פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 35)

מילות רחוב מתערבבות,
נוטפות כמעיין דם זעיר.
כחיילים בשורה מתייצבות,
מגנות על אשר פשה בעיר.

וסערת רגשי הלב,
מידפקת על כל נשמה ומחשבה,
לוחשים בדממה,
סודקים, 
כלליה.

ואשר היה,
טוב.
אך הזעקה ההופכת למילים על הכתב,
והנה טוב מאוד.

חָמַדְתִּי 
הֲלֹא תַּגִּידוּ גָּזַלְתִּי
מָה אָשַׁמְתִּי?
חֵן הָאֲבָנִים
לֹא נָטַלְתִּי 
הִסְתַּכַּלְתִּי
בּוֹרְקוֹת, נָאוֹת
אָבוּ עֵינַי
וְזֶהוּ בְּחַיַּי

- הָהָר -

נִצָּב לְמוּל עֵינַיִם, כִּמְעַט וְנוֹגֵעַ בַּשָּׁמַיִם

אֲנִי יוֹדֵעַ .

וּמְטַיֵּל בַּעֲצַלְתַּיִם

קוֹטֵף בְּצִדֵּי הַשְּׁבִילִים

תּוּת קָטָן אֲדַמְדַּם

וּמִי שֶׁעוֹד הִגִּיעַ כְּבָר מְטַפֵּס בְּיֶזַע,

לַחֲווֹת אֶת הָהָר

בִּמְיֻחָד.

עִם אֲדָמָה בְּרַגְלַיִם

ומְעַט חַמְצָן

פִּסְגָּה

שׁוֹכֵחַ תְּמוּנָה לְאִינְסְטֵגְרָם
 

וְהָיָה שָׁם עוֹד אָדָם לֹא עָצֵל,

גַּם לֹא יׇזֶעַ

מִתְעַלֵּם מֵהַשָּׁמַיִם

נִרְדְּמוּ 

לוֹ הָרַגְלַיִם  

רַק אָמַר:

הָהָר מַסְתִּיר לִי אֶת הַנּוֹף.

לפעמים מוצאת פה השראה שמרחפת מעל, כמו עננים עמוסי גשם, ומחכה שמישהו יבוא ויתן לה מילים.

שמישהו יבוא ויהיה מונח כאדמה מבוקעת מצמא וענווה תחתיה, ויקבל את פניניה.

לפעמים נעשים גם כלי לאגור מעט מפניני האור האלו.

אם לא את מה שצמח ועלה מאותה השראה, לפחות תשמעו גם אתם שהיא כאן...

ולוואי ותראו ותרגישו בעצמכם.

ותאמינו שגם אתם יכולים לשמוע אותה

ולתת לה מילים

של מנוחה

ונוח לה.

טוב, כבר הרבה זמן שלא היה, אז לפני שתאכלו אותי על ששיגעתי אתכם שאין כאן מנהל [אני חושב שאנשים מרוצים מההסדר הנוכחי ] - נראה אתכם!

מילים נרדפות, מה הן בכלל? 

מילים נרדפות הן זוג מילים שכל אחת רודפת אחר חברתה. נשמע שטויות? חכו רגע.

לכל שתי מילים עם נקודת זיהוי ודמיון מסוימת יש עדיין רובד של שינוי, לכן הן נקראות מילים נרדפות - כל מילה רודפת, מנסה להגיע, למשמעות שיש לחברתה אבל אינה מצליחה. הרדיפה הזו קיימת רק כי יש להן עניין ויסוד משותף.

נקח לדוגמא את המילים "שמש" ו"חמה", הן מילים נרדפות אבל יש ביניהן שינוי, יש תוכן שהמילה "חמה" מבטאת שאינו ניכר במילה "שמש" - את הקשר בין המאור הגדול לחום שמופק ממנו. את התוכן הזה לא ניתן להכיר מהמילה "שמש" אבל ניתן להכיר מן המילה "חמה". כמו כן יש תוכן במילה "שמש" שלא ניתן להשיגו מן המילה "חמה", אבל הוא עמוק, אז אם זה באמת מעניין אתכם - לכו להביט במפרשים.

טוב, אז מה בדיוק האתגר?

