פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 321)

קילופים נמסים אט אט

אל מול פני שקיעה שעברה,

משאירים אותך יתומה

מחומת הסתרה,

חשכת ליל פורשת את מועקתה-

עלייך,

היית ונישארת עזובה.

 

הסודות נחשפים,

יומני לב פתוח שמתגלים.

נישרפים,

ניכנעים בנחת עמום

אל מול ההיא.

עתה,

יודעת היא הכל.

חשבת להסתיר.

לדפוק את עצמך

בלי שיפגעו.

החלטת לסתום.

לשקר אולי.

מתכנסת את אל תוך גופך,

אולי עוד יכול הוא להכיל

את רסיסי הלב השבור שבך.

 

 

 

 

אמא.

דיי.

 

רק שתדעו לכם

שיש עוד אנשים כאלו

אנשים שאש בליבם ומים בשפתם

ששולפים אבוקות ריקות

מכיסי הצדקות;

 

שאל אותי עקיבא איפה ישנם עוד--

רק שתדע עניתי לו

שעוד ישנם כאלה

שחפצו בכן על פני הלא

ורואים אדם תחת ארגמן ובוץ

שעור בהם וטוב לו

אנשי הפנים הם

ופניהם אל חוץ;

 

אולי כי קצנו הבלים

ודברי פתיה של נערות חן

מכונות משומנות היטב עברו לעינינו

ממחישות את עריצות הכמות

ולא את טיב הלב שאין--

 

אזי רצנו ושבנו על חודו של קול

קוראים בקול לכל בר אוזן

פורסים משנה סדורה

ולב שומע

אבל אל מולנו קיר

וחומה בצורה

יען כי גבהו נא בנות ציון-עלמות-חן;

 

איפה ישנם עוד אנשים

כמו האיש ההוא---

אנשים שכוחם נמסר מהם במסע הארוך

למסירות הנפש

אנשים שיופי שמיים ומגש כסף

מעולם לא הטרידו את רצונם

כאלה שחלומות להם אינסוף

וידיהם נטועות-קרקע

חורקות שן ועוד אחת תוך רצון

להראות ליקום אחד

כי ישנם עוד אנשים כמו אותו איש מיוחד

עוד יש בנו לב ולא רק מספרים

עוד קיימים עמוק נבכי נפשות ולא רק

ילדות-קטנות-אדישות;

 

 

אך איה אותו הלך?

שאל אותי עקיבא

--------

 

 

 

במבט שהוא לא נתן בי, התאהבתי. 

 

כה רגילה הייתי לעיניהם הבוחנות, הפקוחות לרווחה, הבוהות בבוטות בלי טיפת בושה. 

שקופה. 

כזאת יפה. 

כזאת יפה. 

 

ואילו זוג עיניים יחיד, הורד בעודי צועדת אל תוך החדר.

 

כמה מילים נאמרו באותה הסטת מבט.

כמה מילים נאמרו באותה הסטת מבט. 

 

עם הרבה שקט ומיני נגינה הוא הצליח לסדוק אותי 

לאט, לאט. כמעא, כמעא. 

בלי מבט אחד. 

 

לא רצה להסתכל עלי.

לא רצה להסתכל עלי.

רצה לראות אותי. 

 

חוקר כליות ולב. שלי. מתוק מדבש. 

עין לא רואה. אוזן לא שומעת. כל מעשי מהספר נמחקים.

חדשה. חדשה.  

 

וערב אחד קבל עם ועדה הרים את עיניו והביט בי.

לבנה. טהורה. 

הניח על פני מסכה חדשה, אמיתית יותר מכל הקודמות. 

עשויה מהלב. מהנשמה והכליות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(לא סיימתי זה פה על תקן נשמר חחח) ((אבל אשמח להערות!))

 

 

 

אני על גג העולם עכשיו.

הפסקתי ליפול.

אני על רעפים מעופשים,

מתעלמת מהקור.

וכמה שהוא חודר,

הוא עדיף מהחום.

 

אני על גג העולם,

הפסקתי ליפול,

אבל אני לא יודעת מה תביא השניה.

אולי חושך ושחור,

אולי תביא את האור.

השלום והדרור.

 

אולי אפול בשנית,

וזה יהיה יותר כואב.

כי אני על גג העולם.

בלי שום קשר ללב.

