פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 36)

קצת חופר אבל תנשמו עמוק.

לפני כמה חודשים תהינו אני וחבר איך יכול להיות שאין הרבה סופרים דתיים, הרי כל מי שקצת מבין יודע שדתיים קוראים הרבה יותר ספרים מחילונים (באחוזים), אז למה להם יש סופרים ולנו אין?אז התחלנו לחשוב שאולי דתיים פשוט לא מוצלחים בזה-אין דתיים שכותבים, אבל זה שקר ולא רק שהפורום הזה (כבוד) מוכיח שדתיים כותבים והם יצירתיים, ישנם הרבה דתיים יצירתיים וספרותיים.אך ככה, אז למה אין לנו סופרים?אז אנשים יגידו שזה שטויות או ביטול תורה, ופה אני רוצה לחלוק. ספרים זה מזון לנשמה, אדם שקורא משהו זה משפיע עליו, זה נכנס לו עמוק פנימה, אז יכול להיות שאנחנו מפקירים זירה כל כך חשובה, זירה שנכנסת ישר לנשמה ונותנים לאחינו החילוניים (או גרוע מזה לגויים) להאכיל אותנו במסרים ורעיונות שלפעמים הם ממש גרועים. אנחנו חייבים לקחת אחריות על הזירה הזאת, חייבים להתאמץ, חייבים ליצור!

לא באתי לשכנע, אני מאמין שאנשים שרוצים לכתוב כותבים, וגם אם לא זה בוער בהם, אין לי עניין שאנשים שלא אוהבים לכתוב יכתבו ספרים, אבל פה יש הרבה אנשים (טובים) שאוהבים לכתוב ולכן אני פונה אליכם.

אז הקמנו פרויקט בדרייב שנקרא "ספרים דתיים" (אין על שמות מקוריים🙄). ואנחנו נשמח שכל מי שמעוניין לפחות יפתח את הקישור ויפתח את התיקייה "תתחילו מפה" – יש שם כמה דברים מעניינים. 

ומי שלא אוהב לכתוב, מי שמרגיש שהוא לא רוצה להיות סופר אבל בכל זאת הוא רוצה לעזור והוא אוהב לקרוא – מצוין! אנחנו צריכים גם אנשים שיגיבו, יעירו הערות, יעזרו בניקוד ועוד.

כן, אני יודע שזה דורש מאמץ, אבל יש דברים חשובים שכדי להשקיע בהם.

תודה לכל מי שקרה עד עכשיו. (בין הזמנים פורה ויעיל לכולם😌)

מוזמנים להיכנס: תתחילו מפה – Google Drive

אז שאלתי אותו מה נשמע, והוא לא ענה

פורה ראש ולענה

דברתי איתו על המשפחה

והוא ענה:"מה אני, שפחה?"

ואז כאילו משום מקום הגיעה נשיקה

אבל כזאת שאוכלים ואת הפה ממתיקה

והשפתיים נותרות יבשות

מחכות לאהבה שתבוא אי שם בסוף הדורות.

למה אני פה, אתם שואלים?

כי דחפו אותי ההורים.

הם רצו חתונה עכשיו

אני בת 16,מזל עקרב

עם 3 אחים נשואים ואחיינים

גם אני רוצה ילדים.

לא אכפת לי מהריון ולידה

זה אופייני לי בעדה

אז התחתנו והיה שמח

ושאלו אותי:למה הוא קירח?

נולד הילד הראשון

וכבר רוצים שיוויון

עוד בן נולד

וממשיכים לקוות לעד

מתי תגיע בת?

בערב שבת.

חָלַמְתִּי שָׁמַיִם בַּזְּרִיחָה

חָלַמְתִּי אוֹתְךָ

הוֹלֵךְ בִּשְׂדֵה שִׁבֳּלִים.

חָלַמְתִּי חֶסֶד וְרַחֲמִים

וְעֵינַיִם רַכּוֹת, זַכּוֹת

מְבַקְּשׁוֹת סְלִיחָה.

