=1621

 

 

 

זה כמו לבדוק מה יש מעבר לגדר,
או אולי לחשוב מה היה קורה אם באמת היתי נופלת אז, כשפספסתי מדרגה.
זה כמו להרגיש שאיבדתי שליטה
ואז להזכר שהיא אצלי, ביד.
כמו אותה הפעם שחשבתי שהכל קורס ונזכרתי,
שאפשר גם לחייך.

קרוב מאוד לקצה
יש משהו מרענן
משהו שגורם לי לחשוב..
מה אם
לא?

כשהלילה תם
ורוח קרירה מבדרת
בנעימות השקט
ובאותה כוס וספה מוכרת
הדברים נראים שונה
ואולי זה רק אני שמשתנה

כבר שנתיים שלא חשבתי עלייך
התגברתי אפשר לומר
ואיכשהו כשהמצב הופך מר
אני שב לכאב מוכר

מחקתי עשרות שירים שפרצו מתוכי
כל זכרון ממך יכול להוליד ספר
נעלתי הכל והנחתי בחוץ
ועכשיו מרגיש שזה שוב נחוץ
ורק מהמחשבה אני לחוץ

הכי קל וקשה לברוח אלייך
כי בדמיונות היינו שלמים
אבל אז נזכר שאת כבר לא היית
רציתי, ומי יודע אם רצית

החיים חסרים ברוב הזמן
את טעמם זוכים לטעום ברגע בודד
ולמרות שאומרים שזה ההיפך מחיים
יש דברים שרק אנחנו יודעים

רק שיסתיים הקושי ולא אצטרך לברוח
את תשארי שם במזוודה בחצר
תעשי דברים, תחיי, בלעדיי
עד שיבוא יום ונצרח שנינו, די

רץ על החולות,
עם רגליים יחפות,
יוצא במחולות,
עולה ברמות.

כי לכתך אחרי במדבר
כשעמך עמי, ואלוקייך אלוקי,
זה כבר יותר מדי.

אל תוותרי על חלומות,
על אהבת כלולות,
כי בסוף עוד תצליחי,
בסוף עוד תגיעי,
למקום שליו ואוהב.
 

הזמן עובר מהר,
ולא רוגע.
ואני מנסה,
ולא נוגע.

 

ואני מסתכל עלייך,
מחייך אלייך,
אומר לך ללכת לדרכך.

אל תוותרי על חלומות,
על אהבת כלולות,
כי בסוף עוד תצליחי,
בסוף עוד תגיעי,
למקום שליו ואוהב.

אם אין זמן לאהבה
אז אולי נאהב עכשיו
למרות שבכלל ערב. ולמרות שאני ברבע דיכאון רציני. ולמרות שהלב שלי לא מקשיב לי וממשיך לפעום. נשימה. אחת שתיים שלוש ארבע. הפסקה. אחת שתיים שלוש ארבע. נשיפה. אחת שתיים שלוש ארבע. הפסקה. אחת שתיים שלוש ררבע. נשימה. אחת שתיים שלוש ארבע.
נושמת כמו על מכונה. אחת שתיים שלוש ארבע.
אם אין זמן לאהבה
אחבק אותי עם ידיי הקצרות. עם חצאית ארוכה וגרביים מתקלפות וקעקוע לא גמור ואליקס שנשבעתי שאני לא שמה יותר בחיים רק רגע אחד לסלפי.
בכל זאת, סטטוס או שבועה?!
קל שסטטוס.
ודימיונות וסרטים
אם אין זמן לאהבה
בוא אלי עכשיו ותאהב אותי. זאת אומרת, תגיד את זה בקול.
לא עוזר לי האהבה כשהיא על מצב טיסה. מילא על רטט.
גם לא אי אי אי
בוא. בוא אלי עכשיו.
ההורים טסו ליומיים או שלושה, הם עדיין לא גילו לי.
הבית רשום על שמי.
בוא בוא
יש מקום במיטה. ובספסל שבגינה שאין אותה בכלל
בוא. הכנתי עוגה. כי פחדתי ששמונה אצבעות וכף יד שלי התנוונו ונשארו עובדים רק שני אגודלים
כמו בובה כמו מכונה כמו רובוט.
אחת שתיים שלוש ארבע
וטוב שכתבתי על העוגה כי שכחתי ממנה לגמרי והיא פאקינג נשרפה ועוד רגע כל הבית פה עלה בלהבות ואז איך תבוא?!
הרי אין זמן לאהבה.
ואפילו עשיתי צמה, לכבודך. וגם מרחתי שפתון.
סתם, זאת היתה בדיחה. בחיים לא, גם לא בחתונה.
אני שונאת אותך ושונאת אותי.
ואין זמן לאהבה כי אין אהבה
ואין אהבה כי אין. נקודה
ואין אמונה. ואין אותך ואין אותי
ואין עוגה
ואין מיטה
פאק.