אם הייתי רוצה,
הייתי קוטפת כוכב
ומכניסה אותו לאיזה קופסה
קטנה.
בתוך הסוודר שלי.
שלא יהיה לי קר.
אם הייתי רוצה,
הייתי בוראת פרח
שכשמריחים אותו
מרגישים אהבה.
ותולה אותו על הקיר
בחדר שינה.
אם הייתי רוצה,
הייתי טסה לאיזה מקום
שנוחתים בו מרגישים
חירות.
ושיחרור.
אם רק הייתי יכולה
הייתי קמה עכשיו,
ומרגישה טוב.
כי הנורא מכל
הוא חוסר הידיעה.
כמו הקור,
והאהבה.
והחירות.
אם רק הייתי יכולה לרצות.
הייתי רוצה לחזור להיות
פרפר כזה
חופשי
ולא דואג.
פלפלחריףהתחברתי כ"כ.
מוכשרת שלייי
גיטרה אדומה
(מולחן)
מאחורי כל הכאבים
עומדת אהבה
מאחורי כל הפחדים
עומדת אכזבה
מאחורי הכשלונות
עומדים הרצונות
מאחורי העקרונות
עומדים הכשלונות
ומאחוריי
מתנדפים הרוחות
****
מאחורי האנשים
יושבים הרגשות
מאחורי הבלבולים
יושבים התהיות
מאוחרי הצעקות
יושבים הכאבים
ומאחוריי
מתגמדים המילים
****
מאחורי הנסיונות
רובצות הקושיות
מאחורי השאלות
רובצות הפתרונות
מאחורי האמונה
ניצבת הבריאה
מאחורי תינוק נולד
ניצבת נשמה.
ומאחוריי
פורחת השממה.
וכ"כ נכון....
יש דברים שמעולם לא חשבתי עליהם ועכשיו כשאני קוראת זה ממש מסתדר לי...
תודה.
הייתי שמחה לדעת מה הלחן...
זה איזה שיר ששמעתי והמנגינה תפסה אותי. (שקט כמובן.)
אם תדעי תאמרי לי.
מתארת לעצמי שזה שקט....
וואו בטח זה מזה יפה...
אם בחרתי לעשות על זה עוד שיר
ממ מקווה שאזכר.
ממש מסקרן מה המנגינה..
פיצוחיתאחרונהבעיקרון יש שמה כמה כפילויות מילים שאפשר לשנות ולהוסיף.
ממש יפה.
שולח מסרון, מקבל מכתב
מצלצל בלילה, רואה ביום
מרגיש בהזיה, מרגיש בתוך חלום
רוצה הוא סימן
לראות, שהגיע עד הלום.
ממש אהבתי תחלק הזה. אז החלטתי לשלוח אותו שוב.
והיי אנשים אל תתביישו להגיב לי. אני ממש אשמח לתגובות הערות והארות.
שולחת כיד לקבל חוות דעת כדי רק לכתוב יש לי מספיק מקומות אחרים(ואני גם משתמשת בהם
) פה זה במיוחד כדי לראות תתשובות שלכם.
גיטרה אדומהשוב ברחתי לך.
הפעם החלטתי
שזו תהייה ריצה ארוכה.
בלי נעליים.
עם שמש רותחת.
שהחום ימיס את הרגליים
ואז אקרוס לארץ
ואחכה שתבוא.
מנסה לארוב לי
בצידי הדרכים,
זורק אלי
עוד חיוך כובש.
אני רואה אותו רגע לפני
שהראש שלי
נופל לאדמה לעולמים.
אתה מבין שכבר לא יכולתי.
אתה נעצר.
לחשוב.
לנסות לשנות.
בשביל שינוי
צריך שניים.
הבנתי את זה
אחרי דרך ארוכה.
אתה האבא פה.
שאמור לחבק,
לעטוף אותי כמו יהלום.
לבכות איתי ביחד
לנגב לי את הדמעות,
להיקרע מהן.
לדרוך איתי באש,
להסתכל לי בעיינים
ולראות אותך שם.
לחבק רק אותי
ולצעוק לי בשקט
שאהבה.
זה מה שהולך בנינו.
תחזור לתקופה ההיא
שהיית מרים אותי גבוה,
עד השמים,
נותן לי לגעת בכוכבים
לאהוב אותם
להתחבר אליהם
ולהלחין להם מנגינה של חיים.
