פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 306)

הן באות
בלילות
הן תוקפות
בחרבות
הן משתקות
הרגשות
הן דוחפות
התהיות

נלחם בהן
ולא נצליח
ניצעק חזק
ולא מבטיח

הן חזקות
גדולות
הן באות בצרורות
חמושות

בום דופקות ומכות
אך יצעקו הלבבות
עמוק המצפון מנקפות
בתוך הראש הקט הולמות

נהדוף, ננסה להרפות.
והן רק מתגברות
בתוקף הן אותי מובילות
ומשאירות אחריהן נפשות חבולות

א. אתם רוצים לקבל תגובות?
ב. אם כן. איזה תגובות? מחמאות ופידבקים או גם הערות בונות -הארות?
ג. אתם מגיבים לאחרים?
ד. אם לא למה?

הימים עברו וחלפו
ונשמתו נשארה בוערת
הימים כתמול נמוגו
ונשמתו כנר שלהבת

הוגה הוא יומם וליל
חוקר בודק מאזין ומלמד
מקשיב לליבו ולהגותיו
מחשבותיו מרצדות ללא הרף

חושב הוא על ביתו
על אשתו, ילדיו ומשפחתו.
חושב הוא על לימודו
כמה משקיע עבורו.

חושב ובודק. חושב ונמלח.
הגיע העת
להתחיל מחדש.

אין דבר, תלחש.
תחבק ברפיון את גבי.
אני אשב לי על ספה מכווצת איברים.
דועכת אט אט מול עשרות הנרות המתלקחים
שולחת לעברם
ידיים דקיקות.
אין דבר.
תאמר.

ואני אתרפס
נפשי תמריא בתוכי עד כי נדמה ששנינו נפרדות זה מזו.
גוף כמוש לי
ונפש הומיה

אין דבר,
תילחש
ואני רק אמצמץ פעם ופעמיים.

אני ישנה וליבי ער.

הלב שלי עולה על גדותיו

נשפך אל האספלט המצחין ומתמזג בו

נחלי דמעות כהים

נוזלים, זולגים

אט אט משחירים פני, מדכאים עיניי

ושפתי היבשות, המבוישות

נסדקות מן המלח הנוטף עליהן

 

יש עוד מישהו ביקום שיודע

שרטוט פני

טרם נפלה חשיכה

ורמסה תוים רכים?

ילדה קטנה יושבת בכיתה
משקפיים עקומות מסתירות את
עיניה הרכות מעילבון ארוך ימים
שכבר איבדו את צלמן
הרבה פעמים
וילד קטן שתובע בפיו
שחקו איתי
אמא תשחקי איתי
ואמא שלו יושבת על הקתדרה והילד שלה מגיל שלוש חודשים
מתחנן אליה
אמא תשחקי איתי
אבל אמא צריכה לשחק עם
ילדות יפות בכיתה
להשפיל את המושפלות
להתעלם
מעוד
ילדים

אלוקים

אני רוצה, באמת רוצה

אני פשוט שוכחת

בבקשה, עזור לי להתקרב אליך

להידבק בך

להבחין בטוב שמתגלה בכל נקודה

לראות את האור שבעצמי

שבחושך שבי

ובאחרים.

אני מבקשת, מתחננת אליך

רפא לי את הלב

הוא שותת דם כבר ימים, כבר ימים...

 

בלעדיך אני כלום

עפר ואפר

אם לא הנשמה ששמת בי ברחמים גדולים.

עזור לי לגלות אותה, לשמח אותה

לראות את קיומה באחרים.

 

אני רוצה להיות צנועה

אצילית, קדושה

באמת, אני פשוט רוצה גם דברים אחרים

ולהיות יפה

וחורים

אבל רוצה כל כך להיות

פשוטה וצנועה!

אנא

עזור לי למצוא את האיזון.

זוכר את אותו היום?
אני זוכר. אני זוכר שניגשת בחשש, ישבת ליד מיטתי וחיכית שאשים לב שאתה רוצה לדבר.

לא שמתי לב. כחכוח גרון קל תפס את תשומת ליבי. "אמממ שומע...? אני לא יודע איך להתחיל לספר... אני נופל ונופל ולא מצליח לקום..."

התרוממתי. הבטתי בעיניך, ראיתי את הצער, את הדמעות שמבצבצות. ראיתי את הניסיונות, ראיתי את הרצון, ראיתי את הנפילות, את התפילות.

אבל בניגוד אלייך, ראיתי שאתה תצא מזה. ראיתי את האור שבקצה האישון.
באישון לילה קרה המאורע. העייפות מזמן הכריעה אותי. הסרתי את הפוך מעליי ופשוט חיבקתי אותך. איזה גבר!

