פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 338)

שריפה.

דם.

שיניים שבורות.

שיער הרוס.

גוף בוער.

רגליים יחפות

שכבר דורכות

על קוצים

מרצון לא מוסבר.

ידיים מוכתמות

בגעגוע שורף,

מייחלות ליום שאחרי.

היא מחפשת דרך למות.

דרך ללכת ולא לחזור.

יש לה מין חשק

להעלם לעולם,

להתחבות מאחורי הר בוער

ולחכות שהאנשים יסתכלו

למקום האחרון

שבו הייתה.

כולה פצועה,

מקיאה את החיים.

את האיכס

שממלא אותה מבפנים.

חורטת בעצמה בכוח.

מתבלבלת בכוונה.

דורכת על הקרח יחפה

רק כדי שתיזדהה

עם הכאב

שהלב

כבר לא מסוגל להכיל.

 

@מגוש

@היי זאת אני

@פלפל חריף

 

אל תעשה לי את הפרצוף הזה.

הפצוע.

הכאוב.

אתה חיה שנלכדה בכלוב של זהב.

עלה שנטלש מהענף שלו.

זהב שעטוף בפלדה.

לב שמרופד באבנים.

עץ שנותר ערום מהרוח החורפית.

אבל לא באמת.

אתה סתם משחק.

אתה בוחר לאן לקחת את החיים שלך.

לשים עצמך במקום רע.

לבחור להיות במקום שפל.

אתה לא אגואיסט.

אתה פשוט לבד.

אז אל תעשה לי את הפרצוף הזה.

הפצוע.

 

 כתבתי את זה בכלל בי"ט כסליו (תאריך חבדי...) ואולי זה ממש מצחיק לעלות אתזה עכשיו

אבל לא נורא... מעניין אותי מה יהיה לכם להגיד על זה.

 

 

 

 

כולם אומרים שחב"ד זה חכמה, בינה דעת, אבל בשבילי חב"ד זה חיים, בריאות הנפש, ודרך.

 

חיים זו מילה חזקה, הרבה לא יודעים להבין ולחיות את המשמעות שלה בדרך הנכונה.

 

תיאוריות זה יפה. אבל משאיר שאלות.

תניא זה דרך. חב"ד זה תשובות.

 

בריאות הנפש,

 

בריאות הנשמה.. תיפול. תקום. אתה מכיר המלחמה. הדרך ברורה. מחיה, מחברת. מחבקת חזק. ותמיד מקבלת.

 

י"ט כסליו.. שם זה התחיל.

 

החיבוק. העוצמה. האש שמחברת עמוק לאהבה.

להיות חב"דניק. זה לא תבנית,

להיות חב"דניק, זה הניצוץ שתמיד ישים אותך בחזית,

 

בעיניים.

 

בלב.

 

מתחת שכבות של כאב… זה יהיה שם. יסגיר. זה יהיה שם..

 

מאיר.

רציתי להיאחז.

יש פה איזה ענף?

רציתי לעוף.

יש למשהו כנף?

----

נשברתי.

כי אין לי במי.

ואין לי איך.

בכיתי.

בשקט.

גם ככה לא היה מי שישמע...

----

מתי אוכל להיות אני?

אני הרגועה.

אני הרגילה.

אני שיודעת מי אני.

ומה.

----

אין תשובה.

עכשיו אני עוד איזה מן סתם...

חבל.

משהו בי רוצה לפרוץ החוצה,

פאףףףף.

נעלם.

ברח.

מצא כנראה-

כנף.

----

איך זה ייתקבל?

לא רוצה שיחשבו שאני פסיכית.

