אני רבה עם העולם הזה,
לא כי אני צודקת
ולא כי הם טועים.
אני שמה **** על כולם
רק במחשבות.
אני חושבת על דברים
שלא חשבתי לעשות.
אני חיה תחיים
כי צריך לחיות.
אז הרבה זמן זה ככה,
ופתאום הרגשתי שזה כבר לא כואב,
לריב? נריב.
בוכה? תבכה.
אני לא נבהלת מדמעות
ולא בוחלת במחשבות,
אני חיה תחיים
כי צריך לחיות.
הלב שלי נעול במנעול חסר תקווה.
החיוך שלי עקום כל כך חסר חן ואהבה.
הכעס בי מתמוסס בלי לעצור לרגע,
להביט.
אני חיה תחיים,
גם מרצון,
ובעיקר כי צריך.
נוגע וכואב כל כך.
שיבוא כבר הרוגע הזה.
את צריכה להוציא ספר את.
מתה על הכתיבה הזאת אצלך.
יאו יאו.
את נדירה אחותי.
והכתיבה..אי הכתיבה.
אוהבת מאוד.
|לב.|
ורע לי, כן
רע כל כך
אל תגידו אחרת
הטביעו עצמכם בשקרים, לא אותי
אנל'א מכסה בצלופנים כשאין
חוצמזה גם הם שקופים
אז רואים
וכולם יודעים
שאמת לא נעלמת
גם כשהיא די דוקרת
ואין מה לעשות
אין אפשרות אחרת
בוא תראה
השתיקה שלך שורטת
בחדרי הלב פנימיים
כמה סרטי מתנה שתקשור לי
לא יעזרו לך
לא.
בוא נשמה
תגיד מולי שטוב
אולי לך
לי כבר אין תקווה
כמעט בכלל
אבל זה פשוט ש,לפעמים יש טוב, אני רואה ומודה עליו.
אבל וואלה יש התמודדות שהקב"ה הביא לי ואני לא מצליחה לא מצליחה ונופלת ונגמרת.
וכל הזמן מגלה בה עוד חלקים שמשפיעים בי רע. ומסכנים האנשים שאיתי בהתמודדות כי גם להם קשהה.
אולי זה רגע כזה חשוךך שנמשך פשוט כבר המון זמן עם הבזקים של אור.
בסוף הרי אני מאמינה ובטוחה שהיום של הטוב יבוא, אבל הוא רחוק רחוק. ככה מרגיש.
זה לא הרפה ממני. שנים הייתי במאבקים עם עצמי למצוא את הכוחות שהקב"ה נתן לי. זה קשה, מאוד קשה.כמובן אני חולק על המסר. וחושב שחשוב לחתום.
אבל השיר חמוד.
(ולא אין כאן יריית פתיחה לדיון על החתימות לעצומה. כי אין לי כוח...)
האמת שלא הסתכלתי...
ואין צורך להגיד שמי שחותם לא מפעיל מחשבה.
הוא פשוט חושב אחרת ממך. וזה לגיטימי.
צרם לי כל כך שהייתי חייבת להגיב.
ושוב נשמע מתגובתך שאתה פשוט מזלזל בהרבה אנשים טובים.
סוּפַת חוֹל פֵּרוּשָׁהּ
לְעִתִּים;
בֹּץ בְּקַרְקָעִית כּוֹס
קָפֶה. יוֹמְיוֹם
סוּפַת רוּחַ
מַהֲלָכָהּ; רֶבַשָׁעָה
קֹדֶם הַדְלָקַת נֵרוֹת
(הערות לשיפור פני ה- יתקבלו בברכה רבה)
גרם לי לקרוא שוב ושוב. יפה ביותר.
נ.ב.
התמונה של הניק מהממת
אהבתי את הקריצה לדוד אבידן
וגם את השם שבחרת. ובכללי, את השיר הזה.
משהו בו טיפה קטוע לי מדי אבל אולי לא צריך לגעת.
תוכלי לדייק אולי יותר מה מפריע?
