פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 300)

אם הייתי עוזבת
הייתי מתגעגעת
בשקט בשקט
ביציע האחורי
של הלב

הייתי מתגעגעת
לתפילות בכיפור
לטוהר, לזוך
למזמור תהילים
בכאב

לריקודים בשמחה
של תורה
למכות מתוקות
מלמעלה,
מאחורי וילון של נשים

הייתי מתגעגעת
לקולמוסי הנפש
שהרטיטו בי חלקים
ולאורז של אמא, בערב שבת
ולברכות של ילדים.

הייתי מתגעגעת
לנרות של שבת
לשרשרת נורות בסוכה
ולאור היפה בפניה
של כלה לבנה בחופה.

לבד אני

וחפצי להשרף

רצוני לטבוע

שאשבר

 

אנא בא אלי

תשגיח שוב שלא אפול

תעמוד לימיני

תתפסני בבגדיי

ובלי שאף אחד יראה

תטביע חותמך בי

תשרפני באהבתך

שבר רצונותיי לפניך

 

נא אלוקים,

רק אני ואתה

מאחורי כל ההמולה.
שוררת דקות ארוכות של דומיה.
מאחורי הצרחות
ישנן לבבות שבורות
מאחורי מחסן נטוש
קיים אוצר שמזמן לו היה בו שימוש.


ומאחורי הצלקות שעל הגוף.
קיימת נפש טהורה.
ששום סופה שבעולם.
לא תגרום לה אפילו קצת לעוף.

לעיתים אני משקיעה.
צופה בשקיעה היא שוקעת יחד עימי למצולות הים מטביעה את חותמה.
משקעים מן העבר שוקעים עם ההווה...
אך מחר יגיע יום חדש והשקעתי תניב
זריחה.

שחורה ונאווה אני.

שחורה ונאווה,

ולא אתפלל לפניך עוד

על רוח חדש ועל לב טהור שתברא

 

ובזוך רינון שחרית לא אפתח

את הלב לך, דודי.

כי אפתח ורוח פרצים תשאני

אל חיק כנפיה כאל סופת הוריקן משתוללת,

אכסטזה נכזבת,

עד אפול מתבוסס בדמי, (אלוהי),

עד אפול. לבדי.

לבדי.

 

שחורה ונאווה.

אצהיר,

אתפלל,

אתחנן,

אבקש.

וטוב לי כך ורע לי כך.

 

שחורה ונאווה אני.

(כחזיר זה) אני פושט טלפי

לפניך אומר:

טהור,

טהור

בא נישחק בארגז הקודש
ארונות החול הם למפללים
בין שבילים דעת ושורש
יתרת בשר נותיר לכהנים

טעמו את טעם החופש
וראו את קדושת החירות
לחמו מול חורבן ויובש
ינחם ההמון בתיפלות

יתעלו אבירי הרוח
ברוחם החיה הניצחית
העדר דורש רק לנוח
ירוחם לו הלב שישית

הרועה שהיה ואיננו
ולא נעלם מעולם
והרואה את הפחד ילחש לו
כי שבוי בעבר שנדם

חלקנו אלוה ממעל
לעולמי עולמים נתחדש
להבי אש עוד בנו יריעו
בשחקי אדירים נתקדש

כשנרגע וננשום את רוחות הטוב
כשנחלום ונעצור מלחשוב
אז אוכל ללחוש לך שיר שחזר לאהוב
אלחש לך שיר שתראה כמה טוב

כשהשקט יבוא
סימן שהגענו
כשהסופה תאיר פנינו נדע
איך נרגענו
אני ואתה
תסתכל על הכל
נחייך לשמיים
עברנו הכל
ולא הרמנו ידיים

כשנרגע וננשום את רוחות הטוב
כשנחלום ונעצור מלחשוב
אז אוכל ללחוש לך שיר שחזר לאהוב
אלחש לך שיר שתראה כמה טוב

תסתכל על הכל
נחייך לשמיים
עברנו הכל
לא הרמנו ידיים.