נסו לכתוב שיר/קטע עם שימוש מירבי במילים נרדפות באופן שמדגיש את הנרדפות שלהן, את התוכן המיוחד שבכל מילה.

בהצלחה! כל כך סקרן לראות מה יצא לכם...

שחוקה אנוכי מן הכלום

ואתה משגרה

מן הרע לא טעמתי מאום

כי מאום לא קרה

על אדמת בתולים,

על אדמת שיבוליך-

תדרוך?

התרמוס ביופייך

אדמת שיבולי-מערוך?

לא יהיה הוא בחור

ואתה המשפט,

אל תגד כי ארור 

ארורה היא הבת

ונתתי

ממני הרבה

כל מה שרק

אפשר

כולם

לקחו וקבלו והלכו

רק לי

לא נשאר

עולם של שקר

מסיכות, יופי מזויף

רועי צאן כמו בתנ"ך

פשטות יפה,

ואם גם זה שקר,

אז מה נשאר.

פשטות , יפה.

לעיתים הוא מתעייף, הירח.

כל פעם לאסוף שברי עצמו, 

להיאחז בקרני אור מזדמנות הנוחתות עליו, 

להתמלא שוב באור וטוב.

לשם מה כל זה? 

הרי גם כך יתהפך הכל, והוא יחזור להיות ריקני ויבש.

ושוב להתמלא, ושוב להתרוקן.

ואם כן, למה לו המאמץ? למה לו הכאב?

לעיתים הוא מתעייף,

והמעגליות, חסרה בה משמעות.

ולעיתים, לעיתים הירח שב לאמונתו. 

ברגעים אלו הוא יודע עמוקות את תפקידו, הוא מבין את מקומו. 

הוא לא השמש המאירה בפני עצמה. 

הוא רק מקבל מכוחה.

וכשהיא אינה מאצילה עליו מאורה,

תפקידו חשוך, וחבוי.

שם הוא נפגש בפחד, שם ישנם אכזבה ותסכול,

איתם הוא יושב בלילות חשוכים, 

מוחה דמעות, מלטף, נוכח.

ותפקיד זה הוא גדול וחשוב.

לעיתים בזה הוא נזכר,

והמעגליות, הופכת אז לספירלה.

וגם בזה יש רצוא ושוב.

