פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 373)

אני מוזר.

שונה.

נטע זר.

 

לאיודע מאיפה זה בא לי.

אבל אני מודה לה' על זה!

את חיי בלי זה אני לא יכול לדמיין..

 

אז מה אם אני שונה?

אז מה אם אני מוזר?

אז מה אם הם לא מסכימים איתי?

אני חי ככה ומאמין בזה.

אני אוהב את זה.

אני טוב בזה.

טוב לי בזה!!!

 

הם לא יהרסו לי את החיים.

אז מה אם הם ההורים?

אז מה אם אני דוס?

למה

 

למה אני מסתבך?

מתפלל לעזרה.

שיבינו כבר!!
הם מנסים לא להבין.

לא לעכל.

 

אמא,

אבא,

תבינו..

אני שונה ממכם!!

אני מת עליכם ואתם מדהימים..

 

ואז.. עם כל התפילה

בקשות

מאמצים

קיטורים גם כן..

מה לא...

 

אני שם לעצמי רגל.

הורס.

מי יודע? אני והוא.

בורא עולם.

 

צריך להישאר בתבנית

בתדמית

בהצגה

 

מתלבט מה אני האמיתי

הדוס

או השחקן.

 

 

רק..מבקש..

תן לי כח לחזור בתשובה.

להתקרב.

לחיות את התורה.

 

אבא...

ה.

אני אוהב אותך.

סליחה שזה ככ הרבה שירים..

 

הוא חיפש הכל

ולבסוף לבד נותר

חשב שזה אסור

והתברר שזה מותר

חיפש את השמחה

במקום הלא נכון

ובכל הצלחה

הוא ראה גם כישלון

יאוש אז השתלט עליו

לא זכר הוא כלל את מי שמעליו

לא חשב שיש לו עוד תקווה

שאת הכל הוא יקבל באהבה

בעצם הכל נבע מההסתכלות שלו

להיכן הובילו המחשבות שלו

אבל הוא בחר להתייאש

וחבל

יש דברים שאי אפר לבטא במילים

אז במקום זה

אפשר פשוט לעצור

ולנשום

לצאת לשדה

אל הטבע

לחוש ברוח המנשבת בעצים

לשאוף לתוכינו

פנימה

את אויר ההרים

להריח את ריח הגשם

האדמה הלחה

לעצום עיניים

להקשיב למחשבות

לתת להן לזרום

ובלב

לומר מילה אחת

יחידה

תודה!

גם אם אנחנו חושבים אחרת

אנחנו חוליות

באותה השרשרת

גם אם דרכינו שונות

לשנינו אותן מטרות

שאותנו

אחד לשני

מחברות.

אחים.

אחים אנחנו

לתמיד

ביננו אי אפשר להפריד

זה קשר דם

גם אם עכשיו אני בטיול בחו"ל

גם אם עכשיו אני מול ספר פתוח בישיבה

גם אם עכשיו אני מקים בשומרון גבעה

אני אח שלך

יש לנו קשר דם.

 

סוף סוף לשוב.

לשוב אליך

לתפוס מעוף

אליך לשמים

לפרוש אליך ת'ידיים

למצוא נחמה

באהבה

באהבתך אותנו

כבר שכחנו מאין באנו

ולאן אנו שבים

שכחנו שאנחנו

עדיין

לך בנים אהובים

אחרית הימים
אך, אחרית הימים.
הגאולה מבוששת לבוא
מצד שני --
כל דבר בעיתו ובזמנו.
מצד שלישי --
במהרה בימינו, אמן.
וזה מובן,
מסתבר שצריך לתקן.
אני מאמינה שיבוא עכשיו
יכנס בדלתי במאור פנים,
לירושלים יזרמו נהרות של אנשים
ואני אחייך
ואגיד:
ברוך הבא משיח,
בן דוד.

לילה

שקט

דממה מקפיאת דם

קול בכי חרישי מתמזג באוושת הלילה

הכרית כבר ספוגה בדמעות

מרגיש כיסופים

למיצוי עצמי

לתכלית

לאמת

גופי רועד

רוצה לצעוק

מחפש בתוכי מנגינה

שנובעת מלב שבור

מלא כאב

מחפש

ולא מוצא

אבוד בתוך בליל מחשבות

מי יודע

אולי סוף סוף השמש תגיע

תזרח על פני האדמה

ויום חדש יפציע

טומן בתוכו

הזדמנות חדשה

ידים רועדות

ברכים חלשות


לחץ


נראה מבחוץ פסדר

אבל בפנים יש פחד


מחץ






ממשיך להאבק

נפלתי קם אבל חת

אני חייב איזה ניצוץ

אני גז שיתפוצץ









אבל בנתיים



שורד

נלחם להם בנתיים

זה כל מה שיש

אש, מטרה בעיניים





אני בורח

לתוך חור שמגיח

כשאני מתקדם קדימה

סדר עולם מגיע

הגיע



חיים רגילים

משעמם!