הבטחתי לך בחורף שהקיץ יחזור כשקפאת מקור ורעדת בבור השחור האפל הקודר הסוער המושלג העוקץ המוחץ

הבטחתי לך שאחרי הכל השמש חוזרת והרוח עוברת והים הכחול יחכה לך עם דלי על החול וחיוך קטן שיסתתר מאחורי שימשיה ושיער קשור בגומיה של ילדה עדינה שתשיר מנגינה שתנצח את הכל כי גם אתה יכול

הבטחתי לך שכשתלכו לחופה אז יבואו כולם לחבק אותך ואתה תהיה גיבור שעבר את הכל ולא נתן לעצב לתפוס לך את המזל ובמקום שתהיה ז"ל אתה חי ובועט ונושם וגם ההוא הקטן שכבר מתהווה לכם בבטן ושנה הבאה תהיה חגיגה ותשכח שהבטחתי לך שיהיו גם ילדים

כי תהיה כל כך עסוק בחיים

זה צריך להיות בנושא "חלומות מתגשמים"
 

 

כבר בהיותו ילד קטן ספג אליהו טָפּפָה את האהבה של הוריו לארץ ישראל. הוא ואחיו הקטן אומנם נולדו וגדלו בארץ, אך הוריו וששת אחיו ברחו מגרמניה כאשר עלה היטלר לשלטון, כשרק דיברו על זה שאולי יגרשו יהודים מגרמניה. הם הציעו לסבא וסבתא של אליהו להצטרף אליהם, אך הם סירבו, וזמן קצר לאחר מכן נספו בשואה.

כאשר בן-גוריון ביקש מכל היהודים אשר בפּלשׂתינה-א"י לעברת את שמם, שינה אליהו את שם משפחתו לאָמצִי.

יום-יום נהג אליהו לספר לנכדיו על אהבת הארץ של הוריו, ונהג לציין בכל פעם כי עצם זה שהם גרים עתה בארץ אחרי שנים של כיסופים, זה ממש נס, חלום שמתגשם.

 

הוא הרבה לקחת את בני משפחתו לטייל בארץ ישראל ולהתבונן בנופיה. נכדו, גולן, בהיותו בן 9, הספיק לטייל ברוב האזורים בארץ ולנצח גם בכל המשחקים של "בור ועם הארץ בידיעת הארץ", וכמובן גם להצטיין בשיעורי מולדת. לפעמים אף נתנו לו לתת הסברים בטיולים השנתיים במקום המדריך.

 

כאשר אליהו סיפר למכריו על הוריו ועל אהבתם לארץ, היה אפשר לראות את הניצוצות בעיניים, את פניו הקורנות מאושר, את קולו הצוהל בכל פעם שמישהו מציע "בואו נצא לטיול".

 

ילדיו ונכדיו פזורים בכל רחבי הארץ: ברמת הגולן, ברמת-גן, בשומרון, בהרצליה, בירושלים, בחיפה, בעתניאל ואפילו בבאר-שבע. זאת גם הסיבה שיוצא לו לבקר בכל-כך הרבה מקומות בארץ.

 