וְאָז הֵעַרְתְּ אוֹתִי.

בְּעֵינַיִם אֲדִישׁוֹת שֶׁל קֶרַח

וְכָאַב בִּי הַלֵּב

וְנָבָל בְּתוֹכִי פֶּרַח.

הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר

לאהוב אותי

לרסס אותי

לפזר דרכי

א ה ב ה .

יש בי איזשהו ריקוד תמידי כזה של רגשות, האשמה בתפקיד הראשי, היא נמצאת אצלי באון אנד אוף אפ אנד דאון

אבל תמיד נוכחת

למה היא ככה, האשמה.

בטבע נמצאת כמו הסכמה כזו באוויר שאנשים הנמצאים במרחבים, מהנהנים לשלום ושותקים. הולכים עם הכלב ושותקים. בוכים על השבילים ושותקים.

אני חושבת שאנשים שיוצאים לטבע הם אנשים איכותיים שמבינים שהחיים לא תמיד נס עם שתיים וחצי סוכר אבל הם יוצאים עם פק״ל ונעליים, הם בתנועה, הם הולכים לחפש בסוף היום כוכבים, הולכים לרקוד על האבנים.

ריח משכר של חופש אסור נמצא לי בתוך הידיים.

יש בי רצון להחזיק חזק את הכאבים שלי ולא לשחרר אותם, לא לשלוח אותם לאדמה, מפחדת מחוסר שליטה, מפחדת להגיד להם ״גדל״.

משהו בי מסרב להתנתק מהם, מסרב להשאיר אותם לבד בעומק בלי אחיזה, מסרב לחשוב על אופציה לגדילה כי אם אתה למטה, אתה לא עולה לעולם

כי אם אתה למטה, אתה לא שווה כלום

אתה חסר תקנה.

הרצון הזה נמצא בי יחד עם הרצון לשתוק, להפסיק לתרץ למה הימים קשים, לשתול את כאביי באדנית, לשיר ופשוט לחכות לגדילה לצמיחה לעלים.

גדל כאב

גדל

אתה פלא החיים.

ולחיות בשלום עם מי שאני

וסוף סוף ,

להניח לעבר

מַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד אֶחָד שֶׁאָבִיו וְאִמּוֹ עֲזָבוּהוּ, וְלֹא הָיָה לוֹ דָּבָר בָּעוֹלָם. וְהָיָה מִסְתּוֹבֵב בַּיַּעַר הַקָּרוּי 'חַיִּים', וְאִישׁ אֵינוֹ הָיָה יוֹדֵעַ מָה נַעֲשָׂה עִמּוֹ בָּעוֹלָם. וְתָמִיד הָיָה מַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ טַעַם הַבְּדִידוּת וְהַחֹפֶשׁ וְלֹא הָיָה מַכִּיר דָּבָר אַחֵר. וּכְשֶׁהָיָה מִסְתַּכֵּל אֶל לִבּוֹ הָיָה רוֹאֶה אֶבֶן כְּבֵדָה וְלֹא הָיָה מַכִּיר דָּבָר אַחֵר מִלִּבּוֹ. וְהָיָה מִסְתּוֹבֵב בְּיַעַר הַקָּרוּי 'חַיִּים' וְלִבּוֹ הָיָה כָּבֵד עָלָיו.

וּפַעַם אַחַת נִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אֶחָד בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם מֵחֲמַת שֶׁהָיָה עָיֵף וְרָעֵב וְצָמֵא, וְתֵכֶף שֶׁנִּכְנַס לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם הָיָה מַרְגִּישׁ אֵיזֶה דָּבָר וְלֹא יָדַע מַהוּ אוֹתוֹ הַדָּבָר, וְהָיָה מַרְגִּישׁ אֶת לִבּוֹ שֶׁהוּקַל לוֹ מְעַט. וְהָיָה בָּא לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם עוֹד פְּעָמִים מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מַרְגִּישׁ אֵיזֶה דָּבָר וּמֵחֲמַת שֶׁלִּבּוֹ הוּקַל לוֹ מְעַט.