מפתיע?





חוזר הביתה

לא מכיר את אמא

אח אחות ואבא

מי זה סבא? סבתא?




אוי הדרמה

למה???



שקט כבר

אבאאא!





דיי!

דייייי

מספיק!



קצת יותר מדי



בעצם למה קצת? הרבה!!

בעצם למה לא כבר די!!



שיניתי מה שלו קראתם כעס

כחש















אני לבד, אבל יש לי אותי בנתיים

הוּא רָץ,
מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר,
וְלִבִּי נִפְצַע.

 

בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים
רָץ גַּם הוּא
מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר

 

וְרַק אֲנִי מְדַדָּה;
פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת,
בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת.

 

וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ.

 

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ,
מִזְּמַן זָנְחוּ
הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת,

 

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְרַפְּאוּ
מִזְּמַן עַלְמוּ
פִּצְעֵי בַּגְרוּת.

 

הַמָּחוֹג שֶׁל הַשְּׁנִיּוֹת,
הַמָּחוֹג שֶׁל הַדַּקּוֹת,
וַאֲנִי.

 

הַשָּׁעוֹן יַמְשִׁיךְ לָרוּץ.

 

יצאתי עכשיו מהבית
אין בו איש
אישה

להוריד את התריסים
אין אורות
מפתח

היא לא מלווה מהשער
אין ברכה
סבתא
(?)


הבית שלה מלא חיים
זה זכרון
טוב

חלל
ריק וגדול וכואב.
צריך למלא אותו.
נמלא אותו בשאלות סרק,
כי השקט הצורם הזה מפחיד בנתיים.
נמלא אותו בצחוק מאולץ,
בבכי,
ובמבטים מלאי משמעות וחסרי כל.
ננסה למלא את החלל,
אבל חלל הוא חלל,
בין ירצה ובין אם לא.
ואני,
אפסיק לפחד מהפחד .
אנשום קצת מהחלל הזה לקירבי,
ואתמלא ממנו, דווקא.
ויהיה לי שקט פנימי.

למה?

כמה?

למה אני כזו פסימית?

כמה עוד אפשר להיות כזאת?

אני רוצה

משתוקקת

להיות כמו כולם

רגועה

שותקת

בלי הערות על כל דבר

בלי התחכמויות

בלי ציניות

בלי פסימיות

בא לי להיות שמחה

מסופקת

מאושרת

נמאס לי תמיד להתלונן

לחשוב תמיד מה יאמרו

מה אומרים

מה כולם עושים

להתאים את עצמי לכולם

אני רוצה להיות אני

להיות עצמי

אנוכי

בלי התערבויות ו"השראות"

זו מילה מזוייפת

מקווה לטוב

איתך זה בלעדייך
איתך זה לבד
נכון היה ללכת
ולא להשאר בצד

איתך זה להלחם כל בוקר
ולבכות כל לילה
עלייך
עלינו
זה למחוק את עצמי לגמרי
זה לחכות שמישהו יגיע
ויאמר שהוא רוצה
רק רוצה
זה יספיק
אבל אפילו את זה
לא ידעת להגיד

על תקוות נכזבות שנבנו מחדש
על שברים של מראות עם ברק שנחלש
על גבי אריחים מצופים בכאב
ישבת, נשבת, חושב

על הרים וגבעות ציפיות שכשלו
על נחלים של דמעות לוחמים שחושלו
על אף שיותר מאחד שוב אבד
בכל זאת, אבד, הלבד

ובין הצוקים של ייאוש ותקווה
עוד נוצץ לו האור וממיס עוד שכבה
ורוצה להצליח
מחזיק ונושף
מתנפץ עם הגל אל המזח
וגחל אחרון של אש


מתחת ללב שפעם חלושות
מתחת ליד מלטפת קלושות
תחת משקל העולם הכבד
חזק, ועדיין, רועד

מוטח אל קירות של דמיון מדומה
נשבר מחומות ומרגיש מרומה
מעל מסלולי רגשות וברזל
מורם, מועף, ונופל


ובין הצוקים של ייאוש ותקווה
עוד נוצץ לו האור וממיס עוד שכבה
ורוצה להצליח
מחזיק ונושף
מתנפץ עם הגל אל המזח
וגחל אחרון של אש


האם ינצח הקור או החום
מי יביס את הקרע
ימיס את הקרח
מי ישלים לו מי את המקום

בין הצוקים של ייאוש ותקווה
עוד ישוב לו האור ויפרוץ תשכבה
ובסוף השקיעה אך
אם הוא לא ישמע
ישתקפו כוכבים על המזח
הלבנה לא תשקע

עד שבין הצוקים של ייאוש ותקווה
יתנוסס לו האור וימיס עוד שכבה
הוא רוצה להצליח
מחזיק ונושף
מתנפץ עם הגל אל המזח
וגחל אחרון של אש

חיים
ולא מתים

קרובים
אל החשוב באמת

לא אמות כי אחיה
ומעשיו ברינה אספר
אומר המשורר

יעננו המלך
בו אבטח
ויהי רצון
שתודה אזבח.




