פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 349)

גם לכם זה קורה..

שאתם רוצים להוציא

מהלב אבל אין מילים 

לי זה קורה ברגע זה ישלי 

כל כך הרבה על מה לכתוב 

אבל אין...לא מוצאת את המילים 

רוצה להודות לאלוקים רוצה

להיות טובה כמו כולם 

רוצה להיות מושלמת 

רוצה לשכוח מהכל אבל 

איך?????????????

מנסה להיות בסדר ואהובה על כולם 

אחח הלואי שהמצא פתרון 

אוהבת אגמי

 

פרולוג

"שמעת את זה גם או שאני הוזה?" רחל לוחשת. "זה נכון? זה אמיתי?"
הם מביטים אחד בעיני השניה, דמעות מבצבצות בקצות עיניהם.
יעקב מהנהן, גרונו חנוק, אינו מסוגל לדבר. רחל קוראת בעיניו, "זה קורה אהובה שלי, זה קורה!"
הם מתעלמים מהסובב אותם, מתעלמים מריחות החיטוי ומקירות בית החולים ונופלים זה לזרועות זו. נותנים דרור לדמעותיהם, תפילת הודיה ממלאת את ליבם.
 

כשהלכתי לים בפעם הראשונה                                                                                                                                                     ראיתי את הגלים את השמים הכחולים                                                                                                                                         את הקסם הגדול שאלוקים ברא                                                                                                                                                   נרגעתי וחשבתי עד כמה אלוקים                                                                                                                                                 גדול כמה הוא יכול לא האמנתי שאת                                                                                                                                           הדבר הקסום הזה מישהו יכול לעשות   

בתכלס אף אחד לא יכול נגד אלוקים 

הוא כל יכול הוא מחיה מתים מרפא חולים

כמה דברים נפלאים הוא עושה רק מחכה 

שנגיד תודה שנתפלל שנודה לו על מה שיש

וכשאני חושבת על זה אני רגועה יש מי שאיתי

מקוה שתאהבו זאת הפעם הראשונה שלי שאני כותבת פה...

                    בהנאה!!!!!           

כמה מעליבה היא מן הצד,
פסיעה אחת שגגה-
נסתם הגולל, הכיצד?
והחבל, החבל כמובן,
חבל, צר מאוד.
וצליל שאינו מכוון,
לא ימשיך הוא לרעוד.
והעיקר המרכז לא לפחד,
לא לפחד כלל,
הטוב הנשפע האחד,
קצוות יחבור מהולל.
נדע לפעמים הבאות
(ואולי אף הפעם הזאת? )

שמעתי את אמא לשכנה מספרת,
שחסידה הנחמדה שברחוב עוברת,
חיוכים מפזרת ולילדים שלום אומרת,
היא לא סתם אחת, היא צדיקה נסתרת.

לבית הכנסת הלכתי ובין הכסאות שוטטתי,
לספריה נכנסתי ובין הספרים הסתכלתי.
בדקתי במכולת בין המדפים, וגם בחצר בחנתי בין ענפים.
בסניף שלנו הצצתי, ובבית הספר כמעט ומצאתי.

אני עדיין חוקרת, ומבררת,
צדיקה נסתרת-היכן את מסתתרת??

הם מוחאים לו כפיים,
הוא ילד גדול.
על כיסא הוא עומד ומחייך אל הכל.
עיניים מצפות לו,
אל תאכזב.
והוא בעיניו עוד מעט
מאותו ניצוץ שובב..
מחייך,
ומנגד רצון בולטת גומה
כנגדו,
תלתליו זהב,
ילד אור,
מביט יפה זהור.
אבא טופח על שכם רכה,
ומוסר שאם-
תזכה לאהבה.
אמא מצפה,
בחדר צללים מנרות יום הולדת,
העוגה לאורחים.
הוא מחייך לעולם,
ילד תם,
ילד תם,
עוצם זוג עיניים גדולות,
מלאות בריסים עגולות,
פיו הקטן מתחנן במתיקות,
סוד כמוס,
סוד כמוס.