אם אשנה את הדלקת נרות לכניסת שבת זה ירכך יותר?כל המבנה של השיר. השורות קצרות מאוד ונקטעות באמצע, זה אפקט טוב שאני אוהבת אבל בשיר הזה הוא היה צפוף לי מדי. אולי זה מפריע רק לי, כדאי לשאול עוד אנשים כאן.
גלים.זה כתוב טוב כל כך. המבנה המסודר גורם למילים לפגוע ישר לתוך הלב.
גלים.וכתיבה נהדרת.
הבית האחרון פשוט מושלם..
ונ.ב אם יורשה לי, קצת צרם הנחרצות של 'אבל בסך הכל בובה' פגע לי קצת ביופי של השיר, אבל כמובן זה עניין של טעם, בכל מקרה שיר יפה מאוד מאוד.
תודה עליו.
כאבך החשוף נפרט על מיתר
מותיר אחרי הצליל הד שתיקה
מול שקיעה דוממת
נכספת את לתום
שלא יהיה בך עוד
לאורך, שהיה קלוש וכבה
וגופך העדין שנע בשבריריותו
קמל ונקבר ונגמר, ואבדת
בו
עולמך הטהור שהיית
התנפץ
חתיכות חותכות בך סדקים דקים
מלטפים בשקט אט
את אותה ילדה שאת
שלא תשוב
מוחשי.
כתוב טוב ובנוי יפה
'כאבך החשוף נפרט על מיתר
מותיר אחרי הצליל הד שתיקה
מול שקיעה דוממת'
נהדר!
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁלּוֹ
מְדַגְדְּגוֹת לִי בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.
לְהַמְשִׁיךְ לִכְלֹא אֶת הַפַּרְפַּר.
לִסְחֹב אֶגְרוֹף קָשׁוחַ שֶׁל
כְּנָפַיִם נֶהֱדָרוֹת
שֶׁכְּבָר יָצְאוּ מֵהַגֹּלֶם
וּמְחַכּוֹת לָעוּף.
שֶׁכֻּלָּם יַבִּיטוּ בַּכְּנָפַיִם.
כְּשֶׁכֻּלָּם יַבִּיטוּ בַּכְּנָפַיִם,
אוֹ אֶחָד יָנִיחַם בְּחֵיקוֹ;
יִרְפּוּ שְׁרִירֵי תַאֲוָותִי
אֶשְׁקֹט עַל עָנָן-נוֹצָה,
אִם תִּיוָודַעְנָה.
אהבתי. בעיקר את התוכן.
תודה!לב סדוקכתיבה מעולה ממש
אהבתי
הצווחות נדמו.
עכשיו אורי אנסבכר לא
שואלת למה, היא רק אומרת לו:
'אבא שבשמיים
אני מבינה שהתגעגעת
אבל גם אבא שבארץ, מט
למות מגעגוע ולא נוקף
אפילו אצבע'
('אבא שבשמיים' - -
שתיקה רועמת להתפקע)
אי אי.
וואי...
האמת שלא יודעת מה להגיב.זה משאיר ניפעמות.
וואי.קראתי כמה פעמים.
זה כואב ומדהים.
ותבנהו מהרה!!פתחתי את הדלת.
גיליתי שהגעתי לנשף מסכות.
סגרתי.
אני לא אוהב מסכות.
הם כאילו מסתירות, אבל רק בכאילו.
פתחתי את הדלת.
הצצתי.
בפנים כל אדם עוטה מסכה משלו
אך לי מרגיש שבעצם הוא גלוי.
כל החיים אנשים עוטים מסכה, מסכה דמיונית
מסתירים את מי שהם, מפחדים להיות הם באמת.
סגרתי.
אני עוד לא מוכן.
לא מוכן לגלות את מי שאני. את מה שאני.
כי דווקא בנשף מסכות, כשהמסכה ממשית,
יש אפשרות להיות באמת, לחיות באמת, בלי מסכות.
וזה מה שמפחיד אותי, אבל גם, אני רוצה.
הפחד הזה שיראו אותי, איך שאני, הוא פחד גדול, אבל גם רצון.
פתחתי את הדלת.