 

שמוליק הציע לי שאשיר. אני שר טוב, גם בגבוהים, תעלה תעלה. אל תתבייש...
התאמנו, נגנו. כל כך שמחתי.
ראיתי בעיני רוחי את הקסם שיתפרץ, את האמירה התפילתית שלי שכל כך מבקשת להשמיע את קולה. את הכשרון שישמע.
איך דמיינתי עוד פעם ועוד פעם, את התנועות, השמחה והחן.
ביום ההופעה. וואו... איזה יום. איזה יום. אני מנצח עכשיו את החיים האלה, לחשתי לעצמי, קדימה, קופצים למים. עוד חימום קולי, ועוד אחד, ועוד קצת מים ונשימות להירגע. ולימון. אני עושה את המקסימום, כאילו שאפשר לעשות את המקסימום...
הלחץ לא מרפה. עוד פעם הדמיונות והפוזה והתדמית שהנה סוף סוף נבנית לה.
והנה אני מחייך למראה ולקהל ולמראה. ושוב, מחשבות מסתחררות, הדלקת נרות, באלאנס, תורה אור, הברכיים רועדות. אני עוד פעם עובר על הזמירון, אתקינו סעודתא, דעתיקא קדישא וחקל או זעיר אנפין וחקל, מוזר יש שתי גרסאות, זה מבהיל טיפה. נלך על השנייה..
אני מחכה בקוצר רוח לרגע שלנו, עוד חזרה קצרה והערב מתחיל.
תפסתי מקום טוב. ליד אברם. מדברים קצת, מוחאים כפים. הברכיים רועדות אבל אני דווקא נהנה מהערב. אופטימי בסה"כ. או משוכנע בכך.
ספוקן ווורד, שיר, סטנדאפ, ריקוד. עוד מעט אנחנו.
"מספר 14, שמוליק..."
אנחנו עולים על הבמה.
אני מיטיב את הכיפה.
אופטימי בסה''כ.
1,2,3 מתחילים! אתקינו סעודתא.... הכל דופק, החברה שמחים. בית ראשון, אני שומע את עצמי מהדהד ברמקולים, הסאונד בסדר. מלא בטחון.
פזמון חוזר, אני מנסה לעלות אוקטבה מעל, לא מוצא אותה, חוזר למטה מנסה לתפוס אותם והופה, פספסתי פעימה. הלהקה לפני. אני מצטרף באיחור והעיכוב מורגש באוויר. שמוליק תוקע בי מבט נוזף. תתאפס על עצמך. ומכאן כבר משהו אבד לי. בית שני, אין לי מושג מה המילים. חקל. עתיקא. קדישא. סעדא. אני משתתק. מתכופף לזמירון שהנחתי ליד בחיוך מתנצל וחינני, לא רואה כלום, מסיים במילים מומצאות לחלוטין ושוב פזמון, הקהל קצת צוחק.
שמוליק מרים אלי עיניים שוטמות, ומנענע בראשו ימינה ושמאלה.
עכשיו מגיע הסולו חליל, אני לא יודע שהוא צריך להגיע, לא יודע כלום, רק יודע, קורה משהו רע. אני לא שם לב אליו וצועק לקהל "עכשיו אתם!" כולם שרים, מרוצים סך הכל. רק שמוליק מסנן מפיו משהו שלא שמעתי, ומסמן לחלילן להמשיך כמתוכנן.
סיימנו, מחיאות כפיים. אני יורד מהבמה. כולם טופחים מריעים מחבקים, ואני מתלבט אם להאמין, מחפש בעיניים רחמים, השתתפות בצער, "וואו שיהיה בהצלחה עם הפדיחה שקרתה עכשיו" לא יודע אם אני מוצא. שמוליק ניגש אלי, הוא זועם.
מה? מה?
אין לי תשובה.
אני בורח מכולם, עולה לספריה בריצה, מתיישב בפינה. לבד. מנסה להרגיש מה שצריך להרגיש שלא תהיה לי עכשיו פחד במה מפוסט טראומה.
תודה ה'. איכשהו משתרבב לי. תודה על הפאדיחה. אודך ה' כי אנפת בי. הן יקטלני לו אייחל. תודה, על הרעה והטובה.
אני רגע מעט, ויורד למטה. אני פתוח כמו שלא הייתי מעולם מסתכל לכולם בעיניים, כבר לא יכול לשחק אותה שונה ומיוחד ושקט...
הנה התפשטתי על הבמה מול כולם, נחשפתי.
מגיע לחברים מהשיעור. האלה שיושב לי בראש כל הזמן לפתח איתם קשרים ולא... ויש שם טפיחות. חיוכים. יונתן מחמיא לי, עידו מבטיח, היה בסדר, לא שמו לב. מסכימים איתו סה''כ. היה זורם, היה כיפי, זה לא היה בולט.
אני חושד עדיין. אבל הם אנשים ישרים אלה. אני מאמין להם.
אפילו שמוליק שלח לי ב12 בלילה שהוא סולח לי.
תודה.

