פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 376)

זהו, נגמרה השבעה.
חוזרים לחיים רגילים.
אומנם קצת חסר,
אבל יש גם אורים.

נראה לכם?

נגמרה השבעה.
צריך לחזור לחיים.
ואי אפשר.
הגעגוע צובט.
כבר אין את מי לשאול.
אין במי להתייעץ.

ואחרים?
אחרים יש.
אבל הם לא כמוהו.
הם לא סמל לכל העם.
הם לא בבחינת נס שמתנוסס.
הם לא תכלית הכוסף.

הגעגוע.
איי, הגעגוע.
רק שבוע אתה לא פה.
שבוע בודד.
וחסרונל בולט.
תמיד היית האור שבשטח.
תמיד היתה המביט קדימה.
תמיד היית המחייך, המעודד.

צריך לחזור לחיים נורמלים.
ואי אפשר.
אי אפשר בלעדיך.
אתה חלק מהנוף.
כמו שפתאום יעלם הכותל.
אי אפשר.
צריך, אבל אי אפשר.

אתה חסר.
הגעגוע קורע אותנו.
הבעיות בלתי פתירות בלעדיך.
החיוך, החיוך כבר לא פה.
משל פריחה לה השמחה ונעלמה,
יחד עם נשמתך.
המקום בו שכנה כדרך קבע.

מבין כל ערמות המילים;
ביקשתי אותך.

מבין כל הטיפות שירדו מעיניי;
אני מביטה.

מבין כל החוטים שרקמנו
משתחררת לאט.
טווה לעצמי עולמות אחרים
השותקים את דמותך.

בלהות

 

והלילות, שבם לא נתתי שנת לעיני,
או לגופי המך, הדוה.
והשקתי בדמי ובמי דמעותיי
את שיח הקוצים הרוה.

כששמתי לבז את שתי ידיי
ואת מאור עיני הכהות.
ההיה זה אמת, אמרו ידידי,
או היה זה חלום בלהות?

אני מנסה כרגע לכתוב שיר על נושא מסויים..
אין לי כל כך נסיון או כישרון לכתיבה..
אם יש פה מישהו/י פנוים עם זמן ויכוח אשמח ממש לעזרה!
השיר הוא על פסקה מסויימת של הרב קוק..
תודה!

את לא פה
את לא שם
את זאת את
את בעצמך

את לא אף אחד אחר
את זאת את
כל האנשים האחרים כבר תפוסים
אז תהיי
את בעצמך

את לא נמצאת בשום עולם
את נמצאת בעולם משלך
מרחפת פה
מרחפת שם
תמיד מעל כולם

את
תמשיכי להיות את
את זאת את
את בעצמך
ואל תפחדי
להקשיב
לקולות הלוחשים בליבך

את מיוחדת
שונה מכולם
אולי
עם כל ההבדלים
תמצאי לך מקום
משלך
בעולם

אני אשלח לך כוחות
וחיבוק
מרחוק
אני אנגב את דמעותייך
שינשרו אחר קרבות

תזכרי
את מיוחדת
את זאת את
את בעצמך
לא אף אחת אחרת

יער ירוק
ילדה קטנה
הולכת יחפה
מבט ריק.
שמלה לבנה
קול הצעדים נשמע כמנגינה
חסרת כל פחד.
ליבי מתכווץ
כשהיא
בעיניים עצומות
נושמת עמוק את האוויר
ומגניבה לעצמה חיוך
כמעט בלתי נראה
פוקחת עיניה
ומחבקת את העולם בידיה הקטנות.