ונכנסתי.
ומתוך השתיקה
עולה מנגינה,
ועולות המילים,
ועולה הרגשה
ועולים התווים
מתוך השתיקה,
והשתיקה הדוממת,
הופכת שירה.
התחברתי ברמות.
מדהים איך בכזו פסקה קטנה,
חיברת מלא.
יפיפה.
שימחתותבנהו מהרה!!רסיסים
ושוב, הדמעות גואות ועולות, והשכל מזועזע, והלב כבר לא יודע איך להכיל,
כל כך הרבה רוע, וכאב, ופחד, ותסכול, וחוסר אונים, ושוב.
וכל פעם שוברת את הלב לרסיסים, הלב שכבר שבור מהפעם הקודמת.
עוד יתומים, ועוד אלמנות, ועוד אנשים שמצטרפים למשפחות השכול. ושוב.
ועוד לוויה, ועוד צער, ועוד מוות. ועוד פצועים, ובית חולים, ושיקום, והלב כבר
מרוסק, ורוצה להתחבר ולכאוב את האחר אבל כבר לא מסוגל להתמודד.
והאוזניים כבר מפחדות להקשיב, שלא ישמעו עוד בשורת איוב, והעיניים כבר
מפחדות לראות כי אין לדעת מה יראו, והם כבר לא מסוגלות להתמלא בדמעות.
והשכל מנסה לשכנע את עצמו שאי אפשר שוב, שלא יכול להיות!!
אבל זה קורה. שוב. ושוב. ושוב.
ורסיסי הלב כבר כל כך שבורים, שלא נראה שהם עוד מסוגלים להתאחות.
ושוב.
אבל יחד עם הלב שמתרסק, האומה מתאחה, ועם כל פיגוע, רסיסי ליבם של כל אחד
ואחת, החרדי, והחילונייה, והימני, והשמאלנית, והדתי, והמתנחלת, והחייל, והשוטרת
מתאחדים
ללב פועם,
שממשיך לפעום,
עם כל הכאב, בכל העוצמות.
גם
כששוב.
(נכתב בצורה זורמת, תתמודדו..)
המעבר מהישיבה לצבא היה חד. אולי מדי. נכון ששמעתי שיעורים ושיחות, אבל בסוף זה היה ניתוק. שאיבה מחיים אל חיים. או מחיל אל חיל.
ואז הבקו"ם. והפרידה לכאורה. והחיבוקים והתמונות. והאוטובוס.
אתה כ"כ צעיר, שכל חייל יכול לומר לך שם מה שהוא רוצה. גם אם אין לו דרגות. אתה חושש מכל חייל שזז. כ"כ צעיר שהמגבניקית שצעקה עלינו והעמידה אותנו ב2 טורים, מי יודע מה הקשר שלה לאירוע בכלל. כ"כ צעיר, שאין לך מושג מה המידות הטובות לך במדי א' ובנעליים(שהייתי צריך להחליף לשניהם מידה..) כ"כ צעיר..שיש לך ריח של בקו"ם.
וטרום טירונות. ואווירה משוחררת, ואם ככה-אז למה לא להאריך שירות?
עד שהגיע יום שישי ה...ומתחיל באמת. ואז זה כבר לא משחק. השטן(מ"פ) ושליחיו(מ"מ-מ"כ)[למי שכואב-שיחליף מילה..] מתעללים בנו בצורה סמויה. ואז גלויה. וכבר לא כיף. וכואב. וסתם נאחס כזה. בשביל זה התגייסתי? איפה המצווה החשובה פה?
בזבוז זמן. היה עדיף אולי להיות ג'ובניק. מי יודע?
וכמו שהנר לקראת כיבויו מתחזק מאוד, ככה המשמעת לקראת סוף הטירונות. כמו רובוטים. בורג במערכת. סתם עוד חייל. וכשמדברים עם המכים על יציאה לקצינים-כבר לא נדבר..צריכים להוכיח את עצמם. עד מתי??
