זה צריך להיות בנושא "חלומות מתגשמים"
כבר בהיותו ילד קטן ספג אליהו טָפּפָה את האהבה של הוריו לארץ ישראל. הוא ואחיו הקטן אומנם נולדו וגדלו בארץ, אך הוריו וששת אחיו ברחו מגרמניה כאשר עלה היטלר לשלטון, כשרק דיברו על זה שאולי יגרשו יהודים מגרמניה. הם הציעו לסבא וסבתא של אליהו להצטרף אליהם, אך הם סירבו, וזמן קצר לאחר מכן נספו בשואה.
כאשר בן-גוריון ביקש מכל היהודים אשר בפּלשׂתינה-א"י לעברת את שמם, שינה אליהו את שם משפחתו לאָמצִי.
יום-יום נהג אליהו לספר לנכדיו על אהבת הארץ של הוריו, ונהג לציין בכל פעם כי עצם זה שהם גרים עתה בארץ אחרי שנים של כיסופים, זה ממש נס, חלום שמתגשם.
הוא הרבה לקחת את בני משפחתו לטייל בארץ ישראל ולהתבונן בנופיה. נכדו, גולן, בהיותו בן 9, הספיק לטייל ברוב האזורים בארץ ולנצח גם בכל המשחקים של "בור ועם הארץ בידיעת הארץ", וכמובן גם להצטיין בשיעורי מולדת. לפעמים אף נתנו לו לתת הסברים בטיולים השנתיים במקום המדריך.
כאשר אליהו סיפר למכריו על הוריו ועל אהבתם לארץ, היה אפשר לראות את הניצוצות בעיניים, את פניו הקורנות מאושר, את קולו הצוהל בכל פעם שמישהו מציע "בואו נצא לטיול".
ילדיו ונכדיו פזורים בכל רחבי הארץ: ברמת הגולן, ברמת-גן, בשומרון, בהרצליה, בירושלים, בחיפה, בעתניאל ואפילו בבאר-שבע. זאת גם הסיבה שיוצא לו לבקר בכל-כך הרבה מקומות בארץ.
ביום שישי בהיר אחד, כאשר היה בבית בנו שבחיננית בשומרון, כשכל בני המשפחה התארגנו לטיול הקבוע שלהם, הושיב סבא אליהו את נכדו הקטן, שילה, על ברכיו וסיפר לו את סיפור הוריו: "לפני הרבה שנים, כאשר היטלר, יימח שמו וזכרו, עלה לשלטון גרמניה, היו דיבורים על זה שיגרשו יהודים, לשמע הבשורה, הלכו הורי אל הפקיד הגרמני ששהה בעירם וניסו לברר מה קורה. 'אל תדאג, מר טפפה' הרגיע הפקיד את אבי, 'אתם מוגנים כאן, לא מדובר ביהודים נכבדים כמוך'. לאבי זה לא הספיק, עוד באותו חודש הם ארזו את חפציהם ועלו ארצה, לארץ ישראל. הם ניסו להציע לסבא וסבתא שלי להצטרף אליהם, אך הם סירבו, הם האמינו לפקיד ההוא, שלא יארע להם כל רע... כאשר הורי וששת אחי עלו לארץ, הם השתכנו בחיפה, בבית שאגב קיים עד היום. לאחר מכן אני ואחי, ירמיהו, נולדנו, והתחנכנו בבית שכולו אהבה לארץ הקודש. הלכנו להמון טיולים בטבע, בדיוק כמו שאני לוקח אתכם, ואבי אף התגייס לתקופה מסוימת לצבא כדי להגן על המולדת. כל אחד מאיתנו עשה משהו למען המדינה. אמי הייתה עורכת-דין, אבי היה רופא, וכמו שאמרתי גם לחם בצבא. אני, בזמנו, הייתי סמנכ"ל מרכז ישיבות בני-עקיבא, וגם יעצתי לשר יוסקה שפירא לתקופה מסוימת. אם סבא-רבא וסבתא-רבתא שלך היו רואים כיום את המשפחה, הם בטח היו גאים בכולנו מאוד, מפוזרים ברחבי ארץ ישראל שהם כל-כך אהבו, ואתם," פנה עתה אליהו לכלל בני המשפחה, "שהתיישבתם בשומרון, בכל יום אתם עושים מצווה חשובה של 'יישוב הארץ' בזכות אנשים כמוכם התגשמה נבואת ירמיהו 'עוד תטעי כרמים בהרי שומרון'."
