פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 304)

כמה אפשר?

ידים קמוצות, סחרחורת גוברת.

הם מתנענעים,

מסובבים ראשם בפראות.

כמו בורג חלוד,

מבקשים להתברג אל שמיך

מכוער באדם

הטה ראשך המצהיב

ערירי בעולם 

סלק גופך המרקיב

מכוער באדם

עיניך סוררות

קטנות הן אמנם,

ולעד תהיינה בולשות

מכוער באדם 

ושישים חורפים

גדלת אולם

איבריך עודם זעירים

מכוער באדם 

המראה מה נורא

מרחף לו נכלם

עוף שמו ראה

צפירה אחת ארוכה---

חדה.

מנערת אותי ממקומי,

גורמת לי-

לחשוב עליך.

עליך שהיית נחוש כ"כ,

אזור אומץ.

גייסת את כל כולך למשימה,

משימת הקרב.

גייסת את הלב,

אוחח.... הלב...

ואתה כבר הרחת את רוח השחרור,

וכבר תכננת להקים משפחה.

ואז,

בעיצומו של יום קדוש כ"כ,

יום גורלי,

בעיצומו של הצום,

הגיע האוטובוס ההוא, של הצבא.

וחזרת לשם חזרה-

לחזית.

ולא. לא שאלת שאלות.

אספת את כל כוחותיך,

כוחות של חייל מיומן.

כוחות של חייל משוחרר.

ונלחמת.

וניצחת!

אוי, ניצחת...

ודאגת להודיע את זה,

בדיוק כשהסוף כבר נראה,

בדיוק שניה לפני שנגמרה המלחמה,

כשכולם שכבו שם כהסוואה בשטח,

אתה קמת וצעקת את צעקת הניצחון-

נ-י-צ-ח-נ-ו-!

בוווווםםםםם!!!

דממה.

וככה,

בתחושת ניצחון על אדמת הקודש,

עלתה נשמתך השמימה.

קדושה כ"כ, טהורה.

ועכשיו,

אני כאן, קטנה כ"כ.

חושבת עליך,

רואה אותך מסתכל עלי בתמונה פה שעל הקיר.

מחייך.

מה אתה רוצה שאומר לך?

שהעלו אותך דרגה?

רוצה שאעמוד לך כדי לחלוק לך כבוד אחרון?

תגיד לי, העמידה הזו תקרב אותך יותר אל כיסא ה'?

ובעיניים שלך אני רואה ש-

לא.

הקדיש שנאמר שם על קברך,

פרקי התהילים שנאמרים כל יום לעילוי נשמתך,

וגם היום,

הם, ורק הם שמכבדים אותך.

שמעריכים באמת את גדלותך.

נוח בשלום על משכבך.

ודע- כי יש שכר על פעולתך.

ת.נ.צ.ב.ה.

לזכרו של סמ"ר משה יפת ז"ל

נפל במלחמת יום כיפור,

כ"א תשרי, תשל"ד.

לקרוא דברים מנוקדים

לא מצליחה לקרוא את זה

באוטומט מדלגת על כאלה

וזה מוריד לי תרמה של הטקסט (כאילו) משו מנוקד.

אבל שתדעו לכם כל האלה שכותבים מנוקד השירים שלכם נראים ממש טובים לפי התגובות.

עלו והצליחו

עד כאן הייתי אני.

דמדומים של נפש,

שמש שוקעת

אני והאתמול נאבקים בגולל הזמן המתעבה

נר, תקווה וגעגוע.

מוזמנים לעקוב אחרי השרשור ולקרוא את השירים שנשלחו אלינו,

כל השירים מתפרסמים גם בדף הפייסבוק של פסיפס.

נזכור.

ראיתי שעלו כאן הרבה שירי יום הזיכרון ועצמאות, לצערי לא הספקתי לקרוא את כולם.

אני יוצאת במבצע בזק -

כל מי שישלח שיר (בנושא הזה כמובן) לפסיפס עד שעה מעכשיו*, השיר שלו (אם יאושר כמובן) יעלה לעמוד הפייסבוק של פסיפס בצירוף קרדיט לניק.

אתם מדהימים, באמת

*הערה: מי שמעוניין כדאי שישלח לי הודעה באישי

כואב לי עכשיו,

ואני חושב עמוק,

כי עוד מעט אפסיק לחשוב.

ומה מרגיש לי עכשיו ברגע הזה?

לא יודע להסביר לכם, 

מן כאב עוטף כזה.

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,

זה כאב מסוג אחר,

כאב של לוחמים.

אני כואב את החיים שהיו לי,

ועוד רגע אינם.

כואב את ילדיי שלי,

שלא יהיו מעולם.

כואב את מבטה של אמא,

שתבין שזו מציאות.