אין לי כח לכתוב ולהוציא את זה ממני, אבל אני חייבת. מוכרחה בשביל השפיות שלי. אני מתגעגעת אלי . במקום לברוח אל עצמי, ברחתי מעצמי,. נשארתי בלי כלום. רק עם עבר נוקב שמזכיר ומתזכר כל הזמן עד כמה אני לא שווה כלום, עד כמה לא מגיע לי כלום. אני שואלת את עצמי אילו חיים אני רוצה לחיות; של פתרון , של אמת, או של סיפוק . מה מהשלושה יביא לי שקט נפשי . הרי מכורח המציאות בחיפוש של אמת מתערערים , מהרהרים, שואלים , מבררים, מחפשים, מתפקרים, חוזרים וחוזר חלילה. וכשכבר לבסוף אתה מחליט ובוחר באמת השלימה- הרי תמה המשמעות של חייך והשבת נשמתך לבורא . לשקט מסוג אחר. חיים של סיפוק, אין בהם ולו מרגוע אחד. לקפוץ מריגוש לריגוש , מהוויה להוויה, ליצור מציאות שלימה של עשרים וארבע שבע של חוסר מנוחה במטרה להרגיש מעט מהמשהו השלם הזה. בין אם זה בלתרום ולמצות את הכוחות שבי או בין לעוד סיגריה, הסנפה או נשיקה. ופתרון? אין כזה. זה רק לדמיין לעצמך עולם מסוג מסויים ולשחות בתוכו, לחיות ולשרוד. זאת אולי הסיבה לשדים שלי . חוסר היכולת לכפות על עצמי חיים שאיני רוצה בהם. וגם בחיים האלה של עכשיו, הסימן שאלה, איני רוצה בהם. אין תשובה. רק לקום לעוד יום שאתה יודע שאין לך בשביל מה.

שלוש כוכבים.
איך אפשר לבקש יותר.
לא שלוש, שלושה.
שלוש.
הרקיע מארח שלושה כוכבים, ופעימתם נתונה להשפעת הירח. איך זה כשאין לך עיניים ירוקות?
ובחירה.
אורם מאיר וגדל והולך, אך כשעיניי מתמקדות הוא נעלם.
נמס.
בועה שחורה של חושך בולעת את ניצוצותיהם והם נותרים כמו נקודה לבנה על טלית שאינה כולה תכלת.
היקום מדבר אלייך.
האם את מקשיבה?
אי אפשר לספור חיים. אם תביטי בהם ייעצרו, אם תשכחי ייעלמו. הלחץ והכמיהה עושים את שלהם.
אם את רוצה לעוף,
אל תביטי למטה
הם ילטפו אותך בדשא דוקר עד שתפחדי ללכת. עד שתתחרטי שניסית לעזוב.
עינייך פועמות חיים, אינך שומעת?
רק אל תסגרי אותן
מהר מדי.
כוכב מספר שמונה מתוך נצח שאי אפשר לראות בוהק ביופיו, בין כל חבריו הנגלים לעיניי.
הוא מאיר עולם שלם אך מכבה את חבריו שאינם נגלים לעיניי,
מצטופפים בתוך עולם של חושך וגלגלי זמן
כדי שהוא יוכל לבהוק בשבילי.

נולד למשה בן אליהו
בשנת חמישים ותשע
מרכזניק לשנים ורבות
נותן תמיכה וישע

רמ בהסדר שומרון
ולאחר מכן ראש ישיבה
עשור שלם של מחזורים
עוברים תחת הרבה

דובר ישיבות ההסדר
ואף אחד מהאחראים
סדנאות בחינוך ילדים
באיתמר ואופקים

גר בקרני שומרון
עם אשתו חיה אלבה
בנים יש לו ארבעה
ובנות גדולות שלושה

מה שתשיב הפרשה
שאלות חיינו הגדולות
פרשת חיים פרק א
ועוד כמה הרחבות

חייו על מי מנוחות
עד שהחל המבצע
"חייל יוצא מחופתו"
געשה הארץ ורגשה

עומד בבית המדרש
עודו בטלית ותפיליו
והנה נכנסים חיילים
ישירות פונים אליו.