יהודה וליאורה ישבו יחד עם בנם, בנימין, ותכננו את אירועי בר-המצווה של בנימין שיחולו בעוד כחצי שנה. "טוב, קודם כל," פתחה ליאורה, "אתה רוצה אירוע או שבת?" "גם וגם" ענה בנה בביטחון, "מה שחשבתי..." נאנחה ליאורה וסימנה ווי ברשימת המטלות שעשתה מבעוד-מועד. "צריך גם תוכן..." אמרה, "יש למישהו רעיון לתוכן לכבוד הבר-מצווה?" שאלה, "שיהיה מה להראות במצגת?" "אולי נעשה את שביל ישראל עם כל המשפחה?" הציע גולן שישב לידם ועשה את שיעורי הבית. "אולי באמת." הסכים יהודה, "רעיון טוב." "כן!" התלהב בנימין, "אפשר לצאת פעמיים בשבוע, לעשות איזה מקטע מהשביל, לצלם תמונות, ובסוף, גם נעשה טיול בירושלים, בהנחת תפילין!" "טוב, אפשר" הסכימה ליאורה, "אבא שלך יתלהב מאוד." אמרה ליהודה, "כן," הסכים, "הוא תמיד רצה שנעשה את שביל ישראל." "אתם חושבים שיתנו לגלעד לבוא איתנו?" שאלה שרון בת ה6 שנכנסה אל הסלון. גלעד היה הבכור במשפחה, הוא שירת בצבא, בצנחנים, בגדוד 890. "נראה לי שכן," ענתה ליאורה, "מכירים שם את סבא, בכל זאת, היה לו תפקיד חשוב במחלקה, הם מכירים את השיגעונות שלו." אמרה וחייכה. "אז סיכמנו, טיול!" צהל בנימין, "מתחילים ביום שלישי במקטע שמתל דן עד האריה השואג!"
כעבור כחצי שנה
עוד שבוע הבר-מצווה, ההתרגשות עצומה, וההכנות האחרונות קרובות לסיום. כל מה שרק נותר הוא להשלים את שביל ישראל. רק המקטע האחרון נשאר: מהר יואש לטאבה. "יאללה! קדימה!" צעד גלעד, "כולם למכונית! יש לנו עוד דברים לעשות היום!" בני המשפחה עלו אל המכונית בצחקוקים ובהתרגשות עצומה. "היום מסיימים את שביל ישראל!" קרא גולן, קריאות השמחה של הילדים נשמעו מכל עבר. כל בני המשפחה התמקמו במקומותיהם ויהודה החל להתניע את המכונית, אך המכונית לא זזה. הוא ניסה פעם שניה, כלום. "תן לי לנסות." אמרה ליאורה. יהודה יצא מהרכב ופינה לה את מקומו. ליאורה התניעה פעם ראשונה, לא הצליחה. גם בפעם השניה לא. יהודה פתח את מנוע הרכב לבדוק מה קרה. "נהרס המנוע!" הודיע לאחר כמה דקות, "לא נוכל לנסוע היום, אני מודיע לכולם שהטיול היום מתבטל." "מה? אוף!" התאכזבו הילדים, "אז מה נעשה?" שאלה שרון, "אם לא נלך עכשיו, לא נצליח לסיים את שביל ישראל עד הבר-מצווה!" "יש לי רעיון!" קרא לפתע בנימין, "אולי נזמין את כל המשפחה והחברים לעשות את המקטע האחרון, והאירוע יהיה בסוף המקטע!" "רעיון טוב." הסכימה ליאורה, "לפחות לא נצטרך להוציא המון כסף." הסכים גם יהודה. "בסדר, נעשה את זה!" סיכמה ליאורה. וכך יצא מבצע "טיול בר המצווה" לדרך.