רק תשמור לי מקום בלב.

תסתכל לי בעיניים.

רק תגיד, מילה או שתיים.

רק פעם אחת.

תן לי לנשום אותך בנשימה עמוקה, ארוכה.

שתספיק לי לעוד כמה שנים.

עד שנעמוד ביחד,

כשהשמיים יצבעו באדום.

חייב להפסיק לעשן להתחיל לאהוב 

להפסיק להסניף להתחיל לאכול

להפסיק עם הפוזות יותר מכל

 

חייב להפסיק לפגוע בעצמי ? אז מה אם לא רואים זה לא אומר שלא מתים

חיבב להפסיק לכתוב בתים כל היום כותב מילים 

שומע רק 9 מילימטר ולא זז מטר!

 

דיי נמאס מהשגרה מהעצבות עוד אחד ש''בא לו למות''

 אם הייתם מתנהגים קצת יותר טוב

יכול להיות שמכתבי פרידה אפסיק לכתוב!

 

חייב להכניס ביט לשיר ולקנות סוודר קשמיר

לא רוצה למות אז אל תרביץ עם הנבוט

הם אומרים זהו דור ה''Y'' אני צועק רק איי

 

רוצה לא להיכנס לטירוף אבל מעשן את הבוף

לא יכול כבר לחיות בלי האותיות

אווירה

נוגעת

עוטפת

מערפלת

מרצדת בין חושך לאור

בין נראה לבלתי נראה

בין מורגש ללא מורגש

לפעמים אווירה מורגשת,

יותר מהדבר הכי סמיך שיש

לפעמים היא חומקת,

כמו אוויר כמו מים כמו אש

אבל תמיד היא נמצאת שם

לוטה בערפל

דוחפת אותנו

לפעמים לטובה

לפעמים לרעה

והיא כמו כל הכלים

ואנחנו רק צריכים

לדעת לנצל אותה

להשתמש בה

 

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה

כמו במערבולת צבעים וצורות

שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי

האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת

לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה

מפחד או מגבורה.

 

אחרי כבר שלושה ימים

שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה

אפוף בכאב, פחד, קושי

לצד גבורה, אור ותעוזה

שלושה ימים של עליות ומורדות

שלושה ימים של תהיות ומחשבות

שלושה ימים של שאלות ותשובות

בעיקר שאלות.

וזה גם ימים של ערפול חושים

של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור

שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן

ענן של חוסר ממשות במציאות

ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות

או בקיצור- מורפיום.

 

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי

ערב שבת פרשת נח של אותה שנה

אותה שבת שלעד תיזכר לי

אותה שבת שלתמיד תיחקק לי

בראשי. וליבי

 

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה

סוכם שאבא יישאר איתי

ואמא...  היא תהיה איתי בליבי

דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים

מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים

דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים

אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי

"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...

אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה

אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות

לובשת ארשת רצינית. האווירה.

ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי

דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה

וביחד הם סודקות את ליבי

 

אמא הלכה לה

ושבת נכנסה לה

אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"

האווירה עדיין מסרבת להשתנות.

יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה

ומחליטה לדחוף קדימה...

"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי

ומתחיל לזמזם

את הניגון אני מתחיל לזהות

"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"

עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.

ואני מתחיל לבכות.

יודעת היא היטב את תפקידה

נכנסת ויוצאת

עושה בי כרצונה

לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור

אווירה של גישור

 

ומעל השאלות

מעבר למסך הקשיים והתהיות

מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות

אני מרגיש חיבור

הערפל מתפזר

ומבעד לשחור

בוקע לאט לאט- אור

אני קורא את שירייך
נפעם כל פעם
מחדש
טוהר מזוכך
תום מושלם שעוטף
דיוק שאין כמוהו
צינור לתחושותייך
השקפותייך
רצונך
תקוותך
שמזרים את דמי
מעורר בי
את עצמי
את תחושותיי
השקפותיי
רצוני
תקוותי.
מרגיש שמכיר אותך
דרך מילות האש שלך
שזורמות בעורקיי.
רוצה לפגוש אותך
אורי
מבעד למילים
להביט בעינייך
שאכיר באמת
לעומק
אותך
את העומק שבך.
תודה על האור
שהשארת לי
והארת
דרך נבכי החיים
ומבעד מחסום המוות
תודה.

