פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 342)

רגע אחד שמתחמק וכל העולם שותק
רגע ארור ,דקת יסורים נצחיים
מישהו קפץ מהחלון , מישהו שיש לו ילדים
מישהו שהיה אחד מכולם, כל כך לא מוזר
כל כך לא שונה מהאחרים
הרגע ההוא. קרה רק שילשום
אתמול הלכתי לבקר בלי לדעת כלום
ואז סיפרו לי שכאן,
ממש ממול
פה, הבניין הזה- כן
את קולעת בול

ומה קרה אחר כך ?
היא מושכת כתפיים
רחוב רבי עקיבא, היא מרימה את העיניים

את יודעת, זאת לא פעם ראשונה
גם מבס"ר קפצה צעירה אל מותה
בני ברק זה לא מקום קל..היא מהרהרת
ואז הולכת הולכת
מתרחקת לאט
ואני עדיין עומדת לא מזיזה את המבט
מישהו קפץ מהחלון של הבניין
היו לו ילדים והיה לו מניין
האוטו שלו עדיין חם
הבגדים שלו תלויים על החבל כביסה
מתקשרים אליו מבזק
מהוט מהעירייה
גברת מה את צועקת חכי שנייה

אין יותר אברהם ייזדי , אני מסבירה
גם לא כל מיני שמות שאני לא מכירה
רק שמעתי שפעם
הם קפצו מאיזה גג
והעולם מסביב עדיין חגג

חצי עולם נועל נעלי ספורט ב300-400 שקל, למי אכפת.

החצי השני יחפים. רגליים יחפות ובטן יחפה, למי אכפת.

לי יש ואנס ב 400 שקל ואני יחפה. הם שוכבים בארון ואני משוחררת.

יש לי רגליים קלות שמזיזות אותי לאן שאני לא רוצה. למי אכפת.

חצי עולם קובר את הלב שלו כדי לא להרגיש, ואני רק מחפשת איך להכאיב לעצמי. למי אכפת. באמת, למי?

חצי עולם לוקח סם, שלמה ארצי בוכה.

היום עולם שלם לוקח סם וכולם שמחים.

חצי עולם מקלל את החצי השני,

ואני מקללת את עצמי. למי אכפת.

יש לי זוג עיניים שקוראות הודעות שנכתבות עלי.

יש לי לב אחד, שלוקח הכל קשה.

יש לי שנאה לאנשים שנחמדים אלי ומקללים אותי מאחורי הגב.

זה אני,

אבל למי אכפת.

 

חצי עולם שחור

חצי לא מוגדר

ואני

שילוב מטומטם, 

של שתיהן.

הכל התחיל מנשמה שרצתה לעשות רצון אחד.

אלוקי.

שום דבר לא היה מכוסה.

לא בעפר,

לא בבוץ.

היא הייתה יהלום.

וחלמה תמיד להישאר כך.

הכל התנפץ לה בירידה

לבור הענק הזה..

החיים חייבו אותה לזרום.

ולזרום.

ולרדת..

עמוק.

מישהו הבטיח לה שהיא תחזור למצב שהייתה.

זה לא קרה.

ולא ייקרה.

נשמה שלי,

מקווה שאת מצליחה להבין מה עובר עלייך..

בראש שלי הכל נמכר עכשיו בזול.

הכל בסיילים מטורפים,

רק תקחו.

 

רק תקחו ממני את כל מה שיש

בי.

ואין.

 

קחו הכל.

קחו.

אל תותירו דבר.

 

בואי רוח, וקחי גופי הריק והזול למקום ריק וזול.

 

תחזירי אותי בעוד נצח.

(לא, לא כתבתי פה איזה שיר או קטע יפה, סתם מחשבות ותהיות אחרי שיטוט קצר בפורום)

 

רוב מוחלט של השירים, חיבורים קטעים וכו' שאנשים כותבים פה זה על מקום מאוד קשה\עצוב\כואב וכו'.(גם אני...)

 

ואני שואל- זה בגלל שיותר קל לכתוב על עצב?

כי זה יותר נוגע?

אולי כי זה מגיע ממקום פנימי יותר?

ואז מה זה אומר עלינו? שאנחנו חיים בתוך עולם שהוא כולו עצב\פחד\קושי?