גבר זה לא להדחיק. גבר זה לא לנפח שרירים ושוב לנפח רק כדי שיהיה עוד מקום להדחיק בו דברים.

אני חייב להגיד שהופתעתי. לא בגלל שזה אתה. בגלל שפנית אליי. אף פעם לא היינו החברים הכי טובים, היינו סתם חברים. מאותו היום נכרתה בנינו ברית. ברית של שתיקה.

אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור.
מים שקטים חודרים עמוק.

לפני כמה חודשים התבשרנו שאתה חולה במחלה. המון תפילות כולם התפללו, השמיים נקרעו בשבילך. גם כששמענו שהמצב קריטי המשכנו להתפלל ולתמוך.

הבוקר כשראיתי אותך בתפילה, לא זהיתי אותך.

זכרתי אדם בגיל העמידה, איש משפחה, חבר של ההורים, חבר של המשפחה, שיער שחור-מאפיר, כרס קטנטנה שמבצבצת, משקפים מעט שמוטים והמון חיוך ושמחת חיים.

מולי ראיתי שלד, שבר כלי. אדם צנום, מבוגר בכעשרים שנה, קרחת בוהקת שמעוטרת בכמה שערות לבנות, לא זיהיתי אותך.
מבט שני הבהיר לי שזה אתה. היה זה אותו חיוך, חיוך חם שתמיד היה נסוך על פניך.

לימדת אותי שיעור עצום. אפילו חרב חדה מונחת - אל לו לאדם להניח עצמו מן הרחמים, כל שכן מן השמחה.

אני רוצה לצעוק בקול גדול
אבל שאיש לא ישמע
אני רוצה לבנות בקלילות
את ההרס שהצורר עשה
רוצה לזעוק למרומים
להפריח שממות
להרעיד יבולים.
ואדם לא ידע.

רוצה לצבוע בצבעי החיים
את הלב שהתכהה בצבעי אבלים
רוצה לרוץ בשדות
להנות מהמדשאות
להתנדנד בנדנדות
ולהסיר את המחשבות הסוררות
אבל שאיש לא ירגיש.

רוצה להסיר מהמחברות
את ציורי האכזריות
רוצה לסלוח לרשעים
למרות כאבי הפצעים.
רוצה לצאת ליערות
לנגן לעצמי בזיופים קולות
לברוח הרחק מהדמויות
לשפשף עם סקוצ' עדין את הלבבות.

אני רוצה גם לצעוק על הרופאים
שבהינף יד, ויתרו על חיי המטופלים
רוצה לצעוק גם תודה שהחיו אותו.
שבזכותם הוא חייך שוב.

רוצה להצית את בתי המחבלים
רוצחים בזוים
שמתהלכים עם חיוכי רשעים.

רוצה לקבור את הצרות עמוק
להדיף המחשבות
להוריד המכשירים
להתנתק מהחיים הארורים

אבל יותר מכל


רוצה לחייך למרומים.
ולהודות גם על הרגעים היפים.

מסתובב לקיר
ומתכסה בשמיכה
עבה
שלא יראו את הבכי

כמה רצון
לאותה הפשטות
כשכל מה שיש לי
זה חוסר

 

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:  וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:      (דברים פרק כב, כה - כ"ז)

 

 

ואם בשדה ימצא ערל את הנערה הבתולה

והחזיק בה האיש ושכב עמה ומתה דוממה לבדה:

לרוצח לא יעשה דבר, אין לו משפט מוות

כי הפקר היא נפשה, כי הפקר הוא דמה:

בשדה נמצאה, צעקה הנערה

ואין מושיע לה:

 

לרוצח לא יעשה דבר, לרוצח לא יעשה דבר

כי הפקר היא נפשה, כי הפקר הוא דמה.

בשדה נמצאה, בשדה נמצאה,

צעקה, צעקה

ואין מושיע לה. ואין

צעקה

ואין

ואין

 

 

 

 

 

נכתב לאחר רצח אורי אנסבכר זכרה לברכה.    פשוט התלבטתי הרבה עם לעלות את זה, אפשר לומר שעד עכשיו אני מתלבט..

 

ומכל המקום בעולם הקרוב
מעבר להר משתפל
מצוי לו מקום ועומד לי שם
חבוי כך בתוך ערפל

מימין או משמאל ואין נפש חיה
שממה היא ושמיה ברזל
אין מקום אמיתי כארץ גזירה
חניטות וצוקים שם מול אל

שם אשב לי בנחת ללא דאגה
לא אדע מהומה לחבל
לשם הורוני וכאן מושבי
בשבתי בתוך עזאזל.