וּכְשֶׁהָיָה יוֹצֵא מֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם הָיָה מִסְתַּכֵּל אֶל לִבּוֹ לִרְאוֹת מָה זֶה שֶׁהוּא לֹא כָּבֵד כְּמִקֹדֶם. וְהָיָה רוֹאֶה בְּלִבּוֹ כְּמִין נַחַל נוֹבֵעַ, וְאוֹתוֹ הַנַּחַל הַנּוֹבֵעַ הָיָה שׁוֹחֵק אַט אַט אֶת הָאֶבֶן שֶׁבְּלִבּוֹ.

וְהָיָה מַכִּיר בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ גַּם אֶבֶן כְּבֵדָה וְגַם נַחַל נוֹבֵעַ.

וְרַגְלָיו הָיוּ נוֹשְׂאוֹת אוֹתוֹ לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם מֵחֲמַת שֶׁהָיָה אוֹהֵב לְהַרְגִּישׁ אֵיזֶה דָּבָר וְהָיָה אוֹהֵב לְהַבִּיט בַּנַּחַל הַנּוֹבֵעַ שֶׁבְּלִבּוֹ.

וְהָיָה מְחַכֶּה מְאוֹד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֶת הָאֶבֶן שֶׁבְּלִבּוֹ כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּלִבּוֹ גַּם אֶת הַנַּחַל הַנּוֹבֵעַ שֶׁהָיָה שׁוֹחֵק אֶת הָאֶבֶן.

וּפַעַם אַחַת כְּשֶׁהָיָה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם שָׁמַע שֶׁהָיוּ מְנַגְּנִים בְּהֵיכַל הַנְּגִינָה שֶׁמּוּל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם.

וְהַקּוֹל הָיָה מְנַגֵּן מֵעֹמֶק הַלֵּב וְהָיָה מָלֵא בְּהָדָר וְעָצְמָה, וּמְנַהֵם כְּיוֹנָה -

'אֲבָל אֶת הַבּוֹר הַזֶּה מִי יְמַלֵּא, מִי יְמַלֵּא אֶת כָּל הֶחָסָךְ הַזֶּה..'

וְהָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל מֵהֵיכַל הַנְּגִינָה וְהָיָה מַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ אֵיזֶה דָּבָר.

וְהִבִּיט אוֹתוֹ הַיֶּלֶד שֶׁאָבִיו וְאִמּוֹ עֲזָבוּהוּ אֶל לִבּוֹ, לִרְאוֹת מָה זֶה נַעֲשָׂה בְּלִבּוֹ.

וְהָיָה רוֹאֶה בְּתוֹךְ הָאֶבֶן שֶׁבְּלִבּוֹ בּוֹר גָּדוֹל וְהוּא מָה שֶׁקּוֹרִין- 'חָלָל', וְהַנַּחַל הַנּוֹבֵעַ שֶׁבְּלִבּוֹ הָיָה שׁוֹחֵק אֶת הָאֶבֶן וּמַגִּיעַ לְאוֹתוֹ הֶחָלָל הַגָּדוֹל,

וְהָיָה רוֹאֶה שֶׁהֶחָלָל גָּדוֹל מְאוֹד וְאֵין הַנַּחַל הַנּוֹבֵעַ מַסְפִּיק לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל לְעוֹלָם.

וְעֵינָיו מָלְאוּ דְּמָעוֹת.

כְּנַחַל נוֹבֵעַ.