עכשיו החיים נעצרו.
לא ידוע אם נישאר עוד כוח.
בעצם,
כוח יש.
רצון אין.
יש רצון אחד.
לזרוק חיים שלמים לים.
לגרום לך להיקרע מבפנים
להבין שטעית.
שניקרעו לי החיים.
שחייתי את החיים
עם טעם של מוות.
אולי באמת כל מה שאני צריך זה בעצם...
רצון?🤔🤔🤔
אולי.
תודה לך, כתוב טוב.
אוי זה כל כך עצוב
הלוואי שיהיה רצון
בקרוב
אוהבתותךך
מקווה שייקרה בקרוב..
אני מוצאת את עצמי כותבת תגובה ומוחקת ושוב...ושוב...
לא יודעת מה הכי מתאים לומר...
אז במילה אחת-
נוגע.
מזדהה עם תחושות כ"כ.
ושיגיע כבר הרצון... שיגיע.
גיטרה אדומהאמן שכבר יגיע.
גיטרה אדומהוואו וואו מה זה?!?!
איך את כותבת...
עצוב מאד. הלוואי ויהיה יותר טוב!!
אוהבת אותך❤❤
הלוואי וכבר יהיה יותר טוב.
כתבת יפה, ונגעת
העיניים.
והעומק שבהם.
---
אני שוקע.
חושב.
נזכר.
כואב...
זוכרת תשיחות שלנו?
אני מנסה לשכוח...
---
היום הייתי שם,
במקום שלנו.
זה היה כ"כ שונה בלעדייך...
הים חיכה לך...
קרא לך,
בקול.
כמעט שרצתי לתוכו,
רציתי לספר לו שאת כבר לא כאן.
שלא יחכה.
שלא יתאכזב.
הוא כעס.
אני כמעט...
---
אז קמתי פתאום...
וצעקתי לך--
איזה טמבל הייתי אז...
ועדיין.
זוכרת את הספסל ההוא?
הוא עדיין מבריק.
ופתאום הוא גדול מדיי...
שכחתי תמילים של השיר ההוא...
כי את כבר לא מתקשרת.
כ"כ מעניין אותי לדעת מה איתך,
אבל אין לי איך.
אז,
אני רק אזכיר לך משהו קטן-
גיטרה.
ים ושמים.
שקיעה.
ומנגינה אחת שמתנגנת,
בלי מילים.
אז תגידי,
מי אוהב אותך יותר ממני?
---
ו... בואי,
תני לי יד ונלך...
אל תשאלי אותי על אושר,
אולי גם הוא יבוא---
הלוואי!
תייגתי את כל מי שהגיב לי אי פעם או שהלא הגיב לי אבל אשמח שיעשה זאת... כי אתם באמת חמודים. כל תגובה מעודדת... אחים שלי- אוהב אתכם.
פלפלחריףעצוב..
וכתוב טוב
תודה לך...
בעז"ה הוא יבוא, אני מאמין בזה.
שומעים את הגעגוע זועק בכל מילה...
מכיר את המקום הזה.
הייתי בו בעבר.
אם כבר אין סיכוי אז אולי זה הזמן לנסות להתחיל לשחרר...
גאה בך אחי! בהצלחה!
מנסה לשחרר... לא הולך בדיוק.
אולי בסוף אצליח.
או שאולי היא תחזור.
לא ניסיתי לקרוא לה חזרה.... משו עוצר אותי.
אני כותב לה פה. בתקווה שאולי היא תקרא... אבל לא נראה לי.
עד כמה שידוע לי היא לא כאן.
את...
מי את?
אני יודע.
אם זו את, אז-
תני לי רק רגע...!
אני אסביר.
בעצם... כבר קראת את שאר הדברים שהעליתי...
יאווו הלוואי זו את.
בעזרת ה' זה יגיע!!
זוכרת את הספסל ההוא?
הוא עדיין מבריק.
ופתאום הוא גדול מדיי...
אהבתי תקטע הזה!
ו.. יש קצת חדש.
אתה לא יכול להשאיר אותנו במתח...
אבל זה עצוב.
עדיין רוצה?
להישאר בספקות לעניות דעתי אף פעם לא טוב...
אם זה חדש לכיוון חיובי הכי טוב.