גלים-גלים. גלים ניתזים על פני, המלח ממלא את שפתי, נכנס פנימה, שואב את לחלוחיות תוכי, נשמתי. המים מנסים לסחוף אותי הרחק, מים קפואים כקרח ובאותו הזמן בוערים כאש. "נראה לך שתצליח להגיע לסוף, תפסיק לשחות" הוא לעג לי. כן, לא משנה כמה שחיתי הוא תמד עמד שם, מעלי, תמיד זרם סביבי, תמיד לחש לי באוזני דברי מתיקה שהאוזן מקשיבה איך האדם אינו רוצה לשמוע. "לא אוותר" אמרתי והבנתי שזו הייתה טעות, גל של מים מלוחים שטף את פי וגרם לי להשתעל 'יופי' רטנתי בראשי 'לא רק שאצטרך לשחות נגד הזרם עכשיו גם כל פי מלא במי ים של בדידות'. "אני באמת לא מבין למה אתה שוחה" הוא המשיך בנדנוד הקבוע שלו, האינסופי. "הרי שנינו יודעים שאין לנהר הזה סוף, שנינו יודעים שאתה אף פעם לא תנצח, שנינו יודעים שכל השחייה הזאת מיותרת. אז למה שלא פשוט תפסיק לנסות ותיתן לזרם לסחוף אותך אל החוף הקרוב, שם תוכל לנוח".
אני שונא שהוא משתמש בסיבה הזאת ללא הרף ומה שהכי מפריע לי בה זה שהוא צודק. לנהר הזה באמת אין סוף, אין גבול, אין קו סיום ובסופו של דבר שחייה זה דבר מעייף. הרפיתי מעט את ידי הדואבות, מחליש את מלחמתי בזרם העיקש. בבת אחת המים סחפו אותי והכו אותי אל גדת הנהר, קיר אבן גבוה וחלק, קשה ומכאיב. פעם, אני זוכר, ניסיתי לטפס אל הקירות אבל מעולם לא הצלחתי להיאחז בהם. אני יודע, אין לאין לברוח. זה לא שהייתה לי ברירה, רגלי לא נגעו באדמה וגופי לא ידע מרגוע, זה היה או קדימה או אחורה. 'אולי באמת אוותר?' תעיתי 'אולי אשחרר קצת? אתן לנהר לסחוף אותי לחוף הקרוב ואז שם אוכל לנוח לאסוף כוחות?'. נרעדתי "לא" אמרתי בקול ברור, מתעלם מהמים שמכים בפני. נזכרתי בפעם האחרונה שנתתי לזרם לסחוף אותי, חשבתי שאנוח, חשבתי שאוכל לשבת, לעצום עיניים, להירגע, לנשום. טעיתי. מעולם לא סבלתי, מעולם לא כאבתי כמו באותו היום שבו ניסיתי להפסיק לשחות. הזרם מעולם לא הפסיק, מעולם לא ראיתי חוף, כי לא היה חוף בכיוון הזה. לקח לי הרבה זמן לשחות חזרה את מה שהזרם סחף אותי אבל למפרע החוויה הזו רק הגדילה אותי, היא חיזקה את שרירי, בנתה את כוחי ויותר מכך, הוכיחה לי שלעולם לא אוכל לנוח בעבר הזה של הנהר, לעולם לא אמצא שם מרגוע, לעולם לא אמצא שם מקום. "לא תצליח לעבוד עליי" אמרתי לו בעוז "לא הפעם". "אתה חושב?" הוא שאל וחיוכו הדק רק התפשט על שפתיו, שפתיו האדומות, אך הלובן הקר בצבץ מתחתיהן, חושף את האמת שבתוך השקר. לפתע זרם המים התחזק, סלעים נפלו מגדות הנחל והיכו בגופי, ענפי עצים וקנו סוף שרטו אף גופי, את נשמתי, בניסיון לסחוף אותי אל מנוחת הכזב, סם ההרדמה, אל הכאב המתחפש לחיוך המרצה, אל הפחד. ניסיתי אך גופי נסחף. נבהלתי, "אני יודע שאתה שם!" צעקתי, מתעלם מקריאות השמחה שלו, מתעלם מהמלח המלכך בגופי. "אני יודע שאתה שם! אני יודע שאתה מקשיב, עזור לי!" קראתי. "אתה תמיד שם, אתה תמיד מחכה לי, בין החרכים" לחשתי, הפעם אל עצמי, או אליו או אולי יש בזה מין אותו הדבר. נשמתי עמוק "אני לא אתייאש" אמרתי, עיניי הפגינו עוז, וידיי החלו לחתור. רגליי בעטו, דוחפות את המים אחורה, מקרבות אותי עוד קצת ועוד. 'אני לא אתייאש, לא הפעם'. והוא רק עמד שם וגיחך מנסה לראות כמה זמן יחלוף עד שאשבר, שעה, יום, שבוע, שנה.
"אבל זה יקרה" הוא לחש לי, והארס מנסה לקרסם. אך סם הנגד כבר מוכן, עוד מלפני היווצר העולם. "אתה יודע" אמרתי בקור-רוח. "אולי אתה צודק". עיניו אורו לרגע איך חיוכו התערער כשהוא הבחין שהשחייה שלי רק הלכה והתחזקה. "אולי אני חלש ממך, אולי המסלול הזה אינסופי, אולי זה קשה ומאתגר ואולי יותר קל פשוט לשחרר ולתת לזרם לסחוף אותי" אמרתי. "בהחלט" הוא הסכים והנהן. "אבל זה לא נכון" הוספתי. "אתה מבין, המטרה שלי היא לא להגיע לחוף כי לעולם לא אוכל להגיע לסוף בנהר ללא סוף, המטרה שלי לא להגיע לחוף שנמצא שם, המטרה שלי היא לנסות, להתאמץ, לשחות הכי רחוק שאני יכול. וכשכוחותיי יאזלו מכדי לסחוב אותי, אני לא דואג. הוא יהיה שם. הוא יושיט לי את ידו ואאחז בה, לא כי הגעתי אל המקום הבלתי ניתן להשגה אלא כי התאמצתי, כי ניסיתי, כי נתתי הכל". גופי התחמם והלמתי במים בקצב, מרגיש איך הזרם נחלש, הוא לא באמת נחלש, אבל כשחשבתי ככה, אולי זה באמת מה שקרה?
"ומה אם תיכשל או יותר נכון, כשתיכשל?" הוא לחש שוב, מתופף על ליבי בכבלים צרים ודקים. "אז אני אנסה שוב" אמרתי "ושוב, ושוב לא משנה כמה זה ידרוש ולא משנה מה יהיה המחיר. ולא רק כי יש חוף בכיוון הזה, אלא גם כי בצד השני אין, לא משנה כמה דורש ומאתגר תהיה השחייה זה עדיף על פני כאב הכניעה, ייסורי השקר, תעתועי הזרם. לא משנה כמה קשה השחייה לכיוון הזה, לא קיימת אופציה אחרת".
שחיתי והפעם, כשנכנסו המים על המלח הם הפכו מתוקים.