ביום שישי בהיר אחד, כאשר היה בבית בנו שבחיננית בשומרון, כשכל בני המשפחה התארגנו לטיול הקבוע שלהם, הושיב סבא אליהו את נכדו הקטן, שילה, על ברכיו וסיפר לו את סיפור הוריו:  "לפני הרבה שנים, כאשר היטלר, יימח שמו וזכרו, עלה לשלטון גרמניה, היו דיבורים על זה שיגרשו יהודים, לשמע הבשורה, הלכו הורי אל הפקיד הגרמני ששהה בעירם וניסו לברר מה קורה. 'אל תדאג, מר טפפה' הרגיע הפקיד את אבי, 'אתם מוגנים כאן, לא מדובר ביהודים נכבדים כמוך'. לאבי זה לא הספיק, עוד באותו חודש הם ארזו את חפציהם ועלו ארצה, לארץ ישראל. הם ניסו להציע לסבא וסבתא שלי להצטרף אליהם, אך הם סירבו, הם האמינו לפקיד ההוא, שלא יארע להם כל רע... כאשר הורי וששת אחי עלו לארץ, הם השתכנו בחיפה, בבית שאגב קיים עד היום. לאחר מכן אני ואחי, ירמיהו, נולדנו, והתחנכנו בבית שכולו אהבה לארץ הקודש. הלכנו להמון טיולים בטבע, בדיוק כמו שאני לוקח אתכם, ואבי אף התגייס לתקופה מסוימת לצבא כדי להגן על המולדת. כל אחד מאיתנו עשה משהו למען המדינה. אמי הייתה עורכת-דין, אבי היה רופא, וכמו שאמרתי גם לחם בצבא. אני, בזמנו, הייתי סמנכ"ל מרכז ישיבות בני-עקיבא, וגם יעצתי לשר יוסקה שפירא לתקופה מסוימת. אם סבא-רבא וסבתא-רבתא שלך היו רואים כיום את המשפחה, הם בטח היו גאים בכולנו מאוד, מפוזרים ברחבי ארץ ישראל שהם כל-כך אהבו, ואתם," פנה עתה אליהו לכלל בני המשפחה, "שהתיישבתם בשומרון, בכל יום אתם עושים מצווה חשובה של 'יישוב הארץ' בזכות אנשים כמוכם התגשמה נבואת ירמיהו 'עוד תטעי כרמים בהרי שומרון'."

 

יהודה וליאורה ישבו יחד עם בנם, בנימין, ותכננו את אירועי בר-המצווה של בנימין שיחולו בעוד כחצי שנה. "טוב, קודם כל," פתחה ליאורה, "אתה רוצה אירוע או שבת?" "גם וגם" ענה בנה בביטחון, "מה שחשבתי..." נאנחה ליאורה וסימנה ווי ברשימת המטלות שעשתה מבעוד-מועד. "צריך גם תוכן..." אמרה, "יש למישהו רעיון לתוכן לכבוד הבר-מצווה?" שאלה, "שיהיה מה להראות במצגת?" "אולי נעשה את שביל ישראל עם כל המשפחה?" הציע גולן שישב לידם ועשה את שיעורי הבית. "אולי באמת." הסכים יהודה, "רעיון טוב." "כן!" התלהב בנימין, "אפשר לצאת פעמיים בשבוע, לעשות איזה מקטע מהשביל, לצלם תמונות, ובסוף, גם נעשה טיול בירושלים, בהנחת תפילין!" "טוב, אפשר" הסכימה ליאורה, "אבא שלך יתלהב מאוד." אמרה ליהודה, "כן," הסכים, "הוא תמיד רצה שנעשה את שביל ישראל." "אתם חושבים שיתנו לגלעד לבוא איתנו?" שאלה שרון בת ה6 שנכנסה אל הסלון. גלעד היה הבכור במשפחה, הוא שירת בצבא, בצנחנים, בגדוד 890. "נראה לי שכן," ענתה ליאורה, "מכירים שם את סבא, בכל זאת, היה לו תפקיד חשוב במחלקה, הם מכירים את השיגעונות שלו." אמרה וחייכה.  "אז סיכמנו, טיול!" צהל בנימין, "מתחילים ביום שלישי במקטע שמתל דן עד האריה השואג!"