או שאולי זה מגיע ממקום יותר אמיתי, ובניגוד למה שלרוב אנחנו מציגים לעולם המקום האמיתי שבנו הוא אחרת.

והפער בין מה שאנחנו מציגים לבין המקום האמיתי שלנו גורם לנו לכתוב דברים כאלה...

 

(כמובן שאני מדבר בראש ובראשונה לעצמי...)

 

כמה אני רוצה לראות איזה שיר על זריחה, על אור, על טוב, על תודה...

 

נראה, אולי אני ישקיע ויכתוב משהו(לא בטוח שיהיה לזה ביקוש...)

טבעתי בהיי מהאפר
ועכשיו, אני לא זוכר את הצחוק שלי
העשן של כל זכרון הלך
ובקצוות נשאר רק דמיון

והאורות בכל חלון שבור
צועקים צוחקים

צורחים


אני מקווה להרגיש את זה כמו כולם

זו התחייה שלי

ואם רציתי לא לפגוע,
אז פגעתי.
ואם חשבתי שידעתי,
אז חששתי.
אז רציתי שיגמר,
כי הקושי
עלה גבר על השוני.
רציתי,
קיוותי,
שתיהיה האחד.
ניסתי לקבל את שקיים.
אבל לא הייתי אני באמת,
עצרתי את הלב מתהתעמת.

יש משימה שמילים לא יודעות,
יש אנשים שקוראים להבות.
ויש אנשים שרוצים לכבות,
את כל האור באלו הליבות.

ב"ה יום שישי טו בכסליו התשע"ט

בחושך גדול
קרן אור קטנה מעולה
במצב מועקה
כל תקווה נפלאה

תודה לך שמשתי
שהיית לי לעזר
תודה יונתי
שהצלתני מדבר

אכן אם אביט בך
פני כבר לא יוארו
וקרני שמשתך
עצמותי לא יחלצו

אך דעי לך קרני
שבפי תודה
כי האור שעכשיו בו
הוא בזכות התקווה

למרות שלא יהיה עוד
יחס ישיר
אינני שוכח
מצב של שיר

אומר לך תודה
ואלך לדרכי
גם כשאשכחך
את את גדולתי



ההשראה באה ברובה מפסקה באיגרת שע"ח של הרב קוק זצ"ל:
"בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה-של-מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה (מלשון נוגה) אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם עבודתם. "עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה". "

אדים על השימשה ; פנסים אפלים ; ערפל מעורטל ; טיפות גשם וצעקה
ולמה לא הייתי שם , לעצור אותו , לתפוס אותו חזק, לחבק
הוא קפץ אל המוות , באמצע הרחוב, באמצע החיים
קפץ מבניין מספר 40
בגיל 40

אבי יזדי,
אני לא מכירה אותך,
אבל
כל כך חבל
שלא הייתי אתמול
במדרכה שעליה פסעת
בבניין שעליו טיפסת
הייתי תופסת אותך חזק ומחבקת
הייתי צועקת לך באוזניים
הייתי יושבת וטוחנת איתך
את כל הכאב
את כל המכות
הייתי מחזיקה לך אצבעות

לא משנה מי את
מי אתה
מי אתם
עוד לא אבדה תקוותכם
אני כאן
להושיט ידיים ולחבק חזק

אם רק הייתי קוראת מחשבות
מבינה את העומקים
הייתי מצילה אותך , או לפחות
נותנת לך חיים

נפשי נתונה בסד
ומבועה אטום
אני זקוק לחינוך עצמי
לגילוי אישי
להבטחה שלא יקרה לי כלום
אני רוצה להיות מוכן לפדות
לגאולה השלמה
בכל כלי הבינה

אבל מה אני מבין בכלל במחשבה
רק עוסק כל היום ברכש וממכר
עצמי
לשיעבוד
רק עוסק בניסיון לשווק
לנסות לשכנע
שלא מדובר
במקרה אבוד

בכל יום חמישי זה קורה שוב
מתפורר לתוכך
במבט עצוב
ואת כה פצועה
מדממת קשרים
מורכבים,מתסבכים
מונעים ממך להמשיך הלאה
מתפורר לתוך עינייך
מתפרק בליטוף
וכל יום נאבק