רבבות שמשות וסופרנובות לאין מספר,

אורן יחד כהה אל מול נרי

שלהבות גהינם ונהר די נור,

חום להבתם כולו יום אביב לנוכח גחלי

ומרחבי יקום אלפי שנות אור קצותם,

עבה מהם בהיקפה גם כי צנוע קָטָנּי

בקרבי, שכן אז מכוח בריתנו שורש מקור הכל,

וגוונים לוהטים השתפכו להם לכל עבר מבוהק עורי

אך בחטאי העולם היום אפור, כבוי ומתקלף

אני חי מת, מדחי אל דחי מתהלך כסהרורי

ליום אחד אעלה בזכרוני אותם הימים

כשדמי עוד היה חם, ולבשר ויין היה טעם עסיסי

הו כן, רק לאותם זכרונות ירוו דמעותי דפי קינות, לעיני צח ואדום, דודי

נולדתי לעולמכם 

הרסתי לכולכם

הרסתי הכל 

העולם הוא גדול

ואני מסוכנת

אסור לי ללכת

נעולה בקופסא 

עשויה ממתכת

 קרה

ממילים קופאות

שאמרתם

שאין למה לנסות

את לא מיוחדת

אסור לך לחיות 

למה את קיימת?

תעמדי קצץ זקוף 

את לא מתיישרת

נולדת להיות מישי אחרת

תחנקו אותה עוד קצת

אם לא היא נופלת

וכל יום הקירות גובהים

ניהים צרים 

אני פוחדת בלי מילים

והשברים ניהים גדולים 

אני פוחדת שבסוף אני

 אבכה עד שאצא מדעתי

בסוף מרוב בלבול 

אפגע בעצמי

בסוף אלו מילותי שירסקו אותי 

בסוף מרוב זעם 

עוד אהרוג אותי 

תנו לי להיות אני 

או שאשתגע 

ואשרוף אתכם

ולא את עצמי

אני לא רק הטעויות שלי

אתם אלו שטעיתם בי

אתם האשמים באסון שלי

אל תרסנו אותי

 אל תרסקו אותי 

פשוט שחררו אותי

ואצעד 

טוב לי גם לבד

טוב לי בודדה

מכבולה

בעבותות של אהבה מרה

דרושים לעבודה בהזנת נתונים והזנת תוכן (קלדנות) מהבית❗

(ללא השקעה) וללא ניסיון!

ניתן להגיע לסכומים של 3000-11,800₪ בחודש!! בזמנכם הפנוי במהלך היום! לקבלת פרטים וליצירת קשר איתי

👇👇👇 ניתן לשלוח לנו הודעה בוואטספ 050-6158874 נטע👇

זמינות מיידית!

תחפש טוב

תתבונן

תתבונן בטוב

הנסתר

הנעלם

בטוח תמצא אותו

אל תחפש רק את האור באור

תחפש אותו גם בערפל

לפעמים זה יהיה יותר קל למצוא

אבל

מה קורה אם הערפל סמיך מדי

אם זה חושך שאינו נגמר

חושך אין סופי

ודווקא שם

צריך להבין

שגם בחושך שלא נגמר

הוא נמצא

לא רק החושך אין סופי

גם הבורא הוא 'אין סוף'

נוכח

ממית. ומחייה.

הבו טוב הבו אור

הנני חפץ בעולם עליון

וצריך להתעסק גם בשחור

מתחיל בגנות , מקיים מעוני אביון

לברוא עולמות נוצרנו

ובדרך הננו מדשדשים

בשבילי נברא העולם אמרנו

אז למה צריך יסורים קשים

אך זאת לימדנו הרב קוק

ניתן בלי ייסורים וחלאים רעים.

קשה כן , אך סבל אין צורך, זה בדוק.

ועם כל יום יהיה יותר נעים .

העונג והשמחה יהיו מתלווים

בכל עסק רוחני משתלבים.

וכל מועקה חומרית ורוחנית

להביא למצב המוסרי הנכון מטרתה תשית.

שבו יהיה שמח ומתענג

בעשות הטוב וכראוי יתנהג.

ובהנזרו מן הרע והכיעור

תגל נפשו , כל כך ברור.