כעבור כחצי שנה
עוד שבוע הבר-מצווה, ההתרגשות עצומה, וההכנות האחרונות קרובות לסיום. כל מה שרק נותר הוא להשלים את שביל ישראל. רק המקטע האחרון נשאר: מהר יואש לטאבה. "יאללה! קדימה!" צעד גלעד, "כולם למכונית! יש לנו עוד דברים לעשות היום!" בני המשפחה עלו אל המכונית בצחקוקים ובהתרגשות עצומה. "היום מסיימים את שביל ישראל!" קרא גולן, קריאות השמחה של הילדים נשמעו מכל עבר. כל בני המשפחה התמקמו במקומותיהם ויהודה החל להתניע את המכונית, אך המכונית לא זזה. הוא ניסה פעם שניה, כלום. "תן לי לנסות." אמרה ליאורה. יהודה יצא מהרכב ופינה לה את מקומו. ליאורה התניעה פעם ראשונה, לא הצליחה. גם בפעם השניה לא. יהודה פתח את מנוע הרכב לבדוק מה קרה. "נהרס המנוע!" הודיע לאחר כמה דקות, "לא נוכל לנסוע היום, אני מודיע לכולם שהטיול היום מתבטל." "מה? אוף!" התאכזבו הילדים, "אז מה נעשה?" שאלה שרון, "אם לא נלך עכשיו, לא נצליח לסיים את שביל ישראל עד הבר-מצווה!" "יש לי רעיון!" קרא לפתע בנימין, "אולי נזמין את כל המשפחה והחברים לעשות את המקטע האחרון, והאירוע יהיה בסוף המקטע!" "רעיון טוב." הסכימה ליאורה, "לפחות לא נצטרך להוציא המון כסף." הסכים גם יהודה. "בסדר, נעשה את זה!" סיכמה ליאורה. וכך יצא מבצע "טיול בר המצווה" לדרך.
 

היה זה שבוע לאחר שבת בר-המצווה.כ30 ילדים, חבריו של בנימין, ומשפחת אמצי על כל דורותיה, עמדו במעבר טאבה, לאחר סיום המסלול המפרך, וחיכו בהתרגשות שהאירוע יתחיל. אל הבמה המאולתרת צעד יהודה, ולקח לידיו את המיקרופון לקול תשואת הרבים. "היום," החל יהודה, "עומדים אנו בחגיגות בר-המצווה, לבננו, בנימין." כפיים נשמעו מרחבי "האולם". "אני רוצה לספר לכם סיפור." המשיך יהודה, "לפני כחצי שנה, ישבנו אני וליאורה ביחד עם בנימין וחשבנו מה לעשות לקראת בר המצווה, לאחר לבטים רבים, החלטנו שאנחנו הולכים על כל הקופה ועושים את שביל ישראל." בשלב זה קרץ יהודה לגולן, כי ידע שמחה בליבו על הקרדיט שנלקח ממנו. "והנה אנחנו כאן, עומדים כעת בנקודת הסיום של השביל ביחד עם כל החברים ועם המשפחה." שוב נשמעו תשואות רמות. יהודה השתתק שניה, והמשיך לדבר. "אנחנו מודים לכל מי שהגיע היום לשמוח בשמחתנו, וכמובן אנו מודים לבורא עולם על הזכות שחלק עמנו, לסיים את שביל ישראל במעמד בר-המצווה." יהודה סקר את הקהל ולבסוף נעץ את מבטו בבנו, בנימין, "אני רוצה להזמין כעת, את בני, חתן בר-המצווה, בנימין, לקחת את המיקרופון לידיים שלו." בנימין קם ממקומו ולקול התרועות וקולות הכפיים, התחבק עם אביו שירד מהבמה. לאחר כמה שניות, כאשר השתתק הקהל, החל בנימין: "יש ילדים שבוחרים לכבוד בר-המצווה לסיים מסכת משנה, יש כאלה שטובלים לכבוד המאורע, אבל אני החלטתי לסיים את שביל ישראל." גם בנימין זכה לתשואות הקהל. "את הטיול הזה," המשיך בנימין,  "אני רוצה להקדיש לסבי, סבא אליהו, שהקדיש את כל חייו למען אהבת הארץ, וחינך אותנו בדרך זו. סבא, שאוהב לטייל בטבע ולעשות מסלולים מאתגרים אף שהוא כמעט בן 80, נולד בחיפה ולאחר מכן עבר לפתח-תקווה, והקים משפחה שתלך בדרך אבותיו. אני לא יודע אם כולם שמו לב, אך כל ילדיו ונכדיו של סבא אליהו קרואים על שם מקום בארץ, מתוך אהבת הארץ שיש לו, רצה סבא להנציח אותה בתוך כל אחד מאיתנו. סבא, אני מודה לך על כל השנים האלו, והלוואי שתמשיך כך בשנים הבאות." סבא אליהו עלה לבמה בפנים דומעות מהתרגשות, וחיבק את בנימין לקול תשואות הרבים. סבא אליהו לקח לידיו את המיקרופון. "המון פעמים פקפקתי במשפט הזה, לא האמנתי, השמצתי, אבל עכשיו אני יכול להגיד זאת בבירור וצורה חד משמעית. תדעו לכם, שלפעמים חלומות מתגשמים!"                                                                                                                                                                                                                                