כללים: משתמשים בסמים פסיכודלים מודחים טכנית. לא לנסות אותנו...


זה הועלה על ידי בנסיופ ומן הראוי לתת גם כאן הזדמנות


שני הילדים ממנהרת הזמן מגלים שזו מנהרת חמאס.
וכל פעם שהם ניכנסו המחבלים היו חייבים לשחרר אותם כדי לא לעורר את כוחות הביטחון. אבל כדי שלא יגלו היו צריכים לסמם אותם קודם...

הבעיה שנוצרה לשני הצדדים היא שהם התמכרו לחומר. ואז הם היו חוזרים למנהרה לרוע מזלם של העובדים שהיו צריכים לבזבז עליהם חומר איכותי רב.

בשלב מסויים הם מגלים את זה כי הם בורחים לפני שמסממים אותם או שניגמר החומר הטוב-לבחירתכם

ואז עומד בפניהם אתגר
1. להגיע לאנשים הנכונים
2. לשכנע אותם

לרוע המזל אחרי ש1. הצליח 2. התחיל ב'חשבנו שמצאנו מנהרת זמן'
והם נשלחים מיד לפסיכיאטר שמגלה שהם מכורים מחוקים ושולח אותם למכון גמילה

החמאסניקים מבינים שהם צריכים לתקוף בקרוב כי הילדים לא חוזרים
וגם הילדים מבינים את זה


חוקי משנה:
1. את הכל אפשר לשנות ואין שום פרט קריטי
2. טלח
3. השופטים יבחרו לפי הפיל הורוד שיושב לי על כתף ימין ושר 'אחי אתה מחוק'

מי שירצה לחבר את שאר המילים לשיר מוזמן ואף זה מותנה בפיל שלי

דרך צלחה. ותיזכרו! העולם ורוד דרך עיניים אדומות!


Go!

אלוקים גדול

בעולם פיצפון

מלך עולמים

שדואג מכיל ומבין

את כל הברואים

נר ה' בנשמה היהודית.

חלק אלוקה בגוף

בורא האור והנוף

מביט ובוחן

מאזין ומוחל

נותן יד לחזרה אליו

בדרך הישרה, הסלולה

פותח פתח שער להיכלו.

יודע הנסתרות

מכיר המחשבות

מלאכים לו כורעים

ישראל אליו זועקים

 

 

 

והוא שומע.

מכיל ומבין

פותח את ידו

לחזרה אליו.

שומע ומושיע.

והלילה,
שדופק על דלתי,
משכנע אותי;
לכי נא ונומי,
החליפי כוחות.
אך מה יעשו עיניים רכות,
שמייחלות,
למיטה,
שמייחלות,
למעט שינה.
והלילה הזה,
שנמתח בשמיים,
מכבה שמשות,
מכבה עננים,
לילה טוב בני אדם,
לילה טוב אלוקים.

אני חיה כאילו לא כלום.

ואת מתנהגת כאילו אין עבר.

אני בוכה בלילות מתחת לפוך.

ואת שוב מתעניינת מה הועבר

אני חוששת דואגת פותחת סוגרת

יושבת כותבת מקלידה מוחקת

חושבת על מה שהיה בננו

מה שנגמר נעלם מעיננו

ואת.

את חיה עולם משלך.

עם ילדים ובהמות אנשים וחיות

אור וחושך כרוב ובצל

עולם נוצץ אבל מאוד מעורפל.

אני סוללת לי מסלול

ואת מנגנת במצילתיים

אני ואת 

את ואני

ביחד תמיד.

וכל אחת לחוד מסתובבת.