אימון מתקדם ובנייה מחדש. בונים יחסים חדשים עם המפקדים. חלק זורם חלק צורם. ממשיכים. ואז מגיע הקושי הפיזי. הזה שכאילו קל יותר להתמודד, אבל לא כ"כ. ופציעה שמשביתה אותי לחודש. והסתגלות שוב לקושי. וכמה שקצה זה דבר שנראה סוף, אז..כנראה שלא. הקצה האמיתי רחוק מאוד. מאוד.
מסיימים הכשרה ומקבלים כומתה. יופי. עולים לגדוד לאווירת נחת.
אז זהו. שלא. מ"מ צהוב מהגדס"ר שסיים הרגע קורס קצינים, זה אדם שפחות כדאי להיות תחתיו. שרפתי אותו מהרגע הראשון. אין יחס בינינו. והוא היה...
הספירה לישיבה החלה. 8 חודש, זה כזה רחוק?
מסתבר שכן. ממש.
ומשבר. ועוד אחד. ושריון? חבל. גו'ב? אפשרי. מה יהיה?
ושוב הקושי הפיזי מתגבר. ונמאס. וציפיתי למשו אחר וזה התפוצץ בפנים. ישיבה, מתי??
גם לחזור, וגם לסיים את הצבא. זה מגיע ביחד.
ואז קו מבצעי. אווירה אחרת, יחס שונה, יותר ביחד. כיף הרבה יותר. ומלחמה? כמעט. קרוב מאוד.
ומסיימים את הקו, ונשאר חודשיים לישיבה. מתחילים תכנונים, חברותא, מסכת, מה ללמוד.
ומתקדמים, והזמן מתחיל לטוס, חודש. ואז מגיעה תפנית בתכנית, ועוד שניה חוזרים. סחרור. מערבולת. שבוע. שבוע לישיבה!! אשכרה סיימתי את הצבא. זה באמת קורה. צובטים אחד את השני. כן.
וחוזרים. שוק לרגע. היציאה מהצבא מצריכה שחרור איטי. הדרגה. מעבר מעולם של פקודות קצרות וברורות, לעולם של בניה אישית ובחירה. צריך להסתגל. יש רצון, ולכן זה בא בקלות.
ישיבה
ניצוץ ההוויהאיזה יפה.
איזה חזק.
אומנם לצערי לא חוויתי את הכניסה לצבא וגם לא יחווה.
אבל ישיבה. וצבא זה עולמות שמאוד דומים.
כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
מאחל לך בהצלחה נשמה!!
כך את זה בנחת, לאט לאט. שלא תיפול.
ושוב. בהצלחה!!
שלום בעקבות הרצח של אורי אנסבכר ז"ל
ממש הייתי רוצה לבקש מהקב"ה נקמה.
זה פשוט בוער בי.
אבל אני לא חזקה בשירה וכתיבה.
יש כאן ניקים שאולי מוכנים לכתוב שיר תפילה כזה שמבקש נקמה?
אני פשוט רוצה להוסיף את זה לתפילות שלי
תודה רבה!
לעבדך באמת!
אין מילים.גיטרה אדומהאוספת פעימה ממך
ודקירה עמוקה
במחול מסחרר
דופק, בוהה, בועט
הודף אותי אל הרצפה
צליל סדוק
אתה שרוט
ועכשיו גם אני
חותך בי בפגיון
אתה יודע שהדם יזרום
זה לא מזיז לך ציפורן
מהאצבע המושלמת שלך
נקרעת לחלקיקים
מעוצמת הכאב
האגדי, האינסופי
שמסמל לי בדיוק את הסוף
הכי מזעזע שיכול להיות
אהבתי ממש את
'אתה יודע שהדם יזרום
זה לא מזיז לך ציפורן
מהאצבע המושלמת שלך'
אאוצ'. כואב
גלים.והחזרה על המילים לילה ופרפרים מוסיפה המוןן
את נשמה!
זה נגע בי מהנקודה שהפרפרים מוותרים ונרדמים רגע לפני שנגמר..
משהו כזה..
