פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 323)

לקמוץ זרוע אחת, להניף בכבדות ולהטיח.
לשבור את העצם הקטנה בשקע בין המצח לאף, שירד דם.
ושוב.
לא להרפות.
לשבור עד שלא יהיה מקום, היא לוחשת. ומשפשפת ראשה בקיר.
לשבור עד שלא נרגיש, היא שותקת.
הרי היא ים של אהבה, עיניה כתפוחי זהב נושרים בשלכת,
אך מחכים ליד חסונה שתאסוף אותם אליה.
שערה מחליק במורד גופה, ומיטלטל כשהיא צורחת בחוסר אונים ואיבוד שפיות.
אני רוצה, היא אומרת וגרונה ניחר, אני רוצה.
והם מביטים בה בעצב. ולא יודעים.
לא יודעים
לא יודעים.
והיא סופה,
רגשותיה כגלים איומים המתחברים לרקיע מילל.
מאבדת את עצמה בתוך העולם המקולל שחי בה.
היא סוסת ראווה פצועה, שכבר איש אינו מתעניין בה.
היא רוצה
היא רוצה.
וליבה כשברי זכוכית המתפזרים כשירח נסוג משמיים מלוכלכים,
מתנפזים עליה, מרירים מתוכם נוזל.
היא חורטת על הקיר במחסן שנמצאה בו,
"בבוא החשכה
פקח ליבך המרוסס כאב וגעגוע
תן לו לנקז את כל הבורות
כי הרי כל אדם
זקוק למקום
בו יוכל לצאת מדעתו בשקט."
והלכה.
מותירה למילים לחלחל באויר הטחוב והקטן,
ועל הרצפה נשארו בדילי סיגריות וקליפת בננה רקובה.

והימים האלה

שהלב כמו מקולף; 

חשוף כלכך.

קופץ מכל נגיעה עדינה

שוקע לתהומות

או נוסק לגבהים.

 

הימים האלה

שהלב נזרק ברגע למנהרת הזמן

ונשרט, שוב.

מכל צעקה ולחישה

מכל ריח וזיכרון ישן.

 

הימים האלה

שכל צורח

או מחבק

שהכל נוגע

ועוטף

שהכל שורט 

ואוהב.

 

ימים שכאלה. אולי עדיף שלא תבואו לבקר.

הארץ ספוגה,מדממת.

דמעות אדומות חונקות עיניים.

הלב שלך נידקר

והסכין הוציאה מימנו דם.

הלב שלנו בזוי.

מאיים להיחנק,

לטבוע בתוך שפלות.

האיך אדמתנו עוד סובלת קורבנות?

הבזיון שלך לופת אותנו.

שקט ניצחי שורר על נפשנו.

אורי אורי.

קשה לנו.

עמך חנוק מדם.

ערלים שבאו עלייך

והפילו אותנו.

מתים אנו.

עייפי גלות.

צמאים אנו תקומה,

חיזיון ראו באורי שזורח.

אז ניראה את אורי שלנו זורחת.

הלב אז יסכים לקבל.

גלות מוארכת מידי

ללא כל סיבות.

אנו ניקרעים עלייך.

אורך מקרין עליינו משמים

מנסה לנחם בשורת איוב.

העיניים מסרבות 

להביט מעלה.

ההשפלה שהן קיבלו,

לוחצות על העורף

לכוון ראש לאדמה.

להתנחם.

להרטיב הקרקע מדמעות

ולנסות למצוא אותך

גם שם,

ולקבל טיפות נחמה

ולעוף גבוה

באור שהוא שלך.

אורי אורי.

קשה עליינו קטיפתך.

הלוואי ותעוררי

ותאורי עליינו

אור גאולתי

ונלך יחד עימך

בפנים מוארות.

אורי שלי.

ה' ייקום דמך.

 

לו הייתי נרקיס או רקפת
אז היה מצבי אחר
איני מבעד עדשה נשקפת
ומיתתי חלפה לה מהר

לו הייתי נרקיס או רקפת
במיתתי היו אז צופים
לא נראת אהבה נקטפת
רק מספר אנשים זועפים

אז מיתתי יקחו לסמל
ולרגלי יניחו פרחים
הניחוני מן הסבל
התועלת שבי משתמשים

ראו באורי ששוקע
מול מטר השנאה הגואה
לרגלי אינספור כמוני
אך לכם לא סיפקו מלחמה

יעלו לנס את הסבל
שעיקר הבריאה היא חיים
שיגמרו כבר ימי האבל
עת יפסוק העולם ריקודים