ישבתי שם, ישבתי שם והייתי אנוסה.
אנוסה לשמוע, אנוסה.
הלב הקטן שלי התכווץ והתרפה התכווץ והתרפה והשפריץ נחלים
של דמעות ודם עכור.
ישבתי שם. בין חבילות טישו,
בוכה את העבר המת שלי.
את האנשים המתים שקברתי בחיי.
בוכה מצבות קרות. בוכה שנות בדידות ועלבון.
הייתי שם. ברחתי מהר.
הלכתי והלכת והלכתי והלכתי והגשם שטף לי את האבק מהזיכרונות.
נזכרתי בקללות שאוזניים קטנות מדי שמעו. בלב מתפוקע ונסדק.
נזכרתי בכרית הרטובה, תמיד היא רטובה.
הייתי שם. ברוח ובגשם ברחוב לא מוכר בעיר הקודש.
קודש לא היה לי
בלב
רק חושך.
מרחתי שכבות של צבעים אחד על השני על השלישי עד הסוף
שאיננו.
קניתי סיגריות והדלקתי
לב חצוי מטירוף
הלכתי את תחנה מרכזית הלוך חזור הלוך חזור הלוך חזור.
אם הייתם שם היום, ראיתם אותי.
נעלמת בעשן. נחנקת משקרים.
חיה כל כך
במוות של אחר.

ידעת

ידעת שהיום הזה יבוא

ידעת

ידעת שזה זמני

ידעת

ידעת שזו אופוריה רגעית שעם הזמן תיעלם כלא הייתה

ידעת

את ידעת שהלב הרגיש שלך לא יעמוד בזה

ידעת.

את ידעת. כן ידעת

 

אבל לא עצרת. המשכת לטפס על הגל כשאת יודעת שלא לנצח תשארי באוויר. את ידעת שאחרי שתטפסי על הגל תגיע הירידה.

קל לעלות על הגל. וקשה לרדת. זה כואב לרדת. כואב להתנפץ על הסלעים שמחוץ לים ולטעום נגיעות מהחול החם. כואב להשבר. זה כואב. הלב כואב.

אבל את ידעת את הצופן לך והמשכת בלי לעצור.

טיפסת על הגל הגבוה.. חשבת שהנה בא האושר והמנוחה.. אבל עכשיו.. כשאת עומדת על הגל גבוה גבוה. כמעט נופלת. את לפתע שמה מבטך למטה ורואה את הירידה החלקלקה והכואבת שצופן לך העתיד. אבל את ידעת. את ידעת אבל לא הרגשת. המח חישב עשרות צעדים קדימה אבל הלב נשאר במקום. הלב פחד מהכאב הזה. הוא נשאר אי שם על הגל שמתחת לשמש שחיממה אותך ונתנה לך תחושת רוגע עוטפת.

 

אבל הנה בא הלילה.. והשמש שוקעת. ורק ציפורים שבפיהן שירה שקטה חולפות על פני השמש השוקעת לה אט אט. לרגע עינייך נעצמות. את פותחת אותן. ו.. רגע.. איפה השמש? איפה החום? קר לך. אץ מביטה אחורה.. רואה כמה גבוה טיפסת על הגל. יודעת שהוא לא ישאר לנצח עומד. הגלים זורמים. זה טבעם. סומק עולה על לחייך המודאגות. את לא יכולה לרדת לבד. והגל לא יציב.

לא ילדתי, את יכולה לרדת! אבל את לא רוצה לרדת.. עונה לך קול מוכר. קול ישן שמעלה בך זכרונות מאובקים. מולך עולה ילדה קטנה, חיוך קטן, העיניים הקטנות שלה שמחות ומאושרות מתעגלות לשתי חייכנים כשחיוך עולה על שפתיה, וסומק קל על לחייה. מבט פניה תמים. מי זו? את מנסה להזכר.. אבל הראש שלך דופק כאילו משהו ציווה על פטישים להלום שם. את מאמצת את זכרונך. ונזכרת. משהו מודחק פתאום עולה. הילדה הזו.. כן. זו אני. את משפילה מבט. את זו אני. את לוחשת שוב. אבל.. איך אני זו את? את מביטה אליי במבט לא ברור. אני זו את של פעם. אני משיבה לך. נשארתי שם. בעבר השני של הגל. את התקדמת לך. אני נשארתי פה.

