פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 368)

שקט עכשיו.
ברחובות ובלב.
שקט יציב,
לא מזיק,
אך כואב.
שקט לבוש,
בסתם שק,
או כל דמות.
שקט מורכב,
מח'תכות אנושות.

שקט בוער.
שמכאיב בחזה.
שקט חלול
שמילים ממלא.
שקט מגובב,
במלל נוגה.
שקט שפעם ניגן מנגינה,
של אדם
או אולי בכלל-
אדמה.

היא שוקעת, לא מבחינה בדבר. העולם שמולה מאבד צבע. שוקע. היא נאחזת, מנסה לקלוט שבריר מציאות. משהו קטן, חלש אפילו, כדי להישאר. היא לא מוצאת אותו. הדבר הכי כואב הוא הנפילה. לא הנחיתה. הנחיתה ממצאת. היא קיימת. היא נותנת לך את הכאב יחד, קשור בסרט מתנה של כאב. לעומת זאת, הנפילה מפחידה. היא נמשכת ונמשכת, ולעולם אין לדעת מתץי תיגמר.

הרי בסופו של דבר, כולנו כאלה.

מי לא מפחד ליפול?

לפעמים הייתי רוצה לומר תודה לכולם.

ולפעמים לתת סטירה.

החיים שלי הם מארג של אנשים, מקומות וחוויות. כל אחד קשור בקשר שונה,מחובר בחוט שונה. ישנם חוטים עבים, ישנם דקים, חלק ארוכים יותר, חלק אמידים יותר. חלק בצבע יפה, וחלקם מכוערים כל כך. חלק מהחוטים שקופים בכלל. לא קיימים כביכול. אבל קיימים עוד יותר מכולם.

אני תוהה בקשר לחיי המון. מה אני עושה כאן? למה אני כאן? מה אני יכולה לעשות? ואז הכל מתנגש בי בעוצמה כזאתי. כלום. את אפסית. ילדה בת 17 יכולה לשנות את העולם? לא, אז תשתקי ולפחות תנסי לשמח משהו.

ומה איתי? למה אותי אי אפשר לשמח?

זה כואב.

אי אפשר להסביר את ההרגשה.

זה כמו מיליון מחטים שננעצים בעוצמה בגוף.

זה כמו מפלצת שאוכלת את שאריות הגוף המדמם שלך.

זה כמו לשאול שאלה ולא לקבל תשובה אף פעם.

זה  כמו.. זה כמו החיים.

ככה אני.

לפעמים זה כל כך כואב. זה כל כך עוצמתי.

אף פעם אי אפשר לנחש מתי זה יגיע.

מתי הגל הבא ישטוף.

מתי הכאב יבוא ויהרוס את הכל.

יהרוס את השברירות.

יהרוס את התמימות.

למה? למה סתם להכריח את עצמי?

למה לקום כל בוקר, כל בוקר?

כל פעם לשכנע את עצמך מחדש, שיש שם משהו בחוץ.

יש משהו ששוה לחיות למענו.

ואולי,

 גם למות.

כחול.
כחול זה הצבע שלה
זה הצבע שהיא עוטה על עצמה
ורק איתו יוצאת את רחוב הומה אדם
רק עם צבע היא תצליח להרשים
להדהים
לרכוש חברים
לשאוב פרגון
לסחוט רגשית אנשים.

היא מסתובבת ברחובות
ללא רסן,
ללא מצפון.
מקסימה אנשים תמימים
מעט חסרי ביטחון
קצת הרבה לא מודעים.

היא יודעת הכל על כולם
וגם תשאל בלבביות איך עבר עליך היום
אך כששאלות חודרות מופנות אליה
'היה נעים, היה שלום'

ואחרי שלקחה ממך כל מה שרצתה
תטשטש עקבות
ותלך בחפזה
תרחרח אחר הטרף הבא
שיוקסם מיופייה
רגישותה, וטוב ליבה

ואתה עומד מאחור
יודע את כל שלבי המשחק
כי פעם,
אי פעם
אתה היית הדמות הראשית
שליבה כבר נשחק
ליבה כבר נסדק.