היה זה שבוע לאחר שבת בר-המצווה.כ30 ילדים, חבריו של בנימין, ומשפחת אמצי על כל דורותיה, עמדו במעבר טאבה, לאחר סיום המסלול המפרך, וחיכו בהתרגשות שהאירוע יתחיל. אל הבמה המאולתרת צעד יהודה, ולקח לידיו את המיקרופון לקול תשואת הרבים. "היום," החל יהודה, "עומדים אנו בחגיגות בר-המצווה, לבננו, בנימין." כפיים נשמעו מרחבי "האולם". "אני רוצה לספר לכם סיפור." המשיך יהודה, "לפני כחצי שנה, ישבנו אני וליאורה ביחד עם בנימין וחשבנו מה לעשות לקראת בר המצווה, לאחר לבטים רבים, החלטנו שאנחנו הולכים על כל הקופה ועושים את שביל ישראל." בשלב זה קרץ יהודה לגולן, כי ידע שמחה בליבו על הקרדיט שנלקח ממנו. "והנה אנחנו כאן, עומדים כעת בנקודת הסיום של השביל ביחד עם כל החברים ועם המשפחה." שוב נשמעו תשואות רמות. יהודה השתתק שניה, והמשיך לדבר. "אנחנו מודים לכל מי שהגיע היום לשמוח בשמחתנו, וכמובן אנו מודים לבורא עולם על הזכות שחלק עמנו, לסיים את שביל ישראל במעמד בר-המצווה." יהודה סקר את הקהל ולבסוף נעץ את מבטו בבנו, בנימין, "אני רוצה להזמין כעת, את בני, חתן בר-המצווה, בנימין, לקחת את המיקרופון לידיים שלו." בנימין קם ממקומו ולקול התרועות וקולות הכפיים, התחבק עם אביו שירד מהבמה. לאחר כמה שניות, כאשר השתתק הקהל, החל בנימין: "יש ילדים שבוחרים לכבוד בר-המצווה לסיים מסכת משנה, יש כאלה שטובלים לכבוד המאורע, אבל אני החלטתי לסיים את שביל ישראל." גם בנימין זכה לתשואות הקהל. "את הטיול הזה," המשיך בנימין, "אני רוצה להקדיש לסבי, סבא אליהו, שהקדיש את כל חייו למען אהבת הארץ, וחינך אותנו בדרך זו. סבא, שאוהב לטייל בטבע ולעשות מסלולים מאתגרים אף שהוא כמעט בן 80, נולד בחיפה ולאחר מכן עבר לפתח-תקווה, והקים משפחה שתלך בדרך אבותיו. אני לא יודע אם כולם שמו לב, אך כל ילדיו ונכדיו של סבא אליהו קרואים על שם מקום בארץ, מתוך אהבת הארץ שיש לו, רצה סבא להנציח אותה בתוך כל אחד מאיתנו. סבא, אני מודה לך על כל השנים האלו, והלוואי שתמשיך כך בשנים הבאות." סבא אליהו עלה לבמה בפנים דומעות מהתרגשות, וחיבק את בנימין לקול תשואות הרבים. סבא אליהו לקח לידיו את המיקרופון. "המון פעמים פקפקתי במשפט הזה, לא האמנתי, השמצתי, אבל עכשיו אני יכול להגיד זאת בבירור וצורה חד משמעית. תדעו לכם, שלפעמים חלומות מתגשמים!"
