מקווה שיהיה לכם כח לקרוא..
לבד.
מן דממה כזו שאופפת את עצמך
רק כשאין באזור רבע נפש חיה.
ושקט עמוק שבורח בפנים
עשוי היטב ממצבור של שנים
וזה רק אתה ואתה ואתה.
וזה הלבד.
שעצום, מתעצם, מיותם.
מותיר כל חלק טוב מיותר.
סתם, בדד.
ועוד מנה של שקט
כאילו לא מספיק
והוא דוחק, כבד, מעיק.
ואתה יודע.
דבר לא יחכה לי שם, אחר כך.
רק עוד שקט של בדידות
טמטום וריקנות.
והדממה מדממת בך בנקמנות
מסתבר שאתה דפוק,
אם העולם מצא בך סוג דל"ת
על כל חלון שפתחתי
כמו להכעיס נטרקה מולך עוד דלת.
ואתה גם יודע,
אין פה אפשרות לשינויים.
אתה תסחוב את הבד לאק לכל החיים.
העולם אמר את דברו
בשקט, בדממה.
ברשעות שטנית של צדקנות מדומה.
באבחת סכין של טרום מהומה.
ואתה נושם, את הלבד מול כולם.
חי איתו כבר יותר מדי זמן בעולם.
רואה אנשים, ארצות ובתים
ויודע שאין זו נחלתם של האנשים המאוסים.
נחתם גורלי, לחיות את השקט המצרח.
להתהוות מולו כל שניה מחדש,
מעוצמתו להתפלח.
ואולי זה רק אני שבאמצע הליל מתעורר לקריאת הגבר
וכולם ישנים וטוב להם בחדר
ורק אני אחפש אחרי המנוחה
שלעולם לא תימצא
מסתבר שאני המשוגע וכולם בסדר
חולה נפש דפוק ולכם לא אכפת
תהנו חמודים,
תחיו כמו כולם את החיים הטובים
רק אל תשכחו להקפיד להסב ממני מבט.
(כתבתי את זה בלשון זכר כי ככה התחברתי לתוכן אבל אני בת)