פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 302)

חבל שזה כבר לא אותו משחק
אני נשחק
מוזר לחשוב שדבר שכל כך אהבתי
הפך פתאום לכמעט לא רלוונטי
לא יודע מה קורה לי
למה לא בא לי
אולי זה קשור לאוירה
לחברה השונה
כשזה לא עם החברים הטובים
הרבה דברים פתאום משתנים
אולי בגלל שהתבגרתי
או שפשוט בכל תחום נהייתי אנטי
אחח איפה הימים של פעם
שלמשחק עוד היה טעם.

אבל אם מישהו מעוניין, העלתי:

 

אקורדים לשיר מבוע (חדש) - ביני לנדאו - גיטרה

בואו נעשה סיפור בהמשכים כל הפורום.
נבחר יקום דמיוני שבו יהיו הגיבורים וכל אחד ממציא דמות הקשורה לסיפור ועליה הוא כותב.
וכמובן יהיו כל פעם דרישות, נגיד שאומרים: בפרק הבא הגיבורים צריכים לעשות כך וכך.
מי בעד?


נ.ב. כמובן שאפשר לעשות פרקים שהם שתפי"ם עם ניקים אחרים.

באחד הימים יבוא משהו ויקרא לי

אני יודעת.

הוא יגע בכריתי הרטובה ויחפשני

מתחת לשמיכה

יקרא בשמי בחלל הריק.

אז, חיכתי לבואו 

אך בושש

וכשהספקות מלאו את חדרי

נגמר המקום.

יצאתי

חיפשתי אחריו בכל פינה

שאלתי עוברים ושבים

אך לא פגשוהו מעולם.

והנה,

אור מפציע מחלון קטן.

רצתי

עד שהגעתי כמעט שיצאה דעתי

והאור, היה חם ומושך ונעים.

הסביר לי האור היכן מבוקשי מתחבא.

חימם האור את ליבי

והנחה אותו בפיתולי הדרכים.

עבר זמן

ופתאום האור נסדק, ערפל כיסהו

ענני חטא.

ליבי נסדק, נשבר.

הפסקתי

לחפש אחריו.

לנשום עד הסוף
מבלי להיתקע באמצע.
לחייך ולא לחכות למשהו עצוב!
שיקרה...אם יקרה...
ולמה שיקרה?
ואם יקרה?
אנשום עוד יותר עמוק
ואנצח!

הולכת בעיר, רואה דמות חייל

עם הבגדים ירוקי הזית ועם כומתה שחורה מקופלת.

והיא מזכירה לי את קיפולי ליבי.

האבק שנשאר שם מהדמעות שיבשו.הפינות הלחות והמלוחות בעדינות.

מזכירה לי את הלב המתגעגע לדמות זו, אחרת. שלה. 

שהלב פעם בלעדיה ופעימותיו התחברו לניגון הנוגה המתנוצץ מעניה.

מזכירה לי.

מחפשת בדמות את העיניים הגדולות והחיוך שנראה כים.

מחפשת את השקט המתוק והמרגיע. שנותן את הביטחון.

אבל איננו.

והדמות מתרחקת, וליבי נרחק, ונסדק

ומתמלא בים של געגוע.

שקט
אולם חשוך, הגוף דרוך
מצפה ללא נודע, ואם מודע אז רק בתת מודע,
לצאת לעולם שבחוץ, שצריך לשטוף ממנו את הבוץ
כדי לראות את היופי שטמון בו.
עוד כמה ימים אפרד מחלק ממני, אבל רק בלעדיו אוכל להיות באמת אני,
אז מצד אחד זה כואב, אבל מצד שני זה מחייב,
מחייב כדי שאוכל להתקרב, להתקרב לנצח, ממש לחוש אותו, אולי אפילו לגעת בו, אם לא בידיים חשופות אז לפחות עם כפפות, דקות ושקופות,
וגם אם לא אצליח להשלים, לפחות לדעת שעשיתי את כל המאמצים, להתקרב.


אשמח ממש להארות/הערות/טיפים וכו'

לפעמים יש צורך ללכת למקומות רחוקים.

 

הלילה היה, לי היה ערפל

התחילה גאות הייתי שפל

בתיק היתה צידה- אולי לשבוע

נשמתי כבד, התחזתי רגוע

את היית בטלפון אולי, אולי הכנת ארוחה

לא אמרתי להתראות, לא אמרת "שא ברכה"

חתול הסתכל בי כלא מאמין

לא היה רגש או תקוה להטמין

לא ברחתי. הלכתי בלי רעש ובלי צעקה

זה שחרר נורא לא לחזור ישר אחרי דקה

לא לקחתי פלאפון, אין צורך, לא תודה

גם כך לא אשיב לך על אף הודעה

לא שנאתי אותך לא עזבתי, פשוט

הלכתי ודי, בלי לחשוב אם אשוב

לא לטיול, לא להירגע.