דבקים באור פני מלך
אם מצאנו חן בעיניו
ריבון. צדק מהלך לפניו
אדון. הטובים אנו בעיניו?




תשבי
צורי
לבבי



צורי סלח
וחובי
אל יאריך זמן.

סוף החגיגה

 

אמא מכבה את האור וסוגרת את הדלת

הילדים ישנים מזמן שקט מסביב וחושך.

 

זה הזמן שבו נבכי הלב מתחילים את פעולתם.

נדמה ששתקו עד עכשיו אבל זה רק נדמה.

 

כולם יודעים מה כוחה של מחשבה אחת,

כזו שמתעופפת לה בלי שום גבול או סייג

אם תבנה היא או שמא תהרוס?

 

וכעת כשהכל פנוי הן מוצאות להן במה

מחשבות מחשבות מתרוצצות,

אמיצות מתמיד בעלות קול חזק ובטוח

ולעולם לא מתעייפות.

 

ואני מקשיבה להן, עוקבת בשימת לב

לא מפספסת אף אחת,

מחדדת ומבקשת לחזור ולרדת לסוף דעתן.

 

אחת אחרי השנייה בשיירה ארוכה שאת סופה מי ידע?

 

עד שקמה לביאה חזקה ומבקשת להחזיק במושכות 

והיא מושכת בהן, מקרבת את זו ומשחררת את זו.

את זו סוגרת בקופסה ורודה ואת זו משליכה לקופסה השחורה.

 

בוררת אותן ובוחרת בהן ומנהלת אותן

ואז נהיה סוף לחגיגה.

 

 

פעמים נדמה לי שהפה שלי מלא בחלודה. השפתיים עייפות מתנועה ממושכת וההברות יוצאות מקוטעות. כל המשמעות שיש במילים על געגוע התנדפה מזמן ומה ששומעים עכשיו כשאני מספרת כמה אני רוצה אותך כאן זה הד קלוש של אהבה וריח חריף של הזנחה כואבת של הלב.
גם הקול שלי כבר איננו אותו דבר; פעם היה מלא חיות ונעים לאוזן. היום הוא חולף ליד ראשים וממשיך להתגלגל הלאה בעייפות מתוך הבנה שאין לו שום דבר לחדש. הכל כבר נאמר ונשמע, נכתב וסופר. בעולם הזה, הוא איננו אלא שום דבר.
***
יש אומרים שכל אדם נברא בצלם אלוה ממעל ואני מסרבת לדבר על בריאה ומסרבת לדבר בכלל, אבל בראשי מסתובבים מונחים של יצירה. נוצרתי ואני יוצרת. נוצרתי מאהבה
ואני מקימה אהבה לתחייה.
ככה לפחות התיימרתי לחשוב, עד שגיליתי כמה בלתי אפשרי לשלוט במוות.
האהבה מתה והיא נידונה לרקיבות ולעובש, לעכברים מתרוצצים סביב ולאנשים הבורחים מפניה כאילו ביכולתה לחברם אליה בשורשיה החלשים.
אולי לא כל האהבה בעולם, אולי רק שלי. ספיציפית. נידונה למוות. דנה את עצמה לתלייה. לאבדון.
לכאוס.
***
מה יש בי שאין באחרות, או באחרים, אני אוהבת לשאול אותו. בעיניים כבויות וחיוך קטן אני מאתגרת אותו בציפייה לשתיקה רועמת שלו ולצחוק מתגלגל שלי. הרי אין בי שום דבר שאין לאחרים. הכל בי כבר שייך. כבר נרשם. כבר קוטלג תחת שם של מישהו אחר.
אבל הוא מסרב להכיר בי כמשומשת,
ואומר:
"יום אחד אני אשב ואספר לך על כל היופי שיש בך." ועיניו מלאות באמונה שהאהבה שהוא רוצה להעניק לי עודינה חיה, קיימת, נושמת, בועטת בתוכו.
היא רקובה. איך הוא לא יודע?
וכל היופי שיש בי. וגם בו. ובמהות המשותפת שחיברנו לנו בבית. קיימת כבר מאז הבריאה, או היצירה, האין סופית הראשונה. אז מה יש לספר לי. מישהו אחר כבר סיפר למישהי אחרת, וליקום זה מספיק.
***
הייתי ילדה קצרת רוח, שנאתי שאומרים לי "חכם שומע פעמיים". לא נכון. חכם שומע פעם אחת ועובר הלאה. הוא לא צריך פעמיים בשביל משהו זהה לחלוטין. אם זה פעמיים ישנן שתי אפשרויות- או שמשהו השתנה בדברים המדוברים או שהוא לא חכם.
ואני מעולם לא האמנתי שמשהו משתנה סביבי.
אבל ביקשתי להיות חכמה, ועוד איך ביקשתי.
***
התפללתי לזה בלילות, בכל ליבי ובכוונה מלאה. דיברתי שעות ועצמתי עיניים בריכוז. כאילו שאם מתעסקים בזה מספיק זמן משהו קורה.
נשארתי מטומטמת, שהרי שום חידוש אין בי לתת לעולם, ושום דבר שאני אומרת כבר לא מפתיע. אפילו הגעגועים כבר ישנים בי. הכיסופים מעלים חלודה. המפתחות ללב שלי תקועים בפנים ואתה לעולם לא תצליח לסובב, אתה שומע?
או שזה עובר לך ליד האוזן וממשיך להתגלגל הלאה בעייפות?
תקשיב לי,
אני אוהבת אותך.
למה אתה לא מקשיב? או לפחות מריח?
הריקבון שבי צועק למרחקים.
צועק עד הבית.