ואיך נגיע למצב הזה

על ידי עסק תורה לשמה נחזה .

ובהתעלסות באהבתה ,

גם המעשה יואר בתפארתה.

ונחזה שכל הירידות עליות נהדרות

ומחושך ומאופל עיני עיורים תהיינה רואות.

הם נותנים לו פלסטר

אבל הוא אלרגי

והם לא בודקים בכלל

כי נמאס להם לראות דם

במקום אהבה

הם נותנים לו מיתה

ומכנים אותה חסד.

לא יכולים להתמודד עם בלבול

אז פוגעים לה ברחם

הם נותנים לו פלסטר

אבל הוא אלרגי

והם לא בודקים בכלל

כי נמאס להם לראות דם

אני נמצא פה, אני קיים.

לפחות כך אני חושב,

אמרו לי שזה העניין.

להיות נוכח, להופיע,

מה כל זה אמור להביע?

אור אין סוף כלוא בכלוב,

שר פעם זמר עצוב,

אבל אני מחפש עדיין,

איפה הפתח של השמיים?

--

להקשיב, להכיל, לשמוע,

לתת לאחרים, לקבל ולדמוע.

בשביל מה אני כאן?

איפה יש מרגוע?

לומד תורה לפרנסת נשמתי

לומד חכמה ומלאכה לפרנס אנשי ביתי

קצת עמוס וקשה אך יש  התקדמות 

אנא עשה שיהיה יותר מתוק, נהגנו על-מות.

בריאות ושמחה ואושר ובטחון

שהכל יהיה יותר נכון

גם לציבור וגם ליחיד

במשפחה בעולם, נתקן עבר ועתיד.

והכל בנחת בהתר בטוב טעם ודעת,

ושנדע בפנימיות יותר לגעת.

לא נפחד לחלום בגדול,

אך גם להיות רציונלי בלי שהרגש יהווה מכשול.

נתפוס באידאלים גדולים וגם במעשה,

כל טהרה וקדושה ממנו אל תכסה.

הראיתנו עילוי גדול בתשח ובתשכז

נזכה גם למעלת אבותינו, ועוד תעשה עימנו בכחך עז.

מְתִיקוּת יֵשׁ בַּלַּיְלָה.

הַלֵּב שׁוֹקֵט, הַלֵּב רוֹגֵעַ.

הַטֶּבַע עוֹד כָּאן.

הַסּוֹד מֵצִיץ.

הָאָדָם נִפְתָּח

לְבַקֵּשׁ

אֶת אֱלוֹקָיו

בַּחֹשֶׁךְ

הַמֵּאִיר בּוֹ

תְּחִיָּה

רְדוּמָה

שֶׁל גַּעְגּוּעַ.

שדות צהובים ושורות שורות של עצי זית. לקראת עיצומו של יום בחודש תמוז הכל נע בגלים ארוכים עם הרוח החמה ממזרח באשליה של זהב וכסף, ברזל ונחושת קלל. עמק אחר עמק, נוף זהה אך שונה, חולף לנגד פניי לאורך מסלולים דו-נתיביים של אספלט דהוי.

עוד מחסום חלוד וכמה עצי אורן, שמפגינים בעוז עם עלוותם הירוקה נגד ימי השרב שממהרים ובאים; ירוקי עד גם בקיץ הארוך שהחל נותן את אותותיו ביושבי הארץ. הללו כבר מזמן גנזו את מעיליהם.

"כי האדם עץ השדה" – ובכל זאת עולם הפוך אני רואה. אולי לא בכדי חיבתי נתונה לסתיו...

שָׁקֵט. רוח חרישית מטיילת שם בחוץ. בהיעדר שעון לא היה אפשר לדעת כמה זמן עבר מאז רכן מעל הדף לראשונה. אם בכלל עבר זמן.