אם זה חדש לכיוון שלילי גם טוב כי לפחות תוכל לנסות באמת להמשיך הלאה...
תכל'ס אם לא איכפת לך עדיין רוצה...
אני ממש רוצה לשתף, זה עוזר לי בהתמודדות שלי.
אתה תופתע. כמו שאני הופתעתי.
היא כאן.
רואה את מה שאני כותבת. מגיבה.
כן.
ככה הבנתי.
בהתחלה זו הייתה רק תחושה שלי כי קראתי את התגובות שלה והן כ"כ התאימו....
אח"כ החשש הזה התאמת לי בדרך אחרת... (משהי שהתכתבתי איתה באישי עדכנה אותי שגם היא אמרה את אותו דבר בדיוק עליי, שהיא חוששת שאני זה בעצם הוא.... קיצור בירור קצר גרם לי להבין שזו היא.)
תודה רבה...
אז תקראו את זה עוד פעם
הוא מחפש דרך חיים.
מסלול משלו, מסלול לעצמו.
מחפש. מתאתגר
ובנתיים מופיע-
כל השנה הראשונה.
אוכל? משיג מאיזה משפחה נדיבה.
עבודה כשיפוצניק בנתיים לא רע.
עוברים עוד מספר שנים.
והוא עדיין מתהלך בדרכים
מחפש את דרכו,
את אשתו וביתו.
את ילדיו האמתיים
לא רק אלו שמנתרים מהשכנים
בודד הוא בעולם,
גם גר ויתום.
אביו שבמרכז בקושי אומר שלום.
האחיינים הגויים, לא שלו הם
ואין לו בהם חפץ.
כי את המסלול הוא כבר בחר.
את דרך אלוקיו
שולח מסרון, מקבל מכתב
מצלצל בלילה, רואה ביום
מרגיש בהזיה, מרגיש בתוך חלום
רוצה הוא סימן
לראות, שהגיע עד הלום.
ובגיל המיועד וברגע המיוחל
נשברת הצלחת
הקריאות נשמעות באידם
מזל טוב! מזל טוב!
בחורה כישרונית, מיוחדת ומקסימה.
הוצעה מחבר זה עתה.
נפגשו דיברו צחקו סגרו פרטים
בינם לבין עצמם-
והגיע האירוסים, יום ה'ווארט'
והם בעננים, ברקיע השביעי
מפלסים את הדרך לכיסא הכבוד
להגיד תודה
על כל המילים והדמעות
על כל הרגעים השמחים והמאושרים
על רגעים שנפלו, ומהם התרוממו
על אור וחושך, טוב ורע.
להגיד תודה.
שעכשיו הם מקימים. משפחה.
משלהם. משפחה של תורה
משפחה של שמחה.
גיטרה אדומהפיצוחיתאחרונהזה ממש יפה. אהבתי.
גיטרה אדומהאכן,
אבל- מתי הם יבואו???
שיבואו כבר.
כתבת מדהים!
זה טוב לצפות, זה מקרב את החלום...
לרגע הרגשתי ממש שם.
ושמחת אותי.
הכל יעלם ברוח,
כמו שתמיד חלמת,
הכל יעוף יברח.
יזלוג.
כל העבר עתיד הווה.
והכל יעוף לו.
ישבר.
יגיע אל הסוף האינסופי.
יתמוסס.
יעלם.
הכל יעלם ברוח.
כל הרגעים והאכזבות.
הכל יברח.
יפרח.
יגיע לגבול.
כי שמיים הם גבול לא מוגבל.
ואם תרצה תעבור גם אותו.
הכל יעלם ברוח.
ותישאר כאן בלי דאגות.
בלי הקושי.
רק אהבה.
רק אהבה.
הכל יעלם.
יתמוסס.
ואתה תישאר כאן.
לנצח.
יש לך כתיבה טובה
את יודעת מה, אני יודעת שזה לא ואו (בכללי אני לא כותבת כלכך...) אבל אני יכולה לומר לך שבניגוד להרבה כתיבות שאני רואה פה (לא בקטע של לזלזל כמובן..) זה מתוכי באמת. פריקה הכי אמתית שיש. אז גם אם זה לא הכי ואו זה שווה בעיני.
(עשיתי ניתוח לייזר, וקשה להסתכל על מחשב ככה...)