הובלתי אי אנה כגזירת הגורל
כי חלקי לא לאלוהים
ופה ולשם עוד ממשיך מתגלגל
כחצי הר אברים אברים

הנה אני כאן
גופי מלופף בבד רב
כרטיה נרחבת וגדולה על גופי הפצוע.

(יום יבוא
ואוכל לנשום מין אוויר צח
וכבר לא אגנוב חמצן מפיות של אי אלו
הסובבים אותי.)

הנה אני כאן.
דמעותי השקופות מזמן כבר איבדו שליטה
כמו זקנה
מתנדנדת
שלא שולטת בסוגריה.

(יום יבוא, ודמעותיי שלי
יבנו בית.)

אני כאן וליבי כמרקחה
שפתיי ממלמלות תחינה.
בקשה אחת לי
אחת.
שלווה.

(והבית הזה
יהיה בו אור.)

אני נגמר.
אין לי כוח לעוד חיפושים,
מעגלים מעגלים
שלא נגמרים.
כי עוד מעט
וכבר,

הֱיוּ-נָא כִּבנֵי-אֱלֹהִים טְהוֹרִים;
הֱיוּ תְמִימִים עִם נוֹרָא-עֲלִילָה;
לָמוּת חָרְפוּ נַפשְׁכֶם, גִּבּוֹרִים,
וַאלֹהִים יִראֶה לוֹ הַשֶּׁה לְעֹלָה.



וְלֹא מַאֲכֶלֶת כֹּהֵן תִּשׁחַטכֶם,
תִּזרֹק דְּמֵיכֶם עַל מִזבַּח-גְּאֻלָּה:
סַכִּין טְמֵאָה שֶׁל רוֹצֵחַ-שְׁכֶם.
וֵאלֹהִים יִראֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה.



וְלֹא בְּמִקדָּשׁ הָאֵשׁ תִּתלַקֵּחַ,
וְלֹא עַל מִזבֵּחַ תֹּעַל הָעֹלָה:
צִיּוֹן-כִּיּוֹר אֵשׁ, וְכָל בַּיִת- מִזבֵּחַ,
וֵאלֹהִים יִראֶה לוֹ הַשֶּׁה לְעֹלָה.



הֱיוּ-נָא כִּבנֵי אֱלֹהִים טְהוֹרִים;
הֱיוּ תְמִימִים עִם נוֹרָא-עֲלִילָה;
לָמוּת חָרפוּ נַפשְׁכֶם, גִּבּוֹרִים,
וֵאלֹהִים יִראֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה.

וואו.

 

דרשתי עלות

גם חפצתי מלאת

עודני מבקש

קראתיך מנחה

יגעתי בשמך

לך ליבי דורש

 

ה' אלוקים

הבט מעמקים

הנני שם קורא

ה' אלוקיי

לך ענו שיריי

ענני שעשועי

 

"כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"

 

פקודיך אשמור

עדותיך אנצור

לעולם משפט צדקך

חוקיך טובים

איילת אהבים

השקני אהבתך

 

רם שוכן במרום

הלבש עני ערום

למדני תורתך

ה' יתברך

נקה זרוק ומלוכלך

מלאני טהרה

 

כי ה' יתן כו'...

 

 

 

יש לזה גם מנגינה...

מי שמעוניין אשלח לו..

 

כשאני נשכבת על הדשא

והכל כבר חשוך

אני רואה את הכוכבים

מהכיוון ההפוך

 

ופתאום אני מפחדת נורא

ליפול אל השחור שחור הזה

להיזרק מלמטה ללמעלה

וליפול

בחופשיות

עד לכוכב הכי רחוק

 

אני אצנח

ואצנח

ואצרח

והצעקה שלי תישמע

כמו חריקה

והיא תיבלע ברוח

 

וכשאני אנחת

אם אני אנחת

אני אראה

שהכוכב בכלל לא שונה

הוא מנצנץ אותו הדבר

הוא קטן אותו הדבר

והוא גורם לי לבכות

כמו עכשיו

הם נופלים ממני
בעת צפירה קורעת את עור התוף
נושרים ומתמזגים באלפי הרוחות הנופלות מאנשים בודדים סביב.
כולם ב
יחד.
לבד עד כלות.
נופלים ממני כמו תפוחים רקובים על אדמה פוריה.
כאבים ישנים ומגלידים חבוקים באלו טריים ומדממים.
מפרים אותי,
אולי.

קמתי אני לפתוח לדודי
כי חשקתי אליו, וכאבי הרקיעו נפש עיפה
עד
לכת הנשימה.

ודודי חמק עבר.

כמו טיפות הם נופלים
כמו גשם.
כמו מבול.
חללים
חללים
וכל הביחד הלבדי מתרוקן עד אפס
באחדות הלבבות.