רוצה לשאוף עשן סמיך, כזה שמתפשט בגוף ומרגיע ומחמם
היצר רע ויודע שרע לו. ככ משתוקק ככ צמא לחרטה, לכאב, לבילבול חושים וחוסר שליטה עצמית.
לעזעזאל.
או איך שלא כותבים את המילה הזאת.
הרגשה כזו של חוסר תכלית ומימוש.
רצון כזה של לחיות את החיים כמו שהם חיים בחיים כי מה נשאר חוץ מהחיים עצמם?
ואיך אפשר לממש אהבה ככ גדולה שכלואה בלב, כי אין את מי לאהוב שיחזיר אהבה שלא תלויה בדבר?
ולראות דברים שנחרטים בליבו של אדם תמים שלא ידע ועכשיו נחשף וכבר לא תמים.
וחבל שהביישנות רותחת בלב ומכסה את כל האישיות הקסומה שמנסה להתפרץ אבל לא מצליחה.
ואז היא התאהבה ולא יודעת במה, כי הכל ככ מקסים ויפה שאת הכל אפשר לאהוב אבל מי יואהב אותה שהיא כלואה באזיקים של אשמה וכן, חזרנו ליצר הרע כי הוא סיבת הסיבות לעצבות, לדיכאון ולזה שאני כותבת ככה בשיגעון.

שקט מטלית מנורה וכיור

דולף זרם מים ברגש אפור

זמר של בכי צליל נכאים

נשמע במרתפי הלב החשוכים

 

חרב חדה על צוואר מושט

יד שנחה על נדן מקושט

ניתז הדם מעולם מרושת

צחוק הגורל מפעים ומושת

 

ולא...אל נא תשמחו לאדי

יום יבוא הוא יהיה מאודי

אשן על דבש תות ורימון

אלגום מיין בגינת אפרסמון

 

 

(בייי )

 

 

 

 

לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים

ואתוודה לפניך שבשעת חצות

עת עטופים בלבן יללו בצווחות

ופלוני לחש שראה תן מקנא עם דמעות וראה שרף מנשק התפילות וראה

יונה רוקדת בכנפיה, יצאתי

מן ההמולה הקדושה בארך אפיים

ולא בקשתי מן השמש והירח ולא מן הגאיות וההרים ולא מן מזלות וכוכבים

רחמים

רק התבוננתי בסיפורי חסידים ובמעשיות של רב שלוימה

ושאלתי לסופרים

אם יום אחד אכנס גם אני לספרים

 

את יודעת, אומרים שהייתי צריך למצוא אותך לפני שלוש שנים. פותח. בעצם, כבר לפני 21 שנה, שמונה חודשים ועשרה ימים. אז מה קרה? שואל בתמימות.
אתה קראת, היא עונה, לא היית מוכן.
אבל מה זה 'מוכן'? קולי עולה טון אוטומטית, לעולם איני מוכן אלייך.
צודק, עונה היא, אינך מוכן.
ומה אוכל לעשות? ממיר לשאלה, איך אוכל להתכונן? רצון, דמעות, רק אימרי..
שלמות, את מפתיעה בשנית, רק השלימות חסרה.
ואיך? איך אוכל? שואל כיהודי בתגובה, הרי אין אדם שלם לעולם!
אמת, שוב מחדדת, אך מצא שלימות רגעית, שלימות זמנית כזאת בה תוכל למצוא אותי. שלימות של חצי. מכיוון שחוסר שלימות זהו חסרון וחסרון מוביל לרצון טבעי להשלמה, אך אין הרצון מספיק לבית יציב, צריך גם להשלים את העוגה עם שני חצאיה. וכדי שנוכל ליצור עיגול שלם, צריך שאצור חצי שלם מצידי ואתה תיצור חצי שלם מצידך, והקב"ה כבר מחכה לנו כאן להשלים את תבלין המשפחה.
ואם לא אוכל? דמעה סוררת, אם הצורך לשלמות ימנע ממני להתקדם ולמצוא אותך?
לכן היה באיזון מתמיד, היא בשלישית, בדוק עצמך מתי הנך מתקדם לאמת ומתי הנך אך שוקע.