את מעבירה לי בעינייך מבט לא ברור.

איך אני יכולה ליהיות גם פה וגם איפה שאת? הרי אני זו את. ואת שם. את אומרת ומצביעה לעברי כשאת מנגבת דמעה קטנה.

אני מביטה אלייך והמבט שלך לרגע כמו המבט שלי. תמים. עדין.

 

 

את גבוה על הגל. ותנועה לא נכונה תפיל אותך. וזה יכאב. וזה הפחד שלך. נכון? את כבר לא שומעת אותי. התרחקת לך עוד. והקול שלי לאט לאט נעלם. היכן הלכת לך? היכן את? היכן אני? ולאן נעלמנו אני ואת?

וכשנכנסתי לשם,

שיכורה הפכתי

ולא מיין

ריח השמרים סחרר את ראשי

ברגע התאהבתי בחדרון

ובעוד אני מתרוצצת אנה ואנה

שוקדת על מלאכתי

חץ פילח את ליבי 

קול גבר שמעתי

האמנם

סובבתי ראשי לראות בו

וליתן לו שלום

אך לא עלה בידי,

לא עלה בידי להתיק את עיניי

מעיני הזהב שלו

נבוכים,

סובבנו ראשינו, סמוקים

ושוב צללתי אל תוך עיניו

ושוב

כמעט ושלחתי ידי ללטף את זקנו השחור,

בערגה

אך לא לי הוא

 

מה כמהתי שיקחני בזרועותיו

מה כמהתי שיקחני בזרועותיו

 

פוצץ אושר

פוצץ שמחה

ללא קול חתן

ללא קול כלה

 

אם בכלל תהיה.

אם מישהי תסכים

ואם היא תרצה

זה יהיה מדהים

 

כאב, צער ובושה

יש הכל ואפילו חרטה

על כל הדברים

גדולים וקטנים

הרבים

מכל הסוגים

העיקריים

ואף הטפלים

 

ואתה הקורא,

אל תתבלבל

אל תשפוט

אל תחשוב

למרות התוצאות

דע.

איני רגיל!

ואינך מבין

ולעולם אל

את פני תלבין

זהו סבל עצום

רם ונישא

לא היה כמותו

סבל הורס אווירה

 

קדושה ותורה

ותפילה וצדקה

וכיסופים ורחמים

לפני שוכן מרומים

באימה וביראה

בפחד ובבעתה

ברצון ובששון

לפני האדון

 

תאמר די לצרותנו

תפדה את נפשנו

תצילנו מאוייבנו

ומכל מבקשי רעתנו

תשפיע שפע ברכה והצלחה

תצמיח לנו את הישועה

והנה בן דוד מגיע

בקרוב הוא מופיע

בין גאולה לפרט

בין גאולה לכלל

ותשחט את יצר הרע

שאותי מוליך שולל

 

אז אנא

זה עני קרא וה' שמע

ואני עני ואביון

פתח לנו שערי שמים

שתהא שעת רצון

 

זו לא תפילה לעני

לא מצליח לשפוך שיחי

אך שם לפניך

את ליבי ובקשתי

את תחינתי ותפלתי

כי אתה מגיני

בך חסיתי

 

הרי נאמר

"פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו"

ונאמר

"והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו"

ואני מבין שצריך זכויות שאין לי

אך דבר אחד יש בי

שאוכל להעיד על עצמי

והנחתום לא מעיד על עיסתו

היא מקולקלת

ונשמתי כל היום

בוכה ונעצבת

אך מה שאוכל להעיד על עצמי

ויוכלו להעיד גם אבותיי

שצרותיי הם עוונותיי

וכל תפילותיי ובקשותיי

כל אמירות כל לחיי

הן בשבילך!!

 

ואף שאין זכויות

וכולי עוונות ושטויות,

כל אלא בעיות אישיות

אך בשמיים ייעדוני לגדולות.

ואת עמי לא אפקיר

כי רצוני כביר

להגדיל תורה

ואף להאדיר

 

אז אנא ה

תפילתי קח

תעזור לי להשתקם

ולא להיזרק בפח

 

להתעצם ולגדול

לחזק ולא ליפול

ואם אפול - לא אירא רע

כי אתה עמדי.