 

 

 

 

יום יבוא ואולי לא יקרה

מה שחלמנו בהקיץ 

מה שאמרנו 'הווה'

מעולם לא חשבתי.
מעולם לא.
לא חשבתי שיאחזו לי ככה בזרוע,
ולא יתנו לי ללכת.
עד ש-
אברך.
עמדתי נבוכה מולה,
סתם ילדה.
קטנה.
ומחפשת.
היא הסתכלה לי בעיניים,
הן היו אדומות.
מבכי.
גם שלי.
אבל חייכתי כמו שלא חייכתי מעולם.
אורות קוראים לזה..
כן.
אורות.
אורות גדולים.
אתה מלא אהבה לכל העולם.
ומגלה כמה אבא מתוק,
וכמה אתה מתוק.
וכמה אהבה ואמת יש לגלות.
ואני בריה חדשה,
ופלא ממש.
ואוחזים בי.
בטח מלאך.
היא מחפשת את העיניים שלי,
וגם הן מחפשות,
ישועה,
דמעות.
היא מבקשת,
בתחינה;
תברכי אותי!
עוד השנה.
ואני,
כלומניקית מבולבלת,
משפילה מבט ומבקשת;
ברכי אותי את!
בבקשה.
מתחננת.
והיא אומרת לי -
את צדיקה.
ראיתי.
אבל אני בשלי -
אם ראית,
סימן שאת הצדיקה.
תברכי אותי.
והיא אוחזת בי,
לא מרפה,
בוכה:
לא תצאי מפה,
עד שלא תברכי!
ואני מה לי?
מה לי לומר.
ומי אני בכלל.
חוייבתי,
לבקש לך ברכה מאת ה'.
איך קוראים לך?
אני שואלת,
בוכה.
בשמחה,
ובתחושת אהבה לא מוכרת.
והיא אומרת.
אני מסתכלת לה בעיניים,
מלאה אהבה,
מסתכלת ורואה שם אורות גאולה,
עיניים של ילד שרוצה נשיקה.
עוצמת את שלי,
אבל רק לשנייה.
היא צריכה קשר עין-
אני מבינה.
עיניים נפגשות,
וחיבוק אדיר.
ידיים אוחזות ידיים,
והפה רוצה לשיר.
אבא.
אבא.
אבא.
והברכה נצעקת החוצה.
והעיניים בוכות.
משמחה,
מאהבת ישראל.
ופתאום גם היא,
לשמי שואלת.
ואני עונה,
מאושרת.
ושתינו מברכות.
היא מספרת לי על החיים האלה,
שזקוקים לברכה.
כשסיימתי לברך אותך,
שיחה נכנסה.
הוא על הקו!
היא קפצה.
ואני בחיוך אמונה,
אמרתי-
תעני נשמה.
ובליבי הרגשתי,
שבמקום הזה,
יש ישועה.

יפה שלי, קומי

עכשיו כשאת יודעת שהאמת היא בתורה
אחרי יגעת אין סופית בדרך חזרה;
קומי לך ילדה שלי
זאת שבמראה
כן את , הקול שבי
היושבת בזירה
את השבת שמרת
בגן האמונה ביקרת

בואי פרח בר, שבי על ידי בכאילו
כי את בתוכי נשמה זוהרת שידעה לומר הצילו
שידעה לתפוס את הכדור בזמן , לחזור אל העכשיו וכאן
אל התורה,
עבודה
וגמילות חסדים

יפה שלי , קומי, זזים

אני אוהבת את השמש,

ואתה את הירח,

לילה זה שקט.

שמש זה יופי.

צהוב זה זוהר.

שחור זה סתם עוד צבע מדכא.

ובכל זאת עמוק.

 

צבעים הם עם מוזר.

תסכים איתי.

 

הי לבבות לא חייבים להיות אדומים.

יש גם עוד כמה צבעים זוהרים.

ואפילו הרבה.

 

אני אוהבת את הזריחה.

אתה את השקיעה.

וזה לא נראה אותו דבר.

לא.

כי צבעים הם עם מוזר.

וכל אחד והייחודיות שלו.

 

אני אוהבת לבבות ירוקים.

ואתה דווקא שחור.

ירוק זה רוגע,

שחור זה באמת דיכאון.