 

אתגעגע. אומר ביובש קל. לקול, לחוכמה וליופי.
לא תשכח אותי? הגיע תורה לשאול עם שמץ תקווה,
לעולם לא, עונה. חכי כאן, עוד אחזור.

על ההגה מניח ידיים
מביט קדימה בצמצום עיניים
מלהטט בבלבול חושים,
רגשות מתערבבים

שורף, מציק, מעיק
עמוק בפנים
בחוץ צפיפות ורעשים
כבישים ארוכים, ארוכים

כדור פורח לבן של עננים
ברקע השמיים התכולים.
בשולי הדרך עוצר
לנשום עמוק, להתעורר.

עכשיו הכל בתלת מידד;
רחוק, קרוב, מתעתע
בים של אנשים אני לבד,
שולח חץ, ולא פוגע

קטן כלכך ליד שלטים ענקיים
לב אדום שרוט דומע
געגוע צובט לאנשים רחוקים
חוזר לנתיב שלי, שוקע.

*ישראלוש*
***
אבא מגיע לבנות סוכה, אליו מתלווה ישראלוש הקטן, כדי שלא יפריע אבא נותן לו להחזיק קרש, מבקש ממנו שיעביר לו את האזיקונים ואת המספריים, אחרי ארבעים דקות אבא הקים את הסוכה, בחג אבא אומר לאורחים ולמשפחה "אתם יודעים מי עזר לאבא לבנות את הסוכה? ישראלוש!" וישראלוש מחייך מאוזן לאוזן מלא גאווה.

***

מוצאי יום כיפור ישראלוש מגיע לבית הוריו כהרגלו בקודש, מקים בעצמו את הסוכה שלהם, תוך שעה ורבע הוא מסדר להם סוכה עם ספות, מזגן וכיור נייד, הוא לא עושה את זה בשביל הקרדיט אלא כי זה פשוט משהו שצריך לעשות, כשישראלוש תולה את הדברים האלה שהנכדים הביאו מהגן וקראו להם "קישוטים" אבא יורד לסוכה ואומר לו שכוייח, דוחף לו שטר כשכר טרחה, ישראלוש לא ממש מתעניין בשטר כי הוא בין כה מתפרנס בכבוד אבל עם השנים הוא למד שזה פשוט כיבוד אב להגיד תודה ולא להתווכח.

***

שנזכה לבניין המקדש בקרוב, איך שלא ייבנה.

אני לא פה
ולא שם
אולי אין לי מקום בעולם

 

והעולם גדול עליי
וסוגר
מנסה למצוא לעצמי מקום אחר

 

והעולם חברתי
מפואר
מתרברב על כל דעה
די צר

 

ואני?
לא רוצה לקחת בזה חלק
לא רוצה להיות באיזה רשימה
רוצה להיות אני
חופשיה

רוצה לחיות בלי תוויות
בלי צורך להראות
סימנים של שייכות
רוצה להיות פתוחה לשינויים
סגורה לקטלוגים
רוצה באמת
באמת להאמין במה שאני
ובמה שאני עושה

בכל הצדדים שלי
בכל כולי

לאהוב את עצמי בשתי ידיי
לחבק חזק
עד בלי די

 

אבל העולם הזה
הוא גדול עליי
וחברתי
ואיך אוכל להשאר לבדי?

מחפשת את מי שיהיה כמוני
לא בדיוק
אבל די דומה
שגם הוא לא מחבב תוויות
ואולי אפילו מוחק
שמשתדל לראות מעבר להרי החושך
הו יש שם אור
אור גדול וחזק
גם אם זה לא נראה ככה ממבט מרוחק

תתקרב
כן תתקרב
תראה אותי

ככה

כמו שאני באמת
נקייה מכל מום
יפה כלבנה

 

ח.

 

אימא, את זוכרת שאמרת שאנשים רגישים זה טוב?