אחרי האורות של פסח הייתה לי נפילה כואבת והתעורר בי רצון לכתוב שיר להשי"ת. לא ידעתי מאיפה להתחיל ופתאום זה נשפך לי מהלב בלי רגע של מחשבה. מאז אני מתפלל אותה אותה בדמעות.
בראש השנה האחרון אחרי שחרית בהתבודדות פתאום הגיע לי ניגון בשבילה בחסדי השי"ת, אז אני גם שר אותה מידי פעם וגיליתי שב"ה יש מי שזה נגע בהם ועזר להם.

זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב שיר ופעם ראשונה שניסיתי להלחין משהו.

לאחרונה התעורר בי חשק לעשות לזה שיפוצים ולהקליט את זה ואולי זה עוד יעזור למישהו... אז אשמח להערות והצעות. אין לי שום ניסיון בזה. אם רלוונטי שאשלח לכאן גם הקלטה להערות לגבי המנגינה אז אשמח. (אני חדש כאן. תגידו אתם)
תודה מראש


אבי מלכי אהובי, לחסדך אלי אין תום.
את צינורות השפע בהם אתה משפיע, אתה לא נותן לדבר לסתום.
כל חיי אני נופל וקם כי למענך אני מוכן להילחם לעולם.

אך עם כמה שרק אליך ליבי ואליך תשוקתי וחשקי ואהבתי,
מקנאות בי הקליפות על שאלי אהבתך ועל כן עושות הן ימים כלילות כדי לגרום לי לחטוא וליפול ולהישבר ולבכות
ובכל פעם שהן מצליחות אני מבולבל ומטולטל וזועק אליך, אבל הקליפות שמכסות חונקות ואוטמות ואני מרגיש שהן לא ישברו ולא יעזור שום עמל.

אך לאהבה שביננו אין סוף וגבולות ולכן היא בוקעת את כל החומות
ואם אצטרך למענך אשבור לעצמי את כל העצמות תמיד אמשיך להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.

לא משנה לאיפה אפול, תמיד תזכיר לי שאתה איתי בהכל.
אם אסק שמיים שם אתה ואציע שאול הינך.
ועל כן אבי מלכי אהובי נפשי תמיד אשא אליך, כי אין דבר שבוער בליבי יותר מאשר למסור את נפשי על הגדלת כבוד שמך.

אבי אנא שפתי תפתח וחיוך על פני תמרח ופי ישיר תהילתך ויספר לכל אדם ובריאה בעולם הדר כבוד הודך ונועם ומתיקות אין סוף שבדבקות באורך וקירבתך.

הרבה זמן לא פירסמתי פרק אז אני לא יכול להמשיך באשכול הישן. (קישור: סיפור ארוך שאני כותב - פרוזה וכתיבה חופשית)

 

@מחכה ללילה

@אהבת ישראל!!

@~עלמה~

@בין הבור למים

@צוללת.

@girl hill

@אביגיל.

@דבורה

@פועל במה

אחרי הרבה זמן, סיימתי את הפרק. זה האחד הכי ארוך שהיה לי עד כה. מקווה שתהנו.

לידיעתכם- זה הפרק האחרון שאני מפרסם באשכול פתוח. כל מי שביקש שאתייג אותו יקבל את הקישור בפרטי. מי שרוצה שאתייג אותו מוזמן בכיף.

פרק 19- המועצה מתכנסת

 

Google Docs - create and edit documents online, for free.

עולם כמו עולם,
נמצא נעלם.
והחושך ברחוב,
לחפש בו מעט טוב,
וגם אתה כמו כולם-
מחייך נאלם,
כבר שמעת יותר מידי
אנשים שמצאו נקודת חושך- באור,
אבל מתי,
מתי תמצא אדם
שמוצא אור בנקודת החושך,
ואולי איפשהו בעולם-
הנעלם,
קיימת נקודת אור בחושך,
שמצאה-
אדם?

פִּתְאוֹם
בְּתוֹךְ כָּל הַקַּיִץ הַזֶּה
הִרְגַּשְׁתִּי לְבַד.

זֶה מוּזָר;
קַיִץ זֶה פְּרִיחָה
וְשִׂמְלָה מִתְנַפְנֶפֶת בְּרוּחַ.
שָׂדוֹת שֶׁנּוֹבְטִים לְאִטָּם
מְפַהֲקִים בַּקּוֹל,
מוֹתְחִים יָדַיִם
אַחֲרֵי שְׁנַת חֹרֶף.