כתבו פה בתקופה שלא הייתי הרבה דברים יפים מרגשים ומדהימים.
מחילה מראש ממי שלא הגבתי לו. לא היה לי כוח להגיב לכולם.
(עדיין קשה לי להיות הרבה זמן מול מסך)
נקווה שזה לא ימנע מכם\ן להגיב לי.
(התגובות פה באמת מחזקות מעודדות ומראות על כנות... תודה...)
אז לא כתבתי משהו אומנותי, סתם רציתי להגיד ש...
באמת יש פה משהו מיוחד. אנשים שכותבים מהמקום הכי עמוק בליבם.
מהמקום שאותו הם לא מראים לאף אחד.
משתפים אותנו בחששות, בפחדים, בכעסים, וגם בתקוות בשמחות ובציפיות.
ואנשים שמגיבים בצורה אמיתית, כנה.
מקבלים בהבנה כאן כל אחד.
מפרגנים.
מחזקים.
מעודדים.
זה היה חסר לי במשך הרבה זמן, ומצאתי את זה כאן.
אז רציתי להודות.
באמת!
לכל אחד ואחד כאן, שמשתף. ושמגיב.
אתם אנשים מיוחדים!!
תודה...
תפסיקי להעמיד פנים.
לא.
לא היכפת לך.
את לא באמת מתעניינת.
סתם חוקרת.
משחקת...
וכן.
אני אגיד את זה.
בפרצוף.
אני שונאת את הרגעים האלה.
אני שונאת אותך.
תמשיכי לשבת בצד.
אני יסתדר כבר לבד.
אתמודד.
תמשיכי.
את באמת סתם עוד אדם בשבילי.
אבל אל תצפי שאני יעריך יותר מזה.
עברו חלפו הימים.
אני מבינה דברים חדשים.
אני לא הילדה שאוהבת סוכריות.
את מה שאת.
ואני רואה אותך כמו שאת.
אני לא אוהבת לצבוע דברים בוורוד
כשהם אפורים.
אני מרגישה קצת... צל.
ואת לא שמה ליבך לכך.
תמיד תשווי בין הגדלים.
בין הגלים.
אבל גם קטן זה חשוב.
ואפילו מאוד.
כי חור קטן במטריה יביא עלי גשם.
ואני בלי מטריה.
מתי תביני שאני גם צריכה הצלחות?
גם גלים קטנים מסוכנים.
גם מקור חלוש אפשר לחלות.
מתי תביני שהגשם מתחיל בטיפות?
שהבגד מתחיל ממחט?
שאהבה מתחילה מניצוץ?
מתי תביני שצריך לתפוס רגע לפני שנופלים לבוץ והשלולית.
ולא אחר כך?
מתי כבר תביני שאני צל?
כן. צל.
צל קטן של חיות גדולות.
מתי כבר תביני שזה צורב לי את הלב,
בכל פעם שאני נזכרת בכישלונות שלי?
במטריה השבורה.
בקור החודר.
ולא כי הוא קר.
רק לגדולים מגיע מטריה.
אולי אין מספיק כסף...
אהבה?
מתי תדעי באמת לעזור?
מתוך רצון?
רק שאני יגיע למקום הנמוך.
זה שאת קוראת לו גדול.
אלה שאני רואה אותם מהקיר.
כן אלה שאני משמשת להם לצל.
רק אז תנסי לתפוס אותי.
בעבודה כפולה.
ואולי אז אני כבר לא ארצה...
אז אני כנראה יצטרך להגיע לשם.
כי עייפתי.
ואין לי כוח להתמודד.
די להרגיש צל.
די לדעת כשלון.
די להרגיש גשם תמידי.
ואני לא דורשת הרבה.
רק מטריה קטנה,
שתהיה גם חלודה ושבורה.
אבל רק לא לצעוד בגשם.
בקור.
בלי מטריה.
ולפעמיים...
גם בלי מעיל.
עוצמתי ומיוחד
אני לא אוהבת לצבוע דברים בוורוד
כשהם אפורים.
חזק
תשברי אותם.
לא תמיד אנחנו חייבים להיתקע בקירות האלה. לרוב אנחנו בוחרים את זה...
כתוב בצורה חדה ונוקבת... חזק מאוד!
הוא מחפש דשך חיים
מסלול משלו, מסלול לעצמו.