את שמי חיללתם לשווא
בצירוף של עצב רדוד
לא אחרונה ניקטפתי
אך הן לא תספקנה בידור

כה מזל שאיני כרקפת
את ימי אמלא בשלווה
רק רחמים יש בי על אלה
שסופם בחילול הגופה

ראו באורי ששוקע
מול הלמות של עידוד
אקווה לי שלא לרקע
אקשט אצלכם עוד עמוד

אנא מה לנו
כי סתם חטאנו
אל נא רפאנו
רפא לנו

אנה עד אנו
לאן הגענו
אנא אבינו
עננו לקול חי

אנא עננו
אויה מה לנו
כי נרחקנו מאוד

השיבנו ה' אלוקינו
כי התפחדנו
עייפנו מדרור
השיבנו ה' אלוקינו
וקרבנו מאוד מאוד

באמת מתרגש..

ליוצר כל בשר
אשר בידיו כל צר
מה אתוודה ומה אומר
הרי מעינייך דבר לא נסתר

גלוי לפניך אדון יוצר כל
מה אעשה מחר ומה עשיתי אתמול
הרי לפני מי שאמר והיה העולם
דבר ממך אינו נעלם

מודה אני לפנייך אבי
על כל חטאתי ופשעי
ומבקש עליי ועל בני ביתי
שתמחול לעוונות עמי

עימנו אתה בעת צרה
שומר ומציל מכל רע
וגם כאשר מתרחשת עלינו צרה
אבא שבשמיים מושיט יד לעזרה

כבנים אנו לפני שמיים
אנא ה' תחיינו כיום מיומיים
אותיות פורחות לשמיים
יישב רוחו יזלו מים

אחרי שנקטפת, ככה כמו פרח בשדה שגדעו לו את החיים באחת. פרח יפייפה בשיא עונתו עם חלומות לגדול ולצמוח החבוי בין המון הצמחים ומחפש לו דרך משלו לסלול לעצמו.
המח שלי סירב להאמין שיש רוע כזה בעולם.
איך הלך בשדה ובקפידה חיפש את הפרח היפה והמוגן החבוי מעייני כל.
העולם פה למטה הזדעזע במעט, שינית בו קצת עם יכולת הכתיבה המדהימה שלך, הניסוח והדיוק נגעת בנשמות רבות.
אורי, תעוררי את העולם שם למעלה, תזעזעי אותו עבורנו, תפני אליו במילותיך היפות והנכונות, תבקשי מאבא שירחם עלינו.
בקשי,
שיהיה עולמנו
עולם של שלום
עולם של נצח עולמים
שלום עלומים ונעלמים
זכרי
את העלמה שהייתי
את הדבש שהיה
בך לפני שרדו בך
וקטפו אותך מעולמנו.
נכסי לנו
מחדש
את המתיקות הזו
שהייתה
שלך
אור גדול בעולם.
החיי את העלמה
שהיית
וסייעי לנו לברוא עולם
עולם של שלום
ואחרי המשא ומתן שלך עם עצמך
ועם אהוביך
שהשלמת פה בעולמנו,
לפני ההסכמים
ההפרות והמלחמות שאצלנו,
בקשי שלום
גם לנו
בתוכנו.

לזכרה של אורי אנסבכר הי"ד.

את הלכת,

אני נשארת,

כי בעצם אנחנו יודעות,

שאני זאת שנשברת.

 

כואב לשתינו.

את הכרת אותה.

אני לא, אך

מנסה לזעוק את זעקתה.

 

הייאוש מחליש,

העיניים אדומות.

ומנחם אין איש,

בשמים אדוות כתומות.

 

הדם כבר נשפך שם,

והיא מסתכלת מלמעלה.

"קומי אורי", מחייכת

תמשיכו הלאה.

 

נשבעתי ואקיימה.

כשהלכתי לחפש

אותך

בין ההמון

רדפתי אחרי 

לבבות של אחרים

ולא מצאתי את הלב שלי.

בטוש חורק כתבתי לך

עוד קצת פזמוני חיים

וחיפשתי

והשארתי לך אותם,

אולי ייצא לך לקרוא

ותפנים

שאני מתגעגעת,

ולא מסוגלת להראות

כי אין למי.

ואתה בטח מחפש אותי.

אולי גם אתה משתוקק

שיגיע הרגע הזה

ונעמוד שניינו בשקיעת שמיים

וניתקדש

והטבעת תעטוף את שניינו

ונידפוק חיוך של ניצחון

של מציאה

שרדפה ונירדפנו אחרייה

והנה אנחנו

חצאים משלימים.