בנך פצוע קשה
כך אליו אמרו
מיד יצא אליהם
חיים כמעט לא נותרו

נסע לבית החולים
חיכו ימים רבים
גוף מרוטש, ולחיים-
כאפס סיכויים

צפיות מנופצות
ואחרות באות נבנות
והנה יש תקווה
מפיצים החדשות

לאט לאט התחזק
לאט לאט החלים
ניתוח רודף ניתוח
והנה יש כבר פנים

לביתם חוזרים בשמחה
אם כי נשארים בשיקום
והדיה של הגילה
הגיעו אף לבקו"ם

הפצוע הקשה ביותר
של עופרת יצוקה
והנה כבר הם עמדו
נמצאים בחתונה

כמה שנים מאושרות
הוא ר"ם בהסדר שומרון
ממשיך הוא בחייו
מודה על כל יום

כותב את הספר
מפיץ אותו ברבים
"בלבב פנימה"
מחזק יהודים

והנה שוב בשורות
קשות מאוד מנשא
יש לך גידול גדול
ומי יודע אם תבוא...

חזר נכנס ושוב יצא
מתחנן לרפואה
משתדל ומבקש
אך מקבל את הגזרה

התדרדרות ושוב יצוב
לימוד של שעה
הולך לישיבה
ברכת הודיה

קורעים שערי שמיים
תפילות המוניות
גומרים ספרי תהילים
ומצפים לישועות

בן חמישים ושמונה
ממשיך במסורה
לתת, להגדיל תורה
ולהאדירה

מבינים שזה הסוף
אך כלל לא נכנעים
ממשיכים בדרכם
כמו כל הימים.

חיוך אחד חיוור
וזעקה אחת שקטה
מבט אחרון מלטף
והנה עזבת

לא נשכח אותך כלל
את החיוך המאיר
את התקווה הזוהרת
את השיש והגיל

לא נשכח אותך.
לא נשכח.

ועתה שאתה שם
מביט עלינו ממרומים
אנא שמור עלינו
כבכל הימים

ואנו כאן
בארץ החיים
שמך נשמר
לדורות הבאים.

אני יודעת שזה לא ממש משהו.
זאת פריקה.

רוח חדשה הגיעה
אל הישימון
להפיח חיים צחים
בצל צלמון

נושבת בין עצמים
חסרי נשמה והגיון
בין ריקנות
וחלל
מבהיל וגדול

גופות זזות
בלי מחשבה
בלי מרגש
פרחים כחולים
מדממים באלם
בלילה
על הדרגש

והרוח
לא מוצאת את מקומה
עפר ואפר מעורבים
בדמעות ליבה

והיא חוזרת לעצמותה
למקור חיותה
טרם אף נשימתה הזועקת-
תגווע

לפעמים,

כשאני באה, מתקרבת,

אני מחפשת. נושמת עמוק יותר.

ולפתע, אני מיישירה את מבטי, ורואה.

רואה.

סופסוף- רואה.

 

 

חומש חום אש יצר צרי- יצרי

רואה אני רועני באחו,

אחוזה "כן"

וכסילי-

זקן וכסיל לי.

לעומתו- לאומתו

רוחי, רוח חי,

למול אות למולות, דורש בדור אש.

מליץ עוד לצעוד,

לקו אל לקבל קרטוב קור טוב.

לימודו הפשוט ופניו השוחקות-

לאן כל זה הלך?

הן מחשבות הבורא רחוקות

מסתר רזיאל המלאך

תקופת החיפוש
להבין מי אני
מה אני
מאין באתי
ולאן אני רוצה ללכת
מה יוביל אותי בדרך הנכונה
ואיך לבחור אותה.
נתקלת בעוד צומת בחיים,
צומת שאין בה יד תומכת שתעזור
שתייעץ,
שתביא כתף או תחבק
שאלות ושאלות
אבל לא להכל יש תשובות
קשה לחפש לבד, אבל אולי גם
בונה לחפש לבד?


*מהשניה לשניה, לא באמת כתוב טוב*

תחושה כזאת.
כאילו רצתם מהר מידי.
אל תשכחו שתמיד
תרצו להעז יותר.
אל תברחו רחוק מעצמכם.
ואולי,
העזתם יותר משהלב ביקש.
ואולי.
הכל היה סתם רגע, ובסוף
תצטערו.
לפעמים,
צריך להשתיק את
התופים האלה שבלב.
רק שלא יהיה מאחור מידי.
ילדי החופש.