ללכת בשקט, להרגיש, להפגע

להתמלא להתרוקן, להשתנות להטלטל

לתקן, להרוס לאשר, לבטל

זה לא בגלל שאת כאן הלכתי לשם

אין חטא או עוון, אין חטאת אין אשם

פשוט הייתי צריך ללכת, ללכת רחוק

לא 'דוקא' לא בעצב, בודאי לא בצחוק

אוך.

 

אל תחפשי בחנויות, אל תסתתרי לי בסדקים

פשוט.

לפעמים יש צורך ללכת למקומות רחוקים.

 

לא הבנת?

גדרות של אש
על פני תהום
מרחפות הם
יוקדות מזבחות

גדרות של אש.
על פני תהום.
מרחפות הם-
יוקדות

גדרות של אש
על פני תהום מרחפות

גדרות של אש/
על פני תהום

גדרות של אש על פני.

גדרות של
אש על

גדרות של אש

גדרות

קמתי יום אחד ומסביבי חיות טורפות

אבל לא נמר וגם לא אריות

סתם אנשים שנראים חיות רעות

והגן חיות הזה

שממנו אין יציאה

שבורחות לי המילים, פורצות לי בשניה

הגן הזה

שזה בעצם גם גן ילדים

מכסים את השמש

עם פנים מוגלתיים

גן חיות כזה

שאיש עוד לא גילה

לא כי לא ראו

כי לא חשבו על זה טיפה

אריות שהולכות לעבודה

ושמפנטזות שברחובות צועדים

חזירי בר שאוכלים כל הבא ליד

ונמרים שטורפים

והיום הזה, שעוד התלהבתי מחיות

עמדתי ליד שלט "לחיות או לא להיות"

ואולי רק אז הבנתי

שאני עצמי

נכללת בגן החיות

שלום אריות,

הצטרפתי.

בלי ממש ברירות.

טרקתי את הדלת אוהבת לטרוק זה עושה רושם של סוף פסוק על אף שדווקא טריקת דלת משאירה אחריה צעקה עמומה.
ירדתי במנוסה מהמדרגות הותרתי אותו לבד
בנסיעתי לעבודה לא הבטתי בנייד כהרגלי לא בקודש.
אפשרתי לנהג להוביל אותי לעבודתי.
עת לילה אכן איחרתי את המועד כשנכנסתי אלייך ראיתייך ישן מזגן דולק חלון פתוח לרווחה...היית מאוכזב כנראה ציפית שאיזשהו משב רוח מרענן ישתחל לו פנימה.
כוס מלאה על השידה כנראה הרהרת הרבה.
סגרתי כמעה החלון ושלפתי מהמדף השמיכה האהובה עלייך וכיסיתי אותך ולא במילים.
נותנת לעצמי גם להתנתק איזה קור במטבח לילות טבת הגיעו במנוסה עכשיו לי קר לא אוהבת החושך והלבד הזה.
לא רוצה להעיר אותו:"אל תשכחי! את זו שטרקת את הדלת..." קראתי והמשכתי לקרוא נשכבתי בספה חלצתי את נעליי אך לא הצלחתי לחלץ מנפשי את הפגיעה בעינייך. כנראה שנרדמתי בשעה לא צפוייה ראשי כבד עליי רחש קל בבית, אולי מפתחת משהו? ראיתי אותו מגיע במנוסה מהחדר הפנימי מדליק התאורה בסלון ומכבה בשקט מביא מהחדר את השמיכה האהובה עליי ומכסה אותי סוגר החלון.
מנתק לי הנייד ומטעינו.
ובמקביל ממלא את ליבי באהבה.

בשקט בשקט
אחרי הסערה מביטה לצדדים
סופרת נזקים
מעמידה פנים
מבטיחה לעצמי פריחה מחודשת בשלל צבעים.

הבכי הזה בתפילה

הוא כל כך משחרר,

מטהר

נותן מקום לדאגות

לרגשות

לפחדים

למחשבות 

שהדחקתי כל הזמן

 

הוא פותח את התיבה

הכי סודית,

פנימית,

כמוסה

שבליבי

סוגר אותה

בעדינות

ומקטין אותה כל כך

עד שהיא נגולה מהלב

ועוברת אל ידיו הרחומות של בורא העולם.