כי לנהר אין סוף והזמן זורם במעגל שמסתובב. אך הזמן גם הוא דלת שבה נכנסים ויוצאים. ורק אחד, אוהב וצודק, שופט ומרחם, יוצא ונכנס בה. והנהר משתנה בין שחיין לשחיין, בין נהר לנהר, בין אמון לאמון.

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. וה' יעשה הטוב בעיניו"
(שמאול ב' פרק י' פסוק י"ב)

מילה ועוד מילה 

מצטרפות לחשבון גדול

זה התיקון של הדור, הגאולה, 

אם רק נבין נפסיק מלחדול

מלהיות עַם ללא הווה

בלא רוח חיים, ותקווה

עַם שאת קיומו אינו חווה

רק כוס תרעלה שתה ורווה.

אם הקלקול של הכל הוא שנאת חינם

אז התיקון הוא לעשות ונהפוך הוא 

ואם שנאת חינם פירושה לשון הרע

אז דיבור טוב על יהודי עושה פלאים, מֵקִים מתוהו.

בום, נופל אל הרצפה

בום, את זה הוא לא צפה

בראש קצת מסוחרר

ממשיך אל המחר

ונופל

אולי שוקע

לתוך ידיים אחרות

הוא מתפלל

זה לא בוקע

מחיצות ברזל סגורות

נותר רק לב

מתגעגע

מתחת לקולות

הם מסתירים כאב

פוגע

בנקודות רכות, כחולות

טַהֵר רַעְיוֹנַי

עָטוֹף לְבָבִי שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר

הַבֵּט בְּעֵינָי

תִּרְאֶה אוֹתִי מִצְטַעֵר

הָשֵׁב אוֹתִי אֵלַי

אָבָק מִזָּהָב תְּנַעֵר

אֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי

רוּחַ צְפוֹנִית מְכַבָּה מַהֵר

לִנְשֹׁם עָמֹק

לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים

רוֹצֶה לִשְׁתֹּק

מְדַבֵּר כִּי הַחַיִּים

אַתָּה

לְבַדְּךָ נִלְחַם

בְּכָל הַגְּבוּלוֹת

בְּתוֹכְךָ

מַעְיָן נֶעֱלַם

מַרְפֵּא אֶת הַמַּכּוֹת

הַקִּיר מִתְפָּרֵק

הַבַּיִת מִזְּמַן נִשְׁבַּר

פַּחַד מְשַׁתֵּק

הַמְּצִיאוּת וְהַחלום עַל הָהָר

בְּתוֹכִי צוֹחֵק

שׁוּב הַשְּׁבוּעָה עַל הַמָּחָר

מָחוֹג דּוֹחֵק

הַבְטָחָה עָתִיד יַחְבֹּשׁ אֶת הֶעָבָר

אֲדָמָה רוֹעֶדֶת

שֶׁמֶשׁ הִפְסִיקָה לְהָאִיר

רַק אַתְּ מוּאֶרֶת

מְזַמְזֶמֶת אֵיזֶה שִׁיר

אַתָּה

לְבַדְּךָ נִלְחַם

בְּכָל הַגְּבוּלוֹת

בְּתוֹכְךָ

מַעְיָן נֶעֱלַם

מַרְפֵּא אֶת הַמַּכּוֹת

איך בערימות הכל פשוט נצבר

לקראת כל אחד שבא כל השאר נדחסים

זה משנה צורתו, וזה נשבר

זה מנסה להתאים עצמו, כמו שהשאר מצפים.