 

ויהי רצון

שתוציא אותי מהדכיאון

שאפעל בהיגיון

ואנצל את הכישרון

 

הכישרון שלי

שהוא נשמתי

שנתת בי

 

ואף אזכה

לעשות לך נחת רוח

ומעצמי לא לברוח

ולגדול בתורה ולצמוח.

ואף אודה לך

על הניסוח

 

על היכולת והאמצעים

לכתוב את עצמי בחרוזים

בתקווה שדבריי יהיו מובנים

ואזכה לשמח אנשים.

 

 

 

 

תודה ה.

תודה.

הלוואי והדברים פה ייתקיימו

ואזכה להרגיש משהו.

הנני כחומר ביד היוצר.
אני שקוע עד צוואר בחומר.
האם אני החומר?
האם אני כ-חומר או שמא אני ה-חומר?

שקוע עד צוואר...
מרגיש כמו נחשון בן עמינדב...
פתח לי בבקשה את הים!
עזור לי להרגיש אותך שוב כמו פעם!
תדליק בנשמתי את אותו ניצוץ רוחני שוב!

הים נבקע
אני חוצה את הים
מסע ארוך של ארבעים שנות חיפוש מתחיל
עם הנצח לא מפחד. מדרך ארוכה.

כמה נעים ודוקר,
להתרפק על הגעגוע
כמה שורף ומטהר
לבכות עליו, לחבק אותו.

כזה הוא;
לפעמים קופץ לגיחות קצרות
לפעמים רק מזכיר את קיומו
ולפעמים כאן כדי להשאר.

אז תחבקי אותו, את הגעגוע
תגעי בו בידיים חשופות
תתבונני בו בעיניים פקוחות.

ופשוט תלטפי.

כמו פעם בעבר
אני שוב יושב לכתוב
כל פעם שנזכר
איך היה עושה לי טוב

אך כרגיל לאחרונה
שוב חסום, שתיקה רועמת
מקשיב לנפש ההומה
אין חדש היא מתנצלת

כלומר? אני שואל
את בטוחה שלא טעית?
היו זמנים תודה לאל
סיפרת לי כל מה שראית

לגמרי בטוחה
אין לי כל צל של ספק
נוח לי ככה
אין לי כל צורך לספק

סודותיי הכמוסים
אתה מודע אליהם כבר
תמשיך להגשימם
בינתיים אל תכתוב דבר

אז יש חדש!
נופל לי האסימון
מתוק מדבש
שוב נוטל ת'עיפרון...

על הקיר ברחוב מנורה מישהו כתב באותיות גדולות ומעוצבות “Rise, and rise again. Until lambs become lions”

ומישהו אחר הוסיף למטה, בכתב קטן ורגיל “How can lambs become lions?”

ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את המיני דו-שיח הזה אני קצת מגחך לעצמי וקצת כואב בפנים. כי יש בי חלק שאוהב ומתחבר לציניות הזו, שלא מוכנה להכיל קלישאות. אבל חלק אחר בי בוכה על הקסם שנעלם עם המודרניזם. אנחנו לא יכולים לקבל אמיתות גדולות בלי לחקור, לפרק, להקשות... כולם שמחים ומהללים את ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שצעד על הירח, בלי באמת להבין מה קרה שם. צריך לקבוע באותו תאריך יום צום בין-לאומי. היום בו צעדנו על הירח.

כי עד לאותו רגע הירח היה קסום כל כך... הוא היה עשוי מגבינה, כך אמרו לילדים. הוא היה המלכה של הלילה. לפעמים הוא אפילו היה אלוהים. בקסם של הירח היה הכל, גדול ועצמתי ומאיר ומופלא. ואז אפולו 11 נחתה עליו, ומתוכה יצאו קומץ בני-אדם. ובן רגע הירח הפך למקום קר ומת, גוש סלע חסר יכולת להכיל חיים שמרחף מעלינו, משקף את מהשמש. אפילו בלי אור משל עצמו.

כי אנחנו שבענו בולשיט, אנחנו כבר לא מוכנים לקבל עוצמות ופלאים מבלי לדרוש ולשאול. לא ניתן לקסם להכנס לחיינו לפני שנוודא על כל פרטיו ומשעוליו שהוא אמין, וכדאי לסמוך עליו, ויש דרך מוצא והכל בטוח ואנחנו לא מסכנים פה כלום... אבל אי אפשר לפרק קסם מבלי להרוס אותו. לא את כל הווילונות צריך להסיר, לא כל אמת צריכה להיחשף במערומיה. לא כל שאלה כדאי להעלות על דל שפתיים ולא כל תשובה צריכה להתפרסם בפרהסיה.