מחפש. מתאתגר
ובנתיים מופיע
כל השנה הראשונה
אוכל- משיג מאיזה משפחה נדיבה.
עבודה כשיפוצניק בנתיים לא רע.
עוברים עוד מספר שנים.
והוא עדיין מחפש את דרכו,
את אשתו וביתו.
את ילדיו האמיתיים
לא רק אלו שמנתרים מהשכנים
בודד הוא בעולם
גם גר ויתום
אביו שבמרכז. בקושי אומר שלום.
האחיינים הגויים, לא שלו הם
ואין לו בהם חפץ.
כי את המסלול הוא כבר בחר.
את דרך אלוקיו
שולח מסרון, מקבל מכתב
מצלצל בלילה, רואה ביום
מרגיש בהזיה, מרגיש בתוך חלום
רוצה הוא סימן
לראות, שהגיע עד הלום.
ובגיל המיועד וברגע המיוחל
נשברת הצלחת
הקריאות נשמעות באידם
מזל טוב! מזל טוב!
מחורה כישרונית, מיוחדת ומקסימה.
הוצעה מחבר זה עתה.
נפגשו דיברו צחקו סגרו פרטים
בינם לבין עצמם
והגיע האירוסים, יום ה'ווארט'
והם בעננים, ברקיע השביעי
מפלסים את הדרך לכיסא הכבוד
להגיד תודה
על כל המילים והדמעות
על כל הרגעים השמחים והמאושרים
על רגעים שנפלו, ומהם התרוממו
על אור וחושך, טוב ורע.
להגיד תודה.
שעכשיו הם מקימים. משפחה.
משלהם. משפחה של תורה
משפחה של שמחה.
פיצוחיתדרך חיים*
בחורה* וכיוב.
אין סוף
לסוף
מלא ברגש. תודה
אם מותר לשאול...
9900תפסיקי להעמיד פנים.
לא.
לא היכפת לך.
את לא באמת מתעניינת.
סתם חוקרת.
משחקת...
וכן.
אני אגיד את זה.
בפרצוף.
אני שונאת את הרגעים האלה.
אני שונאת אותך.
תמשיכי לשבת בצד.
אני יסתדר כבר לבד.
אתמודד.
תמשיכי.
את באמת סתם עוד אדם בשבילי.
עברו חלפו הימים.
אני מבינה דברים חדשים.
אני לא הילדה שאוהבת סוכריות.
את מה שאת.
ואני רואה אותך כמו שאת.
אני לא אוהבת לצבוע דברים בוורוד
כשהם אפורים.
אני מרגישה קצת... צל.
ואת לא שמה ליבך לכך.
תמיד תשווי בין הגדלים.
בין הגלים.
אבל גם קטן זה חשוב.
ואפילו מאוד.
כי חור קטן במטריה יביא עלי גשם.
ואני בלי מטריה.
מתי תביני שאני גם צריכה הצלחות?
גם גלים קטנים מסוכנים.
גם מקור חלוש אפשר לחלות.
מתי תביני שהגשם מתחיל בטיפות?
שהבגד מתחיל ממחט?
שאהבה מתחילה מניצוץ?
מתי תביני שצריך לתפוס רגע לפני שנופלים לבוץ והשלולית.
ולא אחר כך?
מתי כבר תביני שאני צל?
כן. צל.
צל קטן של חיות גדולות.
מתי כבר תביני שזה צורב לי את הלב,
בכל פעם שאני נזכרת בכישלונות שלי?
במטריה השבורה.
בקור החודר.
ולא כי הוא קר.
רק לגדולים מגיע מטריה.
אולי אין מספיק כסף...
אהבה?
מתי תדעי באמת לעזור?
מתוך רצון?
רק שאני יגיע למקום הנמוך.
זה שאת קוראת לו גדול.
אלה שאני רואה אותם מהקיר.
כן אלה שאני משמשת להם לצל.
רק אז תנסי לתפוס אותי.
בעבודה כפולה.
ואולי אז אני כבר לא ארצה...
אז אני כנראה יצטרך להגיע לשם.
כי עייפתי.
ואין לי כוח להתמודד.
די להרגיש צל.
די לדעת כשלון.
די להרגיש גשם תמידי.
פסיקי להעמיד פנים.
לא.
לא היכפת לך.
את לא באמת מתעניינת.
סתם חוקרת.
משחקת...