כבר מאוחר, או שהלילה סתם הקדים

לפעמים הוא עושה את זה, כשהיה לי יום מורכב

מצמצם לי 'זמן תפילה' אחרונה לאלקים.

ואני רוצה הכל

וכשזה כך נראה שאין לי שום דבר

עצת יצר שרק שואפת לאכול

בלי להשאיר את העוגה שלימה.

אֲנִי הָיִיתִי קְשׁוּחָה

מַשֶּׁהוּ הִתְרַכֵּךְ בִּי אֶמֶשׁ

בְּכִי נְשָׁמָה, צְחוֹק עַד נְשִׁימָה

הָפַכְתִּי אִשָּׁה רְגִישָׁה.

מוֹשֶׁכֶת אֵלַי אוֹר

כִּי כְּבָר לֹא אֲדִישָׁה

יוֹתֵר מְחֻשֶּׁבֶת -מַרְגִּישָׁה

ונִהוּל מֵרֹאשׁ אוֹ אוּלַי רַק רֶגֶשׁ

לֹא יוֹדַעַת בַּמֶּה, לִנְבֹּר

חֲשִׁיבָה אוֹ בִּתְחוּשָׁה..

היא הלכה לבד, בחושך השקט. הרחובות היו ריקים, אז היא התחילה לרוץ.

היא רק רצתה לשכוח, או שבעצם להקל על הזיכרון כי לשכוח אי אפשר ובכלל, למה לשכוח?

היא נעצרה, התיישבה על האדמה הלחה ולא הבינה מה לעזעזל היא עושה

היא ניסתה פשוט לברוח, להיעלם לחיים טובים יותר. אבל אין היגיון, וגם אין מנוס מהרצון, אז... אולי בנתיים הכי טוב להישאר קרובה לאדמה, לדבר הכי חם ומקבל שיש לה כרגע.

היא ישבה וניסתה להתנקות מכל המחשבות האלה, אלה שאף פעם לא מפסיקות לרוץ לה בראש ולשגע אותה.

היא איבדה כל תחושה, בגוף ובנשמה. היה קר, ירדו טיפות והיא לא הרגישה.

עמוק בתוכה היא זעקה לעזרה, למישהו שיבין, שיראה, שיקשיב אבל באמת, לא כמו כל הצבועים האלה.

היא אפילו לא שמה לב כמה זמן עבר, ואז התחילו להציץ קרניים של שמש.

היא לא יכולה להראות שהיא חלשה, אז צריך לברוח.

אבל לאן? אין לה אף אחד בעולם הזה, וכרגע היא לא נראית כמו משהו שאנשים ישמחו להכיר. ולמה שמישהו ישמח? כולם עצובים ומעמידים פנים כדי לא לאכזב את הקרובים אליהם, והם לא יודעים שגם הקרובים מעמידים פנים, וככה העולם מתקיים, במשך שנים, מתקיים בלי חיות, בלי חיים אמיתיים אלא אוסף של הרבה אנשים מוזרים שפשוט מחכים לטוב, שאף פעם לא מגיע. ובסוף כולם מתים.

די.

מחשבות די.

אני רצינית.

תפסיקו.

חאלסס.

לא מצחיק.

זה לא עובד.

צריך לחשוב על משהו אחר.

דחוף.

אוקיי יש לי את זה.

כסף.

מה עם כסף? בכל זאת צריך לחיות איכשהו, צריך למצוא עבודה.

וכמו אדם שחזר לחיים היא פתאום היא שמה לב שהתחיל היום, מכוניות מצפצפות, אוטובוסים מאחרים, ואנשים חשובים רצים.

היא? עדיין ספק יושבת ספק שוכבת על האדמה.

היא בקושי מצליחה לזוז, הנפש שלה כבדה אבל אין ברירה. היום הולכים למצוא עבודה.

אז היא החליטה לעשות משהו שהיא פעם שמעה מחברה. לא חברה אמיתית אלא חברה כזאת... מהרחוב, עוד אחת אבודה, קצת כמוה, שהיא הכירה מהימים הישנים והרחוקים האלה שבהם היא הייתה עוזרת למסכנים שאין להם בית, ועכשיו היא בעצמה כזאת. והחברה... מי יודע לאן היא התגלגלה בחיים האלה.