אָז מָה הַקֶּשֶׁר
לְבַד?

וְיָדַעְתִּי:
שֶׁבְּתוֹךְ כָּל הַקַּיִץ הַזֶּה
יֵשׁ עֲמָקִים
בָּהֶם הַחֹרֶף יֶשְׁנוֹ.

וְיָדַעְתִּי,
שֶׁבְּתוֹךְ כָּל עֵמֶק
יֵשׁ מִילְיוֹנֵי זְרָעִים;
וּבְתוֹךְ כָּל זֶרַע
יֵשׁ דִּי אֵנ אֵיי
שֶׁיּוֹדֵעַ:
שֶׁגַּם הַקַּיִץ שֶׁלּוֹ,
יָבוֹא.

זה הביחד הזה. שדוחף אותי לפינה
זה הלבד שלא נותן לי שניה
תבינו שהאושר יודע לתפוס אותי ברגעים הקטנים ביותר
תבינו שהלב מחפש משהו אחר.
ולהשאר
ללכת על הגבול הדק. אני עוד לא בטוחה מי אני
אפילו לא מאיפה באתי . רק המילים
יודעות להחזיר. לתת ולקחת
תבינו, היא צומחת
בדיוק שם. אני לא מכירה, אבל אני יודעת
האור נמצא, אולי ליד
הוא נמצא. נשאר. נותן לי יד

החיים הם כמו שביל,

שביל מוזר, דרך לא רגיל,

נתיבו עלום, מעורפל ואפיל,

גם יעדו לא ידוע ולהיכן הוא מוביל.

 

בנוסף חברים למרבה הבלבול,

להולך בו שביל זה עוד איננו סלול,

לעתים דרך חתחתים ולעתים הר תלול,

מלא צמתים ומכשולים - תאבד בו כליל או תצא חבול.

 

קח מעדר, קח פטיש,

יהיה זה מסע מפרך ומתיש,

את דרכך סלול תוך כדי הליכה,

וגם אם נחבלת המשך לצעוד - זה גורלך.

 

 

יש רגעים שאדם חושב שהוא יודע מי הוא.
יש רגעים שאדם בטוח שהוא אדם,
יש רגעים שאדם מפחד להפוך אדם אחר,
יש רגעים שהמסגרת של האדם כבר לוחצת עליו כאדם,
ולא נותנת לו להיות האדם שהוא לא חשב שהוא יכול להיות.
יש ואדם רוצה להיות אדם חדש אבל לא מאמין שנותרו חידושים,
גם בשביל פשוט בן אדם.
ויש פעמים שאדם נמדד ביכולתו להיות אדם,
יש רגעים שנדמה כאילו באדם אין אדם.
ויש
שאדם נעשה לאנשים.

חבר שלח לי משפט חזק ביותר

"הלוואי והיינו רגישים לחבר כמו שאחיינית שלי רגישה לבובה שלה"

כשקיבלתי את זה הבנתי על המקום עד כמה זה חזק. וכשעקבתי קצת אחרי אחיינית שלי הבנתי עד כמה זה עוצמתי המשפט הזה.

כמה סיטואציות שתפסו אותי. ביום שישי  ירדנו לשרוף חמץ וירד גשם על הבובה...והים ביקשה לעלות למעלה כי "קר לבובה יורד עליה גשם".

זה מינימום של להרגיש את החבר. קר לו? חם לו? לא מדברים על הרגשות הפנימים שלו. על המינימום להסתכל על המזג האוויר ולראות מה הוא לובש. להביט על האוכל בשולחן ולנסות להיזכר מה החבר של אוהב לאכול.

"קדימה מעיין למקלחת...אבל אמא אני רוצה עם הבובה" עשר דקות של מריבה עם היא הולכת להרוס את כל הבגדים של הבובה או להשאיר אותה שלמה מהצד שרק תסתכל איך היא מתקלחת.

וחשבתי על מה עם קצת לריב בשביל החבר. קצת .טיפה. גם אם זה לא יעזור ואת החבר לא יכניסו ל...או שהוא לא יצטרף ל... שיהיה בשביל ההרגשה הטובה שלו שלמישהו אכפת ממנו ומישהו מוכן לריב למענו.