וכן.
אני אגיד את זה.
בפרצוף.
אני שונאת את הרגעים האלה.
אני שונאת אותך.
תמשיכי לשבת בצד.
אני יסתדר כבר לבד.
אתמודד.
תמשיכי.
את באמת סתם עוד אדם בשבילי.
אבל אל תצפי שאני יעריך יותר מזה.
עברו חלפו הימים.
אני מבינה דברים חדשים.
אני לא הילדה שאוהבת סוכריות.
את מה שאת.
ואני רואה אותך כמו שאת.
אני לא אוהבת לצבוע דברים בוורוד
כשהם אפורים.
אני מרגישה קצת... צל.
ואת לא שמה ליבך לכך.
תמיד תשווי בין הגדלים.
בין הגלים.
אבל גם קטן זה חשוב.
ואפילו מאוד.
כי חור קטן במטריה יביא עלי גשם.
ואני בלי מטריה.
מתי תביני שאני גם צריכה הצלחות?
גם גלים קטנים מסוכנים.
גם מקור חלוש אפשר לחלות.
מתי תביני שהגשם מתחיל בטיפות?
שהבגד מתחיל ממחט?
שאהבה מתחילה מניצוץ?
מתי תביני שצריך לתפוס רגע לפני שנופלים לבוץ והשלולית.
ולא אחר כך?
מתי כבר תביני שאני צל?
כן. צל.
צל קטן של חיות גדולות.
מתי כבר תביני שזה צורב לי את הלב,
בכל פעם שאני נזכרת בכישלונות שלי?
במטריה השבורה.
בקור החודר.
ולא כי הוא קר.
רק לגדולים מגיע מטריה.
אולי אין מספיק כסף...
אהבה?
מתי תדעי באמת לעזור?
מתוך רצון?
רק שאני יגיע למקום הנמוך.
זה שאת קוראת לו גדול.
אלה שאני רואה אותם מהקיר.
כן אלה שאני משמשת להם לצל.
רק אז תנסי לתפוס אותי.
בעבודה כפולה.
ואולי אז אני כבר לא ארצה...
אז אני כנראה יצטרך להגיע לשם.
כי עייפתי.
ואין לי כוח להתמודד.
די להרגיש צל.
די לדעת כשלון.
די להרגיש גשם תמידי.
ואני לא דורשת הרבה.
רק מטריה קטנה,
שתהיה גם חלודה ושבורה.
אבל רק לא לצעוד בגשם.
בקור.
בלי מטריה.
ולפעמיים...
גם בלי מעיל.
ואני לא דורשת הרבה.
רק מטריה קטנה,
שתהיה גם חלודה ושבורה.
אבל רק לא לצעוד בגשם.
בקור.
בלי מטריה.
ולפעמיים...
גם בלי מעיל.
קמתי באשמורת.
ללבוש את השמלה הלבנה.
הפורחת.
למרות שהיא אינה נוחה.
קמתי באשמורת.
לנעול עקבי הוורודים.
למרות שהם קצת צרות.
קמתי לסרק שערותי, לשים סרט אדום.
קמתי לצחצח נעלי,
לנקות בגדי,
לאפר עיני.
קמתי באשמורת.
בשבילך.
ואתה ישן.
מצד שני אני לא לובש שמלה פרחונית ביום יום
)אבל כתוב יפה.
תוהה אם עוד יש טעם
להמשיך להיאבק
להשאיר את הראש מעל המים
כשאפול עוד פעם
הכול ימחק
צדיק נופל שבע, אני אלפיים
כמו ביום בהיר רעם
כך אתרסק
לא אספיק לבלום עם הידיים
אולי אף לא ארגיש זעם
רק ריק
והם יבכו, ויהיו רחוקים ממני, השמים
אשמח שתגיבו
פלפלחריףכיף לשמוע
אוהבתותך
**צכה לפגוש גם אותך!!
פלפלחריףמהמם.
מזדהה ממש!
ואני אומרת- יש עוד טעם. עוד הרבה.
רק אל תפסיקי להיאבק.
פלפלחריףונכון. את צודקת.
רק שקשה..
לפעמים
תודהפלפלחריףמדגיש מאוד את הייאוש מהמלחמה...
מזכיר טיפה שתמיד אפשר לנצח במלחמה, גם אם הפסדת בקרב.