זוכרת שכשראיתי פרח ליטפתי את קצהו בשתיקה?! אימא, זו לא היתה שתיקה - זה היה בכי עצור.

זוכרת שהיתי סקרן לגלות מה יש מתחת לאדמה - אז חפרתי את בור עמוק בארגז החול?! אימא, אני עדיין סקרן, והבורות שחפרתי קצת שונים.

אימא, את זוכרת שאחזת בידי כשהלכנו בשתיקה ברחוב, היתה שם תאונה עם רכב צהוב?! ואחר כך את חייכת, הסתכלת לי בעניים, אבל לא ראית את הדמעה שליד השפתיים.

 

אימא, את אמרת לי פעם משהו כואב, זה היה שהלכנו בטיילת, את אמרת מילים, אני ידעתי מה הם, עוד לפני שהתחלת לדבר ולספר.

ואת אמרת - שיש בני אדם, שיש להם כישרון לאהוב, הם מרגישים אנשים, זה עושה להם טוב, אני שתקתי חייכתי.... לא אמרתי מילה. ידעתי מה תגידי עוד מההתחלה.

 

ואימא, מתפוצץ לי הלב, כל רוח קטנה מציתה את המרזב, זה רוח רגישה, אכפתית, קדושה, גורמת לשים לב למה שלא נאמר, לכלום שנגמר, לשקט הנסער,

והיא עכשיו מכה בי חזק חזק, ליד הצוואר. 

 

 

 

חבוק נא חיבוקך
אל נורא
כנוס מי דמע
אל עליון
הכניסני אף אין פני הגיון
כבסני מחטא
נערני עוון.

שוב שביתי שבותך
וחיבבתי מחובבים
הנני ביתך
קרא לי
בת שובבים.

ארוצה אליך
ונפשי יודעת
מלאני אהבתך
רעני עד אליך.

שקט מעורפל בין מכתב מקופל.
מישהו ראה אדם,
לפעמים נזכרת
כשאני רואה אותם
בושים נכלמים
ובשקט.
הכל שותק.
ציפור לא מצייצת.
את חרבה
ומשכנעת את אלוקיך בפרחים.
קול זעקה דמומה נשמע
מלאכים נאלמים
זה מעמד לבני אדם
צועק בעל הרחמים
ואת שותקת, ענוגה כתמיד
והשמלה שלך..
היא כ"כ לא לבנה
אבל האור יורד עלייך.
שוממה.
וציפור לא צייצה,
כשעלייך
ניתנה תורה.

הניבטים מעיני הבוכים
רוכבי העט האחשתרנים
בני עפרונות הרומחים

מדוע לא יביטו
יסירו כתמי חטא
בידיהם יושיטו
רע להישחט

יתמו שירי יגון
פזמוני יאוש
אל באוהל לרגון
פרוץ בכי כבוש

שירו על התום, על הצחור
על חסד-אל עטור
האזינו למיתרים של השחור
ראו אך פז נטור

ירפא יחליק הגלד
מום עורלת הלב
בינו אמת החלד
צאו מפרטיות המסגרות.

באלול אני רוצה אב.
עטור זקן, לבוש לבן,
אך מסתכל אחורה,
רוצה אב.
יש משהו בחורבן,
בתחושת האובדן,
שמולידה בקרבי:
אני רוצה אב.
ואלול,
עוד מרגיש לי חלול,
מרחוק מזדעק,
מהנהן מהדהד,
ובליבי, אני רוצה אב.
מדוע אב אינו אחרי אלול?
הרי באלול, אני רוצה אב..

אוף אתה
אולי כבר תבוא
המון זמן אני
מחכה, לך
הבטיחו לי שתגיע

בקרוב, שלא ארגיש
כמה מהר הזמן חולף

אבל הזמן אצלי נמתח

ובינתיים עוד מחכה

לאהבה
שאבנה לי איתך

לצחוק, לבכי

לחיבוק, למהות

לטעות, לכעס

לאכזבה ולשמחה

למכלול השלם

שאבנה איתך

שירכיב אותי איתך

ואותך איתי

ויהפוך אותנו 

לאחד