אמת,
מה היא?

מילה גדולה,
משמעות.

מחפשת אחריה,
נראת כקרן אור רחוקה.

מנסה לגעת,
אך ידי לא משיגה.

רוצה להתקרב, לראות.
צעד עוד אחד,
קרבה.
זהו האור?

מעדתי, רגלי רועדות.
אמת,
מתי אראה אותך? אגע בך?
מתי לא תברחי ממני?

מתי אצליח לחיות אותך כמו שאת באמת?

 

ניסיתי לעזור. לא מבפנים מדי, אפילו קצת מבחוץ כדי לא להיפגע.
לא להיעזר. לעזור. מההתחלה ראיתי איפה אני רוצה שהמקום שלי יהיה. יודע, אבל לא משתף, בכוונה.
השתדלתי לעזור בגבולות היכולת שלי, כשהייתי פנויה לזה, פיזית ומנטלית.
והבנתי שאולי טעיתי. ואולי צריך לשנות גישה, רציתי לדבר, לעבוד על הקשר..
ופתאום המילים האלו.
דקות כמו מחט, שוחטות כמו סכין קצבים.
פניי האדימו מכעס. לבי החוויר מבושה.
ההלם סירב לעכל את שקראו העיניים, ואת ששמעו האוזניים לא יכלה הנפש לסבול.
השנאה, הכעס, הטינה שהתפרצו בין אות לאות, והכאב שנשפך בין השורות,
האדישות הקרה בקול שלה,
המבט שסירב להיפגש עם פניי,
דקר בי, בוער.
והתסכול, ההאשמה העצמית האיומה שלובתה בי עם ההכרה שמיהרה להיצרב בי, סחטו ממני את מעט העשתונות שלא נשטפו עם הבכי שליווה אותי לאורך היום.
הטחתי את שלא יכולתי לשאת, והקושי שבמשך השנים סחבתי איתי ולא חשפתי בפניה בכל פעם שניסיתי לעזור, גם עכשיו הצלחתי לשמור בליבי, ואת מקומו החליפו כעס.
אחרי השיחה הקצרה, הנוקבת והמנקבת, ברחתי למוזיקה, ולא שמעתי כלום זולתה. כלום.
ואחר כך ראיתי שכתבת לו, שוב, בקללות, איך בחרתי להתעלם מצעקותייך בשעה שהחדר היה בדממה מוחלטת.
לא הבנת. לא הבנת שבאמת לא שמעתי.
דיבורים שלה על הסוף, גדושים בדיכאון, שברגע אחד הופך את כעסה למצפון וחוסר רצון להמשיך, כבר לא מתנהלים איתי, וקשר השיח בינינו - אף על פי שמעולם לא היה חזק במיוחד - נותק לחלוטין.

אכולת רגשות אשם. סחוטה מדמעות. כעס, תסכול, בושה ותחושת הכישלון, משמשים בעירבוביה, מאיימים לכלות אותי.
ניסיתי לעזור, אני נשבעת.
האם לא הקרבתי מספיק?
אך הקורבן הפך לרוצח, ורוצח הפך לקורבן, דם נשפך משתי החזיתות, ושני הצדדים מפסידים.
נאשם למאשים ולנאשם ולשופט, ושום סנגוריה כנגד הקטגור האכזרי לא נראית לעין.
האם שניים נחשבים רבים? שאם כן, הולבנו פניי ונשפך דמי. והלבנתי פנייך ושפכת דמך.
האם ארבעה, ועוד ארבעה עשר פוטנציאליים נחשבים רבים? שאם כן, הושפלתי אני והושפלה היא.
האם יוכל דבר לכפר עליי? ועליה?
האם יאבד טעם האשמה מחריפותו?
האוכל לשכוח?
והאם אסלח?

ולעצמי?