ואז הגיע הפאנץ האמיתי בלילה היא שוכבת בלול ופתאום היא קמה ואני מתחיל לפחד מעוד ליל סיוטים היא שואלת: איפה הבובה? "בחדר פה בצד".אבל היא לבד ובודדה....

אז איפה אנחנו עם החברים הבודדים. שהם לא בחושך ולא בצד .אלא בבית יושבים בחדר ומחכים לחבר שיחשוב אליהם וירים צילצול ישלח הודעה מההמצב? מה קורה איפה אתה. רוצה לצאת.

בואו נהיה קצת יותר רגישים לחבר.לפחות כמו ילדה קטנה לבובה...

 

אני אשמח להערות על סגנון כתיבה ועל הצורה

פתאום זה לא נראה רחוק.

תאילנד, הודו, הונגריה.

פתאום זו לא סיסמה.

בנגקוק, דלהי, בודפשט.

דרך המשקפת רואים יותר קרוב.

אבל אל תשכח, רגליך על הקרקע.

עם שאריות של צבע על הידיים

מנסה לצבוע הכל בוורוד

בדרך כלל אני נתקל בבעיה

הצבע הוורוד אזל ונגמר לו

ובמקומו נשאר שחור בלבד

רשרוש השמלה שלה עטף אותי מכל עבר.
בד הטריקו שלה נצמד לגופי על אף שניסיתי לחמוק.
והרגשתי את חניקת צווארונה הנוקשה כאילו אני היא הלובשת אותו.
''לכי.''התחננתי אליה. ''לכי.''
''התבונני בשמש הזורחת בחוץ. אני צריכה להיות שם, לא בזרועותייך.''
לא הייתה תגובה.
ניסיתי טקטיקה שונה במקצת.
''לכי.'' ביקשתי שנית. ''אבל רק למעט זמן, תחזרי עוד שבוע נגיד, שאני רק אאסוף קצת כוחות. לכי.''
היא לא שהתה לבקשתי.
מדויקת כמו שעון, חרוצה ועוטפת היא הגיעה,
גברת בשמלה אפורה-
השגרה.

אם יכולתי לכלוא ת'עצב של אדם ולפקוק אותו
למחוץ את הזכוכית בידיים וללעוס אותו
ואז לירוק את השברים בפנים של הפוגעים ולהגיע למסקנה שאין סיבה שהם קיימים.

השברים בפרצוף שלי, למרות שגם אני
הייתי בתוך הבקבוק שירקתי על עצמי<

אי אפשר להשרט מהעצב רק מהשברים.
העצב פשוט ממשיך. עד שהוא פוגע בבפנים

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.

אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------

חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.

תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד-
כמו עוד זקן
ומה כבר יש לו להגיד.

אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.

כי יהודי,
עם כל המלחמות,
הוא רק רוצה
רוצה-
לחיות.

לפעמים תורי להכריע

לנצח אחרי הכל

לפעמים אני המכניע

ואתה לפעמים תסבול

 

לפעמים מגיע תורי

להפכח ממשחקי התפקיד

לפעמים זה אומר מדי פעם

לצערי זה ממש לא תמיד

 

אבל פעם בפעם זה מגיע

והנה עכשיו זה היה

וזה טוב כל כך ומרגיע

כמו לקום מתוך הזיה

 

ותכף אחזור ל''שגרה''

ואשכח אולי מאלה הימים

אז אזכיר לעצמי זה יקרה וקרה

ובאמת אני טוב,

לפעמים.

ציפור נפשי זועקת

מנסה לנופף בכנפיה

אך כח לא נותר בה.

רוצה להישאר במרומיה

בגבהי שחקים לשם נסקה.

 

אך צונחת היא. נופלת ללא מפלט.

נגמרו מטלותיה. הליל ירד.

מחפשת היא שמש. שמים כחולים ובהירים.

עיניה נתונות באור. מחפשות לראות בשמים שחורים.

לו רק תקטין אישוניה. תחזה באור הכוכבים.

 

נכתב פעם כעת בשינוי סיגנון. אשמח לתגובות.

 

תיבה:

יש ומסמרים וקרשים בה

יש ומכחול מדיו חצבה

ויש מתחושות ורגשות שואבה

 

ובשרה:

כמו הוסך מסך אוטם אשנב

הופך בה הופך הדק הדק, ואן.

ברעפיה ברגליה, איה צוהר לבושיה