את השורות הללו אני כותבת
על שם כל אותן שנמאסו עלי
כל אותן ששיקרתי לבן
למען לא אלבין פניהן
זהו
את נפשי לכלכתי די
בזעם כבוש
בתיעוב מוסווה
בהתעניינות של שקר
שחוק מזוייף
את השורות הללו הנני כותבת
אליך,
כן כן
את,
שהתבטאת בפניי לא פעם
כי אילו העולם היה מלא
"באנשים שכמותי,
הרי הוא היה מקום נהדר"
בואי ואומר לך בתי
כי אילו היה העולם
מלא באנשים שכמותך,
אזי יקויים בו
איש את אחיו חיים בלעו
אף את השורות הללו אני כותבת
אליך,
את שמרוקנת אותי
מכל טיפה של סבלנות
את שמתיישבת קבע
בסמוך אליי
והופכת את נפשי לפצועה
מגודל הזיוף בו עליה לנקוט
אנא,
עזבוני נא לנפשי
או לפחות
למה שנשאר ממנה עוד
פשוט נמאס לי לאצור את מה שאני חושבת על מישהי בתוכי, להראות כלפי חוץ כביכול אני חושבת עליה דברים חיוביים כאשר בפנים אני בזה לה
אני צריך תחיה
חורף שלם ששכבתי חשוף נתן אותותיו
גשם ורוח שחקו בי בערבוביא
יורה יורה היה שוחק עצמות נקבים נקבים
חלולים חלולים ורוח אימה היה שורף ומכה עצמות
הנגוסות מלהב טיפה דוקרת שפוכה בחמת אכזר
ומקפיא גוף ונפש נוקשים זה בזה בכאב שיני רועד
תועה בליל כפור נורא
אני זקוק לתחיה
מילות שבקעו מפי קפאו קודם המראה
הד התנפצות שלהן הולם קרעי עור התוף ללא רחם
הדי התנפצות.. קולות רעם על סלעי עמק וביצות רפאים
והם עטופי אהבה שפרחה מישותי הנדכאת
והם טרם פרצו מסכי ברזל ועננה שחורה של שמיים קודרים
(והם התנפצו. ואיך. ישמעוני שם למעלה)
אני משווע לתחיה
החזאים צופים בקרוב קיץ ושרב
עצמות שקפאו יתפוררו הדיק היטב על אדמת ציה ועייף
למרגלות שיבולי קמה צהובות וגללי בהמה עתיקים מאכל ראווה לעוף דורס ותאב.
בין אלה אני מביט מיואש, אני שואג, אני לוחש, אני מתחנן, אני תובע, אני מתהלך. אני צריך - -
אני לא צריך, רק שצווחה חלושה שנמלטת מסדקי שפתי הנפוחות תישמע
לאוזני אספני אוושות גוויעה של נשמות טובות שנשכחו
וזהו
אני כבר לא צריך יותר.
(שמעתם?)
את כל התיאורים והדימויים. יישר כוח
זה פשוט מעולה.
קצת טו מאצ' דימויים אבל אולי זה בעיני המתבונן,
והסוף מבריק בעיניי.
שמחתם.
אני צריכה לקרוא כמה פעמים.
אתה כותב טוב.
לפסיפס.
לילה
יום חלף, עבר
וכמו תמיד נדמה לך שהוא עבר מהר מידי
כאילו לא ניצלת מספיק
או שניצלת בעצלתיים
או שניצלת ממנו
ומה התחדש
ואיך בכלל ישנם עדין הכוחות להחזיק
הבלאגן חוגג בחדר
אך בעיקר בראש
ואין מי שיסדר
מישהו לפרוק לו
חורף
וזה מרגיש שהשנים לא נותנות זמן לעכל
ומרוב מהירות שבה הדברים מתרחשים
כבר שוכחים
מי היינו
כבר לא יודעים
מה איתנו עכשיו
אז עוד שנה ואותם חודשים
ומה התחדש
האם יש לזה טעם כזה, ריח כזה
סדקים קטנים בלב
ואין מי שיחבר
מישהו לפרוק לו
איזה יפה!לב סדוקאחרונההקצב נעים. אהבתי כלכך