גם לי היו קרבות בעבר שהייתי בטוח שאני לעולם לא ינצח, והתברר לי לשמחתי שטעיתי.
בהצלחה! מחזיק אצבעות!
וכואב. מאד.
הלוואי שזה לא יקרה בסוף. הלוואי.
@ניצוץ ההוויה אל אותו עיקרון של הקודם. אולי תתחבר גם לזה.
_____________
הם התהלכו אל החופה בשחור ולבן
הם התהלכו אל החופה
אחרי חודשים של ציפיה
אחרי מחשבות, דיבורים ופגישות.
אחרי לילות לבנים ואינספור חשיבות.
החליטו.
שכן. בית לה' הם רוצים עוד לבנות.
בית של תורה ואוירה.
בית של קודש וטהרה.
בית שוקק חיים ופעילות.
בית עם הכנסת אורחים וחיוך.
בית.
והגיע היום המיוחל
והאורחים אט אט נכנסו ובאו,
והפלאש דלק, הצלם הסתובב ורץ.
התזמורת החלה עם המנגינה המבוקשת
המלצרים הגישו, הסתובבו בין השולחנות-
ומילאו כוסות וצלחות.
ואחרי כל ההכנה
הגיע הרגע המיוחל
החתן מלווה בשושבינו.
מכסה את כלתו- ארוסתו
הדמעות החלו לבצבץ
הברכות הגיעו עד לב השמיים
רטט ורגש, התלהבות וזיעה
ניכרו מהמתבוננים.
******
מהיין הם שתו
את הכוס הוא שבר
ו'הרי את מקודשת לי'
כמובן הוא אמר.
חיבוקים ונשיקות, 'מזל טוב' ולחיצות
מוזיקה ברקיע
אל החדר הסגור מובלים השניים,
רוצים לוודאות שאין מרמה.
אומרים 'לחיים'
מחייכים חיוכים, אוהבים, אמיתיים.
סוגרים את הדלת
עוברים מעל הכפית
עושים את הדרוש,
שוברים הצום עם קצת טריפ.
וכשנגמר הזמן.
והעדים הולכים.
רצים הם מובלים על כפי הידיים
לחלל הריקודים, בהסתערות מצלתיים
שעה אחר שעה
ריקודים סוערים
פה ושם הפסקה
שתיה, אכילה ועוד ריקודים
כי כאן נבנה בית של תורה.
כאן מברכים ברכות של חתן וכלה
כאן יש זכות מיוחדת
כאן נוצרים הדברים
כאן מתחילים החיים. עוד חיים.
יהודיים עם משמעות.
'לחיים' ולברכה.
פיצוחיתאבל גם זה נכתב מזמן.
הגומות
שכבר ממזמן שכחו
לחייך באמת,
להאיר פנים ישנות,
עצובות.
העיניים הירוקות
שהפכו לשחורות,
מחכות שוב ושוב
לשקיעה שתגיע
ומייחלות לחושך
שישלוט
שיפחיד את העולם,
שיזעזע פה קצת,
ולא מחכות לזריחה
שתגיע אחר כך.
התלתלים כבר לא קופצים
וגם אם כן,
אז קפיצה אחת,
לתוך תהום.
ממקום גבוה.
הקפיצה הזו נעשתה
בתמימות שובבה,
שלא ידעה
לאן היא מובילה.
את אלופה.
אל תגידי לי שיש לך גומות... יש לי חולשה לגומות.
זה מהממםם!!!
ארצ'יבלדאוי... אני נחלשת...
נכון @ארי1??
יש לי אח עם גומות וכשהיינו קטנים הוא עבד עליי שאם אני אכניס את הלחי בעזרת האצבע (נסו לדמיין) במשך שעה אז יהיה לי גומות....
וואלה מאז כואבות לי הלחיייםםם....
למה?אני עשיתי ככה שעתיים ונישארתי עמזה עד עכשיו!
בואי תעשי לי גם...
ליסוע לירושלים??
אני אשלם לך...
איזה יופי
כיף לקרוא את זה
"מחכות שוב ושוב לשקיעה שתגיע"
אהבתי
ההשראה
וכן,גומות זה באמת עושה תחיוך(תן כיף שוב
)
ותודה על המחמאה מותק(בלי לעדן אתזה הפעם)
גיטרה אדומהאחרונה