האם אי פעם
תרגישי אותי באמת
או שעדיף לוותר
להפסיק להתעמת
לעשות ריסטארט למציאות

האם אי פעם
תחווי אותי בחום
תחווטי את נפשי
תעזרי לי לפעום איתך
עד שדרך הלב יפציע
האור לנפש פנימה

נמשיך להביט,הפעם קדימה
ולא נשכח את האישיות שלנו
זרוקה בצד,זקוקה לסעד
חבוטה
אחרי שטעמתי מהדרך הבזויה
והשתמשתי בתותחים הכבדים
על הנמלים שהילכו אימים בנפשי
לא יכולתי להתמודד מבלי להדהים
את נפשי
בפול ווליום

ועלינו יהמו נא רחמך ה' אלוקינו
ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת
ושים חלקינו עימהם
ותדע איזו מנגינה לספר לי
ולעולם
לא
נבוש

אין לי חשק לדבר איתה. אין לי חשק לכלום.

מרגישה זוועה כשאני מתלוננת, כי הכל טוב לי, בחיי. הכל טוב.

מה יש לומר. בורא עולם, אני אוהבת אותך.

איך הצלחתי לצאת מהתסביכים שלי?!? לעזאזל?!?!?

ישתבלח שמו לעד.

לפעמים אנ י מרגישה כפוית טובה כזאת לכתוב רק רע, כאילו, בואי אחותי, עכשיו טוב לך?! תעצמי עיניים תנשמי עמוק, ותגידי תודה לאלוקים.

זה לא מובן מאליו.

 

יש חר@א בחיים האלו. 

נראה לי שמי שרוצה לצאת מזה פשוט צריך להפסיק לחשוב על עצמו.

להפסיק.

לגמרי.

ואז יהיה לו מקום לראות אנשים אחרים, לאהוב אותם לרחם עליהם.

יהיה לו מקום בלב, אט אט ישכחו החרדות שלו. 

 

חרדות. בחיי שזה נורא.

 

נורא נורא.

 

פשוט לצאת מעצמך, צא . תעלם.

 

אנשים שאין להם אמונה כלשהי, שהם לא מאמינים בשום דבר, לא יכולים לשרוד כאן. לא יכולים. לא יכולים.לאיכולים.

"אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה

השתגעו

התאבדו

או הלכו לעזאזל"

אשכרה.

כמה לא נורמאלים יש היום. 

האם יש מישו שיכול לקום ולומר "אני נורמאלי"

קלוש.

 

אם יש לי אמונה. ביהדות, בבודאיזם, יש לי על מי לתלות את עצמי, אני אומרת , זהו. לא מסוגלת יותר. אני פורשת. אבל במקום לעזוב את הענף שמחזיק אותי מעל הנהר, כי אין כוחות יותר. אני פשוט תולה אותו בבורא עולם.

וזהו.

אומרת לו

אני את שלי פה גמרתי.

עכשיו תורך.

ואז אפשר להשען אחורה

לנשום

ולהאמין

שאולי

אולי אולי 

יכול להיות גם טוב. 

יהודים לאורך כל השנים

שיר הלל וזימרה לך שרים

כמה טוב שבאת

המלכה, זו השבת

את כמו מטען של כוחות אדירים

 

שבת שלום!

אבאא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טאטעעעע 

שלייי

 

באלי לפרוק

לזרוק

את כל מה שמונח לי על הלב.

לא.

מונח מעל הלב.

מעל-

זה לא בתוך.

זה מבחוץ

עד שאני לא בטוח כבר אם זה בקע מתוכי,

או שזה עוד לא נכנס..

 

 

אבא

תעזור לייי

 

 

 

 

איזה עולם מטומטםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

 

בוקר אחד קמתי וגיליתי שהרצפה בחרדי היא בעצם תקרה.

אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש לחיות בכזה שקר, לא?

אז כמובן שבהתחלה יש סירוב לאמין, הרי איך זה הגיוני ומי היה מאמין שכל החיים הלכתי הפוך, שאפילו לא חיפשתי מתג בחדר כלכך חשוך. שלא קלטתי שמשהו שגוי בכוח הכבידה, שלא הרגשתי שחסרה לי שום אבידה. כלום.