יש לנו לב
שמחכה שנשיר
ויש בנו שיר
שרוצה ללבלב

ואם יום אחד
הם יפצחו בדואט
זה יהיה לחיות
באמת

~ ~ ~
נגעתי בה קלות
מקשיב לקולה העדין
מסובב מעט מפתח
לעורר את שערי ליבה
מכוון אותה כאן
מתקן מעט שם
מקשיב לה
לכל נימי נפשה
זוכר הפסקה ארוכה
לא שוכח לעולם
רצון יש, יודע
אמיתי
מימות עולם

רוצה לנסות
להלחין מנגינה יפה
אחת מיוחדת
רק בשבילה
נגיעה קטנה עם האצבע
מילה עדינה שקשורה
מבין שהרגש לא מתחיל
לא לפי איזו פקודה

עוצם עיניים
שוב נגיעה
אצבע זריזה
מחשבה עמוקה
מילה יוצאת
ואז
מנגינה

גיטרה יקרה
יפהפיה שבפינה
חכי קצת
ממש מעט
הנה אני בא

#הגיטרה ואני | 2

תגיד לי אם בסדר
אחרי הכל זה בשבילך
שורטס וגופיה?
גם ככה את פיה
אני לא אגיד לך איך להתלבש
אני לא אגיד לך מתי להתפשט
אני צריך שניה להתאושש
תני לי רגע להתעשת
את תביאי אותך ואני אביא בירות
אחרי הכל לא באתי לראות
באתי רק לירות
אולי קצת לטבוע
אולי קצת להתעורר
אני פה כדי לשמוע
אז דברי עכשיו מהר
על מה אתה חושב?
- אני משתדל שלא
על מה אתה יושב?
- האמת שזה בגללו
אז תחליט, אתה בכלל רעב?
- ממ.. איך לו-
מר?
אני רוצה קצת
מר
לפני שאני נגמר
לפני שאני נשמר
אז תגיד אתה עוד כואב?
- בואי לא נדבר על זה עכשיו
טוב, מה שתגיד
- פשוט זה כבר כאב
אז תגידי, אכפת לך?
- וואלה לא
ובכלל בא לך?
- וואלה יש דיבור
ולא מפריע לך?
- אמרתי לך שלא
פשוט ככה?
- כבר מזמן התרתי כל מה שאסור
תראי הנה מים
תראי שמיים
ואיזו שקיעה
ואיזה נוף
ואת לא משקיעה
ושנינו על החוף
תראי איזו התחלה
תראה איזה סוף

מידי לפורום תמים כמו כאן ויכול לעורר אמוציות בקהל.


על כן הכניסה על אחריותכם.
לא יומתו בנים על אבות - תכף נשוב


וכן. למי ששאל. יש הגבלת גיל.
וכן. היא הייתה ונשארה סודית.

דוד המלך הוא המשורר הטוב בכל הזמנים.

 

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים!

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת,
אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן:
פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,
פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים!

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם – וּשְׂדֵי תְרוּמֹת:
כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים...
קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן – לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר;
וְחֶרֶב שָׁאוּל – לֹא תָשׁוּב רֵיקָם

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן: הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם – לֹא נִפְרָדוּ;
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ...

בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל ! --אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה;
 הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים,
 הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה! -יְהוֹנָתָן– עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל!

צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן! 
 נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד;
 נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים!
אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

אז הוא היה מחובר בצהריים
אולי רצה לומר משהו
אולי שלום
או לפרוק
את
הכאב
לצעוק . והוא היה מחובר בצהריים , ככה אומרים.
והוא הרג את עצמו בידיים, כי היינו זרים
היינו זרים עד חיוך מתנצל
עד שתיקה

עד שהשמש תשקע

בין הקודש לחול

בין ישראל לעמים

בין הגמרות לספרי מינות תחת חיקי

בין יום השביעי לששת ימי המעשה

בין הפטיש לסדן

בין כעס להבנה

בין יראה לאהבה

בין אור לחושך

בין ציניות לכנות

בין הטוב לרע

בין המותר לאסור

בין העוונה לגאווה

בין השמים לארץ

בין מציאות לדמיון

בין שכחה לזיכרון

בין הברכה לקללה

בין עולם הזה לעולם הבא

אשר הוא לא יום ולא לילה

 

הִגָלֵה נָא וּפְרשׂ,

חָבִיב עָלַי אֶת סֻכַת שְלומֶךְ

תָאִיר אֶרֶץ מִכְבודָךְ

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ

מַהֵר, אָהוּב,

כִי בָא מועֵד

וְחָנֵנִי כִימֵי עולָם

לו רק יכולנו
היינו פותחים את הלב,
מאזינים דפיקה דפיקה,
נותנים מעט הקשבה
.
לעצמנו.

אנא נערה, נערתי

נפשי השיבי בשאלתי

קופסה שחורה נטולת אור

מה זה יושב לו בצד הכינור?

 

הו מחמדי, בשושנים סוגה

הסכת ושמע זה המעשה

איני שלמה, ליבי מעיד

חוששת אני פן המיתר יחליד

 

שוב אקשך, נערתי משכלת

עני ותחדל נפשי מאכלת

מדוע כך פכורות אצבעותייך,

מה זה את אוחזת בידייך?
 

הו אהובי,

משוש לבבי

ידיים אלו סוד קומצות

אספרך, אם תועיל לחכות

 

קושייה אחת נותרה בחיקי

ליבי ייעלוץ אם תעני

אך עתה היו פנייך חמודות

דמעות אלו מה להן זולגות?

 

מיד אשמיעך כזאת

תקוותי להאזין תיאות

שאלה נאה, נשאלה בעיתה

מקור יגוני אינו אלא אתה

אבל באנונימיות

שיקרת כי פחדת
או שזה מה שחשבת
באמת?
נו באמת
מה לאמת, ולי ולך?
שקר קושר את ליבי לליבך
והשקר יפריד ביני ובינך
השקר שלי לא נותן מנוחה
והשקר שלך בדמי הוא שחה
אולי אולי היה לי קצת צפוף בחדר
עם כל השקרים
שלי ושלך
כי עכשיו אני כמעט בסדר
ממרחק קומה ממך

בס"ד

כשאני רוצה לתת לך
זה מגיע בידיים רחבות
ודליים של מים שרוצים
לשטוף אותך בחיבוק גדול
כמו שרק.
אני.
יודעת.
לחבק.
אני יודעת גם שאת רוצה
להיות מוקפת בחום, באהבה
אבל יש לך דרכים וקצב משלך
לקבל חיבוקים
ואני צריכה פתאום
להאט את הקצב
ואולי לשנות
להתרגל לריקוד שמתאים
לי ולך
לי ולך
לשתינו
להיות בענווה שאני לא פרופסור לחיבוקים
שאני רק לומדת לחבק
אני רק-
סטודנטית לחיבוקים


אשמח לשמוע תגובות ולאן זה לקח אתכם.. סיפור או חוויה.. מי שירצה כמובן לשתף..