אנחנו לא מצליחים לאהוב בלי שלל סיבות למה זה מומלץ ועדיף וזה מה שטוב לנו. לא יכלנו לחיות בשלום עם הירח מעלינו, היינו חייבים להגיע עד אליו, לצעוד עליו ברגליים. אנחנו לא יכולים לקבל אלוהים מבלי לדרוך עליו. אנחנו מפחדים כל כך לחרוג מגבולות המבחנה.

אנחנו מנסים לפרק את החיים לגורמים בכדי לראות איך הם עובדים ואז להרכיב אותם מחדש ולהתנהג כאילו הכל בסדר והיה כך מאז ומתמיד.

אבל במסווה של קסם באים תמיד גם שקרים, עטיפות מלהיבות ומרהיבות של חיים מופלאים. ואנחנו מפחדים משקרים, אז למדנו לפחד מקסמים. ואני לא יודע איך להכיל את העימות הזה, הרצון לחיים עם קסם, עם יופי לא מובן ולא ברור, ביחד עם הציניות ששומרת מעבודה זרה של פלאים ריקים ושל סלעים שתלויים באוויר בטענה שהם ירח.

ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את הגרפיטי הזה אני שמח שיש לי ציניות ששומרת עלי מאלוהי שקר. ועצוב שיש בי ציניות שמונעת ממני אלוהי אמת

את דיברת, אבל שתקת.

שתיקה עמוקה כזאת, כמו הלילה.

שתיקה צמאה וכואבת

שלא הצלחת להסתיר.

ניסיתי להסתכל לך בעיניים

ולא העזתי.

המבט העצוב שלך הפחיד אותי.

נכון שאת לא באמת נפגעת?

פשוט לא יכולתי.

והלב שלי כאב, אולי כמעט כמו שלך.

והמצפון צבט אותי בכח,

סחט ממני את כל הביטחון.

אני רוצה להיות פה בשבילך,

באמת.

אני מנסה לשמוע את הקול העדין שלך, מאחור.

שמתחבא בין אינסוף מילים.

הקול של הלב.

תסלחי לי

בבקשה

כשקשה לי.

כי לפעמים מתערבב הניגון שלך

עם הלב שלי, ומטשטש לי את העיניים

שגם ככה רטובות.

לא נעים לי שזה ככה..

תנסי בכל זאת להרגיש בנוח,

כי תכלס אני פה בשבילך.

שהיינו ילדים שחקנו בחולות

נתהוו ארמונות מלאכים, רפאים ומחילות

זהב חולות היה נוצץ, להוריק חלום

אחר חלום ולבנות

 

והיא מייחלת

לרגע הזה

באמצע השגרה,

בתוך העומס היומיומי

פתאום לעצור ולומר:

וואלה נרגעתי.

חזרתי לכוחותי.

שבתי למהותי,

יכולה לחזור

להכניס מכונה-

לקפל-

לארגן-

להעמיד סיר-

- - -

בדיוק באמצע הפעולה

להיזכר

איפה הייתה

ואיפה עכשיו

ואיך השם נתן לה כח

ולהודות לו על הרגע.

 

היא מכירה את זה,

זה כבר ישן...

גם אחרי טלטלה אחרת,

באמצע מעיין,

אחרי הרבה זמן שהכל נרגע..

היא מרגישה:

וואו. נרגעתי.

שבתי לכוחותי.

תודה

 

 

הלוואי

 

 

הללויה

אדם לעמל יולד.
האם זה עומד להמשיך כך לעד?
טובים השניים מן האחד.
אז מדוע לעיתים אני חש לבד?

לא תוהו לשבת יצרה.
אז למה מפעם לפעם נוחתת עלינו צרה?
לחיות את התורה זו ה-מטרה.
אז למה זה נראה כמעשה גבורה?

לחיות בשביל להיות?
או להיות בשביל לחיות?
ללמוד בשביל לעבוד?
או לעבוד בשביל ללמוד?
להתפלל בשביל להתקרב?
או להתקרב בשביל להתפלל?