צבעים הם גם קצת אנשים,

מכל המינים מכל הגוונים.

באמת עם מוזר...

תעשי ככה וככה
את אומרת לי
יצאתי להפסקה ואת עדיין רודפת
ותסיימי את זה
ויש כאן עוד דף
מה פשר הרצון שלך לרדות בי
את מכירה אותי בכלל?
ישבת איתי בסעודת שבת
אחת ?
דיברת איתי באמת? בלי אינטרס מיוחד?
בלי להרים את האף
שאת הבוסית
ואני המתכופפת
המשתופפת
מול קומפיוטר וקומבינות של שיתוף פרסומות
ואת אומרת לי לשקר ללקוחות
את אומרת לי גם
שאין תקציב לשתות חם
בעיניים את אומרת לי
כשאני יושבת בהפסקה רגל על רגל ושותה
נדמה לי שאחפש מקום אחר
אפילו שבזכותי יש לך עבודה

כן נדמה לי שאת לא יודעת בוסית קטנה
שבקרוב גם אני אקבל
משכורת שמנה

הוא היה ואיננו

השאיר עקבות של חול

הוא היה ואיננו

דילג מעל גדרות של אש

לא אמר נואש

לא הפיל חיוך

הוא היה ואיננו

הוא שכולם אהבו.

החיוך השריר על הפרצוף

האדם החזק הגיבור.

הוא נלחם מלחמות עקביות

נלחם על החיים

נלחם על ילדיו

נלחם על סביבתו

נלחם ולא נכנע.

תמיד היה בכל מקום ובלי סיבה

רק כדי להושיט יד

לעודד לנחם לעזור

היה הוסיף שינה מיתן.

היה אדם ענק

 

 

היה ואיננו.

 

כאב חד.

עמוק.

הוא זה שמזכיר לי אותך הפעם.

---

ראיתי אותך.

הצביטה הזו...

כואבת עד עכשיו.

----

רציתי לקום,

להשתגע.

רציתי לרוץ אלייך...

אפס.

וזה אוכל אותי.

----

עכשיו,

כמו תמיד,

הוא הגיע.

הכאב.

הכאב שאני גורם לעצמי.

בגללו.

בגלל האגו.

---

מחר יבוא עוד יום.

ואחריו עוד אחד.

אני פה,

ואת?

.....

אני שומר על עצמי,

בשבילך.

דפוק...!

שוכח להזכיר לעצמי ש-

אני כבר לא שלך...

 

זו לא את.
שבוחרת ברע.
זו לא את.
שנשקפת במראה.
זו לא את.
שטוב נעלם בה.
וזו לא את.
שהרצון נאלם בה.

זו היא.
שמושכת אותך.
זו היא.
שנלחמת כל-כך.
זו היא.
ששינתה ת'מסלול.
וזו היא.
שיצרה בך בלבול.

זו לא את.
שרוצה להידרדר.
זו לא את.
שאוהבת להתבצר.
זו לא את.
שבחרת לוותר.
וזו לא את.
שנלחמת להישאר.

זו היא.
שמחייכת אל מול הפסדך.
זו היא.
שהופכת אותו להרגלך.
זו היא.
שנוהגת בדרך עקיפה.
וזו היא.
שדוחפת אותך לרדיפה.

אבל..
עם כל זה..

היא. זו את.
ואת. זו היא.

היא.
שסוטה מהדרך.
ואת.
שצריכה לחפש את הערך.
היא.
שמשכנעת להפך הטוב.
ואת.
שבוחרת רק לאהוב.

זו היא.
וזו את.
וזה לא שתיים יחד.
זו אחת.
ששורדת בלי פחד.

וזה הוא.
שצופה ושומר.
זה הוא.
שלאהוב לא גומר.
זה הוא.
שבחיבוקו את נעטפת.
וזה הוא.
שאליו היא / את שואפת.

השמיים הם קומפוזיציה פתוחה.
לא דינאמית, לא לינארית, וכמובן לא סגורה.

השמיים הם לא הגבול.
כי איזה מן גבול זה- גבול ללא גבול?!
זה כמו שתגידו
'מים רבים...' בתקופת מבול..