אז יום או יומיים או אולי זאת הייתה שנה ,גיכחתי בעקשנות לנוכח כל טפטוף אמונה במטרה להשכיח את הגילוי המרעיש,

בגיל 15 גיליתי שאפשר להרגיש. 

וכמובן שגם זה לא מחזיק מעמד להלחם באמת זה רעיון נחמד אם כי בפועל זאת אפילו לא באמת מלחמה.

נוקאאוט מוחץ ונשארתי ריקה. נכנעת. חנוקה... 

ואז שיחררתי.

ואי אפשר לתאר את התחושה כשחווים פעם ראשונה מהי..קדושה.

איך זה מרגיש בפעם הראשונה לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, איזה מיטה? מי יכול לישון? 

זה להפנים פעם ראשונה שיש כוח עליון שלא הכל "כוחי ועוצם ידי" זה באמצע החיים להפסיק להיות אנכי 

ולהתחיל להיות יהודי..

בפעם הראשונה שזה עלה מול אנשים, הרגשתי שאני מקצרת את מלחמת הכוכבים : "פעם אחת, לפני שנים רבות, בארץ (ממש לא) רחוקה, חי אדם ושמו..אברהם" הלם. שקט בקהל. "הייתם מאמינים?" אני צועקת בהתלהבות אבל הצד השני מגיב בקרירות "לקחת משהו?" "שקלת טיפול?"

ואתה? שקלת פעם להסתכל על החיים באמת? פעם חשבת למה בן אדם מת? למה הוא בכלל חי? בחיי...

עכשיו זה הזמן שלכם לגחך בקרירות. ילדה בת 15 מאמינה שהיא עלתה על המהות. נו באמת...באמת? 

באמת.

 

זה להתמודד עם דברים קשים מנשוא ומכאוב. זה לשים לב פתאום לכל דתי ברחוב. לא להצליח להבדיל בין חסיד לליטאי ולהתערכב שעה בתפילה על מה זה לעזאזל שכוי.

זה שיחות שלמות עם השם שמתנהלות בעצם ככה:

"כשאתה אומר לא, למה אתה בעצם מתכוון? אתה מתכוון כשאתה אומר לי לא שאם כן אז תעלם? או תכעס? אתה לא תכעס..נכון?" 

נכון. 

 

זה פתאום להבין על מה סבא שלך דיבר, זה לחוות את הקבלות שבת שהוא סיפר. 

זה כשיש לשם שלך פתאום משמעות. שלמאיפה באת יש מהות. 

זה לריב עם ההורים כל שני וחמישי, ולנסות לכבד אותם בכל מאודי ונפשי.

להתחיל לספור בחודשים עבריים, לקנות (המון!) בגדים חדשים, להבין שלג בעומר זה לא סתם מדורה ,

ולמרר בבכי בחג מתן תורה.

לחכות פתאום בציפיה ליום כיפור ולבכות מהתרגשות כשקוראים על הפור, בפורים. זה להפסיק לשחק משחקים. 

לגלות מה יש בפנים, זה לחפש, זה לצאת למסע בדרך אלי. אלייך.

זה לשכנע את עצמי שאין יאוש בעולם כלל ולהחזיק בציפורניים גם כשזה לא ממש קל.

זה להבין פתאום מה הקטע ברב, ולמצוא את שלך..להרגיש מאוהב..

זה לא לפחד משטריימל שבת, ובגדים שחורים . זאת גמילה קשה משנאה לחרדים.

זה לראות פרי על עץ ולבכות. זה לברך על אוכל, זה להתחיל לחיות.

זה קשה וכואב ומציק, זה לעבור בית ספר ועוד אחד, להחליף חברות, זה חתיכת תיק. 

זה אנשים שמסתכלים עלייך בפליאה כשאת מברכת ברכת המזון, זה להפסיק לצאת למסיבות, זה להחליט מחדש ממה אתה ניזון.

זה ליפול ולקום וליפול ולבכות, זה להאמין שאין לי תקנה, להתחנן להשם שיעזור לי לשכוח שהוא קיים, שיקח לי את הידיעה.