המזלג נשמט מידי

אחזתי במסעד הכיסא

כמי שנאחז בקש

נשכתי את שפתיי בחוזקה

אי אי 

מאין בא

והלא לא ביקשתיו להופיע בפני

כעת חיה

פעם אחת חזיתי בו בלבד 

אך לא שכחתיו כלל

והאיך אשכח את האדם

בעל העיניים השחורות והנאות שראיתי מימיי

האיך אשכח את פניו

האפלות ביופיין

שכישפוני, כישפוני

וכעת

הופיע בפניי בסריג אדום

וחליפה שחורה כצבע עיניו

מעיי המו עליי

 

מה הכאיב לי

האדם,

האפל הזה

שאפילו את שמו אינני יודעת

 

 

עם בוא האדם, לפני בוא הרוח / בטרם היות החלום

עם בוא האדם, לפני בוא המוות / לפני מלחמה ושלום

שמים ועץ וציפור ואדם / מעל לאותה אדמה

שמים ועץ וציפור ואדם / ולב ששלם

ודממה

שלולית אחת הרטיבה את הנעליים השחורות שלי,

הנעליים השחורות והגדולות.

שלולית אחת.

 

הפנים שלי יבשו מרוב צער,

הקמטים כבר ניכרים.

 

אז התכופפתי אליה רגע,

כדי להרטיב ת'פנים.

 

וזה שרף נורא,

בין החתכים.

 

וכאילו שלא הרגשתי כלום,

כי המשכתי בדרך.

 

המדים שלי מלאים בוץ ולכלוך,

השיער שלי ארוך.

 

ולא, לא חזרתי ממלחמה,

רק ממאבק.

 

מאבק עם עצמי, והרגש.

עם הרצון, והמציאות.

 

אחר כך כבר התאפסתי על עצמי,

ורק אז הבנתי שבעצם,

אותה שלולית הייתה בסך הכל-

מאגר של הדמעות שלי!

 

הלב שלי בוכה בשקט

סופר לעולם את הסדקים שנחרטו בו.

רוצה לאבד,אל תוך הלילה ללכת,

לבכות את דמעותיו בחושך,לבדו.

 

הסדק הזה נחרט

אז לפני תקופה ישנה

משאיר עקבות של דם אט אט,

הכל הופך כאן לצרחה שקטה.

 

הסדק שמולו,

קרע אך לפני שבועיים ימים

אף אד לא רוצה להסתפח בצילו

אל אף מנגינת האושר והנעימים.

 

עונג צרוף

עמוס בטומאה

עוד פצע נחתך,חשוף

ועלי נחתה חשכה של אחרי שקיעה.

 

בחיבוק לופת צבתות

השמים בכו

לגייס את כל הכוחות,

שמצעידה ניצחית עייפו

 

לחבק את  הלב

לסחוט את הדם

לתת לכאב

להיות,לחיות ונדם.

 

נגעת בי,

שם בפנים,

אני מרגישה כאילו העצם חשופה,

די,

די עם המוזיקה הזו,

עם ריקודי השושבינים,

אני בוכה והם רוקדים,

מול הפנים,

אתה נגעת בי,

שרטת,

פתחת,

מתחת,

מה עשית לי.

ילד?

חרב מונחת במאונך

על השולחן המוזנח

דוקרת לב הנוכחים

רואים בוכים נכים

 

צעקה עיוורת פטפוט כושל

חלום נגוהות כמו פרח בשל

טפטוף ריקני בקדירה המיוסרת

שמאלני וימני וכל השאר אחרת

 

סתם כי בא לי לומר 

הכל כאן כל כך זר

מנוכר קר מעוקר

כאילו טוב אבל אכזר

 

וכולם ישכחו מחר את החיוך 

את קול הפסיעות קול הילוך

כאילו היתה היא סתם קישוט

לנגב, לתרץ, להסביר, ולשוט

 

אלו סתם צלילים של ערב רע

אולי כי גם קוראים לזה "שגרה"

מחר זה יהיה אתה או אולי היא

העיקר והכי חשוב שזה לא יהיה אני.... 

בין הפרט והכלל
רצון ואידאל
אני הולך לאיבוד

בין מה שקר למה שחם
מה שכאן ומה ששם
אני לא יודע לפנות


אמת ושקר נפגשים בי
נובעים ממני בשירה
רוצים שאנצח

תבחר בטוב לוחשים בלי הרף
אבל אין כאן הסכמה
כי כל אחד משלים אחרת
"בטוב שלם"
"בטוב שלך"


אני קטן ולא יודע
לא מבין בנשמות
אין בפי מילות תפילה

כל סימון מורה אחרת
כל יעד - עלטה
לא יודע איך ללכת


חזון ואמונה
צריך את שניהם
אין לי אחד

יש אופק
רחוק
על כנפי נשר אגיע

איך זה שאת עדיין מחייכת שהלב שלך הפוך,

הראש עומד זקוף,

ואיך זה שאת כל כך מחויכת כשכל מה שרצית אולי זו רק טיפה של שקט,

ואיך זה הסיפור שלנו,

הפך כל כך שונה,

הפך כולו אחר,

אפור,

או משהו כזה,

 

ואיך, זה שאת עדיין לא צועקת למרות כל הלילות שלא ישנתי לך בשקט,

ואיך זה שאת לא עייפה למרות שישבנו ביחד עד זריחה.