כואב את כאבו של אבא,

על--- על שאין לי המשכיות.

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,

זה כאב מסוג אחר,

כאב של לוחמים.

כאב על אהבה שיש בי אינסוף,

ועכשיו תישאר איתי מתחת האדמה.

כואב על מילים שאמרתי ואיש לא שמע.

כואב על שחיי נקטפו על ידי בן עוולה ש-

לחץ על ההדק.

כואב לי על שככה אני שוכב כאן,

בתוך השלולית שלי, 

של הדם.

כואב לי אמא, על שאיני אוכל לרוץ לחבקך עוד.

כואב לי, משפחה שלי, על שלא הספקתי אתכם עוד טיפה לאהוב.

כואב לי שאיני יכול לומר לכם תודה בפנים,

כי אני ממש רוצה.

כואב לי שאראה אתכם מוזילים עליי דמעה,

ועוד אחת.

כואב לי שתכאבו את הכאב הזה,

כאב של שכול ואנחה.

כואב לי על הלב שלי שפעם,

ויותר כואב לי-

על זה שנדם!

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,

זה כאב מסוג אחר,

כאב של לוחמים!

צבע אדום

בוממם

שישרפו כל המחבלים אמן.

בוכה בהיסטריה

מתכווצת בקצה המיטה

עד מתי תסתיר פניך

למה יהודים במדינה אחרי 71 שנה

צריכים לרעוד באימה?

וכאילו תה עם חלב וסוכר

יציל אותי מהפחד

מהטיל, מהיירוט

ושוב צבע אדום

עד מתי יבער הדרום?

מטורפת קטופה חדלת אישים

 הוא אמר לי בקול, ועוד כיווץ בלב

ותהיי בשקט, הוסיף להאשים

פ'סדר סתמתי סגרתי ת'פה

אבל לי אסור כמובן להיעלב

רק לו זה מותר, רק עליו זה יפה.

וסבבה הלכתי, לא רוצה לא צריך

מצאתי בעצמי מקום קצת שליו

רק הוא המשיך לדבר, מפר שקט סמיך

סתמתי אוזניים, זה לא היה תועלתי

הוא המשיך ועוד שטח חרב

רק בפנים קמה לי מהומה רבתי.

ואז נעמדתי, בלי שום חשק לקום

ואמרתי לו את האמת, למרות שכואב

אני לא צריכה אותך, יש מספיק מקום לשנינו בזה היקום.

ככה נפרדתי מחלק ממני. ולא, לא יצאתי משם שלמה.

(החריזה פה היא בסגנון מוזר קצת. מקווה שהובן)

הפועל בני יהודה - שלא עשני אישה

נטולי מסע \ אדמה ושורשים

ניטלו ממקומם \ וענפיהם כניצנים

נטולי מכרים \ יחסים וערכים

ניטלו מאדמתם \ והינם ממשיכים

נטולי כל \ חסרי מילה

נכנסו לעולם חדש \  בחסות צל הפחד.

ידה נשענת על מעקה הברזל החלוד

גב זקוף בהתנשאות

מוציאה קופסא מקומטת, מגחכת למראה אזהרת הגולגולת שעליה

עם חיים כאלה היא אולי עדיפה

בן רגע ממוללת בין אצבעותיה סיגריה זולה

מבט. הדלקה.

שואפת עשן לריאות

מחניקה שיעול

בועטת בבקבוק בירה שמתנפץ אל הכביש

תלתליה בהירים, כמעט בלונדינים

חברותיה היו מתות לגוון טבעי שכזה, ללא צורך בחמצון וצביעה

מה שהן עושות כדי להוכיח שהנה

גם הן מורדות.

פעם עוד היו צוחקות

מה את מנסה להסתיר את היופי שלו

תתגאי בו

והיא בשלה

אספה אותו לצמה ארוכה והדוקה

לא כדי להיות אדוקה

הוא פשוט היה המקור לצרתה

היא ידעה.

אבל מאז עברו כבר שלוש שנים

היא לא אותה ילדה של גיל חמש עשרה

נוער נושר, בסיכון

אלכוהול, פשיעה, סמים

אמרו מסביב

ירדה לג'ינס קרוע ומשופשף

צחקה בלי שמחה שהוא כמו הגוף שלה, שנשרט ממה שעשתה לעצמה

והצבע השחור ששלט בכול

מהמגפיים הגבריים עד לעשרות העגילים

היה זהה לצבע שסגר על נפשה

ובכל הוא אשם

אמרה

אם רק היה שומר את הידיים המטונפות שלו לעצמו

אולי היום הייתי נשואה לאיזה בחור ישיבה

תמים כמו שלא אהיה עוד

במקום

לחיות ככה

זה חיים?