זה להבין בפשטות שאני בן אדם. 

לאהוב אותי. לאהוב את השם. 

 

זאת אחריות גדולה ,זה ממש להחליט. האם א-נ-י מוכנה לבחור בתכלית. 

להיות אמא, יהודיה? להיות אישה לבעלה? לוותר על הישן ,להתחיל מההתחלה?

כ"כ הרבה סימני שאלה...

אבל לי יש תשובה. אני חזרתי. 

 

(לפני ארבע שנים, בתקופה שאתם יכולים לנחש שהייתה מעניינת

 

 

 

זה סיפור חיים של מישהי, שבנוי על סיפור שקורה במשך 3 שנים, וזיכרונות מלפני..
מתלבטת איך יהיה ברור מתי ההווה ומתי העבר, ואיך לעשות את ה'קפיצות' בסיפור..
יש למישהו רעיון איך לעשות את זה יפה, ולא פשוט לחלק לקטעים עם כוכביות?
ובכלל- יש פה מישהו שהתנסה בכתיבה כזו ויש לו טיפים לעזרה? פעם ראשונה שכותבת משהו כזה ארוך ולא שיר/ קטע קצר..

חצי ספל קפה שחור
13 שעונים מעוררים
על השולחן,
אני כאן.

מה אני אוהב בי,
מה אני רוצה.
למה העולם צריך אותי?
אני כאן, אני כזה.

שקט ריק - אני ריק
חצי הכוס עוד מלאה.
עיניים עייפות מביטות בי
מין המראה.

בקרוב
אהיה אני
מי שאני
מי שחלמתי
הילדה היפה
הילדה החולמת

בקרוב
יסתיימו הקרבות
בין החום והקור לא יפלו טיפות
והאש שבי
תחזור לעצמה
תידלק בעוצמה
תבין משמעות

תגחך על עבר בו ראיתי את האדיוט
והיה הוא איש חשוב מאוד
ומה ראיתי בו ששרפתי שנותיי
וככה זה כשאת קפואה מידיי

בחיי
שבקרוב אגדל
העטיפות לא ינצנצו כבר אליי
לא יקרצו לי עיניי תכלת
או חיוך תמים
בקרוב אבדיל בין הבחוץ לבפנים

הקור שלכם
חודר אליי
מתחת לעצמות
בלי כפפה
בלי זריקת הרדמה
וכשאכלתי מפיתכם
היא לא התעכלה
היא עדיין רובצת
יושבת
בפינה אפלה בגוף
לא משתחררת
שומנית וחסרת חן

אתם יפים כל כך
אבל היופי זה מה שאתם
כי כשמפרידים את הצלופן
אין לדעת מה מסתתר
אולי נחש
אולי עקרב

הקור שלכם והחום שלי
לא עושים פושר
כי הקור הזה גם אותי מקרר

ועד לפעם הבאה שאפגוש בכן
מתעופפות עם חולצות תכולות מכופתרות עד לצוואר
או אולי כבר תהיה שם מטפחת
הדוקה עד סוף העולם
אני לא אשאר

כי הקור הזה גם אותי מקרר

הלא כל רגשותי 

שלך הם

ליבי ההומה

כציפורים הממריאות עם שחר.

 

תפוס תשוקתי,

הבט בה.

קרב אלי לאט,

פרוש כנפיך הגדולות, 

סוכך עלי,

עד שקור הגעגוע

יחלוף.

וחומך ישכון

עמוק בתוכי.

(שורות קצרות שעלו ממש תוך כמה דקות..)


ענני אפור
בּוֹהָק פסי הרכבת
המון רב מִסְפוֹר
ולשון בְּלָשון מתערבת

לַעמל ולֲשיר
רָבּו ההולכים
לא כלתה מן השוק רגל
ונפרסת העיר
בשירת מלאכים
כִּפְרוֹס מיתריו של הנבל

משוגע אחד
ועוד אחד
עושים דרכם בזעקה-
הגיעו ימות המשיח
ואולי אנו
הם המשוגעים
לתומי הייתי מֵשׂיחָ

אודֶם שמיים
לעת ערב
וריח מאפים באפי
מחשבות בי עולות
על כמה מעניין
לוּ
היה רחוב יפו ביתי