להתפקס.

לא לחשוב.

כאילו.. לחשוב רק מה שיעזור עכשיו.

בשביל העבודה הזאת צריך ללכת לעיר אחרת, רחוקה אז היא הולכת לכיוון התחנה, מחכה לאוטובוס ומתפללת שהנהג לא יבקש ממנה לשלם. כי עכשיו צריך לחסוך. היא עולה במהירות, מתיישבת ליד החלון, ויושבת כמו עובר, אולי מנסה לחבק את עצמה. להחזיר אותה אל הילדות היפה.

האוטובוס כמעט ריק, היא רואה מהחלון אנשים רגילים, משעממים, שפשוט הולכים לעבודה או ללימודים. ותוך כדי הזילזול, היא מרגישה שהיא מקנאה בהם, והיא מרשה לעצמה לבכות, בשקט, שאף אחד לא ישמע וישאל מה נשמע רק בשביל להרגיע את המצפון של עצמו.

הדמעות יורדות, לאט לאט, בשקט בשקט ומשהו מתנקה, משהוא נשטף ומתחדש.

כָּל פִּנָּה כָּאן אֲנִי מַכִּיר

אֵיךְ נָשַׁמְתִּי כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר אֲוִיר

לִפְנֵי שֶׁיַּגִּיעַ הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן

שֶׁהַבּוֹקֵר יַעֲלֶה וְהַלֵּב יֵלֵךְ לִישֹׁן

לִפְנֵי שֶׁיֹּאחַז הַטֵּרוּף בַּנְּשָׁמָה

שֶׁכָּל מִלָּה תִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַהַצָּגָה

כֶּלֶב מֻכֵּה מִסְתּוֹבֵב בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר

מְחַפֵּשׂ בַּאֲנָשִׁים אַהֲבָה שֶׁהוּא מַכִּיר

כֶּלֶב מֻכֵּה מִסְתּוֹבֵב בְּרַחֲבֵי הַמּוֹשָׁב

מְסַפֵּר לְכֻלָּם כַּמָּה הוּא מְאֹהָב

סָגוּר, מְבֻיָּשׁ

מְשַׁדֵּר: אֲנִי נוֹאָשׁ

בַּחֲלוֹמוֹ הוּא לֹא כָּאן

חַי תַּ'חֲלֹם וְיוֹדֵעַ לְאָן

מִתְפַּתֵּל כְּשֶׁצָּרִיךְ לְהַסְבִּיר

עַל חֲלוֹם וּמְצִיאוּת, וְהַקֶּשֶׁר הַשָּׁבִיר

הַדְּמָעוֹת שֶׁשּׁוּב וָשׁוּב

הַתְּחוּשָׁה לִהְיוֹת עָזוּב

מִסְתַּכֵּל לַצְּדָדִים וְאֵין אִישׁ בַּסְּבִיבָה

אֶל הָאֱלוֹהִים- הוּא פּוֹתֵחַ בְּרִיצָה

האחר הוא אני,

הם אמרו,

ולכן מיותר.

רק צליל אחד יעלה,

רק צליל הקטר.

לא אקורד, רק דיסקורד,

הם אמרו,

ולכן דממה.

רק צליל אחד יעלה

או קולות מלחמה.

רק אחד יהיה ער,

הם אמרו,

כל השאר יורדם.

או אמשול רק אני

או יחרב האדם.

(עיבוד מילולי)

תן לי את השלוה לקבל מה שאין בכוחי לשנות

תן לי את האומץ לשנות מה שיש בכוחי לעשות

ותן לי את התבונה להבחין בין שניהם

רצונך יעשה ולא רצוני.

לב שבור, לפניך

לי הוא מרגיש יותר בכיוון של מרוסק.

צריך מים כדי לגבל לי לב חדש.

אולי זה חסד, ממנו

אולי זו אהבה.

כבד, אי-נעימות

כמו תולעת שאוכלת מפנים

ומה בכלל קרה?

למה אני לוקח את זה כל כך קשה?

קשה לי עם ה'אני' האחר הזה ששוכן בתוכי

אין כאן מקום לשניים.

אני רק מבקש את האחת

שאיתה סוף סוף ארגיש שלם.