איילה ממהרת להגיע בזמן, ליבה הולם בהתרגשות, דמעה זולגת מעינה. 'מי חשב בכלל על מעמד כזה כשהתחלנו להיות חברות? היינו ילדות קטנות, רכות, בתחילת גיל ההתבגרות. השנים חלפו, ואיתן החברות שהתעצמה וגדלה. החיבור הנפשי שמעבר למילים'.
האולם כמעט ריק, ואיילה חוששת שמא איחרה. לפתע היא רואה את מיכל, כולה מלאת אור, כמו תמיד. פניה מאירות לכל, ועיניה מחייכות לכולם. נשארה היא אותה מיכל, עם טוב הלב, רק כיסוי הראש שם הוא שהתווסף.
מקצה האולם מגיע מישהו בריצה- "הוא הגיע, הוא הגיע" ואיילה מבינה שהגיעה בזמן.
היא רואה אותו מונח על ברכיו סביו, לבושו לבן. טוהר פניו מאיר את הסביבה. הכרית הלבנה משתלבת עם בגדיו.
המוזמנים מצטופפים סביב הכסא במעגל, מתכוננים לקדושת המעמד. פה ושם נראים מוזמנים אשר הגיעו היישר מהעבודה, לבושם מעיד על כך.
בכי דק, עדין ומרטיט נשמע. דמעה קלה מוצאת את דרכה אל הכרית.
"אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל- דוד"
ליבה של איילה רוטט. 'קיים את הילד הזה לאביו ולאימו, מלא אותה בנחת מזה הילד, שיתן שמחה לאישה יקרה זו'.
מיכל מוחה דמעה, שפתיה מחייכות מפה לאוזן. הנה הוא הבן הראשון, הנכד הראשון.
היא אוספת אותו אל חיקה, מחבקת, מנחמת.
דמעה סוררת נושרת על התינוק, מוצאת את נתיב הזליגה של דמעתו ומתחברת אליה.
דמעה בדמעה מתערבבת.
קיים את הילד הזה לאביו ולאימו. קיים.
@V.I.P אומנם זה לא בדיוק מה שביקשת, אבל אני חושבת שקיבלתי ממך את ההשראה.