העץ נחמד הוא למראה

וטוב הוא לעיניים.

גזעו חזק, יציב. 

צבעו חום כהה,

פירותיו מתוקים להפליא,

ועליו צבועים בירוק עדין. 

אך גם מי שיסתכל עמוק בוודאי לא יבחין.

 

הוא לא ידע כי העץ עבר תקופה,

של גשם,ברקים וסופה.

ערפל וחושך הגיעו לפעמים,

הסתירו את השמש, את האור החמים.

 

אך העץ על גזעו נעמד,

לא ויתר אפילו כשפחד.

כשהופיע חשש מה,

הוסיף העץ עוד קצת אדמה.

 

האור חזר להאיר,

הרוח נשבה בעדינות,

הגזע התחזק והתחשל,

למציאות החדשה התחיל להסתגל.

 

גזעו חזק,

עליו ירוקים,

פלא עצום לכל הרואים.

 

אך יש יום אחד בשנה,

שבו הוא קצת חושש,

באותו היום תסור האדמה,

ויראו את השורש.

 

אותו השורש שחבוי בפנים עמוק,

נמצא כ"כ קרוב וגם כ"כ רחוק.

כמו עוד אבן אחת,
והמדבר הוא גדול.
כמו עוד אבן אחת שרוצה
לתת לך הכל.
והמדבר מדבר,
קורא לי אליו.
רק אני למולו,
כמו אבן עכשיו.
וכולי יבשה,
קצת שטויות מדברת.
אני אבן אחת,
אבן קשה.
והמדבר למולי,
נרטב הוא,
נרטב.
אבל אני אבודה,
נבוכה מהקרב.
וטיפות הגשם נוגעות לא נוגעות בעיניי.
הן לא מחלחלות לא נכנסות אלי.
והרוח טופחת,
לוחצת עליי,
אבל אני יבשה,
יבשה כבר מידי.
והבוץ ברגליים מחייבני לקום,
שלא אשקע ואעלם בייקום,
אך אני יבשה,
מעיניי לא כלום.
והמדבר כבר בוכה,
שטפונות של ממש.
ואני מה איתי?
קשה לי ממש.
כמו כל אבן,
מתגלגלת.
פשוט כי צריך.
חייבת להתקיים,
לא רוצה להביך.
והבוץ דבק בי,
והרוח קרה,
והגשם בוכה לי,
דורש הכרה.
ופתאום היה שקט,
וחשתי דקירה.
נגעתי בקוץ,
מסתבר כך היה.
ופתע הרגשתי שגשם יורד מעיניי,
על פניי,
וזה היה כלכך כיף.
ונשמתי את הרוח שפעמה בתוכי,
ושיחקתי עם הבוץ בתוך ידי.
והמדבר התבכיין,
בכה הוא ממש.
שנינו הינו רטובים,
יפים,
פשוט מדברים.
אז נכון היתי אבן,
רק אבן קשה.
ועכשיו אני אבן.
אבן רכה.
והיובש עזב,
נותרה הקלה,
כלכך טוב להיות שוב,
עם עין רטובה.

רדוף ספקות אחוז סבכות

יושב ליד רחוק מאוד

צריך קצת אור רוצה קצת שקט

נכנס לחדר לוחץ על מתג



מדליק את החושך מכבה את השקט

נכנס עמוק מתחיל סחרחורת

יאוש, חרדה, ומעט תקווה

יוצא משם

אנסה פעם הבאה