מעולם לא חשבתי.
מעולם לא.
לא חשבתי שיאחזו לי ככה בזרוע,
ולא יתנו לי ללכת.
עד ש-
אברך.
עמדתי נבוכה מולה,
סתם ילדה.
קטנה.
ומחפשת.
היא הסתכלה לי בעיניים,
הן היו אדומות.
מבכי.
גם שלי.
אבל חייכתי כמו שלא חייכתי מעולם.
אורות קוראים לזה..
כן.
אורות.
אורות גדולים.
אתה מלא אהבה לכל העולם.
ומגלה כמה אבא מתוק,
וכמה אתה מתוק.
וכמה אהבה ואמת יש לגלות.
ואני בריה חדשה,
ופלא ממש.
ואוחזים בי.
בטח מלאך.
היא מחפשת את העיניים שלי,
וגם הן מחפשות,
ישועה,
דמעות.
היא מבקשת,
בתחינה;
תברכי אותי!
עוד השנה.
ואני,
כלומניקית מבולבלת,
משפילה מבט ומבקשת;
ברכי אותי את!
בבקשה.
מתחננת.
והיא אומרת לי -
את צדיקה.
ראיתי.
אבל אני בשלי -
אם ראית,
סימן שאת הצדיקה.
תברכי אותי.
והיא אוחזת בי,
לא מרפה,
בוכה:
לא תצאי מפה,
עד שלא תברכי!
ואני מה לי?
מה לי לומר.
ומי אני בכלל.
חוייבתי,
לבקש לך ברכה מאת ה'.
איך קוראים לך?
אני שואלת,
בוכה.
בשמחה,
ובתחושת אהבה לא מוכרת.
והיא אומרת.
אני מסתכלת לה בעיניים,
מלאה אהבה,
מסתכלת ורואה שם אורות גאולה,
עיניים של ילד שרוצה נשיקה.
עוצמת את שלי,
אבל רק לשנייה.
היא צריכה קשר עין-
אני מבינה.
עיניים נפגשות,
וחיבוק אדיר.
ידיים אוחזות ידיים,
והפה רוצה לשיר.
אבא.
אבא.
אבא.
והברכה נצעקת החוצה.
והעיניים בוכות.
משמחה,
מאהבת ישראל.
ופתאום גם היא,
לשמי שואלת.
ואני עונה,
מאושרת.
ושתינו מברכות.
היא מספרת לי על החיים האלה,
שזקוקים לברכה.
כשסיימתי לברך אותך,
שיחה נכנסה.
הוא על הקו!
היא קפצה.
ואני בחיוך אמונה,
אמרתי-
תעני נשמה.
ובליבי הרגשתי,
שבמקום הזה,
יש ישועה.
מעולם לא.
לא חשבתי שיאחזו לי ככה בזרוע,
ולא יתנו לי ללכת.
עד ש-
אברך.
עמדתי נבוכה מולה,
סתם ילדה.
קטנה.
ומחפשת.
היא הסתכלה לי בעיניים,
הן היו אדומות.
מבכי.
גם שלי.
אבל חייכתי כמו שלא חייכתי מעולם.
אורות קוראים לזה..
כן.
אורות.
אורות גדולים.
אתה מלא אהבה לכל העולם.
ומגלה כמה אבא מתוק,
וכמה אתה מתוק.
וכמה אהבה ואמת יש לגלות.
ואני בריה חדשה,
ופלא ממש.
ואוחזים בי.
בטח מלאך.
היא מחפשת את העיניים שלי,
וגם הן מחפשות,
ישועה,
דמעות.
היא מבקשת,
בתחינה;
תברכי אותי!
עוד השנה.
ואני,
כלומניקית מבולבלת,
משפילה מבט ומבקשת;
ברכי אותי את!
בבקשה.
מתחננת.
והיא אומרת לי -
את צדיקה.
ראיתי.
אבל אני בשלי -
אם ראית,
סימן שאת הצדיקה.
תברכי אותי.
והיא אוחזת בי,
לא מרפה,
בוכה:
לא תצאי מפה,
עד שלא תברכי!
ואני מה לי?
מה לי לומר.
ומי אני בכלל.
חוייבתי,
לבקש לך ברכה מאת ה'.
איך קוראים לך?
אני שואלת,
בוכה.
בשמחה,
ובתחושת אהבה לא מוכרת.
והיא אומרת.
אני מסתכלת לה בעיניים,
מלאה אהבה,
מסתכלת ורואה שם אורות גאולה,
עיניים של ילד שרוצה נשיקה.
עוצמת את שלי,
אבל רק לשנייה.
היא צריכה קשר עין-
אני מבינה.
עיניים נפגשות,
וחיבוק אדיר.
ידיים אוחזות ידיים,
והפה רוצה לשיר.
אבא.
אבא.
אבא.
והברכה נצעקת החוצה.
והעיניים בוכות.
משמחה,
מאהבת ישראל.
ופתאום גם היא,
לשמי שואלת.
ואני עונה,
מאושרת.
ושתינו מברכות.
היא מספרת לי על החיים האלה,
שזקוקים לברכה.
כשסיימתי לברך אותך,
שיחה נכנסה.
הוא על הקו!
היא קפצה.
ואני בחיוך אמונה,
אמרתי-
תעני נשמה.
ובליבי הרגשתי,
שבמקום הזה,
יש ישועה.