עט נוצה אירופאית עם עיטורים שנשחקו הייתה שעונה על קסת חרוטה, וטיפות הדיו שנשרו ממנה כבר היו קרושות זמן מה. קצוות העט האחרים היו כנועים על השולחן. כולם מלוכלכים קצת; כולם שוכבים בשלוליות קטנות של דיו, באותיות וציורים שנפלו ולא נולדו. וכמו הוא הופתע לראשונה, הדף היה נקי. ריח חדש עוד עולה ממנו - ריח חדש של מפעל ישן מאוד - בלי שום סימן, עדות או רמז למסע שהתחולל בו בעבר; אם אמנם היה מסע כזה, ואם אמנם נגמר.

  פעם נוספת, הוא טבל את העט בנוזל השחור. פעם נוספת, הוא התקרב בהיסוס אל הדף. פעם נוספת, כמו כל אחיותיה, חוד מפוצל פגש מרחב אחיד; ופעם נוספת, הלוואי ואחרונה, טיפה של דיו חצתה את הגבול.

  היא נמזגה בעדינות כמו לתוך מים, כמו אל מראה שקטה של ים נטול טרדות, מחליקה בפיזור כלפי מטה, מחוללת סביב עצמה ושולחת זרועות. טיפה שנמשכה אחריה כבר הפירה את האיזון: סערה נולדה איתה וערפל של מרחקים. טיפה שלישית שתשוקתה דחפה אותה, כבר הטילה את עצמה בצלילת מעמקים. גבולות הדף נותרו הרחק מיותרים, חלון או ארובה למקום שלא זוכרים. שער שאש עוד לא אחזה בו, ואם נביט נראה פנים.

  עולם חדש התחיל להתרקם. רעיונות וסמלים ריצדו בבהלה, מחשבות ואנשים הבזיקו; הכל הלך והופיע, ושוב קם ונעלם. ברק האיר את כל האַיִן, רעמים אילמים פקחו עיניים. וכך בתוך השקט, בסערה של דומיה, עמד עולם ונברא לו, עמד ונהיה.

  ומעבר לדף, שקט. רק רוח חרישית נשמעת. בהיעדר שעון לא היה אפשר לדעת כמה זמן עבר מאז רכן מעל הדף לראשונה. 

דמדומי שקיעה המתחזים לזריחה, מעבר חצייה רחב ורמזור אדום כאשר שתי קצות הכביש נקיים מכל כלי רכב. רוח קרירה של שלהי חודש סיוון. ירושלים. עירי. 

אני מביט אל האופק הבהיר - מאוהב. ואז נושא עיני לאחור, וליבי נחמץ באכזבה. העתיד מביא איתו אותות של נחמה והעבר משאיר טעם מריר, צורם. אלו הם חיים. אין חדש תחת השמש, כיוון שהאיר מזרח - התיר, (ואין שמחה כהתרת ספקות).

הבריאה מרוקמת שירה, אפשר לשמוע אותה בפסיעות ההמונים בתחנה מרכזית זו או אחרת, במילמולי שיחות הבטלה של העוברים ושבים ברחוב, אפילו בסירנה שמזדעקת לה במרחק. ויש כאלה שמצליחים להאזין לה גם דרך הדממה, מתחת לפעימות הלב ושצף הדם בעורקים. באופן אישי אני מקשיב אותה בתקתוקי חרש של שעון מכני, וכשירת האזינו היא מלאת תוכחה, צקצוקים, רגע ועוד רגע, מייסרת, מלמדת. אולי בגלל זה דווקא כאשר דומיה אצלי - לך תהילה. מנגינת ההויה. 

הילדה הכי יפה בגן, בבית ספר,

בעולם

עם הלב הכי אפור

שחור

משחור

הילדה הכי בוכה בעולם

מתחת לשמיכות

בשקט

הילדה הכי עצובה בעולם

הכי בודדה בעולם

הכי שקרנית

שיודעת לשים איפור על הכאב

וחיוך מעל הדיכאון

הילדה הכי דפוקה בעולם

שהלוואי שלא הייתה

שלא נולדה

ילדה