השמיים הם אינסופיים.
מלאים כל-כך, וריקים..
ומה זה הריק הזה?
איך אפשר בכלל לומר דבר כזה?

איך אנחנו מתיימרים להבין ולהסביר במוחשיות ברורה,
דבר שאחד שכלל אינו בר השגה,
ברא..

ואיך אפשר לכנותו 'אחד'?!
כשאין לו שום ערך מספרי..
כי הרי גם למספרים - כמו השמיים,
יש ועוד איך.. חלק שבכלל אינו קריא!!

ויודעים מה -
גם כל ה'מילוי' של הרקיע,
הכוכבים, הגלקסיות ואנערף מה..
שרק אסטרונאוט גדול יודע -

גם כל זה, בכלל לא בטוח נכון.
כי עם כל הכבוד לחקר ולמדע
הוא שם למעלה - הוא כל יכול..
אז הכל יכול להשתנות בזה הרגע!

הרי, בכל חלקיק של זמן הוא מחיה אותנו.
ואם לא...
וואי עלינו...

סתומרת..
כל שניה אנחנו מקבלים חיים חדשים!!
זאת אומרת..
כל שניה אנחנו יכולים להיות שונים!!

אז על מה בכלל אנחנו שחים?!
התחלנו בשמיים..
והגענו ל -
גדלות אלוקים .

טראח------------

בום

בום 

בום.

צניחה על הקרקע

אבלונסים, צעקות,

המולה, משטרות,

שוב פיגוע נורא

יריות לעבר התחנה

פצועים באלונקות

משטרות שסורקות

ועובר. שלאחר 4 ימים

כבר הספיק לנשום ולידום

את נשמתו

הראשונה והאחרונה

ספר תורה שנקבר

******************

 

 

עקבות של דם

ולב גואש מבכי

תינוק טהור נולד

מפיגוע רצחני

נולד הוא בלידה מזורזת

נולד הוא מוקדם מהרגיל

סיים את שליחותו בארבעה ימים

כעת עטוף הוא בטלית.

לבית המנוחות

מובל.

כעת עטוף הוא בטלית.

ספר תורה קטן.

רך שלא חטא ולא עשה מאומה

רך טהור וזך

גם בימים הבודדים שהיה בין החיים

הזדכך הוא בייסורים קשים.

הוריו שרק ציפו לבואו.

לבנם בכורם.

נמצאים הם בעת הלוויתו

בבית רפואה מחוברים למכשירים.

והוא כבר איננו

לא זכו הם לראותו.

לא נוהגים מנהגי אבלות במצבים כאלה.

אבל גם אם כן היו.

אין בכלל מי שישב עליו.

והמחבל עוד לא נתפס בכלל

הוא. שקטע ביריה חיים שלמים

הוא. שבלי היסוס הרס את השנים והימים

שהולכים להגיע

מבט רצחני מתועב וחוסר לב

זה מה שיש בחיית פרא הזו

 

***********************

הדמעות משוטטות

לא נותנות מנוח.

חוסר ריכוז מוחלט

אי אפשר דבר להביע.

אי אפשר לסביר במילים

על מה שקרה

מה שעשה אלוקים

אי אפשר להבין.

אי אפשר לקלוא.

אי אפשר להפנים.

אי אפשר.

 

 

**********************

אלוקים מהזה היממה הארורה הזו לעזאזל.

 

 

 

 

 

כמו שני פנסים,

הן מסנוורות,כחולות,

נעימות וחודרות.

חודרות עמוק.

לנשמה.

עושות סדר פנימי

לתוך העולם של עצמך

מה שלא מופנה כלפי חוץ.

מחבר אותך אליו,

גם אם נדמה שאפשר לעזוב.

כמה שתנסי לברוח

רחוק

הוא יהיה איתך.

יקשיב.

יאמין.

יחבק במבט אבאהי.

מספרים עליו שהוא הפך

עולמות ענקיים באנשים גדולים,

וגם בקטנים.

תומך תמיד ומקשיב,

זה הרבי שלי.

 

@מגוש,@משיחנאו-בשבילכן