 

יושבת סתם,

נוסעת,

ונוגעת במחשבות,

פנים על פני המים מזכירים,

שמותר לבכות,

אז את יושבת ובוכה,

אבל בסופו של דבר הוא לא נותן דבר ממה שאת צריכה,

 

נשארתי פה לבד,

 איתך שותקת,

אחרת, שונה.

העיניים עוד לא יבשות.

 

ולמרות הכל,

נשארנו פה.

שפתיך רועדות את המילים,

העולם הרוג יותר מידי,

ואת נותנת להתרסק עליך.

וכשהדרך תהיה ארוכה מידי,

אתן לך אני להתרסק עלי.

כל הבנות האלה מהבתים הטובים, הנורמטיבים

הורים, אחות, שני אחים שובבים

אוכל, בגדי מותגים, שירים

שתי חברות ובשקט גם חברים

לא יודעות כלום מהחיים.

וכשעמדתי ורעבתי במבט

לברכה מאבא בשבת

סיר מרק עוף חם

עם שקדים כאלה צהבהבים

התכרבלות בשמיכה על ספה

ואחיינים קטנים מסתובבים

תקעו לי כזה פרצוף

שסימן אותי מיד: 'היא בחוץ'

לא השאיר לי אפילו פתח קטנטן

סימן

שיש עוד מקום בעולם

לי

אז אני כבר לא רוצה

אמא שתחבק אותי בלילה כשאני בוכה

או שוקולד חלב עוגיות כשאני פגועה

מצעים פרחוניים על מיטה חמה כשעייפה

ואת הדובי הלן שלי כשברחוב יש סופה

איך אני? קפצו לי

עדיין לא רוצה,

לא מעניין אותי, תודה

משאירה את זה לכם

הנה אני חיה מצוין

גם לי

הא!

(שיר ילדים)

פעם אמא סיפרה לי,
לפני שהלכתי לישון
שכמוני וכמו כל הילדים
גם השמש הולכת לישון

אמא סיפרה לי עוד,
בדיוק בפעם הזאת
שאחרי שהשמש נרדמת,
הלילה מתחיל לעלות

ובלילה, כשהשמיים שחורים,
כאילו צבעו אותם
בצבעים הכי הכי כהים
דווקא אז בדיוק,
הכוכבים שלנו באים

המון כוכבים צהובים
צצים בחושך, מנצנצים
אי אפשר לספור אותם
הם קטנים וכל כך רבים

לכל כוכב יש חוט
ארוך בשביל הילד שלו,
ואין ילד שאין לו כוכב
ואין כוכב שדומה לחברו

ונדמה לי שראיתי הלילה,
לפני שהלכתי לישון
את הכוכב שלי הקטן,
מחייך אליי, מהחלון.

אז זהו.

האבל ניגמר

נצפה למחר

הטוב.

וכן.

יהיה טוב.

כשניסיתי לכתוב,

עלית לי לראש,

גנבת לי את המילים,

את החרוזים.

בנית לי מנגינת חיים

של מוות.רוחני.

פילחת בכאב חד

שפשוט רציתי לשרוט.

אולי אותך.

אולי את הרגש הזה

שגרמת לי לאהוב,

להפיל את עצמי

למצולות נהר.

שפעם,היה מלא במים חיים,

קדושים.

טהורים.

קול ה' נישא מעליו.

עתה,

הכל עפר.

צחיחות מדבר.

דממת מוות

ושתיקה רוחנית כבדה.

אבל כן,

בסופו של דבר,

יהיה טוב.

ריח האדמה הרטובה

עוד נמצא באפי מאותו יום

אותו יום פשוט

אחד מני רבים

בו עזבנו

עזבנו את שהיה לי לבית

וזכר המקום- דמעות מעלה בעיניי

מסחרר ראשי

צהוב משכני,

זכרונות מענגים מעלה בראשי

ובאותו יום נמהר

עזבתיך

הוי עזבתיך, 

גופי דום

מילותיי נעתקו

ליבי בכה

כיצד

כיצד מפרידים בינינו

איככה מחתכים כך

בבשרי החי

 

מה מתגעגעת אני אליך

ולריח האדמה הרטובה