פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 375)

בשמיים משייטים חלומות.
בין עננים לבנים ושברי קרני שמש.
בין טיפות גשמי ברכה לברק ורעם.
משייטים חלומות.
שקופים כמעט. מנצנצים מתוך הערפל.
מצאתי שם חלום על מקצוע, חלום על פרנסה, חלום על בית.
לא מעט חלומות על אהבה ומשפחה.
חלומות על עתיד, וגם חלום חמקמק על עבר.
הבלחי חלומות על שלווה וחלום ענק על שמחה.
אלפי חלומות משייטים בשמיים.
מחכים רק-
שנרים עניים.

טיפה ועוד טיפה

שניגרות באיטיות

וצורבות בצאתן

 

צובעות בקימוריהן

את הכיעור הייחודי

שבחוסר הצועק מליבי המושתק

 

אישיותי מידלדלת ודוהה

מתמעטת וקהה

לצד אי הרציונליות הנכפית עלי ברצון רב

 

האם נשאר ממני משהו אותנטי?

או שהשקר שאני בסך הכל משתדרג

שב והורג

מצייר במכחול משלו את המצב  האונטי

והפעם באופן טוטאלי

 

אין לי כח להיאחז בדמיון

שאני יכול לשלוט במחשבות

שאולי לא אני הצתי

ולשחות בים של דמעות

שזלגו מעצמן ללא אלטרנטיבה לפתרון

 

מאבד את עצמי לדעה

מתקבע ושוחה בה

מה אעשה לנפשי?

מה חובתי-ואשכחנה

ואברח ממנה במבוך החושים

עד שאתקל בכל הכח

בחובות על גבי חובות

שלא עשיתי ולא שילמתי מימיי

 

והימים ימי ביקורים עצמיים

נגיעות של אוטוסוגסטיה מחרות לפתחי

מוודאות שאכן לא נותרו רגשות פוטנציאליים

 

והחלום הבודד

שבעתיד אתגבר

ואיבנה

נראה רחוק מתמיד

 

ולעיתים אני חוזה בהבזקים

שבקץ הימים

בעידן הלילה האינפיניטי

שבתי את שבותי

ובניתי את עצמי

מההתחלה

 

 

 

 

הנרות הבוכים דלקו בדכאון

כשברקע מפלחות את האווירה

איבחות דוקרות של מציאות

 

האפסיות שבאפיסת הכוחות

שבהתשה

גורמת לי לחוש כעלה

נידף

ונידח

בחלל המכביד והעשן

 

חסר אופי

נטול עוצמות

חלש אופי

וקהה עצמי

 

 

הנרות הבוכים טפטפו שוב ושוב

והצלוחית שבעה מים דמעות הפאראפין

ששורף את מחשבתי 

זה מכבר

 

ובהעטיף רוחי

בהטשטשות גווי

אביט כה וכה ואפנה

אל האינסוף

ולא אשוב

עד

כלותי

 

הי, אתה!
כן כן, אתה!
אתה שומע אותי?
אתה מרגיש אותי?
כי לי כבר אין כח
קשה לי כבר לשמוח
נמאס לי להפגש עם עוד בחורים
נמאס לי להתאכזב כי הם לא מתאימים
מתי כבר תגיע?
ותגרום לי להפסיק להתגעגע?
רוצה אותך כבר איתי
לדעת שאתה אוהב אותי
חולמת עליך בלילות
מחפשת אותך בנרות
בוא כבר, אנא
תיכנס ללב שלי פנימה
בינתיים שה' יאיר דרכך
וישמור צאתך ובואך
שלך, מצפה ומייחלה
זאת שכבר רוצה להיות כלה

בשביל מה, אני שואל
בשביל מה,
ואין תשובה
בגלל מה, אני קובל
בגלל מה,
ואין תגובה
ואיך קרה
אל מי אקרא
ומי עונה בעת צרה
מי שופט
ומי נשפט
ממי ארגיש תמיד נבעט
וטוב שפעם
מדי פעם
נלחמתי להכניס בדם
נרקב ברע
הכל נראה
עקום, שבור, כל כך נורא
ריח קרב
אויב מורעב
אליי שוב כל אחד קרב
ולדמעה
שבי נבעה
אלוקים אולי שעה

לך תדע

אולי מחר 

תתעורר לה התקווה

ותכנס ללב שלך

 

פעם

בזמן אחד

היה טוב 

חלמת על הכול

ידעת לאהוב

פעם

בזמן האחרון

זה הפסיק 

נגמר

התחלת לשנוא

ולכעוס בלי סוף

 

אולי מחר

היא תבוא

ותדברו על זה

אולי מחר

תראה אחרת

את מה שאתה רואה עכשיו

 

אולי מחר

יהיה יותר טוב יותר

הי כולם,

אני חדשה פה  נהנית מאד לקרוא את הקטעים. מרגש מאוד לראות שעולם הכתיבה חי כל כך גם בדור דורש כל כך, כמו שלנו..

מצאתי את עצמי לעיתים כותבת קטעים מהממים, אבל עם הרצון לבחור מילים שמוצאות חן בעיני הייתי מאבדת את הרעיון שרציתי לבטא בכתיבה.

הרגשתי החמצה גדולה. תחושה שלא עשיתי כאן יותר מידי חוץ מלצרף אוסף מילים מעניין זה לזה.

ולכן... החלטתי להיות מדויקת יותר מבחינת נושא הכתיבה ולהשתדל להיצמד אליו כמה שאצליח. כרגע זה עדיין בחיתולים אבל אשמח מאוד (!) לתגובות. תודה לכולם 

 

הרעיון: כל אחד מכיר ומייקר את התכונות שלו, לטוב ולמוטב ויוצא מורווח מכך וולא להיפך.

 

 

 

 

פעם סבתא סיפרה לי 

שלכל ילד יש בתוכו ילד.

 

הילד הזה מתחבא בשקט בשקט

מאחורי חדרי הלב.

 

לעיתים ובלי שאף אחד ירגיש

הוא מבליח ושולח נשיקות.

 

לפעמים יש ילדים שמרגישים את הנשיקות

ומיד מחפשים מי שלח אותן.

 

ולכשנפתרת התעלומה

ולפניהם נגלה חבר חדש 

אין מאושר מהם

הם גילו את הילד שבתוך הילד!

אח קרוב. נולד לו מחדש.

 

לפעמים הילד והילד שבתוכו רבים

כי הילד שבתוכו עושה דברים 

שהילד לא אוהב

ואז שניהם עצובים.

 

ולפעמים הילד והילד שבתוכו מתחרים

כי הילד שבתוכו עושה דברים 

שהילד כל כך רוצה אבל לא מצליח

ואז שניהם עצובים.

 

ולפעמים הילד והילד שבתוכו משלימים.

כי הילד מקשיב לילד שבתוכו 

והילד שבתוכו מקשיב לילד.

ושניהם הופכים מאושרים.

 

 

 

 

 

 

 

אל מול הרים
גדולים גבוהים
אני נפעמת
נשימתי נעתקת

אם מול נופים
מרתקים נפלאים
אני נעצרת
בזיכרון מצלמת

אל מול ימים
גלים רחבים
אני מבקשת
ומיד נזכרת

כל זה רק בדמיון
כל ההשקעה לטמיון
כי עוד מעט
מחר ממש
אני שוב אחזור
לחיים
כי עוד מעט
מחר ממש
כמו בכל
השנים.

אבל אולי,
רק אולי,
לפעם אחת.
אני אשאר.

ואולי,
כן רק אולי,
לפעם אחת.
אני אוותר.

שלושה אנשים גרים בסיילם

חרדי, ימני ומתנחל

אחד גזען, אחד כובש ואחד עובד את האל

אפשר לחשוב כל מה שרוצים, הרי כולנו דמוקרטים

זה לא רלוונטי הנקודות הקטנות, לא צריך להכנס לפרטים



אבל בואו לא ניסחף, בואו לא נגזים

יש פה אדם שמאמין בא-לוהים!

את איש האמונה נעלה על המוקד

הרי חשיבה פתוחה ומקבלת באנו לעודד!

אם לא הייתה הדת שומרת אותנו 2000 שנות גלות

איך היינו יכולים עכשיו לכפור בכל מהות?

אתה יכול להכחיש איזה אל שתרצה, אל תאמין במי שתבחר

תאמץ דרך חיים התואמת להשקפתך, אבל רק לפי המוסר

העדכני, המודרני, זה שעכשיו תופס.

הוא משתנה כל הזמן, אז תמהר או תפספס



שני אנשים גרים בסיילם

והם לא צודקים כמוני

זה בסדר גמור, אני פלורליסט

יש עוד אנשים חוץ ממני



מה זה כאן קרה? מי היה מאמין?

כזו אטימות דווקא מימין

מאוד לא לעניין להתנגד להכלה

זה לא בא לי בטוב, כל החוסר קבלה

אז נעוות נשקר לא נפסיק להכפיש

בכל מדיה אפשרית ואחר כך נכחיש

חצי אמת היא לא אמת

וימני טוב אין באמת

ראיתי בטלוויזיה, קראתי בעיתון

כל מה שהם רוצים זה הון שילטון



איש אחד גר בסיילם

אבל הוא דעת מיעוט ויחיד ולא מייצג

כמעט כולנו כאן נאורים

אז בואו נמשיך ללהג



הוא בכלל כבש את ביתו בכח הזרוע

כל מה שמניע אותו זה אלימות ורוע

בושה שאחד כזה הוא נמצא אצלינו

אם תשאל אותי הוא לא משלנו

בוא נגרש אותו, נהרוס את החיים שבנה

זה בטוח יביא צדק, ואם לא אז לפחות נקמה

זה כל כך קל לאהוב ולשנוא את מי שרחוק ממני

בליל של רגשות מבלי לפגוש את המציאות, הרי בטח כולם כמוני



איש לא גר בסיילם

וזה בסדר, היא מעבר לקו הירוק

הרי כדי לכפות את דעתי המצאנו את החוק

איזה יופי שיש לנו דמוקרטיה!

ככה אוכל לאנוס את השקפתי

עם הרבה הבנה וסימפתיה




@שפילבלעע תראי מה גרמת לי לעשות

כל ערב את מתה 

כי אין מי שיגיד לך לא

כל לילה את מתה מבלי לסגור התריס 

את מתה אט אט

כאילו החיים ימשכו לעד

את את

תמותי לבד

 

לעשן יש סגנון משלו כשהוא יוצא מהאוזניים.
בדיוק כמו שלרעש יש כניסה משלו, כשהוא נכנס אליהן בחריקה צורבת.
אם הייתי יכולה לדבר, הייתי מסתפקת בלבקש מאבא שינמיך בשבילי את העולם. 'הווליום הזה נוראי', הייתי מכווצת את הפנים והוא היה מהנהן ובפניו היה חולף כיווץ קל משלו כשהיה מסובב את המקש הלבן שמאלה, על פי הקווים השחורים שמסומנים לצידו.
או שאולי היה שותק ואומר במצח מורם וחרוש קמטים שאלה החיים ושאנחנו מפונקים מדי. בזמנו לא היו מבקשים בקשות שכאלה, כולם ידעו שמי שלא יכול לסבול את הקולות יוותר על שמיעתו ויהפך חירש. תתאים את עצמך לאנשים סביבך, מה פתאום שכולם יחלישו בשבילך?
הוא תמיד שוכח שהיום הכל אישי יותר, אפשר לכוון את הווליום לכל אחד על פי הצרכים שלו, ולמרות שהמדע אומר שאנשים ששומעים חזק הם טובים יותר, אסור לך לומר בקול שיש הבדל. כל אחד שומע כמה שהוא רוצה וזה בסדר. אנחנו אוהבים את כולם.

לפעמים אני מתהלכת ברחובות ותוהה אם מישהו מהסובבים אותי מנחש שהעולם הזה אצלי על השתק. אני לא שומעת ולא מדברת. רוב הזמן אני מקשיבה לשתיקה בעניין רב ופולטת אנחת עונג כשהיא נכנסת לי לעיניים, בסגנון שלה. לפעמים אני גם מחייכת, כי בתוך כל הרעש החיצוני הזה בטוח תהיה לי סיבה לשמוח, אבל אני לא מספיק מאמינה בזה כדי להגביר את הווליום. השקט חודר כל כך עמוק שזה נעים. הוא מתפשט בפנים, כשחם לו, ומנקה את הלכלוכים שהדם נלחם בהם והגוף לא מצליח לשחרר.

אני זוכרת ימים של רעש, היה כל כך כואב, רציתי למות. 'אני מעדיפה להיות טיפשה ודוממת מאשר להאזין לקולות האלה כל היום ולהיחשב חכמה יותר', הייתי לוחשת לאבא בקול צרוד מכניסות ויציאות אוויר אפרפר.
הוא היה מחבק ואומר 'אני מאמין בך', בעיניים עיקשות וחיוך רחב. אני הייתי לוקחת נשימה וזורקת את המילים שלו בהינף יד, 'כי אני חלק ממך, זה לא אישי.'
או שאולי היה מהנהן כהרגלו עם הקמטים וההבנה בעיניים ומושיט את היד להנמיך. 'העיקר שתהיי מאושרת,' היה נאנח ומחבק את עצמו כהגנה מפני הקור.

למרות שהיה לי קל ללחוץ על השתק ולסגור את התריסים האחרונים לרחובות המציאות, עדיין היכו בי מדי פעם געגועים שהזדחלו בין החרכים החיוניים שהכניסו פנימה אור. געגועים לרעש ולכאב שלו, לדרך המיוחדת בה הוא צורם לי באוזניים ושורף את עיניי.
השתיקה אמנם נהדרת לי, אך בשלה אני אט אט גוועת. זהו מוות קשה יותר מייאוש: הענפים נשארים חיים, אך השורשים דוחים כל טיפת מים מתוקה ומתים מתחת לאדמה בלי שאיש יידע.
בדממה;
כמובן.

סתם.

זורקת מילים.

מפרגנת,

עוזבת.

זורקת,

מלטשת.

לא אכפת לי.

אני לבד.

לבד.

לבד.

באלי לצרוח.

להרוג.

לשרוף ולפצוע.

הזמן עובר.

נשרף.

אני סתם.

סתם מבזבזת את הזמן.

הזמן הרי לא חוזר.

הכל חולף.

עובר.

רוצה לחזור.

להחזיק חזק ולא לעזוב.

לתפוס חזק-חזק.

לא יודעת למה,

לא יודעת כמה-

אבל נמאס.

שְׁנַיִּים אֲרֻכִּים, מַלְבְּנִיִּים
זֶה מָה שֶׁהֻצַּג.
מָה אֲנִי אַגִּיד?
מְרֻבָּעָת שֶׁכְּמּוֹתִי
אָז שָׁתַקְתִּי.
נָתַתִּי לַמְּחַשְּׁבוֹת שֶׁלִּי לְהִתְכָּסֵח.
מְדַבְּרִים,
בְּעִגּוּל עָקֻּם
אוּלַי זֹאת אֶלִיפְּסָה עֲצוּבָה?
מִי יוֹדֵעַ?
בָּטוּחַ שֶׁלֹּא אֲנִי,
בָּטוּחַ שֶׁלֹּא צוּרַת הַלֵּב שֶׁבִּי.
וְאִם בֵּצּוּרוֹת עָסְקִנַן--
אֵיךְ בָּעִגּוּל יֵשׁ הַרְבֵּה פִּנּוֹת?
הַרְבֵּה קְצָווֹת,
הַרְבֵּה מְחַשְּׁבוֹת,
הַרְבֵּה דֵּעוֹת,
ֹשֵל צוּרוֹת נֶפֵש.

מעניין אותי אם זה אומר משהו,
שהנערה שאני דמיינתי מביטה אלי מהדף שהיא ציירה.
זה מוזר לדמיין מישהו ופתאום לראות אותו משורטט בעיפרון לא שלך. ומעניין אותי אם זה אומר משהו.
לא איזה משהו מיסטי-רוחני כזה. אני לא מאמינה בכאלה. למרות שהיא קצת כן ותמיד נתתי לה לגרור אותי איתה...ואולי גם עכשיו אני נותנת.
רק משהו כזה עלי ועליה ועל החברות ביננו. על קשר גם שרחוקים, גם שאין זמן,גם שלא מדברים כמעט, גם שהחיים זורמים ולוקחים כל אחת לאפיקים אחרים.
הנערה שהיא ציירה יותר שמחה מהנערה שאני דמיינתי. ומעניין אותי אם גם זה אומר משהו.
היא מביטה בי הנערה שלה בעניים תכולות עמוקות, מבט נבון, חיוך קטן ולוחשת לי שאני לא באמת צריכה אותה.
לא צריכה את הנערה הג'ינג'ית על הדף כדי לדעת שיש לי חברה טובה.
מספיק לי לדעת שכקשה אני יכולה לעצום עניים ולראות, לא שיער גינגי חופשי אלא צמה או קוקו בלונדי שנח על כתף ומיד להרגיש טוב יותר.
שבכל מיני סיטואציות אני לא צריכה מבט תכול נבון אלא את מבטה הנבון על החיים שעדיין מלווה אותי.
שעומק אמיתי לא נמצא בעניים המצוירות אלא במבט ביננו גם אם הוא נדיר יותר.
שהאמת היא, שתמיד תמיד אני יכולה להרים אליה טלפון.
שהיא תמיד שם בשבילי.
ליד הציור מונחים פרחים ואולי אין כמו פרחים כדי להסביר חברות אמת.
שורשים עמוקים וריח טוב שמופץ לרחוק.
אהה...
אז תודה לך, הנערה בעלת העניים התכולות על שהזכרת.
ותודה לך. חברת אמת.

משבר הציונות הדתית,

גם לחרדים יש משבר.

אבל אצלנו זה לא אותו דבר

אצלנו- זה משהו אחר.

 

יש גם משבר גם לחילון

לפוסטמודרנה ולהט"ב

ומשבר לחלוץ הציוני

שיש לו טעם של "לשוא"

 

יש משבר לשמאל

לשמאל מרכז. מרכז ימין

משבר לאטאיסט

שבכפירה האמין

 

אבל הציונות הדתית,

לא פשוט ההסבר,

אצל הצינות הדתית

באמת יש משבר.

 

כי תמיד היה מוזר

השיבה הביתה והכל

אבל הציונות הדתית קמה

בשביל מתוך כל זה לגדול

 

וכשיש משבר לממשלה

לצבא, לרבנות

יש משבר לציונות הדתית

יותר מלשאר הציונות

 

גם יש משבר לשמאלני

שאי שם בברלין

ולחרדי שבבורו פארק

יש משבר לא סלחני

 

אבל היאמחד ציונות

ומאידך היא דתית

זו שאלה ברצינות

וקשה מה להחליט

 

וכשרגע לפני משיח

היקום כולו נופל

ליד הציונות הדתית

כל השאר רק טפל

 

אבל איזו זכות זו, במחילה

מול ההתמוטטות של כולם

להכריז שמשבר הציונות הדתית

הוא משבר כל העולם

לילה טוב פנחס (97)
לילה טוב (78)

אני עוזב את בית הכנסת.
במעלית אני פוגש צוציק בן 20.
"ערב טוב פרופסר" (100) אומר לי רגע
לפני שאני יוצא. "ערב טוב גם לך" (82)

נכנס הביתה. "שלום מירי" (84)
היא לא שומעת.
מתקרב לכיוונה ומגביה את הקול
"ש ל ו ם מ י ר י" (86?)

לא משנה חבל הזמן. נו? מה עושים היום. חושב לעצמי.
כל כך משעמם להיות לבד, בצעירותי הייתי פרופסור למדעי היהדות. היום לא נשאר לי כלום. כלום!!
חוץ משתי תעודות שאני שומר, בלי שום סיבה.
אני מרגיש מכובד בגלל זה, אבל לא יודע
זה נעשה הרגל שיש לי אותם.

דייי. כל יום אותם מחשבות, למה אין נכד אחד
שיכול לבקר את סבא. לשחק איתי שחמט. או
סתם לדבר. למה רק בימי הולדת הם באים, כסף זה
כל מה שמעניין אותם. אין לי כח לחשוב על זה, זה רק גורם לתחושה של דכאון....

עוד שעתיים אני הולך לישון.
הרבה זמן לא עקפתי את 84 מילים ביום...
הכי הרבה מילים שאמרתי בשנה האחרונה.
לפעמים אני קורה למירי הרבה פעמים רק כדי לעקוף
את השיא אבל זה לא באמת נחשב.

למרות שאולי.. יש לי רעיון למחר , איך לא חשבתי על זה קודם. אני נכנס למיטה מוקדם. שמח שאני עומד
לעקוף את השיא...

למחרת עבר עלי יום נעים ושליו. השמים תכולים. ציפורים מצייצים. פרחים מלבבים. נראה לי שזה
תמיד ככה רק שעד היום לא שמתי לב.
אני מחכה כבר לערב. מחכה כבר להגיע
לבית הכנסת. באמת הגיע הזמן לשבור את השיא.

לא הצלחתי להתרכז במנחה וערבית.

זהו הגיע הרגע.
אני פונה לצאת מבית הכנסת.

ערב טוב פנחס (97)
ערב טוב יצחק (79)

אני אלך לסיירת הראשונה בחיי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוח ונראלי צריכים תמונת פספורט.

אבל לא קשה לזהות אותי במציאות

 

 

ממ

הכל הזוי.

ואולי בכלל לימודים

בעע. בואו לא נחשוב על זה?

אני יכולה להישבע לך.
ראיתי היום מלאך. בלי. כנפיים.
...
אנשים טובים באמצע הדרך.
וגם בהתחלה.
ובסוף.
.
מלאכים טובים באים בימים טובים.
ימים של טיפות קטנות של טוב על האף,
ומדלגים בשלוליות בשניים. ולא כואב.
.
ראיתי היום מלאך. בלי. כנפיים.
סתם כי התחלתי לפתוח את העינים.