1. מכורה לכתיבה של ש"י עגנון
3. קוראת כמה שיש ומתי שמזדמן
3. משפיע מאוד על הכתיבה שלי..
אני קורא. בעיקר שירים (בעיקרון גם סיפורים אבל אין לי יותר מידי זמן לזה בישיבה..)
לא יותר מידי (מחוסר זמן) אבל באופן לא מבוטל..
אני קורא בעיקר כי זה כיף, אחת החוויות וגם זה מוסיף לכתיבה זוויות שונות שאפשר לכתוב מהם ואופני הסתכלות כללים על החיים..
שלום לכולם
מפנה את תשומת לבכם לזאנר של כתיבת שירה על ידי נשים אתיופיות שהן לא בהכרח משוררות מקצועיות.
מוזמנים לקרוא
נשים אתיופיות כותבות שירים - החצר האחורית של החיים בלוג על החיים
תודה על השיתוף
לעבדך באמת!
גיטרה אדומהאחרונהאתגר כתיב "סיפור בהמשכים" יוצא לדרך.
לא לשכוח לתייג בסוף פרק.
בהצלחה!
אני מזכיר כמה דגשים.
חושבת שזה יותר יפה עם הסתירות ואח"כ זה מסתדר..
לעבדך באמת!כתיבה יפה מאוד וכמובן גם התוכן.
כשירושלים רחוקה ממני' אהבתי שבחרת דווקא אותה, מקסים בעיני...
וגם
"כשהחושך שולט בכל
יש עוד פנס
כבוי אך נמצא בתוך מגרה
בבוקר אמצא אותו
בבוקר אמצא אותו" חזזק!
'סלע אחד שמחבק את כולם' הוי, זה נפלא.
קיצור שיר מהמהם
למה העיניים שלך מתגלגלות כשאת מחזיקה את הוויסקי?
את נראית מוזר.
למה הדודו הזה לא שותק למה?
"ולמה למבורגיני?"
ערק ערק ערק.
כמה בא לך ערק.
למה הפח צפרדע נשאר ריק מזבל?
את אוהבת להשאיר אתזה אצלך...
לשמור, לנצור דברים.
יום אחד את תתפוצצי,
אולי בגלל שאת אוחזת את הוויסקי כל כך חזק... עד ניפוץ.
"למה ככה חזק??"
תגידי מאיפה באת לנו מכוכב חלל??
ילדה את מסוכנת פה לקהל.
....
אבל זה לא היכפת לשנינו.
ברחתי לשירים שלך. דודו.
חחח סתם... מהמם!
בעוז וענווה!בהתחלה הגיעה האמת.
נשקפת מבעד לפנים של כל אחד, מאירה את הכל.
מביסה את השתיקה, מייתרת את הדיבור.
מראה את כל הכעסים שהדחקנו, את כל הרוע שכחנו.
את הדעה האמיתית מבעד לטקט.
מראה את שברירות השלום,
מראה ושוברת.
בלי סודות, היא אומרת.
מראה את המוצפן לעיני כל.
מפשיטה את כולם.
מראה את הפגמים,
חודרת מבעד נסיונות ההסתרה.
אחריה הגיע השקר.
מכסה את הסודות בחושך,
מסתיר את האור המסנוור.
מביא איתו את הפוליטיקלי קורקט המושמץ,
מסתיר את הדעה האמיתית.
מונע את העלבון.
משכיח מריבות ישנות.
מפנה את הפסולת,
מוציא מאור הזרקורים.
עוזר לשתיקה.
לפעמים לא עונה.
כשלוחצים מתחמק.
כשאין ברירה עונה תשובה אחרת.
משנה מפני השלום,
מפני הרחמים.
אין עוד פעימה
אני לא
משיבה מלחמה
נוגעת בקור ביד חשופה
נכווית
המומה
אין עוד מה לומר
כשיש אור עכור
עדיף חושך כבר
יש בי עוד אמת מחופה
נחבאת
בלומה
מציאות לפעמים
בריחה מחלום
שיכול להביא
אל הטוב
קו הגמר
ידיים ריקות
שוטטות
ללא מטרה
בורחת אחור ללא עטיפה
נכבית
דמומה.
אבל קצת עצוב..
את כותבת טוב
ממש הכנסת לסיטואציה...
תפסת אותי עם האור העכור והחושך, זה משפט גאוני.
ציפיתי לשלום.
ציפיתי לשלווה.
לגאולה,לשתיקה נעימה.
אומרים שהיא לפעמים באה
אחרי סערה,
השתיקה הטובה.
והייתה טלטלה
גלות נחתה,
שתיקת אפר התדפקה
על חלוני.
אך זו השתיקה,
שלווה לא הביאה למעני.
שקט של חורבן
נישרט על החלון,
קורע הווילון
נכנס עמוק לתוכי,
חודר אל פנימיות נפשי.
ציפיתי לקרבה
לצעוק זעקה
להתקרב בלי שלטי אזהרה
להתחבר.
קורבן אשם להקטיר.
לבכות על גלות.
על החזרת בנים.
להעלות עוד כמה
קורבנות תמידים.
אך זו השתיקה,
שלווה לא הביאה למעני,
שקט של חורבן
רק קורע את ליבי.
שם למעלה מלאכים בוכים
ובארץ,
דמעות איוב נמאסות לכאוב
ציפיתי לשתיקה רגועה,לגאולה
תקומה אחרי אבנים מתגוללות
עשן שחור מכבה עיניים.
שריפת ההיכל.הרחקת האמונה.
הוא הבטיח שהשמש תאיר
תהפוך עוד יום קמל לבהיר.
אך זו השתיקה,
שלווה לא הביאה למעני.
עדיין שקט של חורבן
שולט על חבל ארצי.
ציפיתי.
היא עוד תגיע
בשתיקה רצינית,
נעימה,
אחרי הסופה האחרונה,
גלות שכבר נחתמה
ותעיר נירדמים
ותאיר אנשים
ושתיקת שלום תשלוט,שלווה,
הנה הגיעה גאולה.
כ"כ נוגע
שתגיע כבר, הגאולה.
וואוו, מדהים. מתאים. וכ"כ מעורר השראה.
כתבת מדהים.
הרגשתי משו. תודה
נוסעים ביחד
כל אחד לבד.
מחוברים בנתק
ניראים לאחרונה
אבל לא ניראים בכלל.
באתי לשאול אותך
משהו מעבר.
עזבי את הפון
שחררי את הלב שלך
אלי.
לא למקלדת.
וואצפ,
אני שואלת באמת מה נשמע.
ציפיתי לשיחה
אבל קיבלתי פרצוף שתיקה.
תקועה עמוק בסטורי,
כל אחד והסיפור שלו.
בואי נתאחד
נחזור לפעם המתקשר הזה
ונדבר
ונהייה מחוברים באמת
וניראה תמיד
ונספר סטורי אמיתי לעולם
ולא נבכה
מאחורי כל תמונה צוחקת.
בואי תתחברי.
אני חלמתי
כי ככה אמרו,
שזה מה שקורה כל לילה
כשהירח תופס במה.
אני נשמתי
כי ככה טענו,
שנולדתי בשביל לנשום את החיים,
בשביל לחיות נשימות.
אני צרחתי
כי כך הם ידעו
שהלב התפרק
הזדעזע עד כדי שברים
אז מה אם יידרכו,
זה האפקט.
אני שתקתי
כי ככה החליטו,
שהחכמה היא השקט שבי.
אני ברחתי
כי אף אחד לא בא לקראתי.
כולם הפנו ראש
כשאני בכיתי את הזכוכיות.
שחיתי נגדם.
אני חייה.
אז מה אם הם אמרו.
טענו.
ידעו.
החליטו.
אני אמרתי אחרת.
ואוו.
ממש יפה.
אהבתי ממש!
והקטע האחרון פצצה
גלים.אבל כישרונית ביותר.
איזו יכולת לתאר דברים..
והנושא שבחרת..
תודה
גלים.אהבתי את הרעיון של שחקן וניצב כהוכחה לגדילה.
טוב.
שיר שכיף לקרוא.
אהבתי את הפזמון, ובכללי את הקונספט של השיר
אמרתי לך כבר שאת מוכשרת?
אינני יודעת באיזה שלב תפס משכנו קבע בליבי והרי, כאח ורע היה לי.
עוד כשהיינו זאטוטים, משתובבים היינו בחצר בית הכנסת כשמדי פעם היה עוצר ממשחקו, מביט בי באומרו "אוהב אותך".
כשבת צחוק מעטרת את שפתיי, הייתי מהסה אותו וחוזרת לעיסוקי. כשבגרתי מעט, בתחנונים הייתי מבקשת אותו שיחדול, לבל ישחקו עלינו.
מאז בגרנו, אני נעשיתי לנערה והוא לעלם חמודות.
וכעת, כעת אני מהסה אותו בלחיים בוערות ולב הולם.
גירית אותי, באלי גם.
הכתיבה מהממת.
איזה כתיבה!
רציתי
לקנות לך ספר
עם מלאן חיוכים
של אנשים קטנים
שחלמו בגדול
והצליחו
אחרי מסע ארוך,
להגשים.
רציתי
לצרף אותך אלייהם
שתלמדי לחלום,
להיות כמוהם
לפתוח ולא לבלום
את מה שבפנים,
בלב האדום שבך.
רציתי אני
להוציא עליו
כמה שקלים
שתדעי שאת חשובה לי
ולעוד כמה חולמנים.
רציתי
שתחשבי שלא רק את
חולמת.מדמיינת.
רציתי שתדעי
שיש כזה דבר
על הגשמת הרצון
רציתי שתיווכחי
שכשזה ייקרה
את תהיי המאושרת
עלי אדמות.
רציתי.
אגשים גם את זה מתישהו.
יפה מאוד.
תחושה מוכרת כל כך.
לא יודע אבל הזכיר את השיר על הקבצן מהתחנה (שאגב גם הוא ממש יפה) , המשיך לי אותו רצף מחשבה
גיטרה אדומהזה יפה כמו תמיד
ומלא אופטימיות
את מהממת
תמשיכי לכתוב ולהעלות לכאן. אני אקרא(:
מעלים פה כ"כ הרבה יצירות שאני לא עומדת בקצב..
ונראלי קצת חבל.
אנשים מעלים יצירות מדהימות ומקבלים מעט תגובות או תגובות סתמיות...
ממ מישהו מסכים איתי?
ואז החלטתי שאני פשוט לא קורה הכול.
אני מגיב למה שאני רוצה ולמה שאני מגיב אני משקיע...
לא צריך להילחץ...
זה בסדר.
לב סדוקאני מדברת על כמה להעלות לפה.
זה לא סדנת כתיבה של אחד על אחד ולכן אולי כדאי שכל אחד יעלה פחות דברים.. במקום להעלות פעם ביום, להעלות פעם בשבוע..
בעיני זה עדיף
מדפדפים, פותחים שרשור אקראי, קוראים, נהנים ומגיבים
זו במה פתוחה שמעודדת יצירה, ובאמת חלק היופי ביצירה הוא הפרסום, גם אם לא כולם ייחשפו אליה.