 

זוכר אני את הזמנים שעוד היינו ילדים, ישבנו ובילינו לילות וימים.
היית לי חבר, היית יועץ בעת צרה ונתת לי כתף כשזעקתי לעזרה.
אך יום אחד ברחת, יצאת, עזבת, ללא אזהרה
נטשת אותי בלי לומר מילה.
את ליבי שברת, הרסת, פירקת לחתיכות. ואני תוהה עוד...

מה יקרה אם ניפגש שוב בקרוב?
האם אזהה את תווי פניך?
האם אתה אותו אחד שנהגת להיות?
ומתי יבוא הסוף לחלומות?

על גבעה נטושה הקמנו לנו בית,
שיחקנו עד שנגמר.
ושוב כל פעם ניסינו לגלות,
את יום המחר.
ושוב קרוע בין העבר לעתיד,
תוהה אם נגוז החלום.
יושב בצד וחושב לעצמי,
האם תשוב היום?

מה יקרה אם ניפגש שוב בקרוב?
האם אזהה את תווי פניך?
האם אתה אותו אחד שנהגת להיות?
ומתי יבוא הסוף לחלומות?

חכם חושב פעמיים ואפילו יותר, אך במקרה כזה גם הוא מוכן לוותר.
ואני יודע שלא בשמים היא ולא בחינם הלך זרזיר לעורב.
איך פתאום הלכת עזבת, פגעת מחצת, ניאפת שיקרת ואיך לא ידעת.
איך לא חשבת מה יהיה איתי? לא הסתכלת אל מעמקי ליבי.
ואני תוהה...
 

מה יקרה אם ניפגש שוב בקרוב?
האם אזהה את תווי פניך?
האם אתה אותו אחד שנהגת להיות?
ומתי יבוא הסוף לחלומות?

לעת ערב
מרגישה מרוקנת
פנה היום
העיסוקים חלפו.
והמחשבות עולות להן מן השקיעה.
מתבוננת בעינייך חשה הכמיהה לאהבה
להכרה להזנה.
בני יקירי
אני איתך מחבקת ומובילה אותך
להצלחתך.

אהבה ושנאה
מתקוטטים בתוכי בלי הבחנה
רוצים לטרוף את הכל
אבל מתורגמים בעדינות וענווה, כביכול
מתי אוכל להיחשף?
להוריד את השיריון הדוקר
שהותיר אותי מתבוסס
בדם של זרים

רוץ ילד רוץ
תעלה במדרגות אל תמעד
רוץ ילד רוץ
תתרוצץ במסדרון שחרר העול
לוחשת לך מאחור:"אתה יכול".
מכל הכיוונים עוטפת אותך משאירה לך חזית שקטה.

ציפור הגביהי עוף
שירי את הצליל שלך
הרחיבי כנפיים מתחי אותן
השמים הכחולים עוטפים אותך
ציפור! הרי הגיע יום חדש.

עמדת מאחוריי וחיממת לי את הגב
הדם שלך רק מתחיל להכיר
את העולם אתה צעיר רוצה לטרוף מכל מה שבא
גם אותי אתה מנסה
נגיעה קלה אתה מרפרף
כאילו לא שמת לב מצמיד את המרפק
המרפק שלי חשוף
הוא צריך ליטוף

ואתה אפל כמו הדם שבתוכי והלב שלך ציפור לילה עם עיניים צהובות
מה עשיתם לי ילדים שזופים
קשוחים לא מחייכים
עיניים כמו שתי בולענים שחורים מציפות לי את הדרמה
אני רוצה אותך צמוד ואל תשאל למה
ואתה מחייך אליי כשנפלה לי
האוזנייה
אתה מרים לי אותה ואצבעותך הארוכות השרוטות במקצת
נוגעות בכף ידי
ואז אתה מלטף אותי בגב
עם התרמיל

ירדנו באותה התחנה ואף אחד לא היה להגיד מה השעה
לשתינו התחבאה הסוללה
שאלתי אותך מה השם שלך ואתה ענית לי
בסקילה

הרב ריק ,כשלולית.
אין עומק כים.
העיקר נשחפים עם הזרם.
המציאות לא עוצרת. הכל זורם..
ציפורים שבאות, מזכירות את השמש.
הכל מאיר, הכל רגוע.
ריקנות, שוב חזרת. את נעה ונעה , וממאנת ללכת.
הסיפוק, נשאר בפנים.עמוק בים, עכשיו צריך להוציא אותו ,כדי לא לטבוע.
תהיתי, שניכם רוצים להתקרב?
שכל אחד ישאר במקומו